לחם הפנים

לחם הפנים הוא מאפה אשר סודר בכל יום שבת על שולחן הפנים במשכן אוהל מועד ובבית המקדש. לחם הפנים כלל שתים עשרה חלות עשויות סולת, שהיו מונחות בשתי מערכות על השולחן. הימצאותו של הלחם - תמיד ללא הפסקה - על השולחן הייתה מצוות עשה^[1].

דגם שולחן לחם הפנים, ועליו לחם הפנים, בדגם המשכן בתמנע

איור משנת 1871 המציג את הכוהנים מחליפים את לחם הפנים

בכל שבת לאחר הקרבת המוסף הלחם היה נאכל בקדושה על ידי שתי משמרות הכהונה העובדות בשבת במקדש, זו שמסיימת וזו שמתחילה. והוא אחד מ-24 מתנות כהונה. אם הכהן הגדול רצה הוא זכאי לקבל חצי מהלחמים^[2]. הלחם שנעשה ללא-מחמצת, היה באורח נס שומר על טריות למשך שבוע שלם עד שנאכל^{[דרוש מקור: יש להביא מראה מקום מדויק, רצוי ציטוט]}, וצורתו הייתה מיוחדת וקשה להכנה, לפיכך היו ממונים על עשייתו נחתומים אומנים שקיבלו שכר גבוה, אשר מומן מתרומות הציבור.

עיקר המידע על לחם הפנים, תכונותיו והדינים הקשורים בו, נזכר במקורות מתקופת בית שני ולאחריה, בין השאר במשנה ובתלמוד בבלי במסכת מנחות. חלוקת לחם הפנים בין משמרות הכהונה מתוארת בסוף מסכת סוכה.

מקור המצווה

בפרשת תרומה שבספר שמות נאמר, לאחר תיאור השולחן: ”וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד”^[3].

שיטת העשייה של לחם הפנים מתוארת בפרשת אמור שבספר ויקרא:

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת, שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.
וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'.
וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה, וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לה'.
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּרִית עוֹלָם.
וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי ה', חָק עוֹלָם.

— ספר ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים ה'–ח'

כשהתורה מתארת את פירוק המשכן בזמן המסעות במדבר כתוב: ”וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת...וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת ... וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה” (ספר במדבר, פרק ד', פסוק ז'). מכאן שאפילו כשפרקו את המשכן בזמן מסעות בני-ישראל במדבר סיני, הלחם נשאר על השולחן.

ההכנה של הלחם הייתה חלק מן המצווה, שנאמר: ”וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. ...וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים”^[4].

אזכורים נוספים במקרא

הלחם מוזכר גם בעת ביקורו של דוד המלך בנוב, עיר הכהנים. הוא מבקש לחם ובמענה הוא זוכה לקבל את לחם הפנים, וזאת מהסיבה: ”...כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ” (ספר שמואל א', פרק כ"א)

בעת הקמת מקדש שלמה מסופר על הכנת לחם הפנים בעת בניית בית המקדש: ”וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית ה' אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת-הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב”^[5].

בשינוי קל מוצגת אותה מלאכה בספר דברי הימים: ”וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית הָאֱלֹהִים וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת-הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים”^[6] - "שולחנות במקום שולחן". ההסבר לכך נעוץ בעובדה הבאה: מלבד שולחן לחם הפנים, היו עוד שני שולחנות באולם בפתח ההיכל, שעליהם ששמים את הלחם, אחד עשוי שיש ואחד עשוי זהב.

שולחן הפנים

ערך מורחב – שולחן הפנים

אחד הכלים שהיו במקדש הוא שולחן לחם הפנים. השולחן היה באורך של שתי אמות, ברוחב אמה ובגובה של אמה וחצי. לאורכו של השולחן היו מונחות שתי מערכות לחם הפנים (אורכן לרוחבו ורוחבן לאורכו)

יחד עם לחם הפנים הונחו על השולחן גם שני בזיכי לבונה, אשר הוקרבו בכל שבת.

משמעות השם

למשמעות השם לחם הפנים ניתנו הסברים אחדים^[7]:

• תרגום יונתן מתרגם "לחמא גוונא" - דהיינו "הלחם הפנימי", הוא הלחם המצוי בתוך ההיכל, בו נמצא מזבח הזהב שגם כינויו היה "פנימי". יוצא כי שמו של הלחם בא משמו של המזבח. שהרי במפורש נאמר: ”וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-הַקְּעָרֹת וְאֶת-הַכַּפֹּת וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּת וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה”^[8].
• הרשב"ם מציע "לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה" - פני המלך.
• התלמוד במסכת פסחים מתאר את הלחם כלחם עבה ותפוח "וכמה פת עבה? אמר רב הונא: טפח, שכן מצינו בלחם הפנים - טפח"^[9], דהיינו המונח פנים משמעות פנים של בן אדם, שגודלם המינימלי הוא טפח: "ואין פנים פחות מטפח"^[10]. התנא בן זומא דרש "שיהא לו פנים"^[11], ופירש הרמב"ן "שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן, לצדי הבית מזה ומזה".

סידור הלחם ואכילתו

הלחם היה נאפה ביום שישי, ולאחר רדייתו מהתנור היה מונח על שולחן של שיש שהיה באולם על מנת שהלחם יתקרר מחום בתנור בעזרת קרירות השיש. בשבת נכנסו להיכל שמונה כהנים. ארבעה להוציא את הלחם ובזיכי הלבונה של השבוע שעבר, וארבעה כדי להכניס את הלחם והלבונה של השבוע הבא. המכניסים והמוציאים עמדו בשני צדדים של השולחן, זה כנגד זה, כשהמוציאים מושכים טפח והמכניסים דוחפים טפח, כך שלא היה זמן שבו לא היה לחם על השולחן. את הלחם המוצא היו מניחים על שולחן מזהב שהיה באולם, עד לאחר הקרבת הבזיכים. את בזיכי הלבונה היו מקטירים על גבי המזבח ולאחר מכן היו מחלקים את הלחם. המשמר היוצא היה מקבל שש חלות, והמשמר הנכנס שש חלות, ואם הכהן הגדול רצה הוא זכאי לקבל חצי מהחלות (שלוש מכל משמר).

על הכהנים היה מוטל לאכול את הלחם, והוא היה נאכל בעזרה, לכהנים זכרים בלבד. והיה נאכל ליום ולילה, דהיינו - יום השבת ומוצאי שבת. ומדברי סופרים היה נאכל עד חצות הלילה בלבד. ודומה דין לחם הפנים בכך לשאר קדשי קדשים^[12].

אם היה נשאר מן הלחם עד עלות השחר, היה נפסל ונעשה נותר. כתבו ראשונים שמעולם לא אירע כן^[13].

יוסף בן מתתיהו מציג הסבר למספר החלות. לדבריו, "שתים-עשרה חלות הלחם שעל השולחן" מסמלות "את גלגל המזלות וחודשי השנה".^[14] עוד הוא מציין כי החלות נאפו "שתיים שתיים", והונחו על השולחן "שש חלות אלה מול אלה".^[15]

חלוקת הלחם בין הכהנים

• בשבתות השנה הרגילות הלחמים היו מתחלקים בין המשמר הנכנס לבין המשמר היוצא, ששה ככרות לכל משמר. לדעת רבי יהודה המשמר הנכנס היה מקבל שבעה ככרות והיוצא חמשה^[16].
• בשבתות שחלו באחד משלושת הרגלים היו כלל הכהנים מתחלקים בלחם^[17], וכן, מתקנת חכמים, נוהגת חלוקה שווה ביום שבת שצמוד לסיום או לתחילת אחד משלושת הרגלים^[18].
• כאשר רגל מתחיל ביום שני או מסתיים ביום חמישי נהגה צורת חלוקה מיוחדת^[19]. לדעת רש"י המשמר הנכנס והמשמר היוצא היו מקבלים 5 לחמים לכל אחד, ושני הלחמים הנוספים היו מתחלקים בין שאר הכהנים ששהו בירושלים (אלה שנשארו בה לאחר החג או אלה שהקדימו לשבת שלפני החג)^[20]. לדעת הראב"ד שני הלחמים היו מתחלקים בין כל הכהנים שמקום מגוריהם רחוק מירושלים כך שאינם מגיעים לביתם תוך יום אחד^[21]. לעומתם, לשיטת הרמב"ם, גם בשבוע כזה הלחם מתחלק בין שני משמרות הכהונה בלבד, אלא שהמשמר שעובד בשבוע הרגל, שבין אותה השבת לבין הרגל יש לו רק יום עבודה אחד מלא, מקבל שני לחמים, והמשמר האחר, שלו הסתיים שבוע עבודה מלא או שמתחיל שבוע מלא, מקבל לחלקו עשרה לחמים^[22].

צורת הלחם

צורתו של הלחם מתוארת באופן שונה במקורות. אולי הסיבה לכך שאכן הוא יוצר בצורות אחדות^[7]. לחם הפנים מתואר בשתי צורות: "תיבה פרוצה" - כמין האות ח' הפוכה ו"ספינה רוקדת" - כמין V כלומר בסיסה צר וצלעותיה משופעות.

וכך מובא בתלמוד:

• רבי חנינא אמר: כמין תיבה פרוצה - רש"י מבאר: שניטל כיסויה, ושתי דופנותיה זו כנגד זו - כך הלחם: היו לו שתי דפנות ושוליים רחבים.
• רבי יוחנן אמר: כמין ספינה רוקדת - ואין לה שוליים, אלא מלמעלה רחבה ומלמטה כלה והולכת עד כאצבע כזה ושני ראשיה חדין והולכין וגבוהין למעלה ואין נוגעין במים ולהכי קרי לה 'רוקדת': שמרקדת והולכת מהר.

בכל מקרה, הלחמים חרגו מגודל השולחן ונשארה השאלה כיצד היו מקפלים אותם. שאלה נוספת איך היו מניחים על הלחם את בזיכי הלבונה, שהרי כתוב: "ונתת על המערכת לבונה זכה". אם השוליים היו רחבים - הבזיכין היו יכולים לשבת עליהם יפה. אבל אם היא כמו "ספינה מרקדת" איך ישבו עליה הבזיכין?

ועל כך משיבים: "מקום עביד להו" - דהיינו שבעובי אחד הדפנות היה מתקן להן בית מושב^[23].

אומני עשיית הלחם

ערך מורחב – בית גרמו

במשנה נאמר: ”אלו הן הממנין (הממונים) שהיו במקדש (חמש עשרה במספר) ... בית גרמו על מעשה לחם הפנים”^[24]. רבי עובדיה מברטנורה מבאר במה הייתה אומנותם: "והיו אומנים בעשייתו ובאפייתו לרדותו מן התנור שלא ישבר ולעשותו שלא יתעפש".

והתלמוד מפרט את סגולתם תוך השוואה למעשה האומנים מאלכסנדריה ממצרים שהוזמנו לעשות את לחם הפנים ולא הצליחו:

”תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד, שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות (מן התנור) כמותן:
שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ (שהללו שבאו מן האלכסנדריא, לפי שלא יודעים לרדות מן התנור שלא יהא נשבר, לפי שהוא עשוי כמין תיבה פרוצה כמין ספינה, היו יראים לדבקם מבפנים לתנור ואופין אותן מבחוץ), - והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים,
הללו פיתן מתעפשת - והללו אין פיתן מתעפשת,
כששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקב"ה - לכבודו בראו, שנאמר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" וחזרו בית גרמו למקומן (בקשו מהם לשוב ולעשות את לחם הפנים).
שלחו להם חכמים ולא באו; כפלו להם שכרן (מתרומת הלשכה) ובאו; בכל יום היו נוטלין שנים עשר מנה והיום עשרים וארבעה; רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה. אמרו להם (לבית גרמו) חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו להם: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך.
ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו 'ממעשה לחם הפנים זה ניזונין', לקיים מה שנאמר: "וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'”

כאמור, גם המשנה הזכירה את בית גרמו לגנאי מהסיבה: "לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים"^[25]. אף על פי שנאמר עליהם שלא פעלו כשורה, מצאו חז"ל דרך לציין את מעלותיהם.

זהר עמר כתב במאמרו כי על מנת להבין סוגיה זו, יש להכיר את הרקע ההיסטורי של התקופה הרומאית. הנחתומים נחשבו לבעלי מלאכה נכבדים ועצמאיים. הם הקימו גילדות שזכויותיהן הובטחו על ידי המדינה והם אף נבחרו למשרות עירוניות חשובות. השלטון העניק זכויות מיוחדות לאופים כאנשים החשובים ללאום^[7].

גם לא פלא מדוע חז"ל פנו דווקא לאומני אלכסנדריה על-מנת לאמץ טכניקה של אפיה מעולה. על המוניטין שלהם^[26]. במאמרי חז"ל מובא למשל, עדות למומחיות שלהם בתחום הוטרינריה: "אמר תודרוס הרופא, אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה, עד שחותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד."^[27] ניתן אפילו למצוא עדות לכך במצבות שנמצאו בבית הקברות היהודי העתיק ביפו - באבו כביר. כך למשל נמצאו על שתים מהן כתובות על נחתומים כדוגמת זו: "מקי הנחתום".

ניסים שנעשו בלחם הפנים

חז"ל מנו שלושה ניסים שנעשו בלחם הפנים:

• בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"א, עמוד א', מתאר רבי יהושע בן לוי "נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו" ולמד זאת מפסוק בספר שמואל "לשום לחם חום ביום הלקחו":
  • תוספות מפרש המשמעות שהם נשמרו טריים במשך שבוע
  • הריטב"א (וכך משתמע מרש"י) מפרש כפשוטו שהלחם היה חם לאחר שבוע כיציאתו מהתנור^[28]
• חתיכה קטנה של הלחם הייתה משביעה (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט, עמוד א').
• לא קרה שהלחם נפסל מסיבה כלשהי (משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ה').

מנהגים

בקרב המקובלים, ההולכים אחרי תורת האר"י, יש מנהג בשבת לבצוע על שתים עשרה חלות, זכר ללחם הפנים (יעשה שישה זוגות של שנים. ארבעת האמצעים הם כנגד שם הויה, שני העליונים נגד אות יו"ד ואות וא"ו, שני הזוגות התחתונים נגד שתי ה"א בשם ה'). שתי האותיות העליונות הן זכרות ושתי התחתיות הן נקבות. באמצע שם הויה. כך מפורש בדברי האר"י בשער הכוונות.

בזוהר כתוב שאסור ששולחנו של האדם יהיה ריק אלא תמיד יהיה לחם עליו כי אין הברכה שורה על דבר ריק אלא על דבר מלא. וכך כותב הזוהר

"תא חזי, משלחן של לחם הפנים שמשם יוצאות ברכות ומזונות לעולם, אשר אינו ראוי שימצא ריקן אפילו רגע אחד, כדי שלא יעברו הברכות משם, כן אין לברך על שלחן ריקן, כי הברכות של מעלה אינן שורות על שולחן ריקן.".

— לך רסז

ראו גם

• שתי הלחם

לקריאה נוספת

• זהר עמר, לחם הפנים - היבטים היסטוריים וריאליים, בביטאון "מעלין בקודש", יז (תשס"ט), עמ' 49–83, כרמי צור, גוש עציון, תשס"ט. וכן בספרו חמשת מיני דגן, מכון הר ברכה, תשע"א (פרק שישי, עמ' 129–169).
• אליעזר מאיר סיידל, ספר מאיר פנים.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: לחם הפנים
טקסט בוויקיטקסט: מצוה:לסדר את לחם הפנים והלבונה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לחם הפנים

• הרב אהרן הימן, "בית גרמו", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א, עמוד 268, באתר היברובוקס
• זהר עמר ואריה כהן, ‏מתכון לאפיית לחם הפנים, המעין ניסן תשע"א
• "מכון לחם הפנים".
• לחם הפנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• לחם הפנים: כיצד ומדוע היו אופים את הלחם המיוחד בבית המקדש באתר Chabad.org
• מאמרים בנושא לחם הפנים, באתר ספריית אסיף