Loading AI tools
מנורת זהב, שהייתה מוצבת במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש, ובה היו כהנים מדליקים ומטיבים את נרותיה מדי ערב מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנורת שבעת הקנים שימשה כאחד מכלי הפולחן החשובים ביותר בבית המקדש. במהלך הדורות הייתה המנורה לסמל הנושא מסרים רבים. יוחסו למנורה משמעויות רוחניות וקוסמיות וגם כוחות מאגיים. היא הייתה תזכורת לחורבן בית המקדש אך גם ביטוי של תקווה לבניינו בבוא הגאולה. בהיותה סמל חזותי המלווה את העם היהודי מימיו הראשונים, נבחרה המנורה להיות הסמל הרשמי של מדינת ישראל. אל מול משכן הכנסת ניצבת מנורת הכנסת.
המנורה מופיעה בספר שמות בין כלי המשכן – אוהל מועד – שבו התקיימה עבודת האל לפני שהוקם בית המקדש בירושלים. הדלקת הנרות במנורה בזמנים קבועים ובטקסיות קבועה מתוארת כחלק מהפולחן היומי במשכן.
אהרון ובניו מצווים על הדלקת "נר תמיד" באמצעות שמן זית זך שאותו יכינו בני ישראל ואהרון מצווה "לערוך אותו מערב עד בוקר"[1]. ביום חנוכת המזבח, לאחר ששנים עשר הנשיאים של שבטי ישראל העלו קורבנות במשכן, נקרא אהרון הכהן להדליק את הנרות ונאמר: אֶל־מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת[2]. סדרי הדלקת הנרות במנורה והטיפול בהם, המוצגים בתורה בצמצום, נידונים בפירוט רב במשנה, בתלמוד, במשנה תורה לרמב"ם ובפרשנויות רבות[3], שייתכן ונסמכו על נוהגים שהתקיימו בימי הבית השני[4].
ככל הנראה, הייתה המנורה עם המשכן בגלגוליו השונים והיא נזכרת בספר שמואל בתיאור של נר אלוהים שאינו כבה הדולק ב"היכל ה' אשר שם ארון אלוהים"[5] בספר מלכים מתואר בפירוט רב בניין בית המקדש על ידי שלמה ונזכרים בו כלי הפולחן כמו המזבח ושולחן לחם הפנים שנעשו מזהב סגור, ועשר מנורות שנעשו אף הן מזהב סגור[6]. לא ברור אם הדלקת הנרות במקדש שלמה נערכה בכל עשרת המנורות, או שמנורות אלו שימשו רק למאור ולא שותפו בהדלקה הפולחנית, והפרשנים והחוקרים חלוקים בשאלה זו[7]. בספר דברי הימים נזכרת הדלקת נרות על ידי הכוהנים מדי ערב וערב במנורה אחת המכונה "מנורת הזהב" [8].
עדות על הדלקת המנורה בתקופת בית שני מופיעה בספר מקבים. לאחר טיהור המקדש עשו המקבים כלי קודש חדשים. והביאו "את המנורה ואת מזבח הקטורת ואת השולחן להיכל ויעלו את הנרות אשר במנורה ויאירו בהיכל"[9].יוסף בן מתתיהו מזכיר שתי מנורות זהב ומספר שאחד הכהנים, מסר לטיטוס כלי קודש מהמקדש, לאחר שהובטח לו כי חייו יינצלו. הוא "הוציא אליו מקיר ההיכל שתי מנורות זהב כתבנית מנורות ההיכל ושולחנות ומזרקים וקערות, כולם זהב סגור וכבדים במשקלם מאד"[10].
מנורת שבעת הקנים ייחודית בצורתה ככלי למאור שיש לו תפקיד פולחני. חוקרים ניסו לזהות את מקור הצורה ברקע הסביבתי או התרבותי שלה.
תיאורי המנורה במקרא רצופים במונחים ובשמות הלקוחים מעולם הצומח, כמו קנים, גביעים משוקדים, כפתורים ופרחים. צורת המנורה דומה לצמח בעל גבעול מרכזי שממנו מסתעפים סעיפים נגדיים. בוטנאים מצאו שצורה זו דומה במיוחד לצמחי המרווה הגדלים בארץ. נגה ראובני מוצא בעקבות רש"י קשר בין צמחי המרווה המדיפים אדי בושם של שמנים אתריים ואדי הקטורת הנקראים מור ולבונה, ומקשר אותם עם שמו של הר המוריה שעליו נבנה בית המקדש[11] מכך הוא מסיק על קשר בין צורת המנורה שניצבה במקדש לצורת צמח המרווה.
מקובל שמקור מנורת המקדש הוא בעץ המקודש לאשרה.[12][13] במספר ממצאים חשובים מארץ־ישראל הכוללים את מוטיב העץ והיעלים, העץ המסוגנן כולל שלושה ענפים היוצאים מכל צד, בדומה למנורה.[14] בלכיש נמצא כד, שלפי כתובתו הוא מוקדש ל"אלת" (אל בנקבה, שם אחר לאשרה), הכולל ציור של יעלים משני צדי עץ מקודש, המעוצב בצורה דומה לייצוגי מנורת המקדש המוכרים לנו; כד זה מהווה מעין "חוליה חסרה" לקשר בין העץ המקודש המוכר במזרח הקדום לבין צורת מנורת המקדש.[15] אפשר שעיצוב המנורה בימי בית שני כעץ אשרה (בשילוב עם דימוי אפשרי לסנה הבוער) נועד להוות אלטרנטיבה לעצי אשרה במסגרת המאבק נגדם.[16]
לפי אירועי מטה אהרן בסיני בו הפריח המטה פרחים ושקדים, נראה שהתקיימו קשרים מיוחדים בין אלוהי המקרא לשקד (אולי בשל פריחתו המוקדמת, בזמן שרוב שאר עצי הארץ עוד חשופים מהחורף);[17][18] בחורבת תימן נמצא ציור עץ מקודש עם יעלים מצדיו ובצמרתו שקד גדול, ובכתובות מהאתר נכתב ”ליהוה שמרן/תימן ולאשרתה”.[17] אתר הפולחן לוז־בית אל מהווה, ככל הנראה, עדות לקשרים בין עץ שקד ששימש כאשרה לפולחן אלוהי ישראל באתר.[19] ייתכן, אפוא, קשר בין מקור המנורה (שיש בה פרחים וגביעים משוקדים, על פי ספר שמות) לעץ השקד בפרט.[20][21]
תיאור המנורה וההנחיות לעשייתה מופיעים במצוות על הקמת המשכן.
וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה. וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ. וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה. כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר. וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ.
כלומר, המנורה תעשה מגוש אחד של זהב טהור שהוא הזהב הטוב ביותר, במשקל של ככר אחת[א]. חלקה המרכזי של המנורה הוא קנה העומד על "ירך" – בסיס שממנו יוצאים ששה קנים: שלשה קנים מכל צד והם מקושטים בצורות של גביעים, כפתורים ופרחים. תיאור זה מתייחס למנורה שניצבה באוהל מועד, אך בממצאים הארכאולוגיים מתקופת הבית הראשון ומתקופות שקדמו לו אין עדות למנורה כזו. יש הסוברים שמאחר שברשימת אוצרות המקדש שהוחזרו בשיבת ציון (עזרא, א', ז'–י"א) לא מוזכרת המנורה, הבבלים המיסו אותה (או שבכלל לא הייתה קיימת בבית המקדש הראשון), ומקור תיאור המנורה בתורה הוא במקור הכהני שנכתב לאחר שיבת ציון.[24] טענה זו נסמכת גם על ההתייחסות בצורת יחיד ולא בצורת ריבוי לנר הדולק בהיכל ה' הנזכר בספר שמות ובספר שמואל,[25] וגם על עשר המנורות במקדש שלמה כלל לא נאמר שהיו בעלות קנים מרובים, וייתכן שאכן היו כני תאורה רגילים.[16] אפשר שעיצוב המנורה בימי בית שני כעץ אשרה (בשילוב עם דימוי אפשרי לסנה הבוער) נועדה להוות אלטרנטיבה לעצי אשרה במסגרת המאבק נגדם[16]. לדעתם של חוקרים אלה מנורת שבעת הקנים נוצרה בפרק הזמן שבין שיבת ציון לתקופת החשמונאים והתאור בספר שמות הוא השלכה של מנורת המקדש של הבית השני.
אין מחלוקת בין החוקרים על כך שבבית המקדש השני ניצבה מנורת זהב בעלת שבעה קנים, המנורה שככל הנראה הוצבה בו בימי שיבת ציון נלקחה על ידי אנטיוכוס ולאחר טיהור המקדש הכניסו אליו המכבים מנורת זהב חדשה[26]. חז"ל כתבו בעניין: ”שפודים של ברזל היו וחיפום בעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב”[27]. מנורה זו הוחלפה במנורה מפוארת יותר במקדש שבנה הורדוס.
למנורה בעלת שבעה קנים בבית המקדש השני יש עדויות ארכאולוגיות מתקופת בית שני: מטבע ברונזה מתקופת אחרון המלכים החשמונאים, מתתיה אנטיגונוס, שעליו הוטבע דימוי המנורה, מנורה חרותה על טיח קיר של בית בירושלים מתקופת הורדוס וקטע טיח מקבר יאסון, קיר במערת קבורה מימי בית שני, שעליו חמש חריתות של מנורות. יוסף בן מתתיהו מספר על מנורת הזהב בעלת שבעה קנים שהייתה בבית המקדש ונשדדה עם שאר כלי המקדש על ידי טיטוס. עדות צורנית לכך הוא התבליט בשער טיטוס ברומא. דימויים חזותיים של מנורת שבעת הקנים נמצאו באתרים ארכאולוגיים ישראליים שונים מתקופת המשנה, בין היתר במערות קבורה בבית שערים ובבתי כנסת עתיקים רבים כמו בית אלפא, יהודיה, יריחו, ציפורי, מעון ומעוז חיים וקרוב לוודאי שנשמר בהם זכר מנורה בעלת שבעה קנים שהייתה בבית המקדש.
במרבית הייצוגים החזותיים שהיו למנורה במהלך הדורות נראים קני המנורה מעוגלים, אך יש פרשנים מוקדמים ומאוחרים הטוענים שהקנים היו ישרים.
בעדויות הספורות מתקופת בית שני: המטבע שטבע מתתיה אנטיגונוס, שעליה דימוי המנורה והמנורה החרותה על טיח קיר של בית בירושלים מתקופת הורדוס, נראים קני המנורה מעוגלים. בקבר יאסון (בו נמצאו על אחד הקירות תחריטים של חמש מנורות מעוגלות)[28], שעון שמש בכותל הדרומי (מתקופת הורדוס). דימויים אלו הם מתקופה בה ההדלקה במקדש הייתה מעשה יום יומי, כשכוהנים היו נכנסים להיכל ורואים בעיניהם את המנורה. כך נראית המנורה גם בייצוגים הרבים שלה שנמצאו באתרים מתקופת המשנה ואחריה. בית הכנסת העתיק בקצרין, בית הכנסת שלום על ישראל ביריחו, בית הכנסת בכפר נחום, מערת הקבורה בבית שערים, ועוד עיטורים על קירות בבתי כנסת עתיקים בארץ ישראל, על מטבעות וכלי אומנות שונים. המנורה המופיעה על שער טיטוס אף היא עם קנים מעוגלים.
הדימוי החזותי העיקרי המתאר מנורה שקניה ישרים מופיע בציור הקיר של בית הכנסת בדורה אירופוס מהמאה השלישית. אך שם, במקטע אחר של ציור הקיר מופיעות שתי מנורות שקניהן מעוגלים. עדות אחרת, של מנורה עם קנים ישרים, אפילו מתקופת בית שני, נמצאה על חותם שנחשף בחפירות עיר דוד[29]. עם זאת יש ריבוי ברור של עדויות קדומות על מנורה עם קנים מעוגלים, וכך נראים גם רוב הדימויים החזותיים של המנורות מאז.
צורתה של המנורה שנויה גם במחלוקת בין חכמי ימי הביניים. רש"י בפירושו על התורה כותב על קני המנורה "יוצאים מצדיה לכאן ולכאן באלכסון" (שמות כה לב) דהיינו שפירוש המילה "קנה", היא כמו הצמח הקרוי קנה, אך יש הרואים בתיאור זה חיזוק שהקנים היו מעוגלים, מכיוון שהמילה "אלכסון" ביוונית פירושה מעוגל, וידוע שרש"י ידע יוונית[29]. הרמב"ם לעומתו סבר שקני המנורה היו ישרים. באיור בכתב ידו בפירושו למשנה נראה ציור של מנורה שהקנים בה ישרים. בנו, רבי אברהם בן הרמב"ם הסביר שזו אכן הפרשנות של דעתו, וכתב שהקנים "עולים כמו ענפים, ונמשכים ביושר כלפי מעלה כמו שצייר אבא [הרמב"ם], לא בעיגול כפי שצייר זולתו[30] לדעה זו לא הצטרפו בזמנו פרשנים חשובים, אך בדור האחרון היא זכתה לתמיכה ועוררה מחלוקת נוקבת, ששותפים לה פרשנים ורבנים רבים.
הרבי מלובביץ' טען שקני המנורה היו ישרים[31], כפי שמשתמע לדעתו מרש"י ומציור הרמב"ם[32] והורה שגם בחנוכיות בהן משתמשים בימי החנוכה יהיו קנים ישרים, וכך נוהגים חסידי חב"ד[ב]. בניגוד לדעה זו, במכון המקדש שבו מנסים לשחזר את כלי המקדש על פי המקורות המקראיים והרבניים יצרו מנורה עם קנים עגולים[ג].
בהוראות לעשיית המנורה בספר שמות אין התייחסות לבסיס המנורה, אולם בדימויים החזותיים של המנורה מתקופת הבית השני והמשנה בסיס המנורה הוא מעין משולש או שלש רגליים. כך גם בתיאור של מידות המנורה בתלמוד נזכרות רגלי המנורה. שלש רגליים יש למנורה גם בייצוגים הרבים של המנורה עד המאה השישית. הרמב"ם ורש"י מתארים את המנורה כבעלת שלש רגלים[35]. מאידך, למנורה המתוארת בשער טיטוס ברומא יש בסיס מסיבי, המורכב משני משושים כשהעליון צר מן התחתון. על פאות שני המשושים מגולפים תבליטים של דמויות מיתולוגיות, חיות ומפלצות, דבר הנוגד את איסור עשיית פסל שידוע שנשמר אז; התאוריה הרווחת במחקר היא שמדובר בכן שנוצר על ידי הרומאים לצורך נשיאה נוחה של המנורה ואינו חלק מגוף המנורה. דעה אחרת מצביעה על הדמיון בין בסיס זה ובין בסיס רב צלעות לעמוד במקדש אפולו בדידימה, שבמערב טורקיה שדרקונים מגולפים עליו וכי ייתכן שהמנורה עברה שינוי בתקופתו של הורדוס שרצה להוכיח את השתלבותו בתרבות הרומאית[36].
מנורת שבעת הקנים הייתה מוטיב חוזר בייצוגי תרבות ואומנות יהודיים כסמל למגוון רחב של משמעויות ורעיונות: זיכרון בית המקדש, הציפייה לבניינו ולחידוש הפולחן, התקווה לגאולת העם, האור השופע מן האל ומן התורה, פלאי היקום והקוסמוס, זהות ולהשתייכות לעם היהודי ולאמונתו.
המנורה הופכת לסמל יהודי נפוץ בשלהי העת העתיקה. עדויות להופעתה במאה השנייה נדירות מאוד, כנראה בגלל האיסור ההלכתי לחקות את כלי המקדש[37]. החל במאה השלישית ועד למאה השישית מופיעה המנורה בשכיחות גוברת בארץ ישראל וברחבי העולם היהודי. היא מעטרת קירות, עמודים ורצפות פסיפס בבתי כנסת, ומופיעה על ארונות קבורה וחפצי בית כסימן להיותם שייכים ליהודים המבדיל אותם מן האחרים. מאוחר יותר היא מופיעה בכתבי יד, בכתובות, על תשמישי קדושה כמו חנוכיות ופרוכות, וכחלק מקמיעות המגינים על הבית או על היחיד.
בחזון המנורה של זכריה מופיעה המנורה לראשונה כסמל להתחדשות הפולחן בבית המקדש. לזכריה הנביא היה חלק חשוב בבניין בית המקדש השני. לאחר שמונה עשרה שנות הפסקת הבניה על ידי מלכות פרס, הורה זכריה להמשיך את בנייתו על אף התנגדות המלך[38].בזכות הוראה זו הושלמה בנייתו של בית המקדש.
בחזונו[39] ראה זכריה את מנורת שבעת הקנים ושני עצי זית משני צדדיה. המנורה של זכריה שונה מזו שהייתה בבית המקדש, משום שהייתה בראשה "גולה", כלומר כלי קיבול לשמן, שממנו יצאו צינורות אל שבעת קני המנורה. כאשר זכריה שאל את המלאך לפשר מראה המנורה, הסביר לו המלאך שזהו סימן וחיזוק לזרובבל לפעול לשיבת ציון מממלכת פרס ולבניין בית המקדש, שלא יעשה בחיל או בכוח אלא ברוחו של ה'. שני עצי הזיתים הם "שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹומְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" ולפי הפרשנים מסמלים את מוסדות הכהונה והמלוכה הנמשחים בשמן זית. פרשנים בימי הביניים ראו את חזון המנורה כחזון משיחי: "מנורת הזהב היא משל לאומה שמהלכת עתה בחושך ולעתיד לבוא גאולתה תהיה כמנורה מאירה" (אברבנאל). באיורים בכתבי יד של התנ"ך מספרד, כמו תנ"ך סרווירה[40] או תנ"ך פרחי, מופיע דימוי חזותי למנורת זכריה בהבלטה רבה[41].
לאחר מרד בר כוכבא, כשנכזבה התקווה לעצמאות ולבניין בית המקדש והוחלפה בתקווה לביאת המשיח באחרית הימים, מופיעה המנורה כדימוי המרכזי המייצג את בית המקדש העתיד להבנות. המנורה מופיעה במקרים רבים כשהיא מלווה בכלי הפולחן האחרים שהיו בבית המקדש: מחתה, שופר, שולחן, וגם באתרוג ובלולב. כך בבית הכנסת בדורה אירופוס מצוירת המנורה ליד חזית בית המקדש. המנורה מופיעה בעיטורי בתי כנסת בארץ ישראל, בעיקר ברצפות פסיפס, מהמאה השלישית עד המאה השביעית ובבתי קברות.
.jpg)
בכתבי יד עבריים מימי הביניים מופיעה המנורה כשלצידה כלי המקדש, במסגרת של תיאור סמלי של בית המקדש העתיד להיבנות באחרית הימים. המנורה מופיעה בכמה מהם כחלק מתוכנית קרקע של בית המקדש ובאחרים כחלק ממערך של כלי המשכן - המקדש, ומשמעותה תמיד משיחית[43]. התנועה הציונית העדיפה בתחילת דרכה את המגן דוד כסמל המייצג אותה, לאחר שבמהלך המאה ה-19 הפך המגן דוד לסמל היהודי המוכר והשכיח ביותר והיה לסימן ההיכר בו בחרו היהודים לזהות את עצמם כלפי סביבתם. אך סמל המנורה, שהיה מזוהה עם הפולחן בבית המקדש עבר חילון ואומץ על ידי הציונים כסמל לריבונות היהודית שאבדה וסמל לתקווה להשיבה[44].
המכון ללימוד מחקר ובנין המקדש, המכונה מכון המקדש הוא מכון מחקר, מרכז תיעוד, הוצאת ספרים וגם מוזיאון העוסק בנושאי בית המקדש וכליו.
מטרתו הרשמית היא בניין בית המקדש השלישי, ובפועל הוא עוסק בעיקר בהשבת נושא "בית המקדש" לתודעה הציבורית ובקידום העיסוק היומיומי בנושא זה. המכון נוסד בשנת 1984 ובראשו עומד הרב ישראל אריאל. מאז הקמת המכון יוצרו בחסותו כלים המיועדים לשימוש ככלי המקדש, כגון המנורה ומזבח הקטורת, שולחן הפנים והכיור. ברחבת בית הכנסת החורבה, הוצבה מנורה מצופה זהב שנעשתה על ידי מכון המקדש.
![Thumb](#/media/קובץ:לוח_"שיוויתי".jpg)
אור המנורה ושבעת הנרות הפכו את המנורה לסמל לכוחות אלוהיים וקוסמיים. בחזון המנורה מתאר זכריה את שבעת הנרות כמייצגים את האל: "שִׁבְעָה-אֵלֶּה; עֵינֵי ה', הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל-הָאָרֶץ"[45]. שבעת הנרות מייצגים את האור האלוהי כששבע עיני ה' מקבילות לאור של שבעת הקנים. במדרש תנחומא ביארו חז”ל כי כי קני המנורה שראה זכריה מבטאים את שבעת עיני השגחת ה’ על הארץ: "שבעה אלה עיני ה' – זו המנורה. ומהו שבעה? אלה שבעת הנרות"[46].
המספר שבע נשא משמעויות קדושות במסורת היהודית: שבעת ימי השבוע, שבע שנים לשמיטה וכו'. יוסף בן מתיתיהו ופילון טענו ששבעת הנרות של המנורה מייצגים את שבעת כוכבי הלכת[47]כך גם פירשו את שבעת קני המנורה המקובלים ר' אברהם אבולעפיה ור' יוסף ג'יקטילה. שראה בשבעת קני המנורה סמלים לשבעת כוכבי הלכת, ובחומרי המנורה כמסמלים את העולם העליון האמצעי והתחתון. המקובל אשר בן דוד ראה בה כסמל לעשר הספירות, כאשר שבעת הקנים מייצגים את שבע הספירות התחתונות[48]. הנרות, המתחלקים לשתי שלשות מסמלים את ששת הספירות ומחוברים בכן האמצעי שקולט את השמן והאור שהם השפע הנובע מהאין סוף. כך המנורה מייצגת את הרעיון של האחדות שבתוך הריבוי של הכוחות האלוהיים. על פי מקובלים אחרים המנורה היא התמונה של האל שראה משה, שהמנורה היא כמו אילן, שהיא מסמלת את סדר גופו של האדם או שהיא מסמלת את שבעת כוחות הנפש[49].
לתכונות המיסטיות שיוחסו למנורה נוספו בקבלה המעשית גם תכונות מאגיות שהפכו אותה לקמיע נפוץ. החל מהמאה ה-14 התפשט המנהג לצייר את המנורה באמצעות הטקסט של מזמור ס"ז בתהילים. הקשר מתבסס על המספר שבע: שבעה פסוקים כנגד שבעת הקנים של המנורה, מ"ט (7X7) מילים במזמור, ולקשר עם שבעת כוכבי הלכת ושבעת ימי השבוע נוסף קשר למ"ט ימי ספירת העומר. "מנורת מזמור" מופיעה לעיתים בסידורי תפילה, ובעיקר על לוחות שנועדו לתליה על קיר בבתים או בבית הכנסת. לוחות אלה נקראים "מנורה" או "שיוויתי" על שום הפסוק "שיויתי ה' לנגדי תמיד" או "מזרח" כשהם תלויים על קיר הפונה לארץ ישראל. המנורה מופיעה בהם בשילוב פסוקים או טקסטים קבליים, חלק בהצפנות ובראשי תיבות. בדרך כלל ציור המנורה מלווה בעיטורים של כלי המקדש, ידיים בברכת כהנים, מגן דוד ולוחות הברית. כוחה המגן של המנורה נשען גם על המסורת הקושרת אותה עם משה רבנו ודוד המלך. למנורה יש סגולות המגינות על המתפלל מולה בכוונה עמוקה: "כל מי שרואה את המנורה בכל יום ומכוין בה, מעלה עליו הכתוב כאילו הדליקה ומובטח לו שהוא בן העולם הבא....לא יקרה לו שום מקרה רע ויצליח במעשיו"[50].
.jpg)
מאז המאה הרביעית מופיעה המנורה כעיטור וכסימן על חפצים ביתיים, על מבנים ורצפות פסיפס, בקטקומבות ועל קברים. לעיתים מתלווים אליה כלי המקדש, או לולב, אתרוג ושופר, המנורה מופיעה בהם בקווים בסיסיים ופשוטים: קנים, מעוגלים לרוב, המסתיימים בקוו גובה אחד עם הכן המרכזי ושלש רגלים או בסיס משולש. אמנם המנורה כסמל נושאת מסרים ורעיונות רבים ושונים: זכר לבית המקדש, תקווה לגאולה, מקור התורה והאור, הקוסמוס ועוד, אך חוקרים רואים את התפוצה הנרחבת של השימוש בסמל המנורה בשלהי העת העתיקה ככוונה לציין זהות יהודית או שייכות ליהודים. הסיבה לכך היא עלייתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה. בתקופה הביזנטית מחליפים מוטיבים נוצריים את המוטיבים הפגאניים באמנות. כנגד סמל הצלב, ההופך לסמלה של הדת הנוצרית, הופכת המנורה להיות סמל לדת היהודית[51].כך, למשל, .נמצאו בחפירות נרות שמן מחרס מעוטרים בצלב ונרות זהים מעוטרים במנורה. בחפירות חורבת עוצה ליד עכו נמצא חותם לחם מעוטר בצורת המנורה, אשר נועד לציין שמדובר בפת ישראל[52]. ניתן לשער שהמנורה הפכה לסמל כה פופולרי גם בגלל צורתה שהיא ייחודית ובאותה מידה פשוטה וקל לצייר או לחרוט אותה.
המנורה הייתה לאחד הסמלים החשובים של הציונות. כסמל ציוני מתרחקת המנורה מההקשרים הדתיים שלה ומופיעה כמייצגת של הלאומיות היהודית והמדינה היהודית. בימיה הראשונים של התנועה הציונית היה למנורה יצוג מינורי באיקונוגרפיה הציונית, שהעדיפה דימויים המציגים התחדשות ותחיה כמו השמש העולה, הקשת בענן, ובעיקר החלוצים והחלוצות הצעירים. המגן דוד, לעיתים עם המילה "ציון" באמצעו, היה הסמל הציוני הבולט והשכיח ביותר, שאף הוצג על הדגל הציוני מתוך הסכמה כללית[44]. גם הציונות הדתית בחרה בדימוי של לוחות הברית המייצגים את התורה כסמל המרכזי שלה ולא בסמל המנורה.
המנורה המופיעה בפרסומים ציוניים מעלה אמנם את זכר בית המקדש שחרב אך לא כמרכז פולחני אלא כסמל לריבונות היהודית שאבדה. במקרים רבים מופיעה המנורה משולבת במגן דוד, כשהשילוב מסמל את השותפות בין עבר ועתיד ובין מסורת להתחדשות. בוריס שץ בחר במנורה כסמל של בצלאל, המחדש את האמנות היהודית בארץ ישראל מתוך קשר עם העבר והמסורת. המנורה קיבלה משמעות חדשה כשהופיעה בסמלי הגדודים העבריים ונבחרה על ידי זאב ז'בוטינסקי לסמל של תנועת ביתר כביטוי לגבורה היהודית.
הבחירה במנורה כדימוי המרכזי בסמל הרשמי של מדינת ישראל השלימה את התהליך בו הפכה המנורה לסמל לאומי. מועצת המדינה הזמנית מינתה ועדה שבחנה 450 הצעות לעיצוב סמל המדינה שהוגשו על ידי הציבור ועל ידי מעצבים גרפיים. המנורה הייתה מרכיב מרכזי כמעט בכל ההצעות האלה[53]. לאחר ויכוחים ודיונים רבים נבחר דימוי המנורה המופיע על שער טיטוס. הרעיון שמאחורי בחירה זאת היה שהמנורה שנחקקה בתודעה כסמל לחורבן היא גם סמל לתקומה - המנורה שיצאה לגלות שבה לביתה עם חידוש הריבונות של העם היהודי בארצו. הוספת המילה "ישראל" - שם המדינה החדשה, ומסגרת של עלי זית המסמלים את השאיפה לשלום השלימו את שילוב המנורה בסמל מדינת ישראל. דימוי המנורה שנבחר לסמל המדינה רחוק מאוד מההקשרים הפולחניים של המנורה, אך בעלי הזית יש קשר למנורה שבחזון זכריה, ובכך קישור למשמעויות האסכטולוגיות של המנורה.
למנורה יש נוכחות בולטת בחיי היום יום במדינת ישראל בזכות סמל המדינה המופיע בכל מוסדות השלטון ובפרסומיו. גם במטבעות ישראל מופיעה המנורה, במטבע 100 שקלים ישנים ובמטבע עשר אגורות, כמחווה למנורה על המטבע החשמונאי.
מנורת הכנסת. יצירתו של האמן של בֶּנוֹ אֶלְקָן, הניצבת בקצה גן הוורדים, מול משכן הכנסת בירושלים מבטאת את היות המנורה סמל לתקומה הלאומית. התבליטים על המנורה מציגים כעשרים ותשעה אירועים, ביטויים, דמויות ומושגים מכוננים בתולדות עם ישראל, מתוך כוונה לשמש מעין "ספר לימוד" ויזואלי של ההיסטוריה היהודית לדורותיה.
בעשורים הראשונים לקיום המדינה זכתה המנורה לפופולריות רבה והיא שולבה בתוויות של מוצרים מסחריים ובפרסומות, מחברות ביטוח ועד סבונים וקבוצות ספורט[54].
_(cropped).jpg)
בין כלי המקדש תופסת המנורה מקום חשוב ומכובד בספרות חז"ל. ”אנו מוצאים בהרבה מקומות צוה הקב"ה על הנרות והדלקתן”[55]. עבודת המנורה, כך עולה, חשובה אף יותר מעבודת הקורבנות[56]: ”למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות”. ובגמרא: ”עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל”[57]. הלכות רבות תלויות במנורה ומהם נמצאים בכל סוגי הספרות התורנית.
ואולם, עשיית המנורה לא נמנית על ידי מוני המצוות כמצווה מיוחדת בין תרי"ג מצוות, כשם שלא נמנו אף שאר כלי המקדש. הרמב"ם כלל את עשיית הכלים במצוות בנין בית הבחירה, שהוא "כולל מינים רבים, שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש"[58]. אף בספר החינוך נכתב: "לבנות בית לשם ה'... וזאת המצווה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה וכל שאר הכלים כולם".[דרוש מקור] אך לעומתם הרמב"ן, שחלק על דעת הרמב"ם, טען שעשיית המנורה נכללת בכלל מצוות הדלקת הנרות, וכן עשיית השולחן בכלל מצוות לחם הפנים. כלומר שהכלים הם הכשר המצוות התלויות בהם.
החומר של המנורה מפורש: "זהב טהור". ולכתחילה, כשיש אפשרות לכך, אכן נעשית מזהב. ואולם, נחלקו תנאים האם הזהב מעכב אף בדיעבד. על פי הברייתא: ”מנורה הייתה באה מן העשת, מן הזהב, עשאה של כסף - כשרה, של בעץ[ד] ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל, ור' יוסי ברבי יהודה מכשיר, של עץ ושל עצם ושל זכוכית, דברי הכל פסולה [...] אין לו זהב מביא אף של כסף של נחשת של ברזל ושל בדיל ושל עופרת, רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ.” (תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ"ח, עמוד ב')
בגמרא ביארו את טעמי המחלוקת בין התנאים לפי מדרשי המקראות על פי המידות שהתורה נדרשת בהן כך שלפי הברייתא הראשונה לדעת רבי יש צורך ב"דבר חשוב" דווקא: זהב, או כסף (שאחר הזהב הוא הראשון בחשיבות, חידושי הרשב"א) ולר' יוסי כשרים כל מיני המתכת. לפי הברייתא השנייה, לדעת רבי כל מתכת כשרה ואילו לדעת ר' יוסי כל דבר כשר, מלבד חרס[ה]. להלכה פסק הרמב"ם ”הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ...אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין:”[59].
בתורה נקבע דין מיוחד לעשייתה של המנורה: "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה". ופירש רש"י:[60] ”שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין, אלא כולה באה מחתיכה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך. "מקשה" תרגומו נגיד, לשון המשכה שממשיך את האיברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס, ולשון מקשה מכת קורנס, כמו (דניאל, ה', ו') 'דא לדא נקשן'”, וכן בתוספתא[61]: "מנורה אין כשרה אלא מן העשת ('עשייתה חתיכה שלמה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה'[62]) עשאה מן הגרוטאות ('זהב שבור'[63]) פסולה". ודין נוסף במקשה: שלא תהיה חלולה[64]. אף דין המקשה עצמו, תלוי בחומר ממנו נעשית המנורה - זהב או מתכת אחרת: "באה זהב באה מקשה, אינה באה זהב אינה באה מקשה"[65]. הרמב"ם חילק בין שני המובנים של מקשה. מנורה חלולה כשרה בשאר מיני מתכת ואילו מנורה מגרוטאות פסולה לעולם[66].
שלא כבשאר כלי המקדש, קבעה התורה משקל מסוים למנורה - ככר[67]. וכתב רש"י: "שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא יותר"[68]. המנחת חינוך הביא ראיה לדברי רש"י מהגמרא במנחות[69]: "עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר". ועוד: "מעשה והייתה מנורת בית המקדש יתירה על של משה בדינר זהב קורדיקיני והכניסוה פ' פעמים לכור והעמידוה על ככר"[70]. מכאן שעשו תחבולות שונות כדי שלא תהיה יותר מככר[ו]. התנאים נחלקו האם הנרות באו אף הם מהככר של המנורה או שהיו כחוליות מן החוץ, מחוברים למנורה, וניתן לסלקם ולהחזירם בשעת הצורך[72]. להלכה נפסק ש: ”הנרות קבועין במנורה והם מכלל הככר”[73].
מידות המנורה נמסרו במפורט בברייתא במסכת מנחות: ”גובהה של מנורה שמנה עשר טפחים הרגלים והפרח ג' טפחים וטפחיים חלק וטפח שבו גביע וכפתור ופרח וטפחיים חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך נמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפחיים חלק נשתיירו שם ג' טפחים שבהן ג' גביעין וכפתור ופרח” (דף כ"ח, עמוד ב'). בשם כוונות האר"י מובא שגובה המנורה היה 17 טפחים ומשהו (הטפח ה-18 לא היה שלם)[74].
מיקומה של המנורה נקבע בתורה: ”וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן”[75]. הגמרא אומרת ש”שולחן בצפון והמנורה בדרום”[76]. השולחן היה משוך מן הכותל הצפוני שתי אמות חצי והמנורה הייתה משוכה מהכותל הדרומי שתי אמות וחצי. מזבח הזהב עמד ביניהם משוך קצת כלפי מזרח, לכיוון פתח ההיכל, כדי שהמנורה "תראה" את השולחן בלי הפסק ביניהם[ז]. רש"י כתב, שהסיבה העיקרית להרחקה של הכלים מן הכותל הייתה בשביל השולחן כדי שיהיה רווח לשני כהנים זה בצד זה, ללכת לסדר את המערכות של לחם הפנים בשבת[78], ומחמת השולחן הוצרכו להרחיק את המנורה מהכותל באותו השיעור, כדי שתהיה "נוכח השולחן". ואולם, הנצי"ב, כתב להפך: קפידת ההרחקה הייתה משום המנורה, כדי שלא ישחירו בגדי הכהן הגדול מעשן המנורה, כמבואר ביומא[79], ומחמת המנורה הרחיקו אף את השולחן[80].
נחלקו התנאים: האם המנורה הייתה עומדת בכיוון צפון-דרום, או בכיוון מזרח-מערב[81]. הכוונה: ברחבו של ההיכל (צפון-דרום) או בארכו (מזרח-מערב). לפי מי שסובר צפון-דרום, פיהם של שלשת הנרות הצפוניים נטה כלפי דרום ושל שלשת הדרומיים כלפי צפון; וכך ששת הנרות נטו לנר האמצעי, והנר האמצעי נוטה לכיוון קודש הקודשים, היינו לכיוון מערב, ועל כן נקרא נר המערבי שעליו נאמר: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (לשון יחיד) אַהֲרֹן וגו' לִפְנֵי ד'"[82]. ולפי מי שסובר מזרח ומערב, היו כל הפיות נוטים לצד מערב ו"נר מערבי" נקרא הנר החיצוני ביותר שלצד מערב[83], או הנר השני שממזרח למערב[84]. נחלקו הרמב"ם והראב"ד כמי הלכה[85]. לרמב"ם: צפון-דרום, ולראב"ד: מזרח-מערב[86].
הרמב"ם מסביר את צורתם של הגביעים הכפתורים והפרחים: ”הגביעים דומין לכוסות אלכסנדריאה שפיהן רחב ושוליהן קצר. והכפתורים כמין תפוחים כרותיים שהן ארוכין מעט כביצה ששני ראשיה כדין. והפרחים כמו פרחי העמודים שהן כמין קערה ושפתה כפולה לחוץ”[87]. בגוף המנורה[ח] היו ארבעה גביעים, חמישה כפתורים ושלושה פרחים. שישה קנים יצאו מהמנורה, שלושה מצד אחד ושלושה מהצד השני, ובכל אחד מהקנים היו שלושה גביעים, כפתור ופרח[ט]. ”נמצאת כל הגביעים שנים ועשרים. והפרחים תשעה. והכפתורים אחד עשר. וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר אחד מן. השנים וארבעים מעכב את כולן”[88].
בתורה נאמר ”ובמנורה ארבעה גביעם משוקדים כפתוריה ופרחיה”. ונפל ספק האם צריך לקרוא "גביעים משוקדים", ואז על הגביעים תופיע צורה של שקד, או שמא "משוקדים כפתוריה ופרחיה" ואז צורת השקד תופיע על הכפתורים והפרחים. זהו אחד מחמישה מקראות שאין להם הכרע[89], ומטעם זה פסק הרמב"ם לחומרא:”וְהַכּל מְשֻׁקָּדִים כְּמוֹ שְׁקֵדִים בַּעֲשִׂיָּתָן”[90]. מדרשות הפסוקים למדו בגמרא, שיש הבדל בין מנורה שעשויה מזהב לבין מנורה שעשויה משאר מיני מתכת: ”באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים, אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים”[65]. מלשון רש"י ”אינה צריכה לבוא גביעים כפתורים ופרחים” נראה שדין זה אינו איסור, אלא קולא. אבל אם רוצים לעשות גביעים כפתורים ופרחים במנורה העשויה משאר מתכות, עושים. לעומתו המשנה למלך דייק מלשון הרמב"ם ”אין עושין בה גביעים כפתורים ופרחים” שהוא סובר, שלכתחילה אסור לעשות גביעים כפתורים ופרחים במנורה שעשויה משאר מתכות[91].
מנורה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
