Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלוהים מת (בגרמנית: Gott ist tot; או מות האלוהים) היא הצהרה המזוהה עם הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, ומבטאת נדבך עקרי בהגותו הפילוסופית. האמירה מופיעה לראשונה בכתבי ניטשה בספרו המדע העליז (1882; 1887) ולאחר מכן גם בספרו כה אמר זרתוסטרה (1883–1885). בניגוד לסברה רווחת, האמירה של ניטשה אינה מצומצמת להצהרה אתאיסטית בדבר אי אמונה דתית באל, אלא מכוונת לעורר דיון בהשלכות חסרות התקדים של חיים בעולם חסר אלוהים בהקשר הרחב. כלומר, ניטשה קורא לבחון מחדש את ההשלכות של אובדן מכנה משותף אוניברסלי, אמות מידה מוסריות ומוסכמות, את עליית הניהיליזם ותחושת היעדר משמעות לחיים. כנגד מות האלוהים והניהיליזם, ניטשה קורא ליחידי הסגולה להעריך מחדש את הערכים, ולחייב את החיים (מתוך אהבת הגורל).[1]
אף שהאמירה מזוהה בראש ובראשונה עם ניטשה, מספר פילוסופים הטרימו את דיונו של ניטשה במות האלוהים וחלקם השפיעו עליו ישירות, בהם גאורג וילהלם פרידריך הגל, היינריך היינה ופיליפ מיילנדר.[2]
בתרבות הגרמנית מופיעות התייחסויות למות האלוהים כבר במאה ה-17, לרוב בהקשר של צליבתו של ישו ותיאוריות לותרניות של גאולה. הביטוי "אלוהים מת" מופיע בגרמנית במזמור "Ein Trauriger Grabgesang" ("שיר-קבר נוגה") מאת יוהאן פון ריסט (אנ'),[3] שאף הולחן על ידי באך[4] ועובד על ידי ברהמס.[5]
אוי עצבות,
אוי כאב לב!
הלא זה דבר לקוננו?
ילדו יחידו של האל האב
מובל לקברו!
אוי מצוקה גדולה!
אלוהים עצמו מת,
על הצלב הוא גווע,
בזאת את ממלכת השמיים
לנו הבטיח באהבה.— פתיחת המזמור Ein trauriger Grabgesang מאת יוהאן פון ריסט
בשנת 1797 פרסם הרומנטיקן הגרמני ז'אן פול (אנ') את הרומן Siebenkäs, ובו קטע בשם "הכרזתו של המשיח המת מבניין-העולם, שאין אלוהים" ( Rede des toten Christus vom Weltgebäude herab, daß kein Gott sei). בקטע זה מתואר חזיון בלהות בכנסייה נטושה ונאום של ישו, אחרי שירד מהצלב והלך למצוא את אלוהים, תוהה מדוע לא עזר לו האב בייסוריו. ישו שב אל בני האדם עם המסר המחריד ש"אין אלוהים" (es ist kein Gott).[6]
המשיח המשיך ואמר: "חציתי עולמות, עליתי אל השמשות, וטסתי בשביל החלב דרך מדבריות השמים; אבל אין אלוהים. וירדתי מטה למקום שבו ההוויה מטילה את צילה, והבטתי אל התהום וקראתי, 'אבא, אַיֶּכָּה?' אך שמעתי רק את הסערה הנצחית, בה אף אחד לא שולט; והקשת הבוהקת של ההוויה עמדה ללא שמש שתוליד אותה, וכך היא שקעה וטיפטפה אל התהום. וכשהרמתי את מבטי אל היקום חסר הגבולות לעין האלוהית, היא נעצה בי מבט מארבת עין חסרת תחתית. והנצח דהר על פני הכאוס, לעס אותו והעלה גרה. – זעק, קהל, נפץ את הצללים בקול זעקותיך, כי הוא אינו!" [...] "כולנו יתומים, אני ואתם, אין לנו אבא."
— ז'אן פול, Rede des toten Christus vom Weltgebäude herab, daß kein Gott sei (בתרגום חופשי)
בשנת 1854 המשורר הצרפתית ז'ראר דה נרוואל עיבד בחופשיות מוטיביים מרכזיים המופיעים בקטע זה של ז'אן-פול, בשירו "Le Christ aux oliviers" ("ישו על עצי הזית") הכתוב ברובו בגוף ראשון מפי ישו לאחר צליבתו.[7]
הם ישנו. 'חברים, שמעתם את החדשות?
ראשי נגע בכספת הנצחית,
במשך ימים סבלתי, נשברתי ודיממתי!
אחים, רימיתי אתכם: תהום! תהום! תהום!
אין אלוהים במזבח שבו מקריבים אותי...
אלוהים לא קיים! אלוהים אינו עוד!'— שני בתים מהשיר "Le Christ aux oliviers" (בתרגום חופשי)
ויקטור הוגו מתייחס לשירו של דה נרוואל בקטע מתוך החלק החמישי של עלובי החיים משנת 1862:”"אלוהים אולי מת", אמר ז'רארד דה נרוואל יום אחד לכותב שורות אלה, תוך שהוא מבלבל בין הקדמה לאלוהים, ותפס את הפסקת התנועה כמות ההוויה.”[8][9]
חוקר הספרות ג'ורג' שטיינר טען בנאום שנשא ב-1987 לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, שהצהרתו של ניטשה "אלוהים מת" הושפעה מספרו של ז'אן-פול שהוזכר לעיל,[10] וזאת כאשר ידוע כי ניטשה קרא בכתביו של ז'אן-פול בנערותו.[11]
היסטוריונים של הפילוסופיה קושרים את השפעת הוגי האידיאליזם הגרמני, ובייחוד את הגדותו של גיאורג וילהלם פרידריך הגל, כאחראים להסרת הנופח הנוצרי הספציפי של הביטוי "אלוהים מת" מהתייסחות לצליבת ישו, ולשייכו לתיאוריות פילוסופיות וסוציולוגיות חילוניות.[12]
הגל דן במות האלוהים בפנומנולוגיה של הרוח (1806), כמומנט דתי בעל משמעות פילוסופית גדולה יותר. ככלל, ניתן לראות בפנומנולוגיה של הרוח את סיפור התהוותו של אלוהים באמצעות ההסיטוריה האנושית. האלוהים כמוחלט ואינסופי אינו ממשי מלכתחילה, אלא נעשה כזה באמצעות התיווך של האדם הסופי. הגל מזכיר את מות האלוהים לראשונה בתחילת חלק ג' ("רוח ממשית חופשית"), כאשר הוא שב לדון במצב של "תודעה אומללה", תבנית נפשית של ודאות עצמית מופשטת המתנתקת מכל אובייקטיביות חיצונית, והביטוי הקשה ביותר של התנכרות עצמית.
התודעה האומללה [היא] הגורל הטרגי של וודאות עצמית, המכוונת להיות מוחלטת. זו התודעה של אובדן כל הוויה מהותית בוודאות זו של עצמה, ואפילו של אובדן ידיעה זו על עצמה – אובדן הסבסטנס כמו גם העצמי, הצער שמתבטא באמירה הקשה שאלוהים מת.
— הגל, הפנומנולוגיה של הרוח, §752 (תרגום חופשי)
כלומר, עבור הגל "מות האלוהים" קשור באובדן קשר עם מציאות אוניברסלית ממשית, עם תודעה כוזבת שרק העצמי קיים, המגיע לכדי אבסורד. פרשנים רבים, בהם ז'אן איפוליט, טוענים כי דברים אלו כוללים ביקורת סמויה כלפי האל המופשט של היהדות, אם כי באופן מפורש הגל מתייחס לנצרות ימי הביניים שלפני הרפורמציה הפרוטסטנטית.[13] בסעיף §781 הגל מתייחס למותו של האל הנוצרי בתור אלמנט מתווך בתודעה של הרוח, המאפשר מעבר מסובייקטיביות מופשטת לאוניברסליות קהילתית משותפת:
הרוח ממוקמת אפוא באלמנט השלישי, במודעות עצמית אוניברסלית; זו הקהילה שלה. תנועת הקהילה כמודעות עצמית, שהבדילה את עצמה מתמונת-המחשבה שלה, היא להפוך למפורש את מה שנקבע במרומז. האדם האלוהי המת או האל האנושי הוא כשלעצמו התודעה העצמית האוניברסלית; אותה הוא צריך להפוך למפורשת בשביל המודעות העצמית.
— הגל, פנומנולוגיה של הרוח, §781 (תרגום חופשי)
בהמשך הגל כותב שמותו של ישו כמתווך אנושי של האלוהים הוא עדיין רק מומנט מופשט, ואלוהים הוא מושג שיש להפכו לממשי ותבוני בעולם, ולא ישות מושפטת שתמיד התקיימה לכאורה. באמצעות התוודעות של העצמי למותו של האל הוא מסוגל לצאת מתוך עצמו אל עבר ידיעה עצמית ממשית ולא מסוגרת.
המוות הזה הוא התחושה הכואבת של התודעה האומללה שאלוהים עצמו מת. האמירה הקשה הזו היא הביטוי של הכרת העצמי הפשוטה הפנימית ביותר, החזרה של התודעה אל מעמקי הלילה שבו 'אני'='אני', לילה שכבר לא מבחין או יודע שום דבר מחוצה לו. תחושה זו היא, למעשה, אובדן הסובסטנציה והופעתה למול התודעה; אבל היא בו-זמנית הסובייקטיביות הטהורה של הסובסטנציה או הוודאות הטהורה של העצמי שחסרה לו כשהיה אובייקט, או המהות המיידית או הטהורה. הידיעה הזו היא נשימתה של הרוח, בעזרתה הסובסטנציה הופכת לסובייקט, שבאמצעותו ההפשטה וחוסר החיים שלו מתים, ולכן הסובסטנציה הופכת למודעות עצמית ממשית, פשוטה ואוניברסלית.
— הגל, הפנומנולוגיה של הרוח, §785 (תרגום חופשי)
על אף היסודות הנוצריים שבהגותו, הפילוסופיה של הגל מכוונת להיות מחולנת. ובסופו של דבר רק הפילוסופיה יכולה להגיע לכדי ידיעה מוחלטת, על דרך שלילת הדת (Aufheben). המומנט של מות האלוהים אינו שלם דיו, והפילוסופיה, בתור הדעת שבדיעבד, צריכה להכיל אותו בתוך השיטה השלמה (ראו: האנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים).
תלמידו של הגל, התאולוג ריצ'רד רותה (אנ'), פרסם ב-1837 את החיבור Die Anfänge der christlichen Kirche und ihrer Verfassung (ראשיתה של הכנסייה הנוצרית וחוקתה), שהיה אחד הטקסטים הפילוסופים הראשונים ששייכו את רעיון של מותו של אלוהים אצל הגל עם תיאוריה סוציולוגית של החילון.[12] בעבודה זו רותה דן ביחסים שבין הכנסייה למדינה, וטען שהמדינה זקוקה לכנסייה כדי להגיע לתכליתה להפגין התנהגות מוסרית בחיי היומיום. הוא האמין שבסופו של דבר, הקהילות הארציות של המדינה יגיעו לשלמות כזו שהכנסייה והמדינה יתחזקו, והכנסייה תתפוגג לטובת מדינה נוצרית, שתהיה חברה דתית ומוסרית כאחד. הוא אף קבע שמטרת כל ההיסטוריה היא העלאת האנושות לרמה רוחנית לחלוטין המתקרבת לחיי האל עצמו.[14]
היינריך היינה (שהיה מושא להערצה של ניטשה), היה גם הוא תלמיד של הגל ונמנה לעיתים על חברי ה"הגליאנים השמאליים". היינה תיאר את מות האלוהים בספרו דת ופילוסופיה באשכנז. היינה מציג בחיבורו זה את הפילוסופיה הגרמנית לקהל צרפתי בעת גלותו בפריז, מתאר את "מחלוקת הפנתאיזם", מייחס את מות האלוהים לפילוסופיה המהפכנית של קאנט, ומשווה את מהפכנותו הרוחונית למהפכה הצרפתית.[15]
הפילוסוף הגרמני מקס שטירנר, שהשפעתו על ניטשה שנויה במחלוקת, כותב בספרו האגו ועצמו משנת 1844 כי "עבודת הנאורות, הדבירה את האל: הם לא שמו לב שהאדם הרג את אלוהים כדי להפוך כעת 'אלוה יחיד במרומים'.[16]
קרל מרקס, אף שאינו מתייחס לביטוי "אלוהים מת" במפורש, התייחס לביקורת הדת שהתפתחה אצל ההגליאניים השמאליים בחיבורו "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל": ”יסודה של הביקורת כנגד הדת הוא: האדם יוצר את הדת, הדת לא יוצרת את האדם. [...] אך האדם אינו ישות אבסטרקטית המשתופפת מחוץ לעולם. האדם הוא עולמו של האדם - מדינה, חברה. מדינה זו וחברה זו מייצרות את הדת, שהיא תודעה מהופכת של העולם, משום שהן בעצמן עולם מהופך.” כלומר, מרקס התייחס לכך שהעיקר אינו לבקר את הדת, אלא את המצב החברתי והאידאולוגיה המדינית שמובילות לניכור של האדם המוצא מפלט בדת, לבקר את הבעיה מהשורש (באופן "רדיקלי") ולא רק את הסימפטום של התופעה. בהקשר זה קבע כי הדת היא "אופיום להמונים", כלומר תרופה להמון העם הסובל.
הפילוסוף פיליפ מיינלנדר הגיע למסקנה לא שגרתית במגנום אופוס שלו, "הפילוסופיה של הגאולה" (Die Philosophie der Erlösung), לפיה אלוהים התאבד. הפילוסופיה של מיינלנדר, שהושפעה רבות מהגותו הפסימית של ארתור שופנהאואר, מציעה כי הרצון הוא המציאות המטאפיזית היסודית של העולם ומקור קיום. בדומה לשופנהאואר, הוא האמין כי החיים מאופיינים ב"סבל" או "ולטשמרץ". אולם בשונה משופנהאואר, מיינלנדר האמין כי הדחף היסודי של הרצון אינו לחיים כי אם הרצון למות. בנוסף, בהשפעת הדיאלקטיקה של הגל, מיינלנדר ראה את הקיום כמאבק תמידי בין רצונות מרובים. שני אספקטים מנוגדים אלו בהגותו, התייחסות לעולם הן כאחדות והן כריבוי, הובילו את מיינלנדר לטעון כי המטרה הסופית של הקיום היא להשיג גאולה מהסבל, דרך התגברות עליו באי-התקיימות.
מכאן הגיע לטענתו הייחודית שלו כי אלוהים, אותו הוא מזהה כהתגלמות של הרצון הנצחי והלא משתנה וכמעין מניע לא מונע, נעשה מודע לסבל ומצא כי הדרך היחידה לגבור עליו היא בהשמדה עצמית. הריבוי והתנועה בעולם מתאפשרים למעשה דרך התבוססות והתפרקותו של האלוהים המת.[17]
עכשיו יש לנו גם את הזכות לתת להוויה הזו את השם הידוע, שתמיד סימן את מה שאין בו שום דמיון, לא מעוף הפנטזיה הנועזת ביותר, שום מחשבה מופשטת לא משנה כמה עמוקה, לא תודעה מרוכזת יראת שמים, ושום רוח נלהבת ושלוחה שלא הגיעה מעולם: אלוהים. כששינה את טבעו, הוא התפצל לחלוטין לעולם של ריבוי. אבל האחדות הפשוטה הזו הייתה והיא אינה עוד. אלוהים מת ומותו היה חיי העולם.
— Philipp Mainländer: Die Philosophie der Erlösung. Erster Band. Berlin 1876
מיינלנדר האמין כי אי-קיום הוא המצב היחיד שבו ניתן למגר לחלוטין את הסבל. במסגרת זו, מיינלנדר הקצה לבני אדם תפקיד מכריע בתהליך הגאולה העולמית. הוא טען שבני אדם תורמים לתהליך זה באמצעות ההכרה שלהם בסבל והחתירה שלהם לאי-קיום. רצונו לגבור על הסבל בעולם הקיים הובילו אותו גם לדבוק בסוציאליזם, אף שזו לרוב נחשבה לגישה אופטימית.[18]
לפי הפילוסוף האמריקאי פרדריק בייסר (Frederick C. Beiser), מושג "מות האלוהים" זכה לתפוצה נרחבת ראשונית בזכות מיינלנדר, עוד לפני ניטשה.[19] כמו כן, ידוע כי ניטשה עצמו העיד שנטש את הגותו של שופנהאואר בעת קריאתו את מיילנדר.[20] מאוחר יותר, ניטשה גם הביעה הסתייגות רבה מהפילוסופיה של מיינלנדר, במסגרת נטישתו של ניטשה את הפסימיזם הגרמני.[21]
.jpg)
בהגותו של ניטשה, ההצרה "אלוהים מת" מוזכרת לראשונה בספר המדע העליז באפוריזם "קרבות חדשים" §108:
מאות בשנים לאחר מותו של בודהא, היתה שם מערה אחת, שהבריות היו מראים בה את צלו – צל אדיר ומחריד. האלוהים מת: אך אם לדון לפי אופיו של האדם, ייתכן ועוד אלפי שנים תהיינה מצויות מערות, בהן יהיו מראים את צלו. ואנחנו – אנחנו מצווים לגבור גם על צלו!
— ניטשה, המדע העליז, §108 (מגרמנית: ישראל אלדד)
בסעיף העוקב, ניטשה כותב: ”מתי לא יעיבו עלינו עוד כל הצללים של האל ההוא? מתי יהיה לנו הטבע נקי לחלוטין מאלוהים?”.[22]
לפי ירמיהו יובל, "צללי האלוהים" הם הנחות מטפיזיות שבעבר נקשרו בקיומו של האל, אך שרדו גם בעולם המחולן. ”מהם צללים אלה של האל המת? מצד אחד כלול בהם הרעיון של סדר עולם מוסרי ושל טוב ורוע החרותים בטבע הדברים [...] ומצד שני כלולים בהם הפוסטולאטים של המדע ושל החשיבה הראציונאלית בכלל, שאותם אנו נוטים להשליך על העולם כאמיתות נצחיות.”.[23]
בהמשך הספר, מות האלוהים מובא בפיו של ה"האיש מטורף" בסעיף §125. הקטע מתחיל בתיאור של איש מטורף שרץ דרך שוק ומדליק פנס לאור יום, כשהוא צועק, ”אני מחפש את האלוהים! את האלוהים אני מחפש!”. אולם הקהל בשוק לא מבין את דבריו מאחר שאינם מאמינים מחזיקים בתפיסת עולם דתית, ולכן דברי המשוגע מעוררים צחוק רב ולא נלקחים ברצינות.
"לאן פנה האלוהים? אנכי אגידנו! אנחנו הרגנוהו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! [...] איככה יכולנו את האוקיינוס לשתות עד כלה? [...] מה המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זו ממעגלי שמשה? [...]
— ניטשה, המדע העליז, §125 (מגרמנית: ישראל אלדד)
המשוגע ראה את הקהל בוהה בו בתדהמה, ונראה כי עדיין אינו מבין את דבריו. כלומר, המשמעות העמוקה של מות האלוהים לא מצליחה להיתפס בראשם. ולכן הוא מגיע למסקנה לפיה ייקח עוד זמן עד שהאנושות תבין את מלוא המשמעות.
"הקדמתי לבוא" אמר האיש "שעתי טרם הגיעה. התרחשות אדירה זאת היא עדיין בדרך והיא נודדת – טרם הגיעה לאזני בני-אדם. [...] אור הכוכבים צריך זמן, מעשים גם לאחר שנעשו, עדיין צריכים זמן על מנת שיראו וישמעו. והמעשה הזה עדיין רחוק הוא מהם יותר מהכוכבים הרחוקים ביותר - ואף-על-פי-כן הלא עשאוהו!"
— ניטשה, המדע העליז, §125 (מגרמנית: ישראל אלדד)
בסעיף 2 בפרולוג של כה אמר זרתוסטרא, זרתוסטרה, לאחר שהחל את מסעו האלגורי, נתקל בסגפן זקן (המכונה באירונה "הקדוש"), השניים מנהלים דו־שיח סתום. זרתוסטרה מצהיר "את בני האדם אני אוהב" בעוד הזקן מביע מיזנתרופיה ואהבת אלוהים, ודוחק בזרתוסטרה לשוב ולהתבודד כמוהו. אך זרתוסטרה פונה אל בני האדם. כשהם נפרדים לבסוף נכתב: ”וכאשר היה זרתוסטרה לבדו, דיבר אל לבו ואמר: "הייתכן הדבר! אל הקדוש הזקן הזה ביער שלו עדיין לא הגיעה השמועה שאלוהים מת!"”[24]
זרתוסטרה אף קובע בהמשך הספר כי כל האלים מתים. כלומר, לא רק שיטת מוסר אחת או מטפיזיקה אחת מתה, אלא כולם, והם יוחלפו בבריאה החדשה של הערכים של בדמותו של העל-אדם:”"כל האלים מתים: ועתה אנחנו רוצים שהעל־אדם יחיה." – ויהיה זה ביום מן הימים, בשעת־הצהריים הגדולה, רצוננו האחרון!”[25]
באפוריזם "עליצות זו – מה טיבה?" הפותח את החלק החמישי שנוסף למהדורה השנייה של המדע העליז, ניטשה דן בהשלכות מות האלוהים על העולם האירופי, הסכנה הרובצת לפתח במאה הבאה, אך גם בפוטנציאל הגלום בהשתחררות מכבלי הדת.
המאורע החדש הגדול ביותר – כי ה"אלוהים מת הוא", וכי האמונה באל הנוצרי היא כבר בגדר "לא תאומן" – מחל כבר לפרוש את צלליו הראשונים על פני אירופה. [...] ומה הם הדברים כולם, אשר לאחר שנתערער יסודה של אמונה זו, סופם מפולת שבהכרח, מפני שעל היסוד הזה עמד בניינם, עליו נשענו, בו מושרשים היו: למשל, כל המוסר האירופי שלנו. [...] הים, הים שלנו, הנה הוא משתרע לפנינו פתוח, ואולי לא היה עוד מעולם "ים פתוח" כל כך.
— ניטשה, המדע העליז, §343 (מגרמנית: ישראל אלדד)
מושג "מות האלוהים" זכה לפרשנויות רבות במחקר. מקובל לקשור אותו אצל שניטשה עם ביקורתו על המשבר התרבות בעולם האירופי-נוצרי ועם ה"דקדנס". במובן המצומצם, מות האלוהים מייצג את אובדן היכולת להיאחז בהנחות המוצא של אמונה דתית או מסורתית. אך בהקשר רחב יותר, מציין אובדן ערכים משותפים ואוניברסליים, ושל אמות מידה אונטולוגיות, אפיסטמולוגיות ומוסריות.
אלבר קאמי רואה במות האלוהים נקודת מוצא לתפיסת האבסורד שלו ובחיבורו "המיתוס של סיזיפוס" הוא מרבה לצטט את ניטשה. העולם נעדר משמעות אוניברסלית מכל סוג שהיא, ועל האדם להתגבר על האבסורד הקיומי מבלי לבטל אותו או לחפש נחמות דתיות.[26] לא ניתן עוד להיסמך על אלוהים כדי לענות על השאלה הפילוסופית היסודית, שאלת ההתאבדות, ולשפוט אם החיים שווים את הייסורים. בספרו "האדם המורד" הוא ממשיך לפתח את הגותו, גם בהשפעת ניטשה, ומתאר את האדם המורד כמי שמתגבר על האלוהים: ”אנו מתכחשים לאלוהים, אנו מכחישים את אחריותו של האלוהים, ורק בדרך זו נשחרר את העולם.”[27]
מרטין היידגר הבין את "מות האלוהים" בפילוסופיה של ניטשה בתור "מות המטאפיזיקה". לדעתו, דבריו של ניטשה אינם מתייחסים רק להשקפה תאולוגית או אנתרופולוגית מסוימת, אלא מצביעים על סוף הפילוסופיה עצמה, שהגיעה למימוש המקסימלי של הפוטנציאל שלה באזהרותיו של ניטשה מפני סופן של כל השקפות העולם המטאפיזית. ואם זה כך, הרי זה בגלל שמראשיתה היה זה גורל הפילוסופיה.[2]
ז'אן-פול סארטר התייחס בנאומו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" למות האלוהים כחווית ה"הינטשות" האקזיסטנציאליסטית, אשר במקום להוביל לייאוש יכולה להוות מקור לחירות ולאימוץ אחריות הומניסטית-חילונית. ”אכן, הכל מותר אם אלוהים אינו קיים, וכתוצאה מכך האדם ננטש, שהרי אין הוא מוצא בתוכו או מחוצה לו נקודת עוגן. [...] אם אומנם הקיום קודם למהות, לא ניתן להסתמך עוד לעולם על טבע אנושי נתון וקבוע. במילים אחרות, אין דטרמיניזם והאדם חופשי: האדם הוא חירות.”[28]
בהשפעת ניטשה, היו תאולוגים שהשתמשו בביטוי "אלוהים מת" כדי לשקף חוסר אמונה הולך וגובר באלוהים (נונתאיזם). המושג גם זכה לפופולריות בתאולוגיה בסוף שנות ה-50 וה-60, בתנועה המכונה "תאולוגיה של מות האלוהים" (אנ').[29] התאולוג הגרמני-אמריקאי פאול טיליך, ניסה להדוף את טענותיו של ניטשה בספרו 'האומץ להיות' (1952).[30]
הלל צייטלין פירש את קריאת מות האלוהים של ניטשה, תוך ביקורת על תפיסת האל-אדם, באופן כזה המוביל לתשובה ולאמונה מחודשת באלוהים.”אנו, היודעים שגם מושג ’האדם העליון‘ הוא רק מושג ”אנושי, אנושי ביותר“, רק הד שאיפתו של אדם לצאת מן המסגרת שבהווה, מכל בלהותיו ותלאותיו, מן האופק הצר, שהאדם התרבותי נתון בו בהכרח, – אנו לא באדם העליון ניתלה את תקוותנו ונמצא מרגוע לרוחנו, כי־אם במה שהוא מעל־לכל־האדם באמת; לא נאמין באדם עליון מדומה שבראו המשורר בדמותו, כי־אם באל־עליון, אשר ברא את האדם בדמותו [...]. תיקונו של האדם הוא בתשובתו אל נישמת־נישמתו, אל האלוהים.”[31]
הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס פיתח בהגותו משמעות אתית של מושג האלוהים, שאינה מתחילה בהנחת מוצא מטפיזית, ולפיכך גם מושג האלוהים שלו הוא בראש ובראשונה אתי. לוינס מתנגד למסורת האימננטית בפילוסופיה, ובכללה ניטשה, וגורס כי חרף מות האלוהים נותרת האפשרות לתקווה האתית שמצב הדברים יחרוג מהווה.[32]
מישל פוקו, בספרו המילים והדברים, שאב השראה מהכרזתו של ניטשה על מות האלוהים, ובעקבותיו מכריז על "מות האדם". ”יותר מאשר מות האלוהים – ואולי מוטב לומר לאורו של המוות הזה ובהתאמה מיוחדת לו, מה שניטשה מכריז על בואו הוא מותו של רוצח האלוהים [...] כמו שמראה בבהירות הארכיאולוגיה של מחשבתנו, האדם הוא המצאה של הזמן האחרון, שכנראה מתקרבת אל קצה.”[33]
Simon Critchley Examines Friedrich Nietzsche, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:50), 20 באפריל 2012 (באנגלית) ניטשה 14 - האדם אחר מות אלוהים, סרטון באתר יוטיוב, 19 במרץ 2021 "המדע העליז": ניטשה, שפינוזה וצללי האל המת, סרטון בערוץ "מכון ון ליר בירושלים", באתר יוטיובSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
