Remove ads
בית המקדש של יוליאנוס נחשב לניסיון הרציני ביותר מאז מרד בר כוכבא, לקומם מחדש את בית המקדש בירושלים. ניסיון ההקמה היה בשנת 362–363 לספירה (שנת ד'קכ"ב).
-CNG.jpg)
בשנת 330 הפך הקיסר קונסטנטינוס את הדת הנוצרית לדת המדינה של האימפריה הרומית. עם זאת, ברחבי האימפריה בכלל ובארץ ישראל בפרט, חלק גדול של האוכלוסייה שמר על דתו הקודמת. בשנת 361 עלה לשלטון ברומא הקיסר יוליאנוס אשר ביקש להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב את הדת ההלניסטית לגדולתה במקום הדת הנוצרית. בשל מעשיו אלו נקרא על ידי היסטוריונים נוצרים "יוליאנוס הכופר".
יוליאנוס, אשר היה מדינאי מפוכח, ביקש לקרב אליו את היהודים הפזורים בממלכתו כדי שיהוו משקל נגד לנוצרים. אמנם, בכתביו הפילוסופיים הוא מגנה את היהדות (גם אם הרבה פחות מאשר את הנצרות ורק כמי שהיוותה ערש לדת המעוותת הזו, לדבריו), אך במעשיו הוא עשה רבות כדי להתחבב על היהודים.
Remove ads
ב-19 ביולי 362 הגיע יוליאנוס לאנטיוכיה, בדרכו למסע מלחמה כנגד הפרסים. הוא מצא זמן להפגש עם ראשי הקהילות היהודיות ושאל אותם, במעמד שריו, מדוע אינם מקריבים קורבנות לאלוהיהם. הוא ידע את התשובה, אך הייתה נחוצה לו בקשה פומבית. היהודים ענו שאינם יכולים להקריב כל עוד בית המקדש אינו קיים. בתגובה השביע אותם הקיסר (לפי ההיסטוריון בן הזמן, גרגוריוס איש נזיאנזוס):[1] ”לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם”.[2]
יוליאנוס גיבה את ההצהרה בהבטחה לסיוע חומרי למפעל הקמת בית המקדש, כפי שהיה נהוג בביזנטיון. מטרתו של יוליאנוס לא הייתה לחזק את היהודים אלא לתת מכה ניצחת לנוצרים. הללו טענו שבעקבות צליבתו של ישו בטלה מן העולם עבודת הקרבנות, לצד יתר מצוות העשה שבתורה. לשיטתם, חורבן בית המקדש השני לא נבע מחטאי היהודים בלבד, אלא היה חלק מהתוכנית האלוהית לכונן סוג חדש של יחסים בין האדם לאל ולהחליף את הדת העברית הישנה בבשורה החדשה שהביא עמו ישו. יוליאנוס קיווה שחידוש עבודת הקרבנות במקדש יחליש את הטענות הנוצריות.
Remove ads
קשה לקבוע כיצד הגיבו היהודים להכרזת יוליאנוס, כיוון שבמקורות היהודיים (בני אותה תקופה) אין כל זכר לאירוע, וההסתמכות היא על דיווחים של כרוניקאים ואנשי כנסייה נוצרים, שעדויותיהם בעניין זה מוטות במובהק. ההיסטוריון הנוצרי רופינוס, שחי באיטליה, דיווח כי ההכרזה עוררה בקרב היהודים שמחה והתעלות נפש. לדבריו, ”היהודים הגיעו למצב חוצפה כזאת עד שלאחדים מהם נדמה כי שבו ימי הנבואה והם החלו להעליב את אנשנו (הנוצרים) כאילו חזרו ימי מלכותם.”[2] ליהודי הגולה הייתה סיבה נוספת לשמחה כיוון שיוליאנוס ביטל את המיסים המיוחדים ליהודים וכן את מס האפוסטולי שהעלו לנשיא בירושלים.
יהודי ארץ ישראל שמחו גם הם. יש עדויות על יהודי טבריה שלבשו בגדי כהונה ותקעו בשופרות.[דרוש מקור] ניתן לשער שאלו שלבשו בגדי כהונה היו הכהנים, שהגיבו בהתלהבות יתירה כיוון שעבודת בית המקדש קשורה בעיקר אליהם. עם ההכרזה הפכו הכהנים לגורם ראשון במעלה בהכנות לחידוש עבודת הקרבנות.
לעומת העדויות על ההתלהבות העממית בקרב היהודים, מועטים הם המקורות שנשתמרו מהם ניתן ללמוד על עמדתם של הנשיא (הלל נשיאה או רבן גמליאל החמישי) והחכמים (אמוראי ארץ ישראל), שהנהיגו את העם מבחינה אדמיניסטרטיבית ורוחנית. גם פרשיות אחרות שעוררו תסיסה משיחית בקרב היהודים, שהסמוכה שבהם, מרד גאלוס, אירעה רק תריסר שנים לפני כן, לא תפסו מקום בעל חשיבות ביצירה הספרותית היהודית שהשתמרה מאותה תקופה, ואין בידינו אלא לשער מה הייתה עמדת ההנהגה לגביהם. ניתן לייחס עובדה זאת לאכזבה שפשתה בין היהודים בעקבות המהלך שכשל, שהובילה לניסיון למחיקת הפרשה העגומה מהתודעה ההיסטורית, על מנת שלא תוביל לייאוש מציפיות משיחיות לעתיד. ייתכן גם שההפך הוא הנכון, והניסיון לבנין בית המקדש הושכח לשם הדחקת התקוות המשיחיות, ומניעת חיכוכים מסוכנים עם השלטונות. אך יש המשערים שמלכתחילה הנהגת העם לא ראתה את הכרזת יוליאנוס בעין יפה. מצד אחד הם היו חייבים להשתתף בשמחה הכללית, אך מאידך הדבר הוריד את קרנם. הנשיא לא התייחס למשפחת כהונה אלא לבית דוד המלך, ולאחר בנין בית המקדש תתפלג ההנהגה בינו ובין הכהן הגדול. גם ביטול המס שנגבה על ידי הנשיא עבור הקיסר, היה עלול לפגוע במעמד הנשיאות. אומנם באותה תקופה השלטונות ממילא הלכו וצמצמו את מעמד הנשיאות, עד לביטולו המוחלט, כך שלנשיא לא היה הרבה מה להפסיד. החכמים מצידם זכרו את המחלוקת העתיקה בין הצדוקים לפרושים שפלגה את העם בסוף ימי בית שני, שבחלקה נסובה סביב כללי העבודה במקדש. ולבסוף, ראיה מפוכחת של מצב הדברים בזירה המדינית הייתה עשויה להוביל להסתייגות מהיוזמה לבנין המקדש: יוליאנוס היה יחיד בדעתו האנטי-נוצרית בהנהגה הרומית. האופוזיציה הנוצרית הייתה גדולה ומשמעותית. תלות מוחלטת באדם יחיד הייתה מסוכנת לציבור היהודי, שכן לא היה ברור כלל שיורשו ימשיך באותה דרך (יורשו אכן היה נוצרי וביטל את כל החלטותיו של יוליאנוס).
לחכמים הייתה גם דילמה אמונית. האם ייתכן שבית המקדש ייבנה על ידי מלך עובד אלילים, שאינו משיח בן דוד?[דרוש מקור][מפני ש...] עם זאת כנראה היו חכמים שנטו לומר שכן, דבר המוצא הד בדברי האמורא רב אחא, שאמר: "זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד".[3] דברי רב אחא באים כהמשך לדברי רבי אלעזר, המצדיק את הקמת הבית השני על ידי כורש מלך פרס, ויש הסוברים שדברי רב אחא באים לרמז על ההיתר להקמת הבית גם על ידי יוליאנוס.[4]
כתובת "וראיתם"
עדות אפשרית להתלהבות העממית ניתן למצוא בכתובת עברית שנמצאה חקוקה על אבני הכותל המערבי, מתחת לקשת רובינסון. בחפירות שנערכו אחרי 1967 נמצאה כתובת חרוטה באבן ולשונה: ”וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא”. כתובת זו היא עיוות של הפסוק: ”וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא (תִפְרַחְנָה)” (ספר ישעיהו, פרק ס"ו, פסוק י"ד).
הכתובת, הלקוחה מנבואת נחמה לימות המשיח, נמצאה בגובה של 6 מטרים מעל למפלס הרחוב ההרודיאני, חישוב כיסוי השטח בשפכים הצביע על תיארוך הכתובת לתקופה הביזנטית. לפיכך, שיער בנימין מזר שאת הכתובת המשיחית חרט בהתלהבות עולה רגל בתקופת יוליאנוס. עם זאת, לא כל החוקרים מסכימים לתיארוך זה.[5]
Remove ads
היהודים מהתפוצות החלו להיאסף בירושלים החל מסתיו 362 ועד אביב 363. קיימת עדות[6] על הכנת כלי כסף כדי לעבד את אבני המזבח, משום שנאסר במפורש להניף עליהן ברזל.[7] הקיסר, בשהותו בבבל, ערב המלחמה עם הפרסים (מרס 363) דיווח ליהודי האזור: "אני מקומם בכל המרץ את המקדש החדש לאל העליון".[8][9]
הפעולה הראשונה שבוצעה הייתה הרס יסודות מבנה על הר הבית. הנוצרים טענו שמדובר בהרס יסודות בית המקדש השני, אשר נוצרים נהגו להראות כשריד המוכיח את צדקת נבואת החורבן של ישו. אולם סביר יותר להניח[8] שהיהודים הרסו את יסודות המקדש האלילי לכבוד אדריאנוס שניצב שם מימי איליה קפיטולינה. עבודת הרס היסודות נמשכה עד ה-27 במאי 363.
ייתכן שאת אבן הפינה הניחו ב-18 במאי, ל"ג בעומר של אותה שנה, כפי שמתבקש מחקר המקורות שעסקו בהפסקתו הפתאומית של בית המקדש עם בנייתו ברעידת אדמה. השערה זו הובילה להשערה אחרת, שתחילת הבנייה עקבה אחר תאריך הבנייה של בתי המקדש הראשונים, היות שגם בנייתם החלה בחודש אייר.[10]
Remove ads
סופרים והיסטוריונים נוצרים מספרים כי אש ירדה מן השמים ושרפה את הפועלים, הם מספרים על רעידות אדמה כל לילה, על צלב ענק שנראה בשמיים ועוד. כל זאת כדי להוכיח שרצון האל היה להפסיק את הבנייה. דיווח אמין של איש צבא רומאי מספר על רעידת אדמה לילית שבעקבותיה ניצת חומר דליק (אולי גזים שהצטברו במחסן תת-קרקעי והתפוצצו כתוצאה מפליטתם בתוך הררי פסולת במקום אטום) וגרם לשריפה גדולה בשטח הר הבית.[11] ייתכן גם שיד נוצרי הייתה בהצתה, שלא הייתה מידי שמיים, כמו מבנים הלניסטיים רבים שבנה יוליאנוס ושהוצתו.[12] כך למשל, בסתיו 362, חודשים אחדים בלבד לפני האירוע המדובר בירושלים, עלה באש מקדש אפולו המפואר שבדפני, פרבר של אנטיוכיה, שהייתה נוצרית ברובה ועוינת ליוליאנוס, והקיסר האשים בגלוי את הנוצרים בהצתת המקדש.[13] אך רעידת האדמה והשריפה לא היו הגורם היחיד להפסקת העבודות.
שתי עדויות מתארות את החורבן כמתרחש עם תחילת הבנייה[14]:
משפינו את הריסות הבניין הקודם, הם חפרו באדמה ופינו את יסודותיו; נאמר כי למחרת, משהיו אמורים להניח את היסוד הראשון, התרחש רעש אדמה גדול, ובשל רעידת האדמה העזה הושלכו מעלה אבנים ממעמקים, ומהן נפצעו אותם יהודים שעסקו בעבודה, כמוהם כמי שצפו במתרחש. הבתים והאכסדרות הציבוריות ליד מקום המקדש, אשר בהם בילו, מטו לפתע; רבים נלכדו כך, כמה מתו לאלתר, אחרים נמצאו מתים למחצה ופגועי ידיים או רגליים, אחרים נפצעו בחלקי גוף אחרים.
— סוזומנוס, היסטוריה כנסייתית, ספר ה' פרק כ"ב
תחילה, כשרצו להניח את היסודות למקדש ביום ראשון לפני רעידת האדמה, היו רוחות חזקות וסערות, והתוצאה הייתה שהם לא יכלו להניח את יסודות המקדש באותו היום. באותו לילה ממש התחולל הרעש הגדול, וכולנו היינו בכנסיית המוודים [=המרטירים?], שקועים בתפילה. לאחר זאת יצאנו כולנו אל הר הזיתים, הניצב ממזרח לירושלים, משם הועלה אדונינו אל אביו רב התהילה... והם, ברצונם לחקות אותנו, רצו אל מקום ההתאספות הרגיל של כנישׂתם, ומצאו את דלתות הכנשׂת סגורות. הם השתוממו מאד על שאירע ועמדו סביב בדממה ופחד כשלפתע נפתחו דלתות הכנשׂת מאליהן, ומתוך הבניין יצאה אש שלחכה את רובם, ורובם קרסו ומתו מול הבניין. הדלתות נגרו מאליהן, בעוד העיר כולה מתבוננת במתרחש... מאורע זה התרחש ביום שני בשעה השלישית, ומקצתו בשעה התשיעית בלילה. היה כאן אובדן חיים כביר. [היה זה] ב-19 באייר בשנת 674 לממלכת אלכסנדר הגדול. בשנה זו מת יוליאנוס עובד האלילים, והוא שהסית במיוחד את היהודים לבנות מחדש את המקדש, כיוון שרחש להם טובה על שצלבו את המשיח.
— איגרת קיריליוס מירושלים, מתוך סעיפים 6, 7, 11
וכותב אמיאנוס מרקלינוס ההיסטוריון הרומאי בן התקופה: ”(יוליאנוס) תכנן בהוצאה עצומה לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים שהיה פעם מפואר, שלאחר מאבקים רבים עד מוות בזמן המצור של אספסיאנוס ואחר כך טיטוס, בקושי נכבש. הוא הפקיד את הביצוע המהיר של עבודה זו בידי אליפיוס מאנטיוכיה (אנ'), שהיה פעם סגן הפריפקט של בריטניה. אבל למרות שאליפיוס זה דחף את העבודה במרץ, בעזרת מושל הפרובינקיה, כדורי אש מעוררי אימה פרצו החוצה ללא הפסק ליד יסודות המקדש, והפכו את המקום לבלתי נגיש לפועלים, שחלקם נשרפו למוות; ומאחר שבדרך זו איתני הטבע הדפו אותם בעקשנות, המיזם נעצר.”
מקור היסטורי בלתי תלוי מצביע על כך שהייתה רעידת אדמה בי"ח באייר בשנת 363, דבר המצביע על האפשרות שאכן בית המקדש נהרס ברעידת אדמה.[10][15]
לדעת מנחם שטרן, נראה כי לאחר כישלון בניית הבית השלישי והאכזבה שבצדו, רב אחא עצמו התחרט על דעתו הקודמת וסבר כי מה שאירע הוא חרפה. הפיכת דעתו משתקפת במדרש קהלת רבה, שם כתוב: ”ברוך שהעביר חרפתו של לוליאנוס”.[16] נראה כי "לוליאנוס" מופיע כאן במקום "יוליאנוס".[17]
ב-26 ביוני 363 נהרג יוליאנוס בקרב בפרס, ובאוגוסט נודע הדבר בארץ. יורשו היה הקיסר יוביאנוס שהיה נוצרי. כך בא הקץ לניסיון הקמת בית המקדש השלישי.
י"ח באייר
ככל הנראה, חורבן בית המקדש השלישי ברעידת אדמה הותיר חותם על מיתוסים במאות הבאות. רעידת אדמה מוזכרת במספר מקורות בהקשר של התאריך י"ח באייר, באירוע בעבר או כאירוע בעתיד. תאריך זה הפך לצום יהושע, לזכר יהושע בן נון. במקור היה צום יהושע בתאריך אחר, והוא הוסט לתאריך של רעידת האדמה. מלבד התאריך, קיימת עדות מהמאה ה-14 המזהה את קברו של יהושע בהר מירון, לימים מוקד העלייה לרגל בל"ג בעומר. הר מירון זוהה באותה תקופה כמי מרום, אתר הלחימה של יהושע במלכי הצפון. בנוסף, ייתכן שחצור, אותה החריב יהושע, זוהתה עם מירון והייתה בעלת משמעות סמלית רבה.[18]
Remove ads
- מיכאל אבי-יונה, בימי רומא וביזנטיון, ירושלים ה'תש"ל. עמודים 161- 177.
- זאב רובין, פנינה ארד, ירושלים לדורותיה: ירושלים בתקופה הביזאנטית, האוניברסיטה הפתוחה, תשע"ו–2016, פרק 4.4: ניסיונו של יוליאנוס לקומם את בית המקדש, עמ' 56–62; נספח ב': י' גייגר, "יוליאנוס קיסר ובניין הבית", עמ' 159–165.
- נתן שור, תולדות ירושלים, כרך א' עמ' 303–305
- יוסף גייגר, "יוליאנוס קיסר ובניין הבית", בתוך: צ' ברס, ש' ספראי, י' צפריר, מ' שטרן (עורכים), ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, כרך א, ירושלים תשמ"ב, עמ' 208–217.
Remove ads
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads