יאסון

יָאסוֹן (ביוונית: Ἰάσων^[1], מהשם העברי יהושע או ישוע) היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175–172 לפנה"ס. יאסון היה מבית חוניו. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.

ערך מחפש מקורות

ערך זה עוסק בכהן הגדול. אם התכוונתם לדמות המיתולוגית, ראו יאסון (מיתולוגיה).

יאסון
Ἰάσων

לידה	המאה ה־3 לפנה״ס בסבירות גבוהה
פטירה	המאה ה־2 לפנה״ס בסבירות גבוהה ספרטה, יוון
מדינה	הממלכה הסלאוקית
כהן גדול 175 לפנה"ס – 172 לפנה"ס (כ־3 שנים) מונרך בתקופה אנטיוכוס הרביעי → חוניו השלישי מנלאוס ←

רקע

לאחר מותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס נערכו סדרת מלחמות הידועות בשם מלחמות הדיאדוכים על השליטה בשטחי האימפריה שכבש אלכסדר הגדול. על פי הסכם בין תלמי הראשון, שליט מצרים התלמיית, לסלאוקוס הראשון שליט האימפריה הסלאוקית, הייתה אמורה קוילה סוריה, שארץ ישראל היא חלק ממנה, להיות תחת שלטון סלאוקוס. אלא שתלמי בגד בסלאוקוס, ובשנת 301 לפנה"ס סיפח את ארץ ישראל לממלכתו. כתוצאה מכך נערכה סדרת מלחמות נוספת, הידועה בשם המלחמות הסוריות. במהלך המלחמה הסורית החמישית, שהסתיימה ב-195 לפנה"ס, כבש אנטיוכוס השלישי מבית סלאוקוס את ארץ ישראל, והיא עברה משליטה תלמית לשליטה סלאוקית.

עלייתו של יאסון לשלטון

בשנת 175 לפנה"ס עלה לשלטון בסוריה המלך אנטיוכוס הרביעי המכונה "אפיפנס" (ביוונית - "המתגלה"). באותה עת השלטון הדתי בירושלים היה נתון בידי הכהן הגדול חוניו השלישי, שהיה בסכסוך עם פקיד בשם שמעון, "נגיד המקדש".

חוניו השלישי ביקש להיפגש עם אנטיוכוס כדי לפרט בפניו את הסיבות למהומות בירושלים, ולבקשו להרחיק את שמעון, הגורם, לדבריו, למריבות אחים. אלא שאנטיוכוס ציווה לעצור את חוניו השלישי. המלך הסורי, כקודמיו, שמיעטו להתערב בענייניהם הפנימיים של הנתינים המשועבדים, ביקש להשהות את תגובתו, כדי שלא להסתכן בצעד פזיז הטומן בחובו סכנות, ובפרט שאך זה עתה עלה לכס המלכות.

את היעדרו של חוניו הכהן הגדול ניצל אחיו, יהושע-ישוע, מתייוון שקרא לעצמו יאסון (יאסון היה גיבור מיתולוגי יווני) והציע למלך אנטיוכוס סכום כסף נכבד, 440 כיכר כסף, כדי שיעביר לידיו את כתר הכהונה הגדולה. מטרתו של יאסון הייתה כפולה: להתמנות לכהן גדול ובתוך כך להפוך לשליטה של יהודה תחת מרות סלאוקית, כשהוא חולש על אוצרות המקדש, וכן להפוך את ירושלים, כולה או חלקה, לפוליס הלניסטית. ואם זו תהפוך לפוליס היא תשלוט, ויאסון בראשה, על כל הטריטוריה שסביבה, כלומר על כל יהודה.

אנטיוכוס נעתר לבקשותיו של יאסון בשל ההצעות הכספיות הקוסמות, בעוד סוריה מחויבת עדיין לתשלום פיצויי מלחמה כבדים לרומאים בעקבות שלום אפאמיאה, ואחרי כישלון הניסיון שעשה הליודורוס בפקודת המלך הקודם סלאוקוס הרביעי לגבות כספים מבית המקדש. כמו כן העדיף אנטיוכוס גורם נאמן כמו יאסון על פני חוניו השלישי הכהן הגדול, שגילה נטיות פרו-תלמיות. בנוסף, מטרתו של אנטיוכוס להפיץ את ההלניזם ברחבי ממלכתו ולפתח את ערי הפוליס תאמה את שאיפתו של יאסון לחולל רפורמה הלניסטית ביהודה, ולבנות חברה הלניסטית בתרבותה ובתפישת עולמה, שנשלטת על ידי אריסטוקרטיית הכהונה והאצולה. מינויו של יאסון לכהונה הגדולה הפך אותו לאחראי על אוצרות המקדש הגדולים, וזאת משום שכל יהודי בארץ ובתפוצות העלה לבית המקדש מחצית השקל מדי שנה. אוצרות אלו היוו פיתוי גדול ליאסון ולאנטיוכוס, שקופתו התרוקנה וחובותיו לרומאים הלכו ותפחו.

מינויו של יאסון היה חסר תקדים בכל תולדות הבית השני ובעל משמעות מיוחדת. מעולם לא ירש כהן את משרת הכהונה הגדולה בעוד הכהן הגדול המכהן בחיים; מעולם לא הייתה משרת הכהונה הגדולה פתוחה למשא-ומתן, למיקח ולממכר כספי; ומעולם לא התערבה מלכות זרה במינוי הכהן הגדול מנהיג העם. מינויו של יאסון יצר, לפיכך, שלושה תקדימים מסוכנים שעלולים היו לפגוע ביהודה בהמשך דרכה, ובעיקר - משרת הכהונה הגדולה שעלולה הייתה להפוך, כפי שהיה מקובל בערי הפוליס, למשרה פקידותית המחייבת את הכהן הגדול בנאמנות למלך שמינה אותו במקום לעם שאותו הנהיג, ולמשרה שבה מתערב המלך והטעונה אישור מלכותי, ואף יצרה פתח לסחיטה כספית ופוליטית.

שלטונו של יאסון

יאסון ביקש ב"תמימות" להקים בירושלים "גימנסיון" ו"אפביון". שני מוסדות אלה, הראשון חינוכי, ספורטיבי-מוזיקלי (מעין בית ספר תיכון הלני-הלניסטי), והשני - ספורטיבי-צבאי (מעין מכינה קדם-צבאית) היו מוסדות שאף פוליס לא נכונה בעולם ההלניסטי בלעדיהם.

בקשה נוספת של יאסון התמקדה ב"רישום אנשי ירושלים כאנטיוכיים". פירושו של דבר: הכנת רשימת חבר אזרחים אשר ישתייכו לפוליס העתידה לקום (ירושלים). יאסון שאף להקים מין ברית של "ערים תאומות" בין ירושלים לאנטיוכיה (עיר הממלכה הסורית-סלאוקית) וכך לזכות במוניטין ראוי. כמו כן, הפיכת ירושלים לפוליס עשויה הייתה להעניק לה יתרונות כלכליים חשובים בשעה שהיא תקיים קשרי מסחר עם ערי פוליס אחרות, ובכלל בשורה של מענקים וכיבודים מטעם בית המלוכה הסלאוקי.

על-פי המתועד בספר מקבים ב' (ד' 13) הקים יאסון את הגימנסיון והאפביון "מתחת למצודה" (הכוונה אולי ל"חקרא"), ואת "המפוארים שבבחורים הביא מתחת לפטסוס" (כובעו של הרמס, האל שהיה פטרון המשחקים הספורטיביים בגימנסיון, ובהשאלה - חינך אותם בגימנסיון), "כשהוא הולך לפניהם" (מתפקד כ"ארכי-גימנסיון" - ראש הגימנסיון ומנהלו).

בהמשך קובל בעל מקבים ב' כי יאסון "מיהר להטות את בני עמו למידות ההלניות", כלומר הפיץ את התרבות ההלניסטית בירושלים וביהודה בכלל, מה שמכונה בשם רפורמה הלניסטית, וביטל את הזכויות הקדומות-מסורתיות שהוענקו על ידי המלוכה הסלאוקית. אין לדעת האם הכוונה היא כי "הזכות לחיות על פי חוקי האבות" בטלה מן העולם, ובמקומה הונהגה בירושלים חוקה הלניסטית או שלא כך היה, אך ברור שבירושלים חלו שינויים משמעותיים בתחום המשפטי, הפוליטי והחברתי בעקבות אותה רפורמה.

בעל מקבים ב' ממשיך ומסתייג מתמונות מצב מזעזעות לדעתו, כאשר הכוהנים במקדש עסקו בפעילות גופנית, כמו היאבקות וזריקת דיסקוס, כמקובל בגימנסיון הקלאסי, וכתוצאה מכך נרשמה התרופפות בעבודת המקדש ובהקרבת הקרבנות.

עם זאת, נזהר יאסון מלהתגרות בתושבי ירושלים ויהודה במעשים חריגים כגון הצבת פסלים בגימנסיון, הנהגת פולחן רשמי של המלך, או חקיקת תקנות שעיקרן לבטל את הדת היהודית. לרפורמה של יאסון היו כוונות אישיות וכן פוליטיות וכלכליות, חברתיות ותרבותיות יותר מאשר דתיות, מה שאפיין למעשה את ההתיוונות ביהודה עשרות שנים קודם לכן.

שלוש שנים שלט יאסון בירושלים (172-175 לפנה"ס) ובסוף כהונתו הספיק לשגר משלחת של ספורטאי הגימנסיון בירושלים להשתתף בתחרויות מרכזיות שנערכו בעיר צור בנוכחות המלך אנטיוכוס הרביעי. תחילה ביקש יאסון לשלוח בידי המשלחת כסף לקניית קרבן לאל הראקליס, פטרון משחקי צור, כפי שהיה מקובל על כל משלחת שבאה להתארח ולהשתתף במשחקים, אך ברגע האחרון נמלך בדעתו, בלחץ חברי המשלחת, ואת הכסף המירו לטובת תרומה לעיר צור ולנמל שלה.

נפילת יאסון

בשעה ששלח יאסון את מנלאוס, אחי שמעון ("נגיד המקדש") לאנטיוכוס ועמו סכומי כסף להשלמת חובו הכספי של יאסון לאנטיוכוס, הציע מנלאוס למלך, משמו, סכום כפול מזה של יאסון ובתמורה ביקש להתמנות לכהונה הגדולה במקום יאסון. אנטיוכוס נעתר לכך מיד מפאת גובה הסכום שהבטיח מנלאוס. גישתו הקיצונית של מנלאוס, תומך ההתיוונות, תאמה את מדיניותו של אנטיוכוס ביריבות ששררה אותו זמן בינו לבין המצרים, ומנלאוס התגלה כנאמן למלך. ייתכן גם שהמלך חשש מהתחזקותו של יאסון.

מינויו של מנלאוס והדחת יאסון (170 לפנה"ס) עוררו את העם כנגד מנלאוס, הן משום שמנלאוס לא השתייך למשפחת הכהונה הגדולה (אלא למשפחת בלגה המתיוונת), הן משום אופיו ההרפתקני, הן משום קיצוניותו ואכזריותו והן משום שהעם התרגל במידה מסוימת ליאסון. ירושלים נחלקה לשני מחנות: תומכי יאסון ותומכי מנלאוס, ולמרות שהרוב תמך ביאסון, הצליח מנלאוס, ששב מסוריה, להדיח את יאסון בסיוע צבאי סלאוקי, ויאסון נמלט מירושלים לעבר הירדן המזרחי.

בשנת 168 לפנה"ס, כשנאלץ אנטיוכוס הרביעי לשוב לסוריה לאחר שהושפל על ידי המשלחת הרומית במצרים ואף נפוצו ביהודה שמועות בדבר נפילתו בקרבות, הגיח יאסון ממקום מושבו ומחבואו בעבר הירדן ובראש צבא של אלף לוחמים חדר לירושלים, הדיח את מנלאוס וערך טבח בתומכיו, אך בסופו של דבר נאלץ לשוב כלעומת שבא, משום שנתחזקה כנגדו התנגדות העם. מששב אנטיוכוס ממצרים, הביס את המורדים והשיב את מנלאוס לכס ההנהגה המקומית ביהודה.

התנגדותו של יאסון למנלאוס ולאנשיו של אנטיוכוס הביאה את אנטיוכוס להטלת גזירות הדת אשר שימשו כזרז למרד החשמונאים בשנת 167 לפסה"נ.

קישורים חיצוניים

• יאסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. הגיית השם ביוונית: יאסון במלעיל (ההטעמה בהברה הלפני אחרונה)