Loading AI tools
סוג של עוף ממשפחת היוניים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יונה (שם מדעי: Columba), בערבית: حمامه היא סוג של עוף ממשפחת היוניים ובתוכו מספר מינים. בהרבה תרבויות היונה היא סמל לשלום.
_(1).jpg)
קולה של היונה מכונה בעברית הֶמְיָה.[1]
פירוש מקור השם המדעי של היונה (Columba) הוא "שחייה". כך מתאר המחזאי היווני אריסטופאנס את היונה כשהיא נראית כ'שוחה' באוויר. ישנה השערה שגם השם האנגלי 'dove' קשור לשחייה או צלילה, מהשורש בשפות הגרמאניות שממנו נגזרה גם המילה dive. קולומבריום ('columbarium') מלטינית - מערות לגידול יונים, ניתן למצוא כמה ממערות אלה במקומות שונים בארץ בעיקר באזור בית גוברין, מערות אלה קיימות מהתקופה ההלניסטית.[2]
ישנם כ-318 מינים של יונים. היונים מונוגמיות, ומחליפות בני זוג רק במקרה של מות אחד מבני הזוג. ברגע שהקן מוכן, תטיל הנקבה ביצה וברוב המקרים תטיל ביצה נוספת לאחר יום. הזכר דוגר מהבוקר עד אחר הצהריים והנקבה דוגרת בערב ובלילה. כל אחד מבני הזוג מאכיל גוזל אחד מחלב יונים אשר נוצר בגרונם. זמן הדגירה על הביצים הוא עד 20 ימים בקיץ או עד 25 ימים בחורף. הגוזלים מוכנים לתעופה כעבור שישה שבועות מבקיעתם.
היונים חיות בממוצע כחמש שנים בטבע, אם כי בשבי נצפו יונים שחיו כ-15 שנים.
היונים החיות בערים הן שייכות למין יונת סלעים, ובדרך כלל אינן עפות יותר מ-20 ק"מ ביום.
מאפיין מוכר של היונים הוא הליכתן כאשר הראש פונה קדימה ואחורה בקצב הצעדים. למעשה, ראש היונה מתנדנד קדימה בלבד ואילו לאחר מיכן גופה מתקדם בזמן שראשה נשאר במקום - מה שנראה כתזוזת הראש לאחור. נטען כי יש להליכה זו יתרון ליונים מבחינת הגדלת שדה הראייה שלהן, פרט הכרחי להישרדותן בנוגע לקליטת אויבים ולמציאת אוכל ומחסה.[3]
היונים ידועות כנשאיות ומפיצות של מחלות בקרב בעלי חיים ובני אדם. מרבית המחלות המופצות על ידי יונים מועברות על ידי הלשלשת שלהן ביניהם: אורניתוזיס, דלקת המוח, דלקת ריאות, סלמונלה וטוקסופלזמוזיס. היונים נעקצות על ידי מספר סוגים של טפילים (וקטורים) כגון פרעושים, כינים, קרדיות, קרציות ממשפחת האקריות (קרציוני עופות), יתושים, וחרקים עוקצים נוספים. מחלות נוספות המופצות על ידי יונים הן מחלות תלויות וקטור כגון קדחת מערב הנילוס.
היונים מהוות לעיתים מטרד לבני-האדם. הן מתגודדות בקבוצות גדולות שמייצרות כמות פסולת רבה באזור מגוריהן. לעיתים קרובות הן מתמקמות בקרבת מגורי האדם במקומות כגון מסתורי כביסה, גגות, מרפסות וכו' וגורמות ללכלוך, ריח רע, והעברת מחלות; הלשלשת יכולה להווה מצע גידול נוח לטפילים; לשלשת היונים חומצית ובעלת תכונות קורוזיביות, כך שהיא גורמת להרס של מתכות מגולוונות כמו מרזבים ושלדי מתכת.
עד ימינו שרדה הדעה העממית גם בקרב מגדלי יונים, שהיונה מטילה בכל חודש זוג ביצים האחד זכר והשני נקבה, עם הפסקה של ארבעה חודשים בחודשי החורף.[4] מחקר מדעי ישן טרם מלחמת העולם הראשונה מצא שאכן יש בכל תטולה בדרך כלל שתי ביצים, אבל דווקא לרוב, שתי הביצים הן ממין אחד (או שבשתיהן יש זכרים או שבשתיהן יש נקבות).[5] עם זאת סך הזכרים וסך הנקבות המוטלות בשנה שווה בדרך כלל. ואמנם כאשר בצמד הביצים ביצה השונה בגודלה באופן ניכר, יש בביצה הגדולה בדרך כלל זכר, ובקטנה יותר נקבה. הביצה השנייה מוטלת עד יומיים מהטלת הביצה הראשונה. הזכר דוגר במשמרת בוקר, והנקבה מהצהריים אל תוך הלילה ועד הבוקר שלמחרת. משך הדגירה עד לבקיעה הוא כשמונה עשר יום.[6]
המינים הנפוצים בארץ ישראל הם: יונת הסלע, יונת הבית, יונת ענק, יונת עצים.
במסופוטמיה היו היונים סמל האלה איננה־אשתר אלת האהבה המיניות, והמלחמה. כבר בתחילת האלף השלישי לפנה"ס ניתן להבחין ביונים המעטרות חפצי נוי. מטבעות שנמצאו בתחום השפעת ההתרבות המינואית מופיעה אפרודיטה בדמות יונה, וצלמיות בדמות יונים התגלו במקדש אשתר באשור תוארכו למאה ה-13 לפנה"ס המראה הנשקף מן ה פרסקו המצוי במארי חושף צלמית יונה ענקית המגיחה מתוך ענפי עץ הדקל צלמית זו עשויה להעיד על האמונה העממית בדבר האלה אשתר העוטה לעיתים בדמות יונה. היונה היא סמלה של האלה הפיניקית – תנית, ובתקופה הפרסית - במצרים וסוריה, שימשו היונים והתורים שליחים של האלים באופן כמעט בלעדי.
בעלילות גילגמש לאחר שגילה אודות הסופה שעתידה להחריב את העולם משחרר אותנפישתים סנונית, יונה, ועורב כדי למצוא אדמה, אולם בסיפור זה העורב הוא זה ש'מסמן' לגיבור כי זעם האל שכך במעופו והתעכבותו מעל הגופות הצפות על פני מפלס המים היורד. באזור הלבנט הקדום שמשה היונה כסמל האלה הכנענית אשרה, ייתכן שהמילה היוונית העתיקה 'peristera' נגזרת מהביטוי השמי: ציפור-אשתר, היונים נחשבו קדושות גם לאלה היוונית אפרודיטה ובאזור יוון הקדומה בולטת נוכחותה על גבי כלי חרס מעוטרים בציורי יונים, המופיעות גם במקדש אפרודיטה באתונה. במהלך הפסטיבל המרכזי שנערך לכבוד אפרודיטה היה מקדשה מטוהר באמצעות דם יונה שהוקרבה עבורה, מאוחר יותר השפעתם התרבותית של היונים נדדה גם לאלה ונוס פורטונה. בקרב המנדעים היה נהוג להקריב לפני טקס קבורה יונה - המסמלת חיי-נצח, רוח הקודש נזכרת במקומות רבים בברית החדשה. אחד האזכורים החשובים של רוח הקודש, מתייחס לטבילת ישו בידי יוחנן המטביל, שם היא מתוארת כיונה. היונה מופיעה לעיתים בציורים בנושאים נוצריים כמוטיב המציין את רוח הקודש ומקורה בבשורה על פי מתי ג,16.[7]
דיודורוס סיקולוס מוסר שסמירמיס המלכה האשורית הפכה ליונה ומאז נוהגים האשורים לסגוד ליונה המסמלת את האלה סמירמיס[8] ובהזדמנות אחרת מוסר דיודורוס אודות הסורים הסוגדים ליונה.
הפילוסוף היהודי הלניסטי פילון האלכסנדרוני תיאר את היונה כסמל החוכמה (סופיה) בכתביו מתוארת היונה כלוגוס או כנואוס וכאלגוריה לרוח האל.
בתרבות המוסלמית היוניים מקודשות עד היום, וקיים נוהג לשמור על היונים המקננות בערים, ובמיוחד ביונים המקננות במסגדים או בסמוך להם.
במיתולוגיה היפנית היונה נחשבת לרוחו של האל המגן של יפן (האצ'ימן).
במופעי קסמים הכוללים בעלי חיים נפוץ השימוש בעופות הנקראים בפי הקהל והקוסמים בשם יונים, אולם זה לא מדויק לחלוטין, שכן יונת הקוסם פעמים רבות אינה שייכת לסוג יונה, אלא לסוג תור. עם זאת, גם התור שייך למשפחת היוניים.
בתרבויות רבות מיוחס ליונים אורח חיים מונוגמי והרמוני, ובשפה העברית הביטוי "זוג יונים" מתאר בני זוג החיים בהרמוניה ומאוהבים זה בזה.
כאמור, בתרבויות רבות, היונה, ובמיוחד יונה לבנה מסמלת שלום. מקורו של סמל זה נמצא בספר בראשית, בסיפור המבול, כאשר היונה היא זו שהביאה לנח עלה זית, ובכך בישרה לו כי יש יבשה בחוץ ובא שלום לעולם ההרוס.
בתנ"ך מוזכרת היונה 32 פעמים. בסיפור בו שלח אותה נח לבדוק אם פסק המבול (בראשית, ח', ח'–י"ב). כמו כן בהקשר של הקרבת קורבנות בויקרא, א', י"ד; ובישעיה, ל"ח, י"ד; בבקשה להיות בעל כנף לנדוד למרחק (תהילים, נ"ה, ז') וכן ככינוי חיבה לאהובה: "רעיתי יונתי תמתי" (שיר השירים, ה', ב'); ובהקשר זה גם מופיע מקום קינונה "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה" (שיר השירים, ב', י"ד).
התורה מצווה להקריב בני יונה במשכן או במקדש, "ואם מן העוף עלה קרבנו לה' והקריב מן התֹּרים או מן בני היונה את קרבנו" (ויקרא א', י"ד)
לפי ההלכה אסור לקנות ביצי יונים מגויים, בגלל הדמיון של ביצת היונה לביצי הכחל, כי
לדעתם הכחל הוא ממיני העורב שביציו אסורות באכילה.
בתרגומי מגילת אסתר לארמית כס שלמה המלך מתואר כמקושט בעיטורי זהב בדמות יונה.
שירתה של היונה המובאת בפרק שירה היא שלא תיזדקק למתנות בשר ודם:
"יוֹנָה אוֹמֶרֶת: כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף, אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה; דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם, אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי׃ (ישעיה לח יד). אוֹמֶרֶת יוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִים כְּזַיִת בְּיָדֶךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים כִּדְבַשׁ, עַל יְדֵי בָּשָׂר וָדָם:"
בתלמוד מסכת סנהדרין (דף כד, ב) מוזכרת היונה בעניין יישובו של העולם והזהירות בממון הזולת, אזכור היונה אצל פסולי עדות העוסקים בהפרחת היונים ונקראים "מפריחי יונים" שהם אנשים שמפריחים יונים לשם תחרות, ומי שיונתו קדמה ליונת חברו, זוכה בכסף שהתערבו עליו שמתפרנסים מכסף הבא בקלות. ויש מפרשים: אנשים המצפצפים ליונים במטרה למשוך את היונים אליהם.
מפריחי יונים - פסולים לדון ולהעיד. סיבת הפסול היא, לפי הפירוש הראשון, משום ש"אין עסוקין ביישובו של עולם", כלומר: "בני אדם הללו, אם זהו עיסוקם היחיד, ואינם מתפרנסים מדבר אחר, פסולים לדון ולהעיד, היות ואינם מביאים כל תועלת ליישוב העולם (היפך ממידת היונה שהייתה בתיבת נח ויצאה וחזרה עם עלה זית טרף בפיה כלומר שאמרה לנח ובניו לכו צאו מהתיבה ועסקו ביישוב העולם כי כבר פסקו מי המבול), או משום שאינם מכירים בטורחם וצרותיהם של בני אדם, ואינם חסים על חבריהם להפסיד ממונם, וכן "אינם בושים לשקר, שכן רגילים הם במשחקיהם להשתמש בדרכי הונאה ואינם מתגנים לבריות על ידי כך". לפי הפירוש השני, סיבת הפסול היא, משום "שחזקתן שגוזלים יונים של אחרים".
בספר הזוהר היונה שלא חזרה לנוח אמורה לחזור ביום מן הימים כשבמקורה כתר המשיח.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.jpg)
