בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ (בתנ"ך נקרא "בית ה'", "בית האלהים" ולעיתים "המקדש") היה מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל. הוא שכן בהר הבית שבירושלים ושימש כמקדש להקרבת קורבנות, עלייה לרגל ותפילה. בית המקדש התקיים לפי המקרא מבנייתו על ידי שלמה עד חורבנו על ידי נבוכדנצר השני (בית המקדש הראשון), ומבנייתו החוזרת על ידי שבי ציון עד חורבנו הסופי על ידי צבא טיטוס הרומי (בית המקדש השני). מאז ועד לימינו נעשו כמה ניסיונות לבנות שוב את בית המקדש, אך הם נכשלו.

ערך זה עוסק במרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בית המקדש (פירושונים).

המונח "בית הבחירה" מפנה לכאן. לערך העוסק בספרו של רבי מנחם המאירי, ראו בית הבחירה למאירי.

דגם בית המקדש השני וחומותיו במוזיאון ישראל

כלי המשכן והכהנים

אנשי הדת החשובים במקדש היו הכהנים, ובראשם הכהן הגדול, ולהם סייעו לויים; במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך^[1].

בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, בידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תיארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר^{[דרוש מקור]} נהוג לתארך את התקופה ל־930–970 לפנה"ס. לפי המקרא בית המקדש הראשון היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו^[2]. בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנצר מלך בבל. על פי המסורת היהודית היה זה בשנת 3339 לבריאת העולם (431 לפנה"ס), 410 שנים לאחר שנבנה, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.

לפי מסורת היהודית, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון. לפי המקרא הם עלו בעקבות הכרזת כורש ובראשם עמד זרובבל. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בימי בית שני, לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל^[3]. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי צבא טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 70 לספירה ו-3830 לבריאת העולם לפי המסורת היהודית.

מאז החורבן, הציפייה לבניין מחודש של המקדש מהווה רכיב מרכזי ביהדות ובתפילותיה.

אטימולוגיה

צירוף המילים "בית מקדש" או "בית המקדש" אינו מופיע בתנ"ך כצורתו, אך פעם אחת מופיע הביטוי 'בית מקדשם', בספר דברי הימים המאוחר: ”וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם” (ספר דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוק י"ז), ורווח השם "המקדש" (62 פעמים). עם זאת, הכינוי המקובל יותר הוא "בית ה'" (צירוף שמופיע 231 פעמים) ולעיתים "בית האלהים" (54 פעמים). בלשון חז"ל השם הנפוץ הוא "בית המקדש", אך גם "המקדש". כינוי נוסף לבית המקדש בדברי חז"ל הוא "בית הבחירה".

מצוות בניין בית המקדש

ערך מורחב – מצוות בניין בית המקדש

דגם בית המקדש באש התורה בירושלים

הקמת בית מקדש היא מצוות עשה, הנמנית כאחת מתרי"ג המצוות שבתורה^[4] על פי הכתוב: ”וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.” (שמות, כ"ה, ח') ככזו, הרי היא מחויבת בכל זמן בו ניתן לקיימה^[5]. ההדגשה "בתוכם" (ולא "בתוכו") מבטאת את הרעיון (המנוגד לתפיסה האלילית המקובלת בזמן הקדום) שהאל אינו שוכן באופן פיזי במקדש, אלא המקדש מבטא את הקשר של האל לעם ישראל והשגחתו המיוחדת עליהם^[6].

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם, וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם. וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל, בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

— ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים כ"ו–כ"ח

כדברי שלמה המלך בתפילתו: "”הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ--אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי”^[7] הקמת בית המקדש עומדת כנושא מרכזי בסידור התפילה, הן בסדרי התפילה שקבעו חז"ל לאחר חורבן הבית השני, והן בפיוטים שהתחברו במשך הדורות.

מעבר לכך, הקמת המקדש וחידוש עבודתו קשורים לסדרה של מצוות, כגון הקרבת הקרבנות, עלייה לרגל, ועוד^[8].

ספר החינוך מונה את בניין המקדש כאחת מתרי"ג מצוות התורה, ומתארה באופן הבא:

”מצות בנין בית הבחירה. לבנות בית לשם ה', כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העלייה לרגל וקבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר: "ועשו לי מקדש". וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשולחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם...” (ספר החינוך, מצווה צה)

על-פי האמונה היהודית, בית המקדש עתיד להיבנות מחדש ביום מן הימים ולשמש מרכז רוחני לעם היהודי ולעולם כולו, וכמקום משכנו של האל^[9].

המקדש לאורך הדורות

המשכן במדבר

”...וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה...” (שמות, מ', ל"ז–ל"ח)

ערך מורחב – המשכן

המשכן שימש כבית מקדש זמני, לפני בניינו במקום המיועד לו בירושלים. שמו הנוסף של המשכן הוא "אהל מועד": "אהל" - משום ארעיותו; "מועד" - בשל היותו מקום התוועדות, בו נפגש ה' עם משה, ככתוב: "”וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם”"^[10] בזמן נדודי בני ישראל במדבר, בא' בניסן כשנה לאחר יציאת מצרים, הוקם המשכן למרגלות הר סיני, כמקדש זמני, הניתן לפירוק, הרכבה וניוד ממקום למקום^[11]. בני ישראל לקחו אותו עמם בכל מסעותיהם, עד הגיעם לארץ ישראל.

קירות המשכן נעשו מקרשים עשויים מעץ השיטה שנתמכו באדנים ובבריחים מכסף, ואילו גג המשכן כוסה ביריעות בד ועור ששימשו גם לכיסוי קרשי הקירות. מידותיו: שלושים אמה אורכו, עשר אמות רוחבו, ועשר אמות גובהו^[12] שליש משטח המשכן הוקצה לקדש הקדשים, ושני שלישים לקודש^[13] חצר המשכן כללה שטח של מאה על חמישים אמה, והוקפה יריעות בד שנתלו על עמודי נחושת. במרכז החצר עמד מזבח הנחושת^[14].

המשכן בירושלים

במסורת היהודית, לאחר כניסת בני ישראל לארצם וקביעת המשכן בשילה, קיבל המשכן מימד מסוים של קביעות: קירותיו נעשו אבן, ואילו גגו נותר מכוסה ביריעות^[15].

בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ והתיישבות בני ישראל במרחביה, ישנה הדגשה על ריכוז הפולחן במקום אחד - "”בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'”"^[16]. על פי חז"ל, ב-14 השנים שלאחר כניסת עם ישראל לארץ, בהן עסקו בכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, עמד המשכן בגלגל^[17]. לאחר סיום ההתנחלות בארץ, קבעו בני ישראל את המשכן בשילה^[18]. ע"פ חז"ל התקיים המשכן בשילה 369 שנה^[17]. רק ארבע מאות ושמונים שנה לאחר יציאת מצרים, הוקם מקדש הקבע בירושלים^[19]. במשך רוב שנות קיומו של המשכן בשילה, זנח העם ברובו את עבודת הקרבנות במשכן ועסק בפולחן אלילי בבמות, כפי שנהגו לעשות שכניו הכנענים שאותם השאיר בארץ בניגוד להוראותיהם של משה ויהושע. רק הנהגתו של שמואל הנביא הצליחה לבער תופעה זו לזמן מה עד לפיצול הממלכה בימי המלך רחבעם. חז"ל תלו את חורבנו של משכן שילה בפריצות ובביזוי הקרבנות שנהגו שם על ידי חפני ופינחס, בניו של עלי הכהן^[20], כפי שמתואר בפסוקים:

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה ... אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים, וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ, מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ? ... וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' ... לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן, וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי?

— שמואל א', פרק ב', פסוקים י"ב-ל"ו

משכן שילה נחרב לאחר שארון הברית הוצא ממנו ונלקח למלחמה כסגולה לניצחון על האויב. במהלך המלחמה נפל הארון בשבי הפלשתים^[2] וגם לאחר החזרתו לישראל לא הושב למקומו אלא נדד ממקום למקום, בבית שמש, קריית יערים, בית עובד אדום הגיתי, עד שדוד המלך העלהו לעיר דוד הסמוכה להר הבית^[21] במקביל נדדו המשכן וכליו לעיר נוב וישבו שם במשך 13 שנה, עד שמשכן נוב והעיר כולה נחרבו בידי דואג האדומי בפקודת שאול^[22]. משם עבר המשכן לגבעון וישב שם כמעט 50 שנה^[23]. רק לאחר הקמת המקדש בהר הבית בירושלים, שב הארון לקדש הקדשים שבבית המקדש^[24].

בית המקדש הראשון

ערך מורחב – בית המקדש הראשון

דוד המלך הפך את ירושלים למרכז מדיני-דתי בממלכת ישראל, העביר אליה את ארון הברית והעמיד אותו באוהל מיוחד שנטה לשם כך^[25]. כעבור כשלושים שנה, בעקבות חיזיון בפי גד הנביא שהורה לדוד להקים מזבח בגורן ארוונה היבוסי^[26], רכש דוד את הגורן, בנה בו מזבח, וקבע: "”זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל”"^[27]. בחירת המקום קשורה גם בעובדה שהר המוריה הוא מקום עקידת יצחק^[28], ועל פי המסורת היהודית מקום המזבח במקדש היה במקום העקדה ממש^[29]. דוד עצמו היה מנוע, בהוראת נתן הנביא, מלהקים את המקדש^[30], אולם הוא עשה הכנות רבות להקמתו: ריכוז החומרים, תכנון מערך הכהנים והלויים, הכנת כלי הנגינה, ומסירת תוכנית הבית לשלמה בנו^[31].

וַיֹּאמֶר דָּוִיד, שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ, וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַ-ה' לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל-הָאֲרָצוֹת, אָכִינָה נָּא לוֹ; וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַ-ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה: בְּנִי, אֲנִי הָיָה עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר-ה' לֵאמֹר, דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ; לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו מִסָּבִיב; כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל-יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא-יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה-לִּי לְבֵן וַאֲנִי-לוֹ לְאָב; וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל-יִשְׂרָאֵל עַד-עוֹלָם. עַתָּה בְנִי, יְהִי ה' עִמָּךְ וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ.

— ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוקים ה'–י"א

על פי חז"ל דוד גם בירר עם שמואל הנביא את מיקומו המדויק של המקדש בעת שברח לניות מפני שאול^[32], היות שהתורה לא הגדירה בשום מקום היכן ישכון המקדש, והשאירה נתון זה עלום ונסתר בהסתפקה בהגדרה הכללית והעמומה: ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'”^[33].

על פי המקרא, בית המקדש הראשון נבנה בירושלים, על הר המוריה, על ידי שלמה המלך בשנת 2929 לבריאת העולם לפי המניין של חז"ל, 480 שנה לאחר יציאת מצרים (930-970 לפנה"ס להערכת החוקרים)^{[34][דרוש מקור: המקור שניתן איננו מקור מלא, ולא מתייחס לתארוך שמיוחס ל"הערכת החוקרים"]}. יוסף בן מתתיהו כותב בספרו נגד אפיון כי על פי מקורות צוריים עתיקים נבנה בית המקדש בירושלים 143 שנה ו-8 חודשים לפני ייסודה של קרתחדשת (קרתגו, במהלך המאה ה-9 לפנה"ס), כלומר בית המקדש של שלמה נבנה במאה ה-10 לפנה"ס^[35]. שלמה המלך החל לבנות את המקדש בחודש אייר (שכּונה באותה תקופה חודש זיו) בשנה הרביעית למלכותו. הבנייה נמשכה שבע שנים ומחצה, עד חודש חשוון (שכּונה באותה תקופה חודש בול) בשנה האחת עשרה למלכותו^[36]. לצורך הבניה גייס שלמה רבבות פועלים, והסתייע בעבודתם ובניסיונם של הצידונים. לאחר כמאתיים שנה, בימי המלך יהואש, נעשה "בדק בית" ושיפוץ במקדש, ונשנה הדבר כעבור עוד כמאתיים שנה, בימי המלך יאשיהו^[37]. בשני המקרים מתואר איסוף תרומות מהעם ועבודה בהתנדבות לשם כך.

מלכת שבא עומדת בפני מקדש שלמה. ציור של סלומון דה בריי מהמאה ה-17

לפי המקרא, בית המקדש הראשון התרוקן מאוצרותיו שבע פעמים, לעיתים על ידי אויב ולעיתים ביזמת המלך המכהן. בפעם הראשונה קרה הדבר כבר בימי בנו של שלמה, רחבעם, כאשר פרעה שישק, במסע כיבושים שיש לו תיעוד היסטורי חוץ-מקראי, עלה על ירושלים ”וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה', וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֶת הַכֹּל לָקָח. וַיִּקַּח אֶת כָּל מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה.”^[38] בפעם השנייה שלח המלך אסא את "כָּל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ"^[39] כשוחד לבן-הדד מלך דמשק, כדי לשכנעו להפר את בריתו עם בעשא מלך ישראל ולצאת נגדו למלחמה. הפעם השלישית ארעה כאשר המלך יהואש, לאחר ששיפץ את המקדש, נאלץ לשלוח לחזאל מלך ארם "אֵת כָּל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר הִקְדִּישׁוּ יְהוֹשָׁפָט וִיהוֹרָם וַאֲחַזְיָהוּ אֲבֹתָיו מַלְכֵי יְהוּדָה, וְאֶת קֳדָשָׁיו וְאֵת כָּל הַזָּהָב הַנִּמְצָא בְּאֹצְרוֹת בֵּית ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְ"^[40] כדי לשכנעו לא לכבוש את ירושלים. בפעם הרביעית היה זה יהואש מלך ישראל שבמהלך מלחמתו באמציה מלך יהודה כבש את ירושלים ובזז "אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ"^[41]. בפעם החמישית שלח אחז מלך יהודה "אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ"^[42] כשוחד לתגלת-פלאסר מלך אשור, כדי שיסייע לו במלחמתו במלחמתו ברצין מלך ארם. בפעם השישית נאלץ המלך חזקיהו לתת לסנחריב מלך אשור את כל הכסף מבית המקדש וכן "אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה"^[43] כעונש על שניסה למרוד בו. הפעם האחרונה הייתה כאשר כבש נבוכדנצר מלך בבל את ירושלים בפעם הראשונה, והוציא ממנה "אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה', וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה'"^[44]. המקדש המשיך לעמוד על תילו עוד תשע שנים עד שנשרף על ידי נבוזראדן, מפקד בכיר בצבא נבוכדנצר, שהחריב את ירושלים ובזז את כל כלי הקודש מהמקדש^[45].

במרבית שנות קיומו של הבית הראשון התקיימו במקביל מקומות נוספים להקרבת קורבנות: לאחר שממלכת ישראל נפרדה מממלכת יהודה העמידה מקדשים משלה בדן ובבית אל שמיסודם נועדו להוות אלטרנטיבה לעבודת ה' שלא במסגרת בית המקדש, ובכך לבטל את מרכזיותה של ירושלים, ובעקיפין של ממלכת יהודה, ולהבטיח את המשך קיומה העצמאי של ממלכת ישראל, אך במשך השנים הפך המקום לאתר פולחני של אלוהי כנען^[46]. נוסף על כך, במשך רוב שנותיה של תקופה זו התקיים פולחן בבמות גם בתחומי ממלכת יהודה, בעיקר לשם הקרבת קורבנות לה'. המקרא בספר מלכים מרבה לבקר את התופעה של העם ה"מזבחים ומקטרים בבמות"^[47]. כך היה עד לימי המלך חזקיהו שהורה לבער את הבמות, וכך נעשה גם בימי המלך יאשיהו (לאחר שיקומן של הבמות בידי בנו של חזקיהו, מנשה), בהתאם לכתוב בתורה^[48] על איסור ההקרבה מחוץ לבית המקדש. מאז חזר בית המקדש להיות המקום היחיד לעבודת הקרבנות בישראל. על פי המקרא, בתקופות שונות בבית ראשון הייתה עבודה זרה בתוך בית המקדש עצמו. כך, בימי המלך מנשה, הוצב פסל האשרה בין כותלי בית המקדש והונהגה עבודת "צבא השמים" ובניית מזבחות לפולחן זה בחצרות בית המקדש.

על פי חז"ל, בית המקדש הראשון עמד על תלו במשך ארבע מאות ועשר שנים. אחרון מלכי יהודה, המלך צדקיהו, מרד בנבוכדנאצר מלך בבל, וזה שלח את שר צבאו, נבוזראדן, לכבוש את ירושלים. לאחר מצור ממושך שארך כשנה וחצי (החל מעשרה בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו עד לתשעה בתמוז בשנה האחת עשרה, עת הבקיעו הבבלים את חומת ירושלים) חרבו ירושלים והמקדש, בתשעה באב שנת 3339 לבריאת העולם לפי המסורת היהודית (מקבילה לשנת 431 לפנה"ס. על פי התארוך המקובל במחקר ההיסטורי, המקדש נחרב בשנת 586 לפנה"ס). חז"ל, בעקבות הנביאים, תלו את חורבן הבית בשורה של עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים^[49].

בית המקדש השני

ערך מורחב – בית המקדש השני

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, בהנהגת זרובבל בן שאלתיאל מבית דוד, נכדו או נינו של יהויכין מלך יהודה^[50], ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, אחיינו של עזרא הסופר, ונכדו של שריה הכהן הגדול האחרון בתקופת בית המקדש הראשון. וזאת בתמיכת הפרסים ובעידודם שבאה לידי ביטוי בהכרזת כורש, כ-18 שנים קודם לכן (על פי התארוך של חז"ל).

המקדש שנבנה בידי עולי בבל היה פשוט וללא פאר. על פי המתואר בעזרא, ג', י"ב, בשעת יסוד ההיכל ”וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן...בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל” לנוכח הפער בין שני הבתים^[51]. מן המקורות לא ברור תמיד האם פרט מסוים היה קיים כבר בבית המקדש הראשון או התחדש בבית השני. מרכיבים מסוימים במקדש, כגון צורת דלתות ההיכל, שאובים מתוכנית המקדש העתידי שראה יחזקאל הנביא בחזונו^[52].

דגם של בית המקדש השני במוזיאון ישראל.

בבית המקדש השני חסרו ארון הברית והלוחות שבתוכו, וכמה פריטים נוספים שנשמרו בצד הארון: צנצנת המן (מזון שנתן ה' לבני ישראל בדרכם מארץ מצרים לארץ כנען), מטהו של אהרן הכהן, ושמן המשחה, בו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. על פי חז"ל, כל אלה נגנזו על ידי המלך יאשיהו בשלהי ימי בית המקדש הראשון, משום שחשש שבעת חורבן המקדש הצפוי על פי נבואות הנביאים ועל פי מציאת ספר התורה, הגויים, מחריבי הבית, ישלחו את ידם בארון הברית, ומאחר ולא ניתן ליצור תחליף ללוחות הברית שבתוכו (הכתובים ב'אצבע אלוהים'), כפי שניתן לעשות לשאר כלי המקדש, יש צורך להצפינו^[53]. כמו כן, האורים והתומים לא תפקדו במתן תשובות לשאלות. לעומת זאת, היו במקדש השני המנורה ושאר כלי המקדש, שאין בעשייתם אלמנט שמיימי והם ניתנים לשחזור. אמנם גם עשר המנורות ועשרת השולחנות שהוסיף שלמה המלך על המנורה והשולחן שעשה משה^[54], לא שוחזרו בבית שני, כנראה מחמת העלות הכספית הגבוהה הכרוכה בכך.

תחת ארון הברית נותרה רק אבן השתייה, ועליה קיימו את המצוות הקשורות בקודש הקודשים ביום כיפור^[55].

מקדש הורדוס

ערך מורחב – מקדש הורדוס

המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי, והפכו ליצירת פאר, שעלתה ביופייה על בנין בית המקדש הראשון, עליה ניבא חגי הנביא^[56]: ”גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן”, ועליה אמרו חז"ל: ”מי שלא ראה בנין הורדוס - לא ראה בנין נאה מימיו”^[57]. שיפוץ המקדש נמשך גם לאחר מותו של הורדוס, כמעט עד לחורבנו.

בימי הבית השני התקיימו במקביל במצרים מקדש יב (בתקופה הפרסית) ומקדש חוניו (בתקופת החשמונאים), שהיוו תחליף למקדש עבור חלק מיהודי מצרים בניגוד לעמדה המקובלת בהלכה. חז"ל אף קבעו, לאור תקדים שקבע המלך יאשיהו בשלהי בית ראשון, שהכהנים שעבדו במקדש חוניו לא יכהנו במקדש בירושלים^[58]. מן המאורעות המרכזיים שהתחוללו בימי הבית השני הוא מרד החשמונאים, שבית המקדש היה במרכזו. בשנת 167 לפנה"ס בימי אנטיוכוס הרביעי הונהגו גזירות כנגד קיום הדת היהודית, וביניהן ביטול עבודת המקדש והפיכתו למקום פולחן אלילי^[59]. חלק מאוצרות המקדש נשדדו, ובהם מנורת הזהב. עקב כך פרץ מרד החשמונאים, וכעבור כשלוש שנים, בכ"ה בכסלו שנת 164 לפנה"ס (ג' תקצ"ז לפי הלוח העברי), טיהרו החשמונאים את המקדש. החשמונאים שיפצו את מזבח העולה ההרוס, ואת שאר כלי המקדש, וחנכו אותם במשך שמונה ימים בהם חידשו את עבודת הקרבנות ששבתה במשך שלש שנים^[60]. בתלמוד הבבלי^[61] מסופר, שתחילה נעשתה המנורה החדשה משיפודי ברזל, ורק לאחר ש"העשירו" עשאוה מחדש, תחילה מכסף ושוב מזהב. עוד מסופר בתלמוד^[62] על קושי למצוא שמן טהור להדלקת המנורה, ופך קטן של שמן, שבדרך כלל שימש להדלקת לילה אחד, הספיק לכל שמונת ימי חנוכת המזבח. אירועים אלה, ניצחון החשמונאים ונס פך השמן, הם הרקע לחג החנוכה.

ישנו פער משמעותי בשאלת תארוך ימי הבית השני בין עמדת החוקרים לעמדת חז"ל. על פי התארוך המקובל במחקר ההיסטורי, בית המקדש השני עמד על תילו כ-585 שנים. לעומת זאת על פי מסורת חז"ל עמד הבית 420 שנה בלבד^[63]. כתוצאה מהמרד הגדול של היהודים ברומאים, חרב הבית על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, ביום ראשון, תשעה באב^[64] שנת 3830 לבריאת העולם, 5 באוגוסט 70 לספירה^[65]. לפי חז"ל, שורש החורבן הוא שנאת החינם שאפיינה את היחס בין הקבוצות השונות בקרב היהודים בשלהי תקופת הבית^[49].

מבנה המקדש

ערך מורחב – מבנה בית המקדש

קיימים הבדלים רבים בין המשכן לבין בתי המקדש בירושלים, ובין המקדש הראשון לבין המקדש השני. עם זאת, חוט אחד של מאפיינים בסיסיים ועקרונות משותפים שוזר את כל המקדשים, כפי שסיכם זאת הרמב"ם:

ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית: עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה. והכל נקרא מקדש.

— משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק א הלכה ה

יש להבחין, אפוא, בין המבנה המרכזי, ההיכל, לבין החצר סביבו, וכן בין שלושת חלקי ההיכל.

דגם להמחשת מיקום כלי המקדש

קודש הקודשים:
לבו של המקדש הוא המקום המקודש ביותר - קדש הקדשים שבהיכל, שבו נמצא ארון הברית. בתוך ארון זה נשמרו שברי לוחות הברית הראשונים ולוחות הברית השניים. בצד הארון היו צנצנת המן, מטה אהרן ושמן המשחה. וגם ספר תורה היה עם הארון, וקיימת מחלוקת בין התנאים האם הוא היה בתוך הארון או בצידו^[66]. מעל הארון הייתה כפורת מזהב שממנה בלטו דמויות הכרובים (מלאכים) שעל פי האמור בתלמוד^[67] היו אלה דמויות בעלות פני תינוק ופני תינוקת, המסמלים את הקשר בין אלוהים לישראל שנמשל לקשר נישואין. ממקום זה היה משה רבנו מקבל את דברי הנבואה, ככתוב: ”וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”^[68]. בכל ימות השנה היה מקום זה מובדל בפרוכת בד, שעליה היו רקומים ציורי כרובים^[69]. הכניסה פנימה לקדש הקדשים מותרת רק לכהן הגדול, וזאת ביום הכיפורים בלבד^[70] הקודש:
לאחריו בקדושה היה המתחם של ה'קודש', שנקרא בפי חז"ל בשם 'היכל', ובו היו שלושה כלים חשובים^[71]: המנורה - מנורת זהב שהודלקה בשמן מדי ערב, וסימלה את אור החכמה. המנורה ניצבה בצד דרום. מול המנורה, בצד צפון, עמד השולחן, עליו הונח לחם הפנים המסמל את עולם החומר והפן הכלכלי, וממנו אכלו הכהנים מדי שבת. ביניהם, משוך לכיוון מזרח (לכיוון הכניסה), עמד מזבח הזהב - עליו הקטירו בכל בוקר וערב קטורת עשויה אבקה מעשבי בשמים, שהפיצה ריח נעים כאשר הונחה על גבי גחלים בוערות.

האולם:
האולם שימש כמבוא להיכל. הונחו בו כלי עזר שונים, כגון שולחנות להנחת לחם הפנים בדרכו אל ההיכל, וביציאתו ממנו^[72] העזרה:
בחצר שסביב המקדש, העזרה, עמד מזבח העולה, עליו הוקרבו הקרבנות מן החי (בקר, צאן ויונים) והמנחות העשויות סולת. לצידו עמד הכיור, ששימש לרחיצת ידי הכהנים ורגליהם לשם ניקיון וטהרה בטרם יגשו לעבודתם.

מבנה המקדש הראשון

מקדש שלמה היה גדול ומפואר בהשוואה למשכן: ששים אמה אורכו, עשרים אמה רוחבו, ושלושים אמה גובהו^[73]. קירות הבית הפנימיים היו מצופים בזהב^[74]. במקדש היו, כאמור, שלושה חלקים עיקריים: האולם - המבוא למקדש. ההיכל - המקום העיקרי לעבודת הקודש, ובו מזבח הקטורת, המנורה, ושולחן לחם הפנים. הדביר (קודש הקודשים) - משכן ארון הברית והכרובים. הדביר עמד על "אבן השתייה", ששימשה כדוכן לארון^[55]. על פי המסורת המקובלת זוהי האבן השוכנת בתוך כיפת הסלע, אולם יש המזהים את מיקום המקדש באתרים שונים על הר הבית. בין הדביר לבין ההיכל הפריד קיר אבן בעובי אמה (המכונה 'טרקסין') ובאמצעו פתח מכוסה בפרוכת^[75]. בחצר המקדש עמד מזבח גדול^[76] להקרבת קורבנות, אורכו ורוחבו עשרים אמה, וגובהו עשר אמות^[77].

במקדש שלמה היו כמה אלמנטים ייחודיים: בדביר הציב שלמה דמויות של שני כרובים גדולים עשויים עץ מצופה זהב, שהכנף החיצונית של כל אחד מהם נגעה בקיר הדביר, והפנימית נגעה בכנף הפנימית של הכרוב השני, ותחת מקום נגיעתן זו לזו הוצב ארון הברית ועליו הכפורת והכרובים הסוככים אותה, במרכז הדביר^[78]. בהיכל נוספו עשרה שולחנות זהב ועשר מנורות, ובחצר המקדש הציב עשרה כיורים, שהונחו על גבי עשר עגלות נחושת ("מכונות"), כדי לאפשר את הובלת המים ממקום למקום^[79]. בפתח האולם עמדו שני עמודי נחושת גבוהים ומעוטרים, ושמם "יכין ובועז". תשומת לב מיוחדת הוקדשה גם לאספקת המים למקדש: הוקמה בריכת ענק ("ים") עשויה נחושת הרכובה על שתים עשרה דמויות בקר עשויות נחושת, ארבע לכל כיוון אוויר, ולתוכה הובלו מי מעיין. תכולתה הייתה כ-50 מ"ק מים, לצורכי המקדש השונים^[80]. החידושים הרבים במקדש שלמה קשורים באופן טבעי למעבר ממשכן לבית קבע מפואר, המתאים לעם גדול ומבוסס. שינויים אחדים, כגון ריבוי הכלים בהיכל, מוסברים לרוב על ידי פרשנים מסורתיים בכך שנעשו על פי מסורת או קבלה בנבואה^[81]; עם זאת קיימת אפשרות שמותר לשנות מאפיינים שונים של הבניין, כל זמן שהמתאר הבסיסי נשמר^[82].

מבנה המקדש השני

מודל של בית המקדש השני כפי ששופץ על ידי הורדוס

הרוב המכריע של המידע שבידינו על ממדיו של בית המקדש השני ותוכניתו המפורטת נובע משלושה מקורות:

1. המשנה (בעיקר במסכתות מידות ותמיד), וידיעות נוספות המפוזרות בתלמוד ובמדרש.
2. כתבי יוסף בן מתתיהו (ובעיקר תיאורו בקדמוניות היהודים ספר ט"ו, פרק י"א, ובמלחמת היהודים ספר חמישי פרק ה').
3. הממצא הארכאולוגי.

הארכאולוג מיכאל אבי יונה מוכיח^[83] את אמינות התיאור שבמשנה מכך שבכמה מקומות מובאים שם חילוקי דעות לגבי פרטים מסוימים, ומכאן שבמקומות שאין חילוקי דעות - מדובר בעדות מוסכמת ואמינה. לדעתו, בכל הנוגע למבנה המקדש עצמו יש להעדיף את התיאור במשנה על פני תיאורו של יוסף בן מתתיהו, שכן זה לא דייק במספרים, וספרו נועד לנכרים, שלא יכלו לבדוק את אמיתות דבריו, ובפרט לאחר החורבן^[84]. לעומת זאת, בנוגע למעטפת החיצונית - יש להסתמך על יוסף בן מתתיהו, שכן חז"ל לא סיפרו עליה הרבה. והיו דברים, בעיקר ממפעלו של הורדוס, שהם אף נמנעו במכוּון מלתאר, כנראה כהבעת מורת רוח מהמניעים הפסולים, בעיניהם, שהובילו לבניה זו.

הר הבית היה מתחם מוקף חומות על הר המוריה, בעל שטח ריבועי של חמש מאות אמה על חמש מאות אמה^[85]. הורדוס הכפיל את שטח הר הבית והפך אותו למלבני, כפי שהוא מוכר לנו בעת החדשה^[86], אבל תוספת הורדוס לא נכללה בתחום המקודש של ההר. ההיכל היה גבוה מאה אמה, וכך גם אורכו ורוחבו^[87]. בין קדש הקדשים לבין הקודש הפרידה פרוכת, כמו במשכן, ולא קיר אבן כמו בבית הראשון^[57]. יש אומרים שהיו שתי פרוכות שביניהן מרחב של אמה שדרכו היה נכנס הכהן הגדול ביום הכיפורים)^[88]. חצר המקדש הפנימית, העזרה שסביב ההיכל, הייתה באורך מאה שמונים ושבע אמות, וברוחב מאה ושלושים וחמש אמות^[89]. במרכז העזרה עמד המזבח החיצון, במקום המדויק בו היה בימי הבית הראשון^[90]. המזבח היה עשוי אבן, וגודלו הורחב בהשוואה לבית הראשון: שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה^[91]. בחומה שהקיפה את העזרה שולבו חדרים ששימשו כ"לשכות" לצרכים שונים. בולטת ביניהם לשכת הגזית, ששימשה כמקום מושבה של הסנהדרין הגדולה. בכך הפך המקדש מרכז למשפט ולימוד תורה^[92], לצד הקרבת הקרבנות. לפני העזרה, ממזרח לה, עמדה עזרת נשים, במפלס נמוך יותר, וחמש עשרה מדרגות הובילו מעזרת הנשים לעזרת ישראל^[93]. עזרה זו שימשה להתכנסויות שונות, כמו בשמחת בית השואבה ומעמד הקהל^[94]. מתחם העזרות הוקף בחומה חיצונית נמוכה (ה"סורג"), והשטח שבינה לבין העזרות נקרא 'חיל'. הכניסה לנכרים התאפשרה עד לחומת הסורג בלבד^[95].

העובדים במקדש

כהן גדול בבגדי הכהונה

האישים שעבדו במקדש הם כהנים ולויים, ובראשם הכהן הגדול. העבודות החשובות יותר, כגון זריקת דם הקורבן על קיר המזבח, השלכת חלקים מן הקורבן לתוך מדורת האש שעל המזבח, והקטרת ה'קומץ' מן המנחה במדורה זו, נעשו על ידי הכוהנים.

כהנים

ערך מורחב – ברית הכהונה

לכהנים הוכנו ארבעה בגדי הכהונה "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"^[96]. שלושה מהם עשויים פשתן לבן, נטול צבע: כתונת - גלימה, מכנסיים, ומצנפת לראשם. בנוסף לכך חגרו למתניהם אבנט המשולב מחוטי פשתן לבנים יחד עם חוטי צמר הצבועים בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני. לכהן הגדול היו ארבעה בגדים נוספים המיוחדים לו: על מצחו, מתחת למצנפתו, הוא חבש ציץ זהב, כעין כתר, ועליו רשום: "קודש לה'". על גבי הכתונת הוא לבש מעיל עשוי צמר צבוע בתכלת. מעליו חושן, טס זהב ובו קבועות שתים עשרה אבנים טובות, עליהן חקוקים שמות שבטי ישראל. החושן נתמך באפוד הנקשר לגופו של הכהן הגדול, על גבי המעיל^[97].

במשך שנים רבות, לאורך כל שנותיו של בבית המקדש הראשון, ובראשית ימי הבית השני, כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה. הדבר השתנה בעקבות התערבות חיצונית של השלטון היווני, שהחל לשלוט בארץ לאחר כיבוש אלכסנדר מוקדון את המרחב מיד האימפריה הפרסית. הכהן הגדול האחרון מבית צדוק היה יאסון שהודח מהתפקיד בשנת 170 לפני הספירה. בימי החשמונאים המלך (או הנשיא, בתחילה) שימש גם בתפקיד הכהן הגדול, דבר המנוגד להדרכת התורה ליצור בידול בין התפקידים. בימי הורדוס והרומאים הוחלפו הכהנים הגדולים בתדירות גבוהה. חז"ל תלו את סיבת התחלופת ברשעותם של הכהנים הגדולים באותה תקופה, שהשיגו את תפקיד הכהן הגדול עבור בצע כסף, ואמרו בדרך הפלגה^[20]:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה'? 'יראת ה' תוסיף ימים' - זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים ולא שמשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים. 'ושנות רשעים תקצרנה' - זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום - מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו

הכהנים חולקו לעשרים וארבע משמרות כהונה, שקיימו תורנות בעבודת המקדש, והתחלפו מדי שבת. כל משמרת שבועית חולקה ל'בתי אב', כל בית אב הקריב בתורו באחד מימי השבוע, וגם היווה גיבוי של 'כח אדם' עבור בתי האב האחרים, במקרה של ריבוי קרבנות במשמרתם. באופן זה כל כהן שהה כשבועיים בשנה במקדש, ועבד בפועל במשך שני ימים. כל זאת מלבד שלוש הרגלים, בהם היו כל הכהנים שותפים בעבודה, בגלל ההיקף הרב של הקרבנות בימים אלה. מקור מאמצע תקופת הבית השני מעריך את מספר הכהנים העובדים במקדש יום יום בשבע מאות^[98].

לויים

ערך מורחב – לוי (יהדות)

ללויים היו שני תפקידים עיקריים: הראשון - לשמור על המקדש משמר של כבוד, במסגרת שמירת פתחי המקדש דאגו להרחיק את מי שאינו ראוי להיכנס, כגון אדם שנטמא. והשני - לשורר שיר של יום ופרקי שירה נוספים (כגון "שירי המעלות" שבתהילים כחלק משמחת בית השואבה) ולנגן בכלי נגינה. על פי המתואר במסורת, שירת הלויים הייתה קסומה ומיוחדת. גם הלויים חולקו לעשרים וארבע משמרות. נוסף על כך, סייעו הלויים לכהנים בתפקידי עזר שונים^[99]. בתקופה בה נדד עם ישראל במדבר, היו הלויים אחראים גם על פירוק המשכן, נשיאת כלי המשכן בכתף (משפחת קהת), ומרכיבי המשכן, כקרשים ויריעות, בעגלות (משפחות גרשון ומררי), הובלתם למקום החניה הבא, והרכבת המשכן שם מחדש.

תפקידים כלליים

ערך מורחב – מעמדות (יהדות)

תפקידים שלא היה להם מעמד הלכתי של "עבודת המקדש" (כגון: שחיטת הקרבנות, הפשטת עורם וניתוח (פירוק) אבריהם, כהכנה להעלאתם למזבח) יכלו להיעשות גם על ידי מי שאינו כהן או לוי, בין איש ובין אשה^[100].

במקדש התקיימה מערכת מסועפת של מנהלה קבועה, ובה חמישה עשר ממונים על תחומים שונים, כגון אספקת מים, הכנת קטורת, ואף רופא לכהנים^[101].

המלאכה במקדש

ערכים מורחבים – קרבנות, העבודה במקדש

סדר היום והפעילות השוטפת

אילוסטרציה של מזבח העולה, 1890

פעמיים בכל יום הקריבו הכהנים את קורבן התמיד: כבש אחד בראשית היום, הנקרא "תמיד של שחר", וכבש שני לקראת סוף היום, הנקרא "תמיד של בין הערביים"^[102] קורבן זה היה קורבן ציבור, שנרכש ממחצית השקל שתרם כל יהודי מדי שנה בשנה^[103] כהכנה לקורבן התמיד, היו הכהנים מכינים עם שחר את המזבח החיצון להקרבה: מפנים את הדשן - האפר שהצטבר על המזבח מקורבנות יום האתמול, ומסדרים מחדש את מערכות העצים לשריפת הקורבנות^[104]. לקורבן התמיד נספחו גם מנחת התמיד - קורבן העשוי סולת, המוקטר על גבי האש שעל המזבח, וכן ניסוך היין - יציקת יין לכלי נקוב המונח בראש המזבח, משם הוא ירד אל השיתין. בעת ניסוך היין שרו הלויים את שיר של יום^[105].

בנוסף לקורבנות התמיד, הקטירו הכהנים בתחילת היום ובסופו את הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל, והדליקו את המנורה. הדלקת הנרות, על פי הדעה המקובלת, נעשתה רק לקראת ערב, ואילו בבוקר היו הכהנים מטיבים את הנרות, כלומר, מנקים את שאריות השמן ומכינים את הפתילות החדשות לקראת ההדלקה בערב^[106].

לאחר השלמת פעולות אלה, היו הכהנים עומדים על מדרגות האולם ומברכים את העם בברכת כהנים^[107]. לצד עבודת הכהנים והלויים, עמדה במקדש נציגות של עם ישראל ("אנשי מעמד"). מטרתה להדגיש את היות הכהנים שלוחי העם כולו בהקרבת קורבנות הציבור. נציגים אלה סייעו לכהנים בעת הצורך בעבודתם, ואף נקבעו להם תפילות מיוחדות^[108].

קורבנות התמיד שימשו כמסגרת התוחמת את שאר קורבנות היום לפניהם ואחריהם. בין שני התמידים הקריבו הכהנים את קורבנות היחיד, שהביאו אנשים פרטיים למקדש באותו היום. מדובר, בדרך כלל, בקורבנות נדבה, שהאדם הביא מרצונו החופשי, כגון בתור הודאה לה' על חסדיו עמו. היו קיימים גם קורבנות חובה, כגון אשם וחטאת הבאים לכפרה על חטא. המשנה מלמדת שלא היה צורך לאכוף את הקרבת קורבנות החובה באמצעות מישכון האדם החייב בהם, שכן החייבים בקורבן הרגישו בעצמם את הצורך להתכפר ולהשלים בכך את תהליך החזרה בתשובה על חטאם^[109]. בימי הבית השני נדרשו היהודים להקריב קורבן גם לכבוד מלכי נכרים ששלטו בירושלים, כמעין תפילה לה' לשלומו והצלחתו של המלך, וזאת כביטוי לנאמנותם^[110].

בלילה לא הביאו קורבנות חדשים. רוב הכהנים ששהו במקדש לנו בבית המוקד, ואכלו את חלקם בקורבנות היום. חלק מהכהנים והלויים עמדו בנקודות שמירה שונות במקדש^[111], או תִחזקו את "אש התמיד" על המזבח החיצון. קורבנות שהקרבתם כבר החלה ביום, באמצעות נתינת דמם על המזבח לפני שקיעת השמש, הכהנים היו מסיימים את תהליך עיכול האש (הפיכת הבשר לאפר) שעל גבי המזבח את חלקי הקורבן במשך הלילה. בקורבן עולה היו מסיימים את הקטרת אברי הקורבן במשך הלילה, ובקורבן שלמים, חטאת או אשם היו מסיימים את הקטרת החלבים במשך הלילה^[112].

שבתות וראשי חודשים

בשבת היו הכהנים מקריבים את קורבן התמיד והקטורת ומדליקים את הנרות כבכל יום. בנוסף לכך היו מקריבים שני כבשים נוספים לכבוד היום, הנקראים קורבן מוסף. במקביל, היו אנשי המעמד מתפללים את תפילת המוסף. קרבנות פרטיים לא הוקרבו כלל בשבת, פרט לקורבן פסח, שהתורה קבעה לו תאריך מיוחד להקרבתו בי"ד בניסן, ערב חג המצות, ולפיכך הקרבתו דוחה את השבת^[113].

מצווה נוספת בשבת היא לחם הפנים: הכהנים הניחו על שולחן לחם הפנים שבהיכל את הלחם החדש, והוסיפו לצידו שני כלים ("בזיכים") שבהם הייתה לבונה. את הלחם הקודם, מן השבת שעברה, היו הכהנים אוכלים בו ביום (הוא נאפה בצורה מיוחדת ששמרה על טריותו), ואת הלבונה שבבזיכים הקודמים היו הכהנים מקטירים על המזבח החיצון^[114].

בראשי חודשים, ובפרט בראש השנה, באה לידי ביטוי מיוחד נוכחותה של הסנהדרין הגדולה במקדש. היות שלוח השנה העברי נקבע על פי מולד הלבנה, מדי חודש היו באים עדים שראו את מולד הלבנה, ומוסרים את עדותם בפני בית הדין בירושלים^[115]. לאחר חקירת העדים וקבלת העדות, קבע בית הדין את היום כראש חודש, ושלח שליחים להודיע על התאריך המדויק בכל תפוצות ישראל^[116]. רק לאחר קביעת היום כראש חודש, הקריבו הכהנים את הקורבן המיוחד ליום זה^[117].

מועדי ישראל

ערך מורחב – שלוש רגלים

בשלוש הרגלים, סוכות פסח ושבועות, הייתה חובה על כל אדם מישראל לעלות לרגל לירושלים. כל איש התייצב בעזרה עם שלושה קרבנות: עולת ראייה שלמי חגיגה ושלמי שמחה, ככתוב: ”שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל-זְכוּרְךָ אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר--בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, וּבְחַג הַסֻּכּוֹת; וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי ה', רֵיקָם”^[118]. בשרו של קורבן השלמים נאכל בירושלים על ידי המשפחה כולה, ומצווה לשתף בשמחה גם את הנזקקים: "וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ."^[119].

במועדים הכתובים בתורה (ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת, פסח, שבועות) הקריבו הכהנים קורבן מוסף וקרבנות אחרים הבאים מכספי הציבור, בכל מועד כעניינו, על פי המִפרט הכתוב בתורה^[120].

• ליום הכיפורים נקבעו בתורה קרבנות מיוחדים, אותם עושה הכהן הגדול בבגדים המיוחדים ליום זה בלבד. כאמור, ביום זה הכהן הגדול אף נכנס לקדש הקדשים^[121]. קהל רב התאסף במקדש וצפה בנעשה^[122].
• חג הסוכות התייחד במצוות ניסוך המים, יציקת מים שנשאבו ממעין השילוח על המזבח^[123], כעין קורבן המבטא את ברכת גשמי החורף הצפוי^[124]. ניסוך המים נעשה בכל בוקר בימי החג, עם הקרבת קורבן התמיד וניסוך היין, וקדמה לו שמחת בית השואבה שנמשכה במקדש כל הלילה^[125], ועליה אמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו"^[126]. כמו כן, התקיימה במקדש בכל יום מימי החג מצוות נטילת לולב באופן המוני: עולי הרגל הקיפו את מזבח העולה, כשבידיהם ארבעת המינים ועוד ערבה נפרדת, המיוחדת למקדש. ערבות אלו הובאו מאזור היישוב מוצא, שבפרוזדור ירושלים. בהושענא רבה הקיפו את המזבח שבע פעמים^[127].
• אחת לשבע שנים, במוצאי שנת שמיטה, התקיימה בחג הסוכות מצוות הקהל: כל העם נאסף לעזרת הנשים שבמקדש, כולל הנשים והטף, לשמיעת קריאת התורה מפי המלך, שעמד על בימה מיוחדת שהוקמה לשם כך^[128]. מעמד זה מהווה מעין שחזור של מעמד הר סיני ומעמד הר גריזים והר עיבל^[129].
• בפסח ישנו קורבן מיוחד, קורבן הפסח, שהוקרב בערב חג המצות (יום י"ד בניסן אחר הצהריים) באופן המוני^[130]. כל איש ואשה מצטרפים לחבורה שתאכל מן הקורבן בליל הפסח ("ליל הסדר"), ונציג מכל חבורה בא למקדש עם קרבנו. נציגי החבורות התאגדו לשלוש קבוצות ("כתות"), שמביאות את הקורבן בזו אחר בזו, בלוויית שירת הלוויים. חֵלֶב הקורבן נשרף על המזבח, והבשר נאכל על ידי החבורה. על פי אומדנים שונים מספר הקרבנות הגיע לרבבות, או אף למעלה מכך^[131].
• במהלך חג הפסח, ביום ט"ז בניסן, הקריבו הכהנים מנחה מראשית קציר השעורים, הנקראת קורבן העומר (עומר - אגודת שיבולים) אשר מתירה את השימוש בתבואה החדשה של הארץ (שהחלה לצמוח לאחר הקרבת קורבן העומר אשתקד). מיום זה מתחילה ספירת העומר עד היום החמישים, חג השבועות^[132]. בשבועות הקריבו מנחה מראשית קציר החיטים^[133], ולפיכך הוא נקרא "יום הביכורים"^[134]. מנחה זו עשויה שתי ככרות לחם, ונקראת שתי הלחם. מנחה זו מתירה את השימוש בתבואה החדשה לצורך הבאת קרבנות מנחה. מנחת העומר מן השעורים ושתי הלחם מן החיטים הם קורבן ציבורי, מראשית הקציר בארץ. מכאן ואילך ועד חג הסוכות הגיע זמן הבאת הביכורים על ידי אנשים פרטיים, כל אחד מפירותיו (ולא כטעות הנפוצה, שביכורי כל הפירות מובאים בחג השבועות)^[135].

מהותו של המקדש

תפקיד רעיוני

התורה מגדירה את תפקידו של המשכן והמקדש, כמקום שבו שוכן ה' בקרב עמו, עם ישראל, כעין נקודת ממשק בין העולם הזה לעולם האלוהות: ”וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם”. אמנם בשונה מהתפיסות האליליות המגשימות את האלוהים, האמונה היהודית תופסת את מהותו של המקדש כמקום ייצוגי להתגלות ה' בארץ, ולא כאתר המגביל את מושבו למקום מסוים, שהרי האלוהים הוא בלתי מוגבל הן ביכולותיו והן בנוכחותו בעולם. וכפי שהגדיר זאת שלמה המלך בתפילתו בעת חנוכת בית המקדש הראשון אותו בנה^[136]:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹוהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי

בעקבות זאת, חז"ל קובעים שמעת שחרב המקדש ועם ישראל גלה מארצו, השתנה הקשר של עם ישראל לאלוהיו מקשר שמתגלה בברכה השורה על העם בכל תחומי החיים בעקבות שמירת המצוות בארץ, כפי שהתורה מבטיחה בכמה מקומות, לקשר מוסתר יותר שמתבטא בעיקר על ידי לימוד התורה, כמאמר חז"ל^[137]: ”מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”, כך לדוגמה הם אומרים כי מאז החורבן ננעלו שערי התפילה, נבנתה חומת ברזל בין ה' לישראל, לא נראה רקיע בטהרתו, פסקו אנשי אמנה מישראל ועוד הרבה דברים נוספים:

• תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ב, עמוד ב': ”וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה, ג', ח') "גם כי אזעק ואשוע, שתם (סתם) תפלתי"...וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר (יחזקאל, ד', ג') "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר".”
• תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ט, עמוד א': ”אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא: מיום שחרב בהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה שנאמר (ישעיהו, נ', ג') "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם.”
• משנה המובאת בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח, עמוד א': ”משחרב בהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר (תהלים, י"ב, ב') "הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם" וגו'. רשב"ג אומר: העיד ר' יהושע מיום שחרב בהימ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות.”

על פי המהר"ל מפראג בית המקדש לא היה מבנה אבנים בלבד, אלא מבנה גלובלי בעל מהות אלוהית שתרם לשלמות כל העולם, בכך שסייע לדבקות של בני אדם בעולמות העליונים, בקודש וברוחניות הצרופה^[138]. עוד על פיו, בתי המקדש הראשון והשני לא היו בעלי איכויות זהות. בעוד שבבית המקדש הראשון השכינה והנבואה שרו בעם ישראל, והדגש בו היה על החלת קדושה אצל היחידים, בבית המקדש השני שלא היה במעלה כמו הראשון^[139], לא הייתה השראת שכינה, והוא שימש כמרכז רוחני שאיחד תחת קורתו את עם ישראל, והפכם להיות כמו "איש אחד"^[140].

על פי הראי"ה קוק מאז שחרב בית המקדש ירדה תוגה כללית על העולם, וכל התיקונים הם תיקונים חיצוניים ושטחיים:

מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות.

— שמונה קבצים, קובץ ו ר"י

ניגוד לעבודה זרה

עוד לפני בניית בית המקדש הראשון היה נהוג לעבוד את ה' באמצעות הקרבת קרבנות. הקרבת חיות שמשה כעדות לקבלת הדין של האדם ולמסירותו לאלוהיו, שבמסגתן הוא מוכן לוותר על רכוש חומרי ששייך לו, ולהקדישו לה'. הלך מחשבה זה התקיים במשך תקופה ארוכה עד אשר לקראת המרד הגדול הלכה והתבססה תפיסה אחרת של יחסי האדם ואלוהיו, שעל פיה את מקום הקרבת הקורבן תפסו הלימוד והתפילה.

הרמב"ם ניסה ליישב סתירה זו בכך שקבע כי המקדש נועד לתת מענה לצורך האנושי הרווח בקרב עובדי האלילים להתקשר לאלוהים באמצעות הקרבת קרבנות, הקטרת קטורת ושאר אמצעי הפולחן. וכדי לנתב את הצורך והתשוקה הללו לחיזוק הקשר בין עם ישראל לה', שאִתו הם כרתו ברית נאמנות, צווה ה' לבנות מקדש שבו יוכלו להקריב קרבנות ולהתפלל אליו:

שלמה חונך את בית המקדש הראשון

הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשרות אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו.

— מורה נבוכים, חלק שלישי - פרק ל"ב, מהדורת שוורץ

תפיסה דומה כבר מופיעה במדרש ויקרא רבה^[141], בו מובאת דעה שהסיבה לכך שבמהלך הנדודים במדבר נצטוו ישראל להביא למשכן את כל הבהמות ששחטו^[142], הוא משום שישראל היו שטופים במצרים בעבודה זרה והיו מקריבים לשעירים, "אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באֹהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים".

בית המקדש כמקום תפילה

בבית המקדש התקיימו עצרות לתפילה ותשובה, בזיקה לאירועים חשובים בחיי העם, כגון בעקבות מלחמה, בצורת, וכדומה^[143]. גם אנשים פרטיים באו אליו בעת צרתם לשאת תפילה^[144]. עבודת הכהנים הייתה אף היא שלובה בתפילה מקוצרת^[145]. לכך ייעד שלמה המלך את המקדש שבנה, כדבריו בתפילתו בטקס חנוכת הבית^[146]:

בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ, וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה... כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה... וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל

כך גם בנבואת ישעיהו^[147]: ”וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.”

בית המקדש כמקום הקרבת הקרבנות

על פי הרמב"ם עיקר מטרת הבית היא כדי שבני ישראל יקריבו בו את הקרבנות, ויעלו לרגל. מסיבה זו, החפץ העיקרי בבית המקדש לדעת הרמב"ם הוא המזבח עליו היו מקריבים את הקרבנות. ”מצוות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש”^[148].

הגויים במקדש

בתפילת שלמה בעת חנוכת המקדש (הנזכרת לעיל), נקבע בית המקדש כמקום תפילה גם לנוכרי. ושלמה אף מתפלל לה' שיקבל את כל תפילות הנוכרים הבאים להתפלל שם, בניגוד לאדם מישראל שבא להתפלל, שביחס אליו מבקש שלמה שה' ייעתר לו לפי מעשיו ולפי המגיע לו. מפרשי המקרא מבארים שהסיבה לכך היא שאם תפילת הנוכרי לא תיענה, הוא ינתק מגע מהמקדש באופן מוחלט. ואילו אם תפילת הישראלי לא תיענה, הוא יבין שחטא ויתקן את מעשיו^[149]. גם בנבואת ישעיהו הנזכרת לעיל, נקבע בית המקדש כמקום תפילה לכל העמים.

בנוסף, בתלמוד^[150] מובא שמקבלים קרבנות עולה שנוכרי בא להקריב לה' במקדש, וזאת בשונה ממומר לעבודה זרה (יהודי שהמיר דתו), שאין מקבלים את קורבנו. וכן פסק הרמב"ם להלכה^[151][152].

מצוות ומנהגים כזכר למקדש

צומות אבלות על החורבן

ערך מורחב – ארבע תעניות

כבר לאחר חורבן הבית הראשון נקבעו צומות לציון האבלות על חורבנו, בתאריכים בולטים במהלך המצור והחורבן^[153], וצומות אלה הונהגו שנית לאחר חורבן הבית השני, בהתאמה חלקית לתאריכים הרלוונטיים לגבי חורבנו: תשעה באב - יום חורבן שני הבתים. שבעה עשר בתמוז - יום פריצת חומת ירושלים בחורבן השני^[154]. שלושה בתשרי - יום רצח גדליהו בן אחיקם, כחודשיים לאחר חורבן הבית הראשון, בעקבותיו גלו הנשארים בארץ^[155]. עשרה בטבת - יום התחלת המצור על ירושלים בשלהי בית ראשון.

על פי המשנה^[156] נוהגים דיני אבלות מסוימים החל מראש חודש אב, המחמירים והולכים בהדרגה בשבוע שחל בו תשעה באב, ביום שלפני תשעה באב, ובתשעה באב עצמו. בהלכה המאוחרת יותר נוספו מנהגי אבלות החל משבעה עשר בתמוז, ושלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב מכונים ימי בין המצרים^[157].

מנהגי אבלות

כמו כן, נוספו תקנות לציון האבלות על חורבן המקדש, מלבד הצומות. תקנות אלו והשיקולים שעמדו ברקען מופיעות בתלמוד^[158]:

כשחרב הבית בשניה (=בפעם השנייה, חורבן בית שני), רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות!... מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט^[159]. עושה אדם כל צורכי סעודה, ומשייר דבר מועט. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט.

חתן יהודי שובר כוס ברגלו, לזכר החורבן.

זהו מקור המנהג בימינו לשבור את הכוס בשעת החופה, תוך אמירת הפסוק^[160]: ”אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי.” יש שאף נוהגים להניח מעט אפר על ראש החתן^[158].

מלבד אלה, קובעת ההלכה חובה על הרואה את מקום המקדש בחורבנו לקרוע את בגדו^[161].

הנצחת מנהגי המקדש

לאחר חורבן הבית השני נקבעו תקנות מיוחדות כזכר למקדש: נטילת לולב בחג הסוכות, נוהגת מן התורה שבעה ימים רק במקדש, ואילו מחוצה לו הרי היא נוהגת יום אחד בלבד. לאחר החורבן קבע רבן יוחנן בן זכאי שלולב ניטל שבעה ימים בכל מקום, "זכר למקדש"^[162]. כמו כן נטילת ערבה בהושענא רבה נועדה להזכיר את נטילת הערבה במקדש, ומן התורה אין מצווה ליטול ערבה כלל מחוצה לו^[163]. בליל הסדר אוכלים את המצה והמרור יחד ("כורך") זכר למקדש, כמנהגו של הלל הזקן שהיה כורך את קורבן הפסח עם מצה ומרור^[164].

הקמת בית מקדש שלישי

ערכים מורחבים – בית המקדש השלישי, חידוש עבודת הקרבנות

נבואות גאולה

המושג "בית המקדש השלישי" אינו מופיע במקרא. עם זאת, נבואות רבות בתנ"ך מתייחסות אל הגאולה השלמה, קיבוץ הגלויות ו"אחרית הימים" כמערכת שבית המקדש נמצא במרכזה. כך, למשל, נבואת ישעיהו^[165]:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

נבואות אלה, שנאמרו בימי בית המקדש הראשון ותקופת גלות בבל, עד תחילת ימי הבית השני, לא התממשו בימי בית שני. בדברי חז"ל מופיע ויכוח בשאלה, האם בית שני מראשיתו לא היה ראוי למימוש נבואות אלה, או שהיה בו פוטנציאל שלא התממש, בהיעדר שיתוף פעולה מספיק של עם ישראל^[166]. מכל מקום, לאחר חורבן בית שני נתפרשו נבואות אלה כמכוונות לבית מקדש חדש שייבנה^[167].

תיאור מפורט של בית מקדש עתידי, גדול ממדים, מופיע בספר יחזקאל (פרקים מ'-מ"ג). התיאור אינו ברור, בשל שימוש במונחים אדריכליים שמשמעותם עמומה (כגון "אתיקים"), והמפרשים חלוקים בכמה שאלות יסודיות בהבנתו. כותב על כך הרמב"ם^[168]: "בנין העתיד להבנות, אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל - אינו מפורש ומבואר"^[169].

ניסיונות מוקדמים

במאות השנים שלאחר חורבן בית שני נעשו מספר ניסיונות לבנות מחדש את בית המקדש. בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130, הבטיח כנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. במקורות חז"ל נאמר כי השומרונים הוציאו דיבתם^[170], ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר למנוע את בניית הבית מחדש. פול ג'ונסון טוען כי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס השפיע על אדריאנוס לבטל את הבטחותיו^[171]. כך או כך, מפח הנפש מאי-בנייתו של בית המקדש היה אחד הגורמים לפרוץ מרד בר כוכבא. חזית בית המקדש הוטבעה על המטבעות שהטביעו המורדים. השאלה האם ירושלים נכבשה בידי המורדים, והאם הם החלו בחידוש עבודת הקרבנות ובניסיון לבנות את בית המקדש, נתונות במחלוקת בין ההיסטוריונים.

ערך מורחב – בית המקדש של יוליאנוס

בימי יוליאנוס הכופר, קיסר האימפריה הביזנטית באמצע המאה הרביעית, יזם הקיסר את בניית בית המקדש מחדש, כחלק ממאבקו בנצרות ותמיכתו בפולחן הקדם-נוצרי. יוליאנוס החל בהכנות להקמת בית מקדש שלישי, אך רעידת אדמה ושריפה, ולאחריהן מותו של יוליאנוס, גרמו להפסקת העבודות.

ניסיון שלישי להקים את בית המקדש היה בימי מרד היהודים נגד הרקליוס, בראשית המאה השביעית. יהודי ארץ ישראל מרדו בקיסר הביזנטי הרקליוס וסייעו לצבא הפרסי-סאסאני, תחת ח'וסרו השני, בכיבוש הארץ. לאחר כיבוש ירושלים בידי הפרסים, העניקו הפרסים את ליהודים המורדים, בראשות נחמיה בן חושיאל, את שליטה בירושלים. על פי מקורות אחדים, המורדים החלו בהכנות לבניית בית המקדש, וייתכן שאף הקימו בהר הבית את המזבח וחידשו את הקרבת הקרבנות. אחרים סבורים שהוקם בהר הבית בית כנסת בלבד. אחרי זמן מה שינו הפרסים את מדיניותם ועבר לצדד בנוצרים. נחמיה בן חושיאל נהרג ועמו יהודים רבים, ומבנים שהוקמו בהר הבית נהרסו. לאחר שהרקליוס כבש את ארץ ישראל מחדש, טבחו הנוצרים ביהודי ירושלים, ועל הנותרים נאסר להתגורר בעיר.

ניסיונות מודרניים

שוטר מג"ב שומר על גשר המוגרבים, דרכו יכולים יהודים להיכנס להר הבית.

מלבד הציפייה להתגשמות נבואות התנ"ך, נשען הרצון להקים את הבית השלישי גם על החובה ההלכתית. במשך הדורות נעשו מספר ניסיונות להקמת בית המקדש השלישי, או למצער לחדש את עבודת הקרבנות, החל מן התקופה הרומית והביזנטית ועד העת החדשה. הרב צבי הירש קלישר (1795-1874), ממבשרי הציונות המדינית, כתב ספר בשם "דרישת ציון", ובו הטיף לחידוש עבודת המקדש, ובירר את השאלות ההלכתיות הכרוכות בכך. כתביו שימשו כר פורה להתפתחות הדיון ההלכתי בסוגיית חידוש הקרבנות, וחוללו סוגה שלמה בספרות הרבנית העוסקת בנושא זה. בית המקדש היה חלק גם מחזונם המדיני של אישים בציונות החילונית. בתאריך 17 בינואר 1896, חודש ימים לפני שהרצל מפרסם את החוברת מדינת היהודים, הרצל כותב מאמר בשבועון הלונדוני 'ג'ואיש-כרוניקל'. במאמר זה הוא פונה לרבנים ("הרועים הרוחניים") לסייע לרעיון המדינה היהודית. הוא מבהיר שמדינה זו לא תהיה מיוסדת על שלטון תיאוקרטי [=שלטון דת] אלא מדינה אזרחית מודרנית וסובלנית, אך הוא מודיע:

... אנו נשוב ונבנה את בית-המקדש, כמזכרת מאירה לאמונת אבותינו^[172]

כך בתיאורו של הרצל בספרו "אלטנוילנד" (1902)^[173] את מדינת היהודים:

בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני נקרא יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים-הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ^[174].

כל זאת, לתפיסתו, לצד "היכל השלום" בירושלים, המשותף לבני כל העמים. חזונו האוטופי לא תורגם לכדי פעולה כלשהי של התנועה הציונית בכיוון זה.

בעקבות כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים, החלו להתארגן תנועות קטנות להקמת בית מקדש, שהמפורסמות שבהן הן תנועת נאמני הר הבית, חוזרים להר ומכון המקדש. מכון המקדש שיחזר עשרות רבות מכלי המקדש במתכונתם ההלכתית, עשויים זהב כסף ונחושת, ובהם המנורה, השולחן, מזבח הזהב והכיור. לצד הכנת הכלים, עוסק המכון בחקר הלכות המקדש ובהסברה ברחבי הארץ והעולם. לפעילות זו השפעה ניכרת בעיקר בחוגי הציונות הדתית, ובהדרגה נושא המקדש תופס מקום בסדר היום החינוכי והציבורי. התארגנויות אלה מתקיימות בצילה של מחלוקת רעיונית והלכתית על היכולת להקים מקדש בימינו, והדעה הרווחת בין רבנים בישראל, בעיקר בציבור החרדי, שאין אפשרות להקים מקדש עד ביאת המשיח. אחד ממוקדי המחלוקת הוא סוגיית הכניסה להר הבית.

על פי סקר של ynet בשיתוף עמותת גשר שנערך ביולי 2009 64% מהיהודים בישראל, ובתוכם אף חילוניים רבים, מצדדים בבניין בית המקדש^[175].

השלכות פוליטיות

ההנחה הרווחת בעולם היא שהקמת בית המקדש תביא בהכרח להחרבתם של כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. במשך השנים אף קמו מספר התארגנויות מחתרתיות שביקשו לפוצץ את כיפת הסלע. בשל כך, הפך הר הבית לסלע מחלוקת מרכזי בסכסוך הישראלי-ערבי. התנועה האסלאמית בישראל מרבה לפעול למניעת בניין המקדש ואף לשלילת הקשר היהודי-היסטורי להר-הבית^[176]. ביקורו של אריאל שרון בהר הבית (ספטמבר 2000) הוצג בתקשורת הפלסטינית כאחת העילות לפריצת האינתיפאדה השנייה, אף כי נטען כנגדה כי המהומות תוכננו מראש^{[177][178][179][180]}.

מחקר ארכאולוגי של בית המקדש

חדר מגורים של משפחה אמידה מתקופת בית שני בפרוור ההרודיאני.

חפירה ארכאולוגית מסודרת לא נערכה בהר מעולם וזאת בגלל התנגדותו של הווקף המוסלמי. מאידך הווקף עצמו חופר בהר ומשליך אלפי טונות של שפוכת בעלת ערך ארכאולוגי לעמק צורים - משמיד עדויות בעלות ערך יהודי, לאומי והיסטורי ובונה ללא כל פיקוח ארכאולוגי של המאסדר - רשות העתיקות^[181]. לפיכך, המקורות הארכאולוגיים בנושא המקדש הם הממצאים הגלויים בשטח הר הבית וממצאים שנמצאו בחפירות למרגלותיו, בעיקר בשטחים הפתוחים שלדרומו בעופל, ממערבו במנהרות הכותל וברובע היהודי.

מחקר ארכאולוגי של ההר נעשה לראשונה בשנת 1865, על ידי שליחי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, ובראשם צ'ארלס וילסון, וכעבור שנתיים על ידי משלחת נוספת בראשות צ'ארלס וורן. החוקרים עסקו בעיקר במיפוי ההר ובדיקת בורות המים שבו ובעיקר בדיקת הפנים החיצוניות של חומות הר הבית באמצעות חפירת פירים ומנהרות בעפר שסביב הר הבית. רק לאחר מלחמת ששת הימים החלו חפירות ארכאולוגיות מסודרות למרגלות הר הבית, בניהולם של בנימין מזר ומאיר בן דב. החפירות שפכו אור, כצפוי, בעיקר על חומות הר הבית, על דרכי הגישה אל תוך הר הבית, על האזורים הציבוריים סביב הר הבית (רחובות, רחבות, גרמי מדרגות מונומנטליים) ולא על המקדש עצמו.

בחפירות ארכאולוגיות באזור הר הבית לא התגלו ממצאים מבית המקדש הראשון או מבית המקדש השני. מתקופת בית המקדש השני נמצאו כתלים ושערים סביב הר הבית ומספר ממצאים המיוחסים להר, ביניהם הכתובת שעל הסורג והכתובת "לבית התקיעה" (ראו להלן), אבל לא ממצאים מתוך בית המקדש עצמו. קשה להסיק מהיעדר הממצאים מסקנות חד משמעיות, מפני שחלקים נרחבים בהר הבית לא נחפרו, וכן לא ברור היכן הוא מקום המקדש המדויק.

לפי הארכאולוג מיכאל אבי יונה^[182], קרוב לוודאי שגם אם יתבצעו חפירות בהר הבית לא תעלה החפירה דברים חשובים, משום שהסלע הטבעי בהר הבית קרוב מאוד לפני הקרקע, ומשום שהשטח עבר תמורות מרובות מאז החורבן, וכתוצאה מכך - לא נשארו כמעט שרידים.

מחקר של בית המקדש הראשון

הכתובת לבית התקיעה להכ[ריז] שנמצאה בחפירות של בנימין מזר ומאיר בן דב בצידו הדרומי של הר הבית. הערכה היא שהכתובת היא מתקופת בית המקדש השני

בחפירות הכותל הדרומי, הרובע היהודי ועיר דוד נמצאו כלים ומבנים מתקופת בית המקדש הראשון, אך ללא זיקה מובהקת למקדש. בשנת 1999 ערך הווקף המוסלמי חפירה רחבת שטח באזור הדרומי-מזרחי של הר הבית והוציא משם אלפים אחדים של מ"ק עפר ושפך אותם לנחל קדרון. עפר זה מסונן מאז 2004^[183] על ידי ד"ר גבי ברקאי וצחי צוויג. בעת תהליך הסינון נתגלו ממצאים רבים שיכולים להתפרש כעדות עקיפה לקיומו של מקדש זה, ביניהם בולה עם הכתוב [גא]ליהו [בן] אמר, ממשפחת כהנים שאחד מבניה מוזכר בספר ירמיהו כ"פקיד נגיד בבית ה'", וכן ראש חץ סקיתו-איראני, שהיה בשימוש צבאות נבוכדנצר. ממצא נוסף המתקשר בעקיפין למקדש הוא רגמים, תילים במערב ירושלים שמתוארכים למאה השביעית-שמינית לפנה"ס, המכסים שרידי מזבחות. ייתכן שֶתילים אלה נערמו בימי המלך יאשיהו, כדי לרכז את הקרבת הקורבנות בבית המקדש, כמתואר בספר מלכים^[184]. כמו כן, בפברואר 2010 נמצא מדרום להר הבית קטע ארוך מחומה המתוארכת למאה ה-10 לפנה"ס^[185] בהתאם לתיאור המקראי על חומה שבנה שלמה כהמשך לבניית בית המקדש^[186].

למרות היעדר ממצאים ארכאולוגיים מובהקים מבית ראשון, מניחים רוב החוקרים את דבר קיומו על פי המקרא, כפי שהדבר משתקף, למשל, במאמרו משנת 2000 של אביגדור הורוביץ מקדש שלמה^[187]. בשנת 2011 נמצאו בחורבת קייאפה כלי פולחן שתוארכו לראשית המאה ה-10 לפנה"ס, תקופת ראשית שושלתו של דוד המלך, ובהם שני דגמים מוקטנים של מקדשים, כשאחד מהם הוא דגם מקדש מפואר עשוי אבן ומגולף בעיטורים אדריכליים^[188][189]. מאפיינים אלה הובילו את חוקר האתר, הארכאולוג יוסף גרפינקל לזהות את הדגם כתואם את תיאור מקדש שלמה בספר מלכים^[190][191]. זיהוי זה התקבל בספקנות בקרב חוקרים שונים, דוגמת פרופסור אהרון מאיר מאוניברסיטת בר-אילן ופרופסור נדב נאמן מאוניברסיטת תל אביב, שזיהו מאפיינים שונים באתר כאלה שאינם טיפוסיים לממלכת יהודה ומחלישים את פרשנותו של גרפינקל^[189][191], במיוחד בהתחשב בהשפעות התרבותיות ההדדיות הנפוצות באזור, בו מאפיין פולחן מסוים עשוי להיות נפוץ בכמה ערים סמוכות^[192].

בשנות ה-90 של המאה ה-20 קמה אסכולה במחקר המפקפקת בבנייתו של הבית הראשון על ידי שלמה, וזאת בהקשר לוויכוח נרחב על תקופת דוד המלך ושלמה המלך בכללותה^[193]. מלבד העובדה שמקום המקדש עצמו טרם נחפר, קיימת סיבה אפשרית נוספת להיעדר ממצאים ממנו: הבנייה המשמעותית בתקופת הבית השני נעשתה, בדרך כלל, בשאיפה להניח את תשתיות הבניינים על הסלע הטבעי, תוך סילוק השרידים הקדומים. זוהי אחת הסיבות לאיתנותם של כותלי הר הבית (בנוסף לגודלן ולמשקלן הרב של אבני הבניין)^[194].

ממצאים מתקופת בית שני

ממצאים בהר הבית מבית המקדש

מדרגות שהובילו לשערי חולדה, נחשפו בחפירות אריכאולוגיות

הר הבית נכון לשנת 2014 מוקף כתלים מארבעה כיוונים: מזרח דרום צפון ומערב. הכתלים מתוארכים לימי הורדוס, ובחלקם (בעיקר בכותל המזרחי, מה"תפר" בחומה וצפונה) אף לתקופה החשמונאית. בניית הכתלים נעשתה בשיטת "בנייה יבשה", ללא טיט המחבר ביניהם. הכתלים נועדו לתמוך במילוי עפר שיישר את מפלס הר הבית. עובי הכתלים מוערך בכחמישה מטרים, עובי מספיק כדי לעמוד בעומס הנדרש למילוי עפר, אבל לא כל השטח שאותו הקיפו היה ממולא עפר. נבנו בו קמרונות זה על גבי זה (עד שלוש קומות בסמוך לכתלים), ומעליהם נשפך העפר. מטרת הקמרונות לא הייתה רק להקל מן הלחץ על הכתלים, אלא גם משיקול הלכתי: "הר הבית והעזרות תחתיהן חלול, מפני קבר התהום"^[195]. כדי למנוע חשש שקיים קבר המטמא את כל מי שמעליו, נעשו קמרונות שמשמשים כ"אהל" ה"כולא" את הטומאה^[196]. בנוסף היו להם גם שימושים כמחסנים.

בכותל הדרומי נמצאים שערי חולדה. נראים שם שתי מערכות שערים: המזרחי - "השער המשולש" ובו שלוש קשתות. זוהי בנייה מוסלמית מאוחרת, ורק המפתן נשמר, ברוחבו המקורי כפי שהיה בימי הבית השני, וכן אחת מאבני המזוזה המערבית. המערבי - "השער הכפול", ובו כיום שתי קשתות, שבחלקן הפנימי הן מקוריות מתקופת הבית השני, ואילו בחלקן החיצוני הן מן התקופה המוסלמית הקדומה^[197].

בחפירות של מזר ובן דב נחשפו גרמי מדרגות שהובילו אל שערי חולדה. המדרגות בנויות באורך משתנה, 30 ס"מ ו-90 ס"מ לסירוגין. אחת ההשערות היא שהדבר נועד להאט את קצב העלייה, ולמנוע ריצה באופן בלתי מכובד^[198].

מתחת למסגד אל-אקצא שבדרום ההר קיימות עדיין המנהרות שהובילו משערי חולדה אל רחבת הר הבית. המנהרות עשויות כשורה של כיפות אבן מעוטרות להפליא. העיטורים הם דגמים גאומטריים עדינים וצורות מעולם הצומח, בעיקר גפנים ואשכולות ענבים, בהתאם להלכה השוללת תבליטי דמויות אדם ובעלי חיים^[199].

עוד נמצאו שם "מסיבות", מנהרות חצובות בגובה קומת אדם שהובילו ממתחם הר הבית החוצה, ובקירותיהן נחצבו גומחות קטנות. משערים שזוהי ה"מסיבה" המוזכרת במשנה^[200], שנועדה ליציאתם של כהנים שנטמאו במקדש, והגומחות שימשו להנחת נרות, כמוזכר במשנה שם.

קשת רובינסון

קשת וילסון

בכותל המערבי (אשר בחלקו משמש היום לתפילה ובחלקו הנוסף באורך של כ-70 מטר משתייך לגן הארכאולוגי) נמצאו ארבעה שערים, בהתאם לתיאורו של יוסף בן מתתיהו: בקצהו הדרומי של הכותל המערבי התגלתה קשת רובינסון, אשר נשאה גרם מדרגות מונומנטלי העולה להר הבית, והובילה את עולי הרגל אל ההר. מתחתיה עבר הרחוב המרכזי אשר חצה את העיר בציר צפון-דרום ומשמש היום לרחבת הכותל המערבי. מעל רחוב החנויות שמשמש לרחבת הכותל המערבי. מצפון לו שער ברקלי, המצוי ברחבת התפילה המיועדת לנשים ומוסתר ברובו על ידי בנייה מאוחרת. משערים^[201] שזהו שער קיפונוס המוזכר במשנה^[202], ומידותיו מתאימות לנאמר בה על רוחב השער. צפונה משם קשת וילסון (ה"מנהרה" ברחבת התפילה של הגברים). הקשת מתוארכת להתקופה הצלבנית, אבל חלק מנדבכיה עתיקים יותר, ומשויכים לתקופת הבית השני. משערים שהיא הייתה חלק משרשרת קשתות, שעליהן היה גשר מהר הבית אל העיר העליונה, היא הרובע היהודי של היום. כארבעים מטר צפונה יותר נמצא שער וורן, שמזוזותיו הן מזמן בית שני. השער נמצא במנהרות הכותל, וגם הוא טרם נחשף במלואו.

ממצא מיוחד מן הפינה הדרום מערבית של ההר הוא אבן ועליה הכתובת "לבית התקיעה להב (דיל)", במשמעות של להבדיל בין קודש לחול, הממצא התגלה במקום בו עמד כהן והכריז על כניסת ויציאת השבת. (פירוש אחר לסיפא של הכתובת היא: "לבית התקיעה להכ (ריז)"). מדובר בשריד ממגדל שמתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ד,ט,יב), ששימש לתקיעת חצוצרה להכרזה על כניסת השבת ויציאתה^[203].

בכותל המזרחי קיים שער הרחמים, שמקורו בתקופה הביזנטית והערבית הקדומה. בסמוך לו מצפונו ניתן לזהות בחומה חלק ממשקוף מימי הבית השני, ומשערים שזהו שער שושן המוזכר במשנה. רובו של השער נמצא בעומק האדמה, משקופו הגלוי הוסתר בקברים וטרם נחפר, לכן קשה לקבוע מסמרות על גודלו ושימושו.

כמו כן מצויים בכותל המזרחי שרידי קשת נוספת הבולטים מן הכותל המזרחי החוצה, סמוך לפינה הדרומית מזרחית של הר הבית, בסמוך ל"תפר" בחומה.

הכתובת בסורג

תגלית חשובה שנלקחה מההר היא "הכתובת בסורג". זוהי כתובת ביוונית החרותה על אבן, האוסרת על נכרים להיכנס למתחם המקודש, ומאיימת בעונש מוות על כך. על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו^[204], כתובת זו עמדה בסורג המקיף את חצר המקדש, ובהתאם להלכה^[95] האוסרת על גויים להיכנס אל מעבר לסורג. שתי כתובות כאלה נמצאו בירושלים, אחת מצויה נכון לשנת 2014 במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול, והשנייה, שרק חלק ממנה נמצא, במוזיאון רוקפלר.

ממצאים מחוץ להר הבית

מלבד הממצאים בהר וסביבתו, קיימים באזור הר הבית ממצאים בעלי זיקה מובהקת למקדש. בעופל נמצאו מקוואות טהרה מימי הבית השני, ששימשו את עולי הרגל הנכנסים למקדש, כל כניסה להר הבית חייבה את הנכנס להיות טהור, הטהרה הושגה רק על ידי טבילה במקווה טהרה. בחפירות הרובע ההרודיאני נמצאו מקוואות פרטיים בכל בית מגורים, ומשערים שהייתה זו שכונת כהנים, שהקפידו על טהרתם. גם כלי האבן הרבים שנמצאו במקום משקפים את ההקפדה על הלכות הטהרה, שכן כלים אלה אינם מקבלים טומאה.

בהר הצופים נמצאה גלוסקמה מימי הבית השני, ובה כתובת ניקנור, כתובת ביוונית אודות "ניקנור איש אלכסנדריה שעשה את הדלתות". הארכאולוג שארל קלרמון-גנו קישר את הגלוסקמה למסופר בתלמוד^[205] אודות ניקנור שהביא מאלכסנדריה את דלתות הנחושת לשער הכניסה הראשי לעזרה, שנקרא על שמו: "שער ניקנור"^[206].

אלמנט מפורסם יותר שקשור למקדש הוא שער טיטוס ברומא. השער נבנה שנים ספורות לאחר חורבן בית המקדש השני, לאות ניצחונה של רומא. בשער חקוק תבליט שיירת השבויים מיהודה, הנושאים כמה מכלי המקדש: מנורת הזהב, שולחן הפנים, וחצוצרות הכסף.

בדצמבר 2011 התגלה בחפירות רשות העתיקות בעיר דוד ממצא מיוחד במינו, לגביו אמרו הארכאולוגים כי: "זו הפעם הראשונה שחפץ כזה או דומה לו מתגלה. הוא מהווה עדות ארכאולוגית ישירה לפעילות בהר הבית ולעבודת המקדש בימי הבית השני". הפריט הוא בקוטר 2 ס"מ ושימש כנראה כ"קבלה" במסירתם לשמירה בטהרה של חפצים או מזון במתחם הר הבית בתקופת הבית השני. הוא עשוי טין ונושא כתובת בת שתי שורות בארמית, בעליונה נרשם "דכא" ובתחתונה "ליה". פירוש המילה "דכא" הוא "טהור" בארמית. לפי פרשנות החוקרים, מתייחסת האות ל' למילה "יה" באופן שמשמעותו: מיועדת לאלוהי ישראל^[207].

בעקבות המקדשים

תרשים בית המקדש לפי אייזק ניוטון

אישים וקבוצות באומות העולם שאבו השראה מבית המקדש.

• הטמפלרים - מסדר אבירי היכל שלמה, מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים נוצריים שנוסד בשנת 1118, הושפעו רבות ממקדש שלמה (טמפל = מקדש), ואף קבעו את מקום מושבם ומעוזם בהר הבית.
• הקפלה הסיסטינית, אחת הכנסיות המפורסמות בקריית הוותיקן, נבנתה בשנת 1477 על ידי האדריכל באצ'ו פונטלי, על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים, כפי שהן רשומות בתנ"ך. הקפלה היא באורך של 40.93 מטר, ברוחב של 13.41 מטר ובגובה של 20.70 מטר, ובנייתה נמשכה שלוש שנים.
• המדען הידוע אייזק ניוטון (1643–1727) עסק בחקר מידותיהם של בתי המקדש, מתוך אמונה כי חוקי הטבע ו"האמת האלוהית" מוצפנים בתבנית בית המקדש ובפרופורציות שבין חלקיו השונים^[208].
• תנועת הבונים החופשיים ינקה רעיונות שונים מתבנית המקדשים היהודיים, ובמיוחד עשו שימוש בעמודי המקדש הקרויים "יכין ובועז".
• התיאור הגדול ביותר של מקום המקדש והר הבית באמנות יהודית נמצא במגילת פירנצה המתוארכת לראשית המאה ה-14. מתוך 11 מטר של המגילה, שני מטרים שלמים מוקדשים לכך, מלוא גובה המגילה. ממדיו ועושר המוטיבים שבו מלמדים על מעמד האתר ועל היותו היעד המרכזי שאליו מוביל המסע החזותי של המאייר, עולה הרגל, היהודי.^[209]

ראו גם

• מבנה בית המקדש
• מצוות שמירת המקדש
• מגילת המקדש
• זיהוי מקום המקדש
• הר הבית
• הכותל המערבי
• טהרת המקדש
• מקדש השומרונים בהר גריזים
• מניין לחורבן הבית

לקריאה נוספת

• ישראל אריאל, בית המקדש בירושלים, הוצאת כרטא.
• ארנון סגל, הבית (העבר, ההווה, והעתיד של המקום הקדוש בעולם), הוצאת סלע מאיר, 2021.

• André Pelletier, Le "Voile" du temple de Jérusalem est-il devenu la "Portière" du temple d'Olympie?, Syria. Archéologie, Art et histoire 32, 1955, עמ' 289–307 doi: 10.3406/syria.1955.5104

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: בית המקדש
ציטוטים בוויקיציטוט: בית המקדש
טקסט בוויקיטקסט: בית המקדש ועבודת המקדש
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בית המקדש

• כתבות ומאמרים על בית המקדש, מתוך בלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
• מידע על בית המקדש בקטלוג הספרייה הלאומית
• הרב ראם כהן, בית המקדש כמקור החיות העולמי, "דעות", גיליון 58, באתר נאמני תורה ועבודה
• ערכים בנושא בית המקדש, באנציקלופדיה יהודית "דעת"
• שלמה אבן וירגה, תבנית בית המקדש, באתר דעת, מתוך: שבט יהודה, השמד השישים וארבעה, ורשה, תרפ"ח
• הרצאות ושיעורים על בית המקדש, באתר הידברות
• אבינועם רוזנק, מחשבת ההלכה של ימי המקדש, "דעות", גיליון 58, באתר נאמני תורה ועבודה
• שיעורים בנושא בית המקדש, באתר "ישיבה"
• בית המקדש בתקופת שלמה המלך, בית הספר הממלכתי ניסויי "יבנאלי", חיפה
• חורבן בית המקדש, באתר "מרכז מדע ודעת תל-חי", 15 ביוני 2003
• בית המקדש איכה?, איתור מקום קודש הקודשים בהר הבית, באתר בית המקדש איכה
• בית המקדש (חלק 1), בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח דוקטור שחר ענבר
• בית המקדש (חלק 2), בפודקאסט עושים תנ"ך, באירוח דוקטור שחר ענבר
• מתיה קם, בתי המקדש, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: הנ"ל, המסע בעקבות הכתר (תקליטור), 1999
• איל רגב, ‏ממלכת כוהנים או גוי קדוש? מעמדו של המקדש בנצרות הקדומה, קתדרה 113, ספטמבר 2004, עמ' 34-5
• מקבץ מקורות בנושא היחס למקדש ולפולחן לאורך הדורות, באתר מדרשת
• בית המקדש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הערך "בית המקדש", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• מאמרים בנושא בית המקדש, באתר ספריית אסיף

וידאו ותמונות

• אתר בית המקדש מאת אשר כהן (מכיל סיורים וירטואליים בתלת מימד בבית המקדש)
• Visit of the Temple Institute עם הרב ישראל אריאל, באתר מכון המקדש
• בית המקדש בווארזאזט שבמרוקובנו המרוקאים בית מקדש ממש ענק גדול על פי הדימוי היהודי לצורכי הפקת סרטים

הערות שוליים

1. בית המקדש, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת".
2. ספר שמואל א', פרק ד'
3. תוספתא מסכת חגיגה פרק ב הלכה ט; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ח, עמוד ב'.; משנה, מסכת פאה, פרק ב', משנה ו'.
   ד"ר י.ל. קצנלסון, ‏הלל ובית מדרשו, באתר "דעת", בפרק הסנהדראות בירושלים. לדעתו של קצנלסון בית הדין שישב בלשכת הגזית, ומכונה בספרות חז"ל 'סנהדרין', זהה עם הסנהדרין הנזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו שעסקה בעניינים מדיניים. לדעתו של ביכלר, אמנם בית הדין היה גם כן של 71 דיינים, אך הוא עסק בענייני דת ואמונה בלבד, והיה מוסד נפרד מהסנהדרין הנזכרת בכתבי יוסף.
4. ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה כ. ספר החינוך, מצווה צה. הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א.
5. הקדמת ספר המצוות לרמב"ם, השורש השלישי
6. ראו 'תורה שלמה' לפרשת תרומה, אות פ"ו*
7. ספר מלכים א', פרק ח', פסוק כ"ז.
8. ראו פירוט במניין המצוות במשנה תורה לרמב"ם, בפתיחה לספרי 'עבודה' 'קרבנות' 'טהרה', ובמידה ידועה גם בספר 'זרעים'.
9. ספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ב'.; ספר ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ז'; ספר ישעיהו, פרק ס', פסוק ז'; ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים כ"ה–כ"ח; ספר זכריה, פרק י"ד, פסוק ט"ז
10. ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק כ"ב. ראו גם ספר שמות, פרק ל"ג, פסוק ז' וברש"י.
11. ספר שמות, פרק מ'.
12. ספר שמות, פרק כ"ו.
13. ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ל"ג. ורש"י שם
14. ספר שמות, פרק כ"ז.
15. משנה, מסכת זבחים, פרק י"ד, משנה ו'.
16. ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ה'–כ"א, ספר דברים, פרק י"ד, פסוקים כ"ג–כ"ה ועוד
17. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קי"ח, עמוד ב'.
18. ספר יהושע, פרק י"ח, פסוק א'.
19. ספר מלכים א', פרק ו', פסוק א'.
20. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד א'.
21. פירוט המקומות: ספר שמואל א', פרק ו', פסוק י"ד, ספר שמואל א', פרק ז', פסוק א', ספר שמואל ב', פרק ו'.
22. ספר שמואל א', פרק כ"א
23. ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ד'
24. ספר מלכים א', פרק ח', פסוק א'.
25. ספר שמואל ב', פרק ו' ופרק ז'
26. ספר דברי הימים א', פרק כ"א, פסוק י"ח
27. ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק א'
28. ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק ב'. לאחר העקידה (פסוק י"ד) כינה אברהם את שם המקום "ה' יראה", בהתאמה ל"יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר", ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז.
29. משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק ב', הלכה ב'
30. ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק ה'. ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק ח': "כי דמים רבים שפכת".
31. ספר דברי הימים א', פרק כ"ב-פרק כ"ט
32. מדרש ילקוט שמעוני פרשת שופטים רמז תתקי.
33. ספר דברים פרק יב פסוק ה.
34. ספר מלכים א', פרק ו', פסוק א'
35. מאמר ראשון פרק יז.
36. ספר מלכים א', פרק ו', פסוקים ל"ז–ל"ח
37. ספר מלכים ב', פרק י"ב ופרק כ"ב
38. מלכים א', י"ד, כ"ו
39. מלכים א', ט"ו, י"ח
40. מלכים ב', י"ב, י"ט
41. מלכים ב', י"ד, י"ד
42. מלכים ב', ט"ז, ח'
43. מלכים ב', י"ח, ט"ו–ט"ז
44. מלכים ב', כ"ד, י"ג
45. ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים י"ג–י"ז
46. ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוקים כ"ו–כ"ז
47. ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק מ"ד, ועוד רבים
48. ספר ויקרא, פרק י"ז, ספר דברים, פרק י"ב
49. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד ב'
50. המלבי"ם דברי הימים א פרק ג, פסוק יט הביא את המחלוקת: הרד"ק סובר שזרובבל היה בנו של פדיה, נכדו של שאלתיאל ונינו של יהויכין. הראב"ע סובר שהיה בנו של פדיה ונכדו של יהויכין. ושאלתיאל היה אחיו של פדיה ומת ללא בנים וייבם פדיה את אשתו ונולד מכך זרובבל. לכן ייוחס לדודו.
51. ראו גם ספר חגי, פרק ב', פסוק ג'.
52. משנה, מסכת מדות, פרק ב', משנה ה', פרק ג', משנה א', ופרק ד', משנה א'-ב.
53. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב, עמוד ב'.
54. ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוקים ז'–ח'.
55. משנה, מסכת יומא, פרק ה', משנה ב'
56. ספר חגי, פרק ב', פסוק ט'.
57. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ד', עמוד א'. תיאור מקביל אצל יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר א פרק כא,א.
58. משנה, מסכת מנחות, פרק י"ג, משנה ט', על פי מלכים ב', כ"ג, ט'. מקדש יב אינו מוזכר כלל במקורות חז"ל.
59. מקבים-א א,נד
60. מקבים א פרק ד. משנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ו'.
61. תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ח, עמוד ב'
62. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ה, עמוד ב'. להרחבה בעניין זה, אודות המקורות ההיסטוריים וההיבטים ההלכתיים והטכניים של ההדלקה, ראו בסידור המקדש, מאת הרב ישראל אריאל, פרקים כו-כח.
63. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד א'. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד א'. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"ב, עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ל"ב, עמוד ב'. ההבדל נעוץ בעיקר בחישוב שונה של תקופת שלטון הפרסים בראשית ימי הבית השני: כמאתים שנה, לתיארוך המקובל, לעומת כארבעים שנה בלבד לשיטת חז"ל.
64. תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד ב'. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א'.
65. מר שושני, מחברת 1CH78, דף ראשון. אברהם אריה עקביא, הלוח ושמושו בכרונולוגיא, עמוד ס"א. יוסף יצחק איידלר, הלכות קידוש החודש על-פי הרמב"ם, עמוד 383.
66. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד א'-ב. מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה.
67. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ד, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ה', עמוד ב'
68. ספר שמות, פרק כ"ה, פסוק כ"ב
69. במשכן - ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ל"א. בבית שני - תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ג', עמוד א'. בבית ראשון היה שילוב של קיר אבנים ופרוכת, ראו ספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק י"ד
70. משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ט'.
71. מידותיהם מפורטות במקרא, ספר שמות, פרק כ"ה. באיגרת אריסטיאס אות נב-נח מתוארת ההקפדה בימי בית שני על שמירת המידות בדייקנות.
72. משנה, מסכת מנחות, פרק י"א, משנה ז'.
73. ספר מלכים א', פרק ו', פסוק ב'. בספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק ד' כתוב שגובה האולם היה מאה ועשרים אמה. הפרשנים שם חלוקים בדעותיהם: יש אומרים ששלושים האמה האמורות במלכים מתייחסות לקומה התחתונה בלבד, ויש אומרים שהאולם היה גבוה מן ההיכל.
74. ספר מלכים א', פרק ו', פסוק כ"א
75. ספר דברי הימים ב', פרק ג', פסוק י"ד. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ד', עמוד א'.
76. על פי פשט הפסוקים (ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוק א'; ספר מלכים א', פרק ח', פסוק ס"ד, ועוד) היה זה מזבח נחושת, כפי שהיה המזבח שבמשכן עשוי מנחושת. אמנם חז"ל (שם ועוד) מפרשים באופן עקבי שהכוונה למזבח אבנים שנבנה תחת מזבח הנחושת, כפי ציווי התורה (ספר דברים, פרק כ"ז, פסוקים ה'–ו').
77. ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוק א'. לדעת התנא רבי יוסי (משנה, מסכת מדות, פרק ג', משנה א') מידת עשרים האמה מתייחסת לגגו של המזבח, ובתוספת חלקיו התחתונים (יסוד המזבח והסובב) היה אורכו ורוחבו עשרים ושמונה אמה.
78. ספר מלכים א', פרק ו', פסוקים כ"ג–כ"ח
79. ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוק ו', פסוק ח' ופסוק י"ד. על פי מדרש ילקוט שמעוני מלכים רמז קפה, ריבוי הכלים מבטא את השפע הרוחני והחומרי בימי שלמה.
80. ספר מלכים א', פרק ז'
81. רש"י, מסכת זבחים, דף ל"ג, עמוד א', ד"ה הכל בכתב
82. ראו רש"י ורמב"ן שמות, כ"ה, ט'. משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק א', הלכה י"א.
83. במאמרו "בית המקדש השני", שהתפרסם לראשונה ב"ספר ירושלים" בעריכתו, הוצאת מוסד ביאליק, 1956, וראה אור שנית ב"אריאל" 64-65 (טבת תשמ"ט), ראו שם עמוד 167. וראו גם דבריו של אבי יונה בעניין באנציקלופדיה העברית, ערך בית המקדש.
84. ברוח דבריו, התיאור להלן מבוסס על מסכת מידות.
85. משנה, מסכת מדות, פרק ב', משנה א'
86. מלחמות היהודים עם הרומאים, פרק כא,א: "הורדוס... הרחיב את החצר [סביב המקדש] פי שניים".
87. משנה, מסכת מדות, פרק ד', משנה ו'
88. דעת חכמים במשנה, מסכת יומא, פרק ה', משנה א'. ולדעת ר' יוסי שם הייתה פרוכת אחת בלבד, כמו במשכן.
89. משנה, מסכת מדות, פרק ה', משנה א'
90. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"ב, עמוד א'
91. משנה, מסכת מדות, פרק ג', משנה א'. על סיבת ההרחבה דיון בתלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"א, עמוד ב'.
92. ראו תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ו, עמוד א': "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו".
93. משנה, מסכת מדות, פרק ב', משנה ה'
94. משנה, מסכת סוכה, פרק ה', משנה ב'. תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"א, עמוד א'
95. משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ח'
96. ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק מ'
97. הבגדים מתוארים בפירוט במקרא, ספר שמות, פרק כ"ח, בספר קדמוניות היהודים ספר ג, ז, ב, ובאופן חלקי באיגרת אריסטיאס אות פו, צו-צט.
98. איגרת אריסטיאס צה
99. לסיכום תפקידי הלויים ראו ספר דברי הימים א', פרק כ"ג, פסוקים כ"ח–ל"ב
100. משנה, מסכת זבחים, פרק ג', משנה א'
101. משנה, מסכת שקלים, פרק ה', משנה א'
102. הציווי על הקרבתו מופיע ספר במדבר, פרק כ', פסוקים ג'–ד'., ומתואר בספרי המקרא אודות הבית הראשון, בספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ט"ו, ספר דברי הימים א', פרק ט"ז, פסוק מ', וספר דברי הימים ב', פרק י"ב, פסוק ג', ספר דברי הימים ב', פרק י"ג, פסוק י"א, ספר דברי הימים ב', פרק ל"א, פסוק ג'. הקרבתו בבית שני מתוארת בספר עזרא, פרק ג', פסוק ג', קדמוניות היהודים ספר י,א, ובמשנה, מסכת תמיד, פרק ג'-פרק ד'.
103. ספר נחמיה, פרק י', פסוקים ל"ג–ל"ד. (ושם: "שלישית השקל", וראו דעת מקרא שם), קדמוניות ספר יד ז,ב וספר יח ט,א (ושם על הובלת מחצית השקל מן הגולה בשיירות מאובטחות), משנה, מסכת שקלים, פרק ג', משנה ד' ופרק ד', משנה א'.
104. משנה, מסכת תמיד, פרק ב'.
105. משנה, מסכת תמיד, פרק ז', משנה ג'.
106. משנה, מסכת תמיד, פרק ג' ומשנה, מסכת תמיד, פרק ו'. לדעת הרמב"ם, משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ג', הלכות י'–ב', הייתה הדלקה גם בבוקר.
107. משנה, מסכת תמיד, פרק ז', משנה ב'
108. משנה, מסכת תענית, פרק ד'
109. משנה, מסכת ערכין, פרק ה', משנה ו'
110. בתקופה הפרסית – ספר עזרא, פרק ז', פסוקים ט'–י'. בתקופה היוונית - מקבים-א ז,לג. בתקופה הרומית - יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ב פרק י,ד. נוהג זה הופסק עם תחילת המרד הגדול, והדבר נתן את האות למרד (שם ספר ב פרק יז,ב, ולכך מתקשר גם סיפור קמצא ובר קמצא בתלמוד הבבלי, תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א'. אפשר שנוהג זה היה קיים גם בתקופות מסוימות בימי הבית הראשון, וזוהי "עולת המלך" המוזכרת בספר מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ט"ו, בימי המלך אחז.
111. משנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה א'. שמירה זו נועדה בעיקרה למטרות הלכתיות, לכבוד המקדש ולהרחקת טמאים. לשמירה במובן הצבאי, כפי שנתקיימה בבית שני בתקופה היוונית, ראו איגרת אריסטיאס אות ק-קד.
112. משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה א', ועוד.
113. משנה, מסכת פסחים, פרק ו', משנה א'
114. ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים ה'–ט'
115. משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ה'
116. משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה ג'
117. משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ד'
118. ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ט"ז. ראו גם איגרת אריסטיאס אות פח: "כי הרבה רבבות מקנה מובאים בימי החגים", ושם תיאור מפורט על מערכת הניקוז שנדרשה במקדש עקב כך.
119. ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ד
120. ספר ויקרא, פרק ט"ז ופרק כ"ג, במדבר פרקים כ"ח-כ"ט. הקרבתם מצוינת בקצרה בספר דברי הימים ב', פרק ב', פסוק ג', פרק ל"א, פסוק ג', ספר עזרא, פרק ג', פסוק ד', ובפירוט רב בקדמוניות היהודים ספר ג פרק י.
121. ספר ויקרא, פרק ט"ז
122. משנה, מסכת יומא, פרק א', משנה ח', פרק ו', משנה ב', פרק ז', משנה ב'.
123. משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ט'
124. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד א'
125. משנה, מסכת סוכה, פרק ה'
126. תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א, עמוד ב'
127. משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ה'
128. ספר דברים, פרק ל"א, פסוקים י'–י"ג. משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה ח'
129. משנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות חגיגה, פרק ג', הלכה ו'
130. ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ו'
131. ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק ז'. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ד, עמוד ב'. יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר ו פרק ט,ג.
132. ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט'–ט"ז
133. ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים י"ז–כ"א
134. ספר במדבר, פרק כ"ח, פסוק כ"ו
135. משנה, מסכת בכורים, פרק א', משנה י'
136. ספר מלכים א', פרק ח', פסוק כ"ז
137. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ח', עמוד א'
138. מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב
139. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"א, עמוד ב'
140. מהר"ל, נצח ישראל, פרק ד'
141. כב, ח
142. ספר ויקרא, פרק י"ז
143. ראו ספר מלכים ב', פרק י"ט, פסוק א', ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ב', ספר יואל, פרק ב', פסוקים ט"ו–י"ז, ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו, פסוק י', ספר דברי הימים ב', פרק כ', פסוק ב', ספר עזרא, פרק י', פסוק א'. משנה, מסכת תענית, פרק ב', משנה ה'.
144. ראו ספר שמואל א', פרק א', פסוק י"א תפילת חנה; יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר א ג,ב; בבלי תענית כ,א: "נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב, נתעטף ועמד בתפילה...".
145. משנה, מסכת תמיד, פרק ה', משנה א'
146. ספר מלכים א', פרק ח', פסוקים ל"ג–מ"ג
147. ספר ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ז'
148. משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק א', הלכה א'.
149. רש"י על ספר מלכים א', פרק ח', פסוק מ"ג, רד"ק ומלבי"ם שם, ועוד.
150. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ה', עמוד א'
151. משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ג', הלכה ב'.
152. להרחבה ראו במאמר היחס לגוי עובד אלילים בארץ ישראל ובבית המקדש, באתר ישיבת הר ברכה, ובמאמר גוי במקדש באתר מכון המקדש
153. ספר זכריה, פרק ז', פסוקים ג'–ה', וספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב'
154. בחורבן הראשון היה זה בתשעה בתמוז. ספר ירמיה, פרק נ"ב, פסוק ו'.
155. ספר ירמיהו, פרק מ"ג, פסוק ה'. משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה ב': "שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן".
156. משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'-ז
157. טור אורח חיים סימן תקנא ובית יוסף שם.
158. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'
159. מכאן מקור הדין בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקס סעיף א) להשאיר מול פתח הבית שטח של אמה מרובעת ללא סיוד, כזכר לחורבן.
160. ספר תהלים, פרק קל"ז, פסוקים ה'–ו'
161. תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ו, עמוד א'
162. משנה, מסכת סוכה, פרק ג', משנה י"ב
163. תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ד, עמוד א'
164. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קט"ו, עמוד א'
165. ספר ישעיהו, פרק ב', פסוקים ב'–ד'. מקורות נוספים, מני רבים: ספר ישעיה, פרק נ"ו, פסוק ז', ספר ישעיה, פרק ס', פסוק ז', ספר יחזקאל, פרק ל"ז, פסוקים כ"ה–כ"ח, ספר זכריה, פרק י"ד, פסוק ט"ז.
166. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד ב'. ראו גם פירוש רש"י ליחזקאל מג,יא וספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מאמר שני, אות כד.
167. בספר חגי, פרק ב', פסוק ט' נאמר: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". פסוק זה היה מושא לפולמוס יהודי-נוצרי, באשר משתמע ממנו שהבית השני ("הזה" - בימי חגי, ראשית ימי הבית השני) הוא ה"אחרון" ואין בלתו. התשובה המקובלת בפרשנים, ש"אחרון", ברוב הופעותיו במקרא, הוא: המאוחר יחסית, לאו דווקא המאוחר ביותר (דוגמאות: ספר דברים, פרק כ"ט, פסוק כ"א: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם". ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק ב'. ספר שמות, פרק ד', פסוקים ח'–ט'). ראו שו"ת הרשב"א ח"ד סימן קפז; הסבר אחר באברבנאל, ספר משמיע ישועה, פרק יג. תפיסה יהודית-משיחית קישרה את הפסוק לחלופין לבניין המקדש שלא בידי אדם, אלא בידי מלך המשיח – ח"י חמיאל, "שכר ועונש, עולם הבא והכמיהה לימות המשיח בתרגום שיר השירים", בית מקרא, כרך מ', חוברת ג' (קמ"ב), תשנ"ה, עמ' 285 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה).
168. משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק א', הלכה ד'
169. ראו סיכום בעיות הפרשנות והתויית דרכים לפתרונן ב'דעת מקרא' ליחזקאל, עמ' שיז-שכד.
170. בראשית רבה, פרשה ס"ד, פסקה י' (מתורגם לעברית): בימי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש... הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, שהעיר הזאת מרדה בך"... אמר להם: "מה אעשה - והרי כבר גזרתי?" אמרו לו: "שלח ואמור להם או שישנו את מקומו של הבית, או שיוסיפו עליו חמש אמות - ומאליהם יחזרו בהם".
171. 1987 The History of the Jews [2001ed] Weidenfeld & Nicolson (later editions titled A History of the Jews)
172. כתבי הרצל, תיאודור הרצל, כרך 7, נאומים ומאמרים ציוניים 1895–1899, ירושלים תשכ"א, עמ' 7.
173. תיאודור הרצל, אלטנוילנד, ספר חמישי, פרק א.
174. אלטנוילנד, בתרגומה של מרים קראוס, הוצאת בבל, 1997, עמ' 267.
175. ynet, סקר: 64% מהישראלים רוצים בית מקדש , באתר ynet, 29 ביולי 2009
176. אחיה ראב"ד, השייח סלאח: נתניהו רוצה להקים את בית המקדש, באתר ynet, 17 ביוני 2009.
     ד"ר יוחאי סלע, ראאד סלאח והאסלאם הפאשיסטי, אתר מגזין המזרח-התיכון
177. מתוך דברי עימאד אל פלוג'י, שר פלסטיני: "מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו הנתעב של שרון במסגד אל-אקצה טועה... האינתיפאדה תוכננה מראש". ד"ר קנת לוין, אהוד ברק והתמוטטות פנטזיית אוסלו, News1. שר ברש"פ: האינתיפאדה תוכננה כששב ערפאת מקמפ-דייוויד באתר המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון.
178. Pa Minister: Intifada Was Planned From The Day Arafat Returned From Camp David, UJC
179. עדות נוספת לאחריות הישירה של ערפאת לפרוץ האינתיפאדה השנייה ב"בלוג הפורום האסטרטגי" באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
180. סוהא ערפאת מודה: בעלי תיכנן את אינתיפאדת אל-אקצא, באתר nana10‏, 28 בדצמבר 2012
181. אתר ההרס הארכאולוגי בהר הבית
182. במאמרו "בית המקדש השני", אריאל 64–65 (טבת תשמ"ט), עמוד 167.
183. אודות הפרויקט, באתר פרויקט סינון העפר מהר הבית
184. ספר מלכים ב', פרק כ"ג, וראו במאמר: למהות הרגמים במערב ירושלים מאת יהודה אליצור.
185. עוזי ברוך, נחשפה חומת ירושלים מימי הממלכה המאוחדת, באתר ערוץ 7, 22 בפברואר 2010,
186. ספר מלכים א', פרק ג', פסוק א'
187. אביגדור הורוביץ, מקדש שלמה, "ירושלים, התקופות הקדומות, הוצאת יד בן צבי, 2000, בעריכת עמיחי מזר ושלמה אחיטוב
188. האם נמצאו עקבותיו של דוד המלך בעמק האלה?, באתר מוזיאון ארצות המקרא בירושלים
189. Earliest Evidence of Biblical Cult Discovered, Seeker
190. ניר חסון, דגם של בית המקדש מימי בית ראשון יוצג לראשונה לציבור, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2016
191. אסף שטול-טראורינג, כלי הפולחן שעשויים לחשוף פרטים על ממלכת דוד, באתר הארץ, 9 במאי 2012
192. ניר חסון, חפירות חדשות בתל צפית עשויות להצביע על ממדיה הצנועים של מלכות דוד ושלמה, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2015
193. לפירוט השיקולים לכאן ולכאן מן ההיבט הארכאולוגי ראו "האם נפרדו דרכי הארכאולוגיה מן התנ"ך?".
194. מאיר בן דב, חפירות הר הבית, הוצאת כתר 1982, עמ' 42, 64
195. משנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ג'
196. בן דב, עמ' 91
197. בן דב, עמ' 140
198. בן דב, עמ' 113
199. בן דב, עמ' 137
200. משנה, מסכת תמיד, פרק א', משנה א'
201. בן דב, עמ' 143
202. משנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ג'
203. הכרזה זו מוזכרת גם במשנה, מסכת סוכה, פרק ה', משנה ה'.
204. מלחמת היהודים ה,ה,ב; שם ו,ב,ד.
205. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח, עמוד א'
206. משנה, מסכת שקלים, פרק ו', משנה ג', משנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ד' ופרק ב', משנה ג'.
207. יוסי זילברמן, ‏פריט נדיר מבית המקדש השני התגלה בירושלים, באתר ‏מאקו‏, 25 בדצמבר 2011.
208. הנושא נחקר על ידי ד"ר עיבל לשם-רמתי, בספרה: אייזק ניוטון ובית המקדש. חדשות המדע, ד"ר עיבל לשם רמתי, באתר ynet, 27 ביולי 2004
209. רונה טאוזינגר, המגילה הגנוזה, ישראל היום,26.2.2021

חלקי בית המקדש השני
צפון החיל הסורג עזרת נשים לשכת העצים לשכת הנזירים לשכת השמנים לשכת המצורעים שער ניקנור העזרה המזבח כבש הכיור בית המטבחיים הדביר האולם ההיכל 1 2 2 3 לשכת הגזית בית המוקד 4 4 5 6 7 א ב ג ד ה ו ז ח ט י י
מקרא
1. לשכת הפרווה   2. בית החליפות   3. לשכת פרהדרין   4. בין האולם ולמזבח   5. תאים   6. מסיבה   7. אחורי בית הכפורת
שערי המקדש
א. שער עזרת נשים   ב. שער העליון   ג. שער הדלק   ד. שער הבכורות   ה. שער המים ו. שער יכניה / הניצוץ   ז. שער הקרבן   ח. שער הנשים   ט. שער השיר / המוקד   י. שער בלי שם