יהודים

יְהוּדִים, המוכרים גם בשם עַם יִשְׂרָאֵל (או הָעָם הַיְּהוּדִי), הם לאום^[3][4] וקבוצה אתנו-דתית^[3][5][6] שמקורה על פי המסורת בחלק משבטי ישראל, ובממלכות העבריות ישראל ויהודה שהתקיימו בארץ ישראל שבמזרח התיכון בסוף האלף השני לפנה"ס. האתניות, הלאומיות, התרבות והדת היהודיות קשורות זו לזו באופן הדוק; האמונה והמסורות של עם ישראל היא היהדות. עם זאת, במהלך ההיסטוריה הצטרפו או צורפו לעם ישראל אישים וקבוצות שונות, בגיור ובנישואים.

המונח "עם ישראל" מפנה לכאן. לערך העוסק בעם ישראל המקראי (בני ישראל), ראו שבטי ישראל.

המונח "יהודי" מפנה לכאן. לערך העוסק בדמות מקראית, ראו יהודי (דמות מקראית).

יְהוּדִים
(עַם יִשְׂרָאֵל / הָעָם הַיְּהוּדִי)

מגן דוד, שבמהלך המאה ה-19 אומץ כסמל של העם היהודי ובפרט של התנועה הציונית
שורה עליונה: דוד בן-גוריון · אלברט איינשטיין · בנימין זאב הרצל · גולדה מאיר שורה שנייה: הרמב"ם · זיגמונד פרויד · רבי עקיבא · זאב ז'בוטינסקי שורה שלישית: אנה פרנק · הרב קוק · יצחק נבון · הברון רוטשילד שורה תחתונה: זרובבל בן שאלתיאל ·ברוך שפינוזה · סטיבן ספילברג · נטלי פורטמן
אוכלוסייה
כ-15.7 מיליון[1] (2023)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ישראל ישראל (2023) 7,283,000[2] יהדות התפוצות (2023): כ-8.5 מיליון[1] ארצות הברית ארצות הברית כ-6,300,000 צרפת צרפת 440,000 קנדה קנדה 398,000 הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת 312,000 ארגנטינה ארגנטינה 171,000 רוסיה רוסיה 132,000 גרמניה גרמניה 125,000 אוסטרליה אוסטרליה 117,000 ברזיל ברזיל 90,000 דרום אפריקה דרום אפריקה 50,000 הונגריה הונגריה 46,000 מקסיקו מקסיקו 40,000 אוקראינה אוקראינה 33,000 הולנד הולנד 29,700 בלגיה בלגיה 29,000 איטליה איטליה 26,900 שווייץ שווייץ 20,500 אורוגוואי אורוגוואי 16,200 צ'ילה צ'ילה 15,700 שוודיה שוודיה 14,900 טורקיה טורקיה 14,200 ספרד ספרד 13,000 אוסטריה אוסטריה 10,300 פנמה פנמה 10,000 הנתונים לגבי יהדות התפוצות הם לפי ההגדרה העצמית של אנשים המזדהים כיהודים הן כדת והן כמוצא אתני
שפות
עברית, עברית ישראלית, עברית מקראית, וכן שפות שמיות נוספות; יידיש, לאדינו, קראימית, וכן שפות יהודיות אחרות;
דת
יהדות (כולל היהדות הקראית)
קבוצות אתניות קשורות
שומרונים, אשורים, בבלים, ארמים, וכן עמים שמיים נוספים

האזכור החיצוני הקדום ביותר לקבוצה בשם "ישראל" בארץ ישראל הוא בכתובת מצרית (מצבת ישראל) משלהי המאה ה-13 לפנה"ס. למרות ויכוח בין ארכאולוגים בין 'מינימליסטים' (המייחסים חשיבות קטנה לעדות המקרא ומכפיפים אותה לממצאים ארכאולוגים ולעדויות חיצוניות) ל'מקסימליסטים' או שמרנים או אלו המזוהים עם 'ארכאולוגיה מקראית' (כלומר חוקרים המוכנים עקרונית לקבל את עדות המקרא כבעלת תוקף כשלעצמו), מקובלת על רוב החוקרים עובדת קיומה של קבוצת אוכלוסייה עברית בארץ ישראל, לכל המאוחר במאה ה-10 לפנה"ס. הוויכוח בין האסכולות הנזכרות מתקיים גם לגבי היקף ואופי ההתיישבות של אותה אוכלוסייה, אך ברור שלכל המאוחר במאה ה-9 לפנה"ס התבססו באזור שתי ממלכות עבריות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה. היהודים נקראים על שם ממלכת יהודה, שנותרה לבדה לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס, וחורבנה של ממלכת יהודה בשנת 586 לפנה"ס עם גלות בבל. עם שיבת ציון, החלה תקופת בית שני, ברובה חיו תושבי יהודה תחת שלטון זר, למעט תקופה קצרה של שלטון עצמאי בימי החשמונאים. במקביל שגשגה פזורה יהודית גדולה בכל אגן הים התיכון, ובתקופה הרומית הגיע אחוז היהודים באוכלוסיית העולם לשיא היסטורי. עם זאת במהלך מרידות יהודה ברומא מקרב פרובינקיה יוּדַיְאָה (בלטינית: Provincia Iudaea), יהודים רבים נהרגו, נעקרו, הוגלו, או נמכרו לעבדות, וחבל יהודה כמעט התרוקן כולו מיושביו. לאחר המרידות מרכז כובדו של היישוב היהודי עבר לגליל, ומאוחר יותר לבבל השכנה.

היישוב היהודי בארץ ישראל המשיך להצטמצם תחת השלטון הביזנטי והמוסלמי, עד שהגיע לשיעור נמוך במיוחד בזמן השלטון העות'מאני, לכל היותר 8% בלבד מאוכלוסיית ארץ ישראל במאה ה-19.

יהודים המשיכו להתפזר בעולם המוכר (נוצרי ומוסלמי) במהלך ימי הביניים המוקדמים והמאוחרים, ועל פי הערכות מקובלות, עמד מספר היהודים בעולם בשנת 1700 על כ-650 אלף נפש. על קהילות וותיקות בארצות האסלאם ובאיטליה נוספו קהילות קטנות במערב אירופה, וקהילות ביניניות במרכז ובמזרח אירופה ובספרד. ב-1290 גורשו יהודי אנגליה, במהלך המאה ה-14 גורשו יהודי צרפת, ובסוף המאה ה-15 גורשו היהודים מספרד. חלקם נדדו לאירופה, חלקם לצפון אפריקה ולאורך השנים גם לרחבי האימפריה העות'מאנית.

בעולם כולו היו בשנת 1800 כ-2.25 מיליון יהודים בלבד, אך מספרם גדל פי 4.5 תוך מאה שנה, ועמד על יותר מ-10 מיליון בשנת 1900.

במקביל השתנו קהילות יהודיות בארצות שונות גם בשל הגירה: יהודי צרפת שמנו ב-1789 לכל היותר 30 אלף נפש, הפכו לקהילה של כ-300 אלף נפש תוך כמאה שנה. בארצות הברית בה חיו ב-1776 לא יותר מ-2000 יהודים, חיו ב-1860 מעל ל-250 אלף וב-1924 לפחות 5 מיליון^[7]. התחזקות היישוב היהודי בארץ ישראל החלה במהלך המאה ה-19, עם התמורות בתחבורה לארץ-ישראל, שיפור יחסי של המצב בעיקר אחרי 'מלחמת קרים' והגידול במספר היהודים בעולם, שחלק זעיר מהם רצה לממש את מצוות העלייה לארץ. ב-1878 כבר חיו בארץ ישראל כ-24,000 יהודים, ועם הופעת התנועה הציונית, התחזק זרם העלייה אך עדיין היה רק כ-2% מכלל היהודים שהיגרו עד 1924. עליות המוניות יחסית החלו רק מהעלייה הרביעית, והעליה החמישית כמו גם גידול טבעי הביא את אחוז היהודים באוכלוסיית הארץ, עד לכדי כ-650 אלף איש, כ-37% ערב קום המדינה. שואת העם היהודי בידי גרמניה הנאצית ועוזריה באמצע המאה ה-20 הביא להשמדת למעלה משליש מעם ישראל. לאחריה, שארית הפליטה, וכן קהילות נוספות מרחבי העולם, עלו לארץ ישראל.

מדינת ישראל הוקמה בשנת ה'תש"ח, היא 1948, כמדינה היהודית היחידה בעולם. חוק השבות של המדינה – מעניק זכות למתן אזרחות ישראלית לכל יהודי בתפוצות. כ־46% מיהודי העולם מתגוררים בישראל^[1], ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה היהודים מהווים רוב (וכן היחידה בעולם שבה היהודים מהווים מעל ל-2% מכלל האוכלוסייה). נכון לשנת 2023 יש ברחבי תבל כ־15.7 מיליון יהודים^[1] המהווים כחמישית האחוז מאוכלוסיית העולם. קיימות הערכות שבשנת 2023, מספר היהודים הוא כ-16.8 מיליון^[8]. מספר הגבוה ממספר היהודים שחיו ערב מלחמת העולם השנייה. עיקר המחלוקת היא לגבי מספר יהודים בארצות הברית. כאשר לפי ההערכות הגבוהות של הספרייה היהודית המקוונת מונה כ-7.5 מיליון יהודים^[8], לעומת ההערכת הסוכנות היהודית המעריכה אותם על 6.3 מיליון^[1].

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של עם ישראל

התהוות

על פי המקרא, אביהם הקדמון של היהודים הוא אברהם העברי, שנחשב במורשת היהודית לאבי האומה. על פי המסופר, אברהם עזב את ממקום מגוריו בהשראת התגלות אלוהית ויצא להתיישב בארץ כנען עם שרה אשתו ובני לוויתם. בכך התחילה תקופת האבות. על-פי המסורת האבות והאימהות קבורים במערת המכפלה בחברון, מלבד רחל שנקברה בדרך לבית לחם, בקבר רחל. נכדו של אברהם, יעקב המכונה גם בשם "ישראל", ירד עם משפחתו המורחבת לגלות זמנית במצרים העתיקה, שם השתקעו וצמחו לשלושה עשר שבטים שלעתיד יהיה לעם גדול.

על פי המקרא, לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, תחת הנהגתו של משה, הם שבו אל הארץ המובטחת לאבותיהם לאחר מסעם במדבר, כבשו אותה ויישבו אותה לאורך תקופת הנהגתו של יהושע בן נון, התיישבות שהמשיכה גם בחלק מתקופת השופטים. מצבת ישראל המצרית, שלפי השערת החוקרים נוצרה במאה ה-13 לפנה"ס, היא אחד הממצאים הארכאולוגיים המוקדמים ביותר שמראים כי התקיימה אוכלוסייה בשם "ישראל" בשטח ארץ ישראל בשלהי תקופת הברונזה. מצבה זו, שהוצבה על ידי פרעה מרנפתח, מתארת את השמדתה של קבוצת אוכלוסייה בשם "אִי-סִי-רִי-אַר", אשר רוב החוקרים מפרשים כ"ישראל".

המחקר הארכאולוגי אינו מספק ראיות חד־משמעיות לגבי מוצא בני ישראל. יש ארכאולוגים המשערים שהם פלשו לארץ באופן מרוכז או בקבוצות קטנות שהתגבשו עם הזמן^[9][10], ויש המשערים שמוצאם בקבוצה בדלנית מקרב האוכלוסייה הכנענית המקומית^[11][12]. בנוסף להשערות אלה, יש הטוענים כי השילוב של שתי ההשערות הוא הפתרון למוצא ישראל, כלומר קבוצות נוודים שהגיעו מחוץ לכנען עם מסורות שונות על מסופוטמיה ועל בריחה ממצרים והתמזגו עם כנענים מקומיים שחיו באזור שדרת ההר המרכזי הדל באוכלוסייה הן הרקע ליצירת שבטי ישראל^[13][14].

מחקרים גנטיים מראים שקהילות יהודיות ברחבי העולם חולקות מטען גנטי משותף שמקורו במזרח התיכון הקדום. בנוסף, יהודים מקהילות שונות חולקים מאפיינים גנטיים עם עמים אחרים החיים באזור הסהר הפורה.^[15][16][17] ההרכב הגנטי של קבוצות יהודיות שונות מקורו בבריכה גנטית משותפת בת אלפי שנים, מה שמצביע על מוצא מאבות משותפים, אם כי העדות היהודיות השונות מתאפיינות גם בחתימה גנטית נבחנת^[18]. על אף ההפרדה הגאוגרפית בין קהילות ישראל במשך מאות אלפי שנים, הן שמרו על דת, מסורת ותודעה היסטורית ותרבותית משותפת^[19].

הממלכות העבריות

תיאור של שבויי מלחמה מממלכת יהודה וממלכת ישראל ממסעו של שושנק הראשון לארץ ישראל, התיעוד של מסעו מופיע על הקיר הדרומי במקדש אמון-רע שבכרנך (ומתוארך ל-926/5 לפנה"ס).

לפי המקרא, לאחר תקופת השופטים נוסד בארץ ישראל שלטון מלוכני, תחילה תחת שָׁאוּל בֶּן קִישׁ שהיה למלך ישראל הראשון. לאחר מות שאול נמשח למלוכה דוד המלך, שכבש את ירושלים והכריז עליה כבירתה של ממלכת ישראל המאוחדת. לאחר מות דוד ירש את המלוכה בנו שלמה, שבנה את בית המקדש הראשון, ולאחר מותו של שלמה חל פילוג בממלכה המאוחדת, כאשר עשרת השבטים הצפוניים יצרו את ממלכת ישראל ואילו שבטי יהודה, שמעון ובנימין יצרו את ממלכת יהודה. לא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים אשר מאששים את קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת, אולם קיימים ממצאים ארכאולוגיים רבים המאששים את קיומן של ממלכת יהודה וממלכת ישראל כשתי ממלכות נפרדות.

תבליט המציג את יהוא, מלכה העשירי של ממלכת ישראל, על גבי האובליסק השחור של שלמנאסר השלישי, מלך אשור^[20]. זהו הייצוג היחיד של מלך עברי קדום באמנות הסהר הפורה שמצוי בידינו^[21].

במאה השמינית לפנה"ס החל תור הזהב של האימפריה האשורית שהתפשטה מערבה אל הלבנט והשתלטה על רוב ממלכותיו. ממלכות יהודה וישראל יצרו קשרים דיפלומטיים עם האשורים ואף לחמו נגדם במהלך השנים במטרה שלא להשתעבד להם כמו שאר שכניהן. בין השנים 734 לפנה"ס ו-722 לפנה"ס, כבשו האשורים את ממלכת ישראל במספר שלבים עד לחורבנה הסופי, וכחלק ממדיניות הכיבוש שלהם, הגלו האשורים חלק מתושבי ממלכת ישראל^[22] לשטחי האימפריה האשורית, ופיזרו אותם שם בפחוות שונות, וכך החלה תקופה המכונה גלות אשור. המחקר הארכאולוגי מצביע על כך שלאחר חורבן ממלכת ישראל ב־722/1 לפנה"ס, חלק מתושבי ממלכת ישראל שלא הוגלו לאשור נמלטו דרומה אל ממלכת יהודה ונטמעו בה. תקופת בית המקדש הראשון הסתיימה בסביבות 586 לפני הספירה כאשר הבבלים כבשו את ממלכת יהודה והחריבו את בית המקדש. צאצאי בני ממלכת יהודה (כולל תושבי ממלכת ישראל שנטמעו בהם), שהוגלו על ידי נבוכדנאצר כבר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל ושם הכו שורשים.

ימי הבית השני, המשנה והתלמוד

ב־538 לפני הספירה, חמישים שנים לאחר גלות בבל, המלך כורש, מלכה הראשון של האימפריה הפרסית, אישר ליהודים לחזור לארץ ישראל ולבנות מחדש את ירושלים ואת בית המקדש. אישור זה ידוע בשם הכרזת כורש. בתחילה חלק קטן מיהדות בבל חזר לציון במספר גלי עלייה, בכדי לחדש בו את היישוב היהודי ולייסד מחדש את המקדש בירושלים. הקמת בית המקדש השני הושלמה בשנת 516 לפני הספירה. עם הזמן צמח והתרחב היישוב ביהוד מדינתא.

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר הגדול את ארץ ישראל מידי הפרסים ובכך התחילה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל. ראשיתה תחת שושלת בית תלמי שבסביבות 200 לפני הספירה איבדה אותן לשושלת בית סלאוקוס. הסלאוקים ניסו לבנות מחדש את ירושלים כפוליס הלניסטית, תוכנית שכשלה כאשר בשנת 168 לפני הספירה פרץ מרד המכבים בהנהגתם של מתתיהו הכהן וחמשת בניו נגד אנטיוכוס הרביעי. בעקבות זאת, החלה מלכות החשמונאים בשנת 152 לפני הספירה, כאשר ירושלים שוב משמשת כבירת היהודים, והממלכה מפיקה מטבעות עצמאיים בעברית. מלכות החשמונאים נמשכה מעל מאה שנים שבמהלכן נכבשו, גוירו וסופחו לעם היהודי האדומים והיטורים, אולם אז כאשר רומא התחזקה, מינו הרומאים את הורדוס כמלך וסאל של רומא על היהודים בארץ ישראל. תקופת מלכות בית הורדוס נמשכה כמאה שנים. ע"פ ההלכה היהודית נחשבת גם תקופה זו לתקופת שלטון עצמאי יהודי ריבוני^[23] עד לחורבן בית המקדש השני במרד הגדול.

כישלונו של המרד הגדול על ידי עם ישראל היושב ביהודה נגד הכובשים הרומאים בשנת 70 לספירה, ובייחוד מרד בר כוכבא בשנת 135, הובילו לחורבנו החלקי של היישוב ולפיחות במעמדו המדיני, אולם היהודים נותרו הרוב בארץ לפחות עד המאה השלישית. בעקבות מרד בר כוכבא חרב היישוב היהודי ברוב חלקי חבל יהודה למעט בדרומה, והגליל נעשה למרכז הכובד של היישוב היהודי בארץ. בתקופה הרומית המאוחרת זכה היישוב היהודי בגליל לפריחה מסוימת, וכאן נערכו המשנה והתלמוד הירושלמי, וכן כאן פעל מוסד הנשיאות. אבל, בהמשך הפיכת הדת הנוצרית לדתה הרשמית של האימפריה הרומית ויורשתה במזרח האימפריה הביזנטית, הובילה למדיניות שלטונית מתמשכת של פגיעה ביהודים ודתם, ורבים מהם נהרגו או ברחו לבבל, שבה הורשו היהודים לנהל את ענייניהם באופן אוטונומי^[24][25]. הכיבוש הערבי־מוסלמי הביא לתפוצה נוספת של היהודים, ומאז הם התפזרו בשאר ארצות העולם. בתקופה הזו, היישוב היהודי בארץ הגיע לכדי כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, רובם בגליל המזרחי^[26].

לאחר חורבן הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ ישראל לבבל^[27]. בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא ופומבדיתא. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה הראשונה מנו יהודי בבל כמיליון תושבים, וההערכה היא כי בין המאה השלישית ותחילת המאה השישית עלה מספרם ועמד על שני מיליון^[28]. ערים וקהילות יהודיות רחבות התקיימו בשטחי בבל עד המאה ה־13 ברציפות. לאחר מכן התמעטה אוכלוסיית היהודים בבבל, שנדדו לעבר צפון אפריקה, אירופה וארץ ישראל, והקהילות בארצות אלה גדלו בחשיבותן.

ימי הביניים

רובו של פרק זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפרק באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפרק בצורת הערות שוליים.

כמיעוט אתני, היהודים סבלו מרדיפות רבות, בעיקר באירופה ובמזרח התיכון – שם נחשפו מפעם לפעם לתופעות של שנאת ישראל ואנטישמיות (כגון מסעי הצלב, גזרות ת"ח ת"ט והשואה). לצד הרדיפות, היו גם תקופות של צמיחה כלכלית ותרבותית, ושגשוג, במקומות ובזמנים שונים.

בראשית ימי הביניים, יהודי אשכנז עסקו בתחומים שונים, והטביעו חותם בארצות מגוריהם. בצרפת, למשל, דמויות כמו יצחק היהודי וארמנטריוס זכו למעמד כלכלי וחברתי רם. במקביל, יהודים נאלצו להתמודד עם הפלייה, עלילות דם, גטאות ופוגרומים, וכן מעשי גירוש. אלו דחקו את יהודי אשכנז מזרחה, אל פולין, ליטא, אוקראינה ורוסיה. קהילות יהודיות בארצות האסלאם חוו אף הן תקופות של שגשוג לצד תקופות של רדיפה. בבבל פעלו בתחילת ימי הביניים ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא, שזכו לעמדת הנהגה בעולם היהודי. זו הייתה תקופת הגאונים ואחריהם, הראשונים. אולם, כמו בני עמם באירופה, גם יהודי ארצות האסלאם התמודדו עם תקופות של רדיפה, אפליה, והמרת דת בכפייה.

אחת הקהילות החשובות ביותר בימי הביניים הייתה קהילת יהדות ספרד. תחת השלטון האסלאמי, חוו יהודי ספרד תור זהב, בו נרשמו הישגים אינטלקטואלים ותרבותיים כבירים בתחומים כמו פילוסופיה, רפואה, ספרות ושירה על-ידי דמויות כדוגמת שמואל הנגיד, יהודה הלוי ואבן גבירול. אבל, מהמאה ה-12 עד המאה ה-15, קהילה התמודדה עם סדרה של רדיפות, חקיקה אנטישמית, מעשי טבח והמרות דת בכפייה. אירועים אלו הגיעו לשיא עם גירוש יהודי ספרד בשנת 1492. כ-200,000 יהודים גורשו וחיפשו מקלט באימפריה העות'מאנית, בצפון אפריקה, באיטליה, בהולנד ובהודו. גורל דומה חיכה ליהודי פורטוגל שנים ספורות לאחר מכן. חלק מיהודי ארצות אלו התנצרו למראית עין, אך שמרו על אמונתם ומסורתם בחשאי; אלו נודעו ברבות השנים כ"אנוסים".

העת החדשה

רובו של פרק זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפרק באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפרק בצורת הערות שוליים.

מאז גלותם של היהודים מארץ ישראל, במשך כל הדורות, שאפו יהודים לחזור ממקומות גלותם ולעלות לארץ ישראל. הם עלו כיחידים ובקבוצות, בגלי עלייה שונים, ברישיון השלטונות ובלעדיו, וביקשו לחיות ולהיקבר בה, לקומם את הריסות הקהילות שחרבו או הידלדלו ולהקים קהילות חדשות במקומות נוספים. אלו מצאו בה יהודים המתגוררים בה מקדמת דנא, וקיבלו גם הם בתורם, את אחיהם העולים לרגל או העולים כדי להשתקע בארץ כמותם מכל פזורות ישראל. במהלך התקופה העות'מאנית התרחשו מספר עליות מאורגנות של יהודים שהרחיבו את היישוב הישן בכמה אלפי נפשות.

בעת החדשה הוקמה תנועה לאומית יהודית – הציונות, ששאפה להקים מדינת לאום יהודית בארץ ישראל. עם הקמת התנועה הציונית החל גל של עליות המוניות שהגדילו את שיעור היהודים באוכלוסייה מכ-8% בסוף המאה ה-19 לכ-37% ערב הקמת המדינה. בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התחוללה הגירה המונית של מיליוני יהודים ממזרח אירופה, רובם היגרו לארצות הברית של אמריקה, וכמה מאות אלפים מהם הגיעו לארץ ישראל. בין השנים 1939 ל-1945 התחוללה השואה, במהלכה נרצחו בידי גרמניה הנאצית ושותפיה כשישה מיליון יהודים, למעלה משליש מבני העם היהודי.

לאחר השואה היגר חלק ניכר משארית הפליטה לישראל, וב־1948 הוקמה מדינת ישראל כמדינה יהודית. לאחר הקמת המדינה היגרו אליה יהודים רבים שנאלצו לעזוב את ארצות ערב, וכיום הקהילות היהודיות הגדולות ביותר מתקיימות בישראל ובארצות הברית.

אטימולוגיה

המילה "יהודים" גזורה מן השם המקראי יְהוּדָה. שם זה מופיע במקרא, תחילה כשמו של יהודה (בנו הרביעי של יעקב). בספר בראשית מצוין כי אמו של יהודה, לאה, קראה לו יהודה משום שרצתה להודות לאלוהים על שאפשר לה להוליד כל כך הרבה ילדים: ”וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה' עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת” (כ"ט, לה). בהמשך מופיע שם זה כשמו של שבט יהודה משבטי ישראל (המורכב מצאצאיו של יהודה). לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, נעשה שימוש בשם זה בשמה של ממלכת יהודה (הממלכה הדרומית) שהוקמה בנחלתם של שבט יהודה, שבט בנימין ושבט שמעון. אחרי חורבן בית שני שימשה המילה לתיאור אדם שהגיע מפרובינקיית יהודה. מאוחר יותר, החלה המילה לשמש כתואר לבני הדת היהודית, או לאנשים ממוצא אתני-לאומי (ראו: אתניות יהודית), ולדברים הקשורים בהם.

בחלקים המוקדמים של התנ"ך עדיין לא מופיעה המלה "יהודי", ובני שבט יהודה, או ממלכת יהודה בשלביה המוקדמים, נקראים באופן קולקטיבי במונחים אחרים, במיוחד "איש יהודה" (למשל, בספר שופטים ט"ו: ”וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים, וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה; וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה, לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ; וַיֹּאמְרוּ, לֶאֱסוֹר אֶת-שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ” (ט"ו, ט-י)).

המונח "יהודי" מאוחר יותר, ותחילתו בדורותיה האחרונים של ממלכת יהודה. ניתן לעקוב אחרי תהליך הפיכתה של מילה זאת מציון אדם שמוצאו מממלכת יהודה או אזור יהודה (כלומר, "יהודאי") למילה המציינת אדם השייך לקבוצה דתית או אתנית מסוימת (כלומר, "יהודי" במשמעותו המודרנית).

העדות הקדומה ביותר לתהליך זה מופיעה במנסרת סנחריב, שהיא טקסט אשורי המתעד כמה ממסעותיו הצבאיים של סנחריב וכולל בין השאר את הגרסה האשורית למצור על ירושלים בימי חזקיהו. חזקיהו נזכר שם בשמו תוך שימוש בכינוי "חזקיהו היהודי" (במשמעות "היהודאי"). במקביל, בגרסה המקראית לאותו מצור^[29] מתואר נאום רבשקה אל הנצורים בשפה המקומית, המכונה שם "יהודית". כינוי "יהודית" לשפת ארץ יהודה מופיע גם בספר נחמיה: ”וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם” (י"ג, כד).

המילה יהודים מופיעה לראשונה בספר מלכים ב' פרק טז' פסוק ו': ”בָּעֵת הַהִיא, הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם אֶת-אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת-הַיְּהוּדִים, מֵאֵילוֹת; וארמים (וַאֲדֹמִים), בָּאוּ אֵילַת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (ט"ז, ו). בסיומו של ספר מלכים^[30] מוזכר כי ישמעאל בן נתניה הרג את גדליהו בן אחיקם ואת ”הַיְּהוּדִים, וְאֶת-הַכַּשְׂדִּים, אֲשֶׁר-הָיוּ אִתּוֹ, בַּמִּצְפָּה” (כ"ה, כה). המילה "יהודי" מופיעה בספר ירמיהו (ירמיה, ל"ד, ט') שם יהודי הוא (פחות או יותר) שם נרדף לעברי: ”לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ”. אזכורים של המילה "יהודים" מופיעים גם בסופו של ספר ירמיהו (ירמיה, נ"ב, כ"ח–ל') שם מוזכרים שלושת גלי ההגליה שבוצעו בידי הבבלים – תחילה ”זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת-שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה”, בגל השני ”מירושלים נפש שמונה מאות שלושים ושניים”, ובגל השלישי ”יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמישה”. בסופו של דבר מופיע סיכום של "כל נפש" שהוגלו – "יהודים" ו"מירושלים" יחד – "ארבעת אלפים ושש מאות". בבירור, בהקשר זה פירושו של "יהודים" הוא "תושבי חלקי יהודה שמחוץ לירושלים".

המילה "יהודים" מופיעה מספר פעמים גם בספר נחמיה. לדוגמה: ”וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל-הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר-נִשְׁאֲרוּ מִן-הַשֶּׁבִי וְעַל-יְרוּשָׁלָםִ” (א', ב).

גם בספר זכריה מוזכרת המילה "יהודי" בפסוק ”בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם"” (זכריה ח', כג).

ולבסוף, מגילת אסתר היא המקום המפורסם בתנ"ך שבו המילים "יהודי" ו"יהודים" מופיעות מספר רב של פעמים. ישנו ויכוח ממושך מתי נכתב ספר אסתר ועד כמה היסטוריים המאורעות המוזכרים בו – אך אין ספק כי בזמן שנכתב, המלה "יהודים" כבר קיבלה משמעות הדומה לזאת הקיימת עד היום, כלומר קבוצה אתנית-דתית המפוזרת בארצות רבות ומאורגנת בקהילות אוטונומיות. אולם רש"י מפרש שם: "איש יהודי. על שגלה עם גלות יהודה. כל אותן שגלו עם מלכי יהודה היו קרויים יהודים בין הגוים ואפילו משבט אחר הם. איש ימיני. מבנימין היה. כך פשוטו, ורבותינו דרשו מה שדרשו."

שמות נוספים

בני ישראל

כינוי נוסף הוא "בני ישראל" ("בנות ישראל" לנשים) על שום ייחוסם במקרא ליעקב, המכונה גם "ישראל".

עם ישראל

הכינוי "עם ישראל" מופיע כבר במקרא. תחילה בצירוף "עם בני ישראל"^[31], אחר כך פעמים רבות בצורת הבעלות ביחס לאלוהים ("עמו ישראל", "עמי ישראל", "עמך ישראל")^[32], ולעיתים אף בנפרד "עם ישראל"^[33].

עברים

ערך מורחב – עברים

בספרי המקרא אנו מוצאים כינויים נוספים לעם, המכונה בו "עברים" (להרחבה על מקור השם ראו אטימולוגיה).

העם היהודי

על פי חוקרים כיוסי דהאן, הנרי וסרמן ושלמה זנד, המונח "העם היהודי" הופיע לראשונה בימיה הראשונים של התנועה הציונית, בהשפעת אביב העמים והתפתחות התפישה הלאומית באירופה במאה ה-19. עם זאת, יש המוצאים שורשים עתיקים למונח, ומזכירים בהקשר זה את הביטוי "עם היהודים" בו משתמש יוסף בן מתתיהו בספרו נגד אפיון^[34].

כינויים נוספים

העם היהודי מכונה בקוראן "עם הספר".

מיהו יהודי

ערך מורחב – מיהו יהודי

השאלה "מיהו יהודי" נמצאת במחלוקת בשיח הדתי, הפוליטי, המשפטי והחברתי. היהדות מוגדרת הן כדת, הן כלאום, הן כקבוצה אתנית, והן כתרבות. במדינת ישראל, 'יהודי' הוא גם סטטוס בעל השלכות משפטיות, לדוגמה חוק השבות ויום המנוחה בשבוע.

הגדרה

היהדות מוגדרת הן כדת, הן כלאום, הן כקבוצה אתנית, והן כתרבות. בעוד שהדת היהודית היא מאפיין חשוב בזהות היהודית, גם על פי ההלכה, האמונה בדת היהודית או שמירת מנהגים יהודיים אינן תנאי מחייב להיות יהודי. לפי ההלכה, כל מי שנולד לאם יהודייה הוא יהודי, אף אם הצהיר מפורשות על המרת דת, וכן כל אדם שעבר גיור הוא יהודי. כך למשל, ישנם אנשים שמגדירים עצמם "יהודים חילונים", "יהודים חופשיים" או אתאיסטים^{[דרוש מקור]}, אך הם מוגדרים יהודים מבחינת ההלכה. השקפות הלכתיות שלפיהן המרת דת מבטלת את יהדותו של אדם היו קיימות בימי הביניים^[35], אך השפעתן הייתה זניחה^{[דרוש מקור]}.

החוקר דניאל בויארין כותב כי "היהודיות אינה מתיישבת עם קטגוריות הזהות המקובלות, כיוון שהיא לא לאומית, לא גניאולוגית, לא דתית, אלא כל ההגדרות הללו בעת ובעונה אחת, המצויות במתח דיאלקטי בינן לבין עצמן"^[36]. זאת עקב התפתחותה של היהדות בתקופה קדומה לפני התפתחותה של התרבות המערבית^[37]. סופרים בני התקופה הקלאסית הגדירו את היהודים כ"אתנוס", אחד מני רבים שחיו באותה העת בעולם היווני-הרומי^[38][39]. רוברט גולדנברג מציין כי הזהות היהודית עברה שינוי משמעותי לאחר חורבן הבית השני. לפני החורבן היהודים נחשבו ל"אתנוס", שהיה גם בעל תרבות דתית ייחודית, אולם במאות הבאות זהותם הפכה לזהות של קהילה דתית שהזדהתה גם כלאום. תהליך זה הושפע גם מעלייתה של הנצרות כתרבות חדשה שקדמה את הזהות הדתית על פני זהויות אתניות^[40].

יהודים התייחדו כקבוצה אתנו-דתית לאורך אלפי שנים, ושמרו על ייחוד כמקיימי פולחן בהתאם לכתבי הקודש שלהם. כך שרדה השפה העברית כשפת קודש עד לתחייתה בסוף המאה ה-19. לאורך ההיסטוריה סבלו היהודים מרדיפות על רקע מוצאם ומנהגיהם. בעידן המודרני, נהוג לכנות תופעה זו אנטישמיות. שיאן של הרדיפות האנטישמיות התחולל במלחמת העולם השנייה, בשואת יהודי אירופה.

בחוק השבות מוגדר "יהודי", לעניין חוק זה: "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת". לפי חוק זה, יהדותו של אדם נקבעת על פי אחד משני גורמים:

• יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה. זהות האב אינה רלוונטית.
• גיור: משרד הפנים מכיר בגיור שנעשה מחוץ לישראל על ידי קהילה יהודית מוכרת (אורתודוקסית, קונסרבטיבית או רפורמית), לעומת זאת, בישראל מוכר גיור אורתודוקסי בלבד, למעט גיור רפורמי וקונסרבטיבי שנעשה עבור תושבי קבע או אזרחים חוקיים במדינת ישראל.

לאומיות יהודית

כמה חוקרים בולטים הצביעו על כך שעל אף שהלאומיות נחשבת לרוב לתופעה מודרנית, היא התקיימה בצורה מסוימת כבר אצל יהודי העת העתיקה. מדען המדינה טום גרווין, למשל, מנה את היהודים בין כמה קבוצות, בהן היוונים והגאלים, שהתאפיינו בזהות לאומית בימי קדם^[41]. הסוציולוג ההיסטורי וחוקר הלאומיות אנתוני סמית כתב כי העם היהודי בשלהי תקופת בית שני מהווה "הקבלה קרובה יותר לטיפוס האידיאלי של לאום [...] מאשר אולי בכל מקום אחר בעולם הקדום"^[42]. חוקר בולט אחר שמקבל את קיומה של לאומיות יהודית בעת העתיקה היה דוד גודבלט. לטענתו, התנ"ך, הספרות הפוסט-מקראית וההיסטוריה של העם היהודי היוו בסיס לזהות יהודית לאומית כבר בימי קדם. הנרטיב הלאומי היהודי התגבש והתחזק באמצעות קריאה בציבור של טקסטים יהודיים, מה שאפשר גם לאנאלפביתיים לקחת חלק. במקביל, השפה העברית גם כן יצרה ושימרה זהות לאומית, שכן כל מי שנתקל בה - בצורתה המדוברת או הכתובה - ידע שהיא היא שפת האבות, שפת הספרות הלאומית ושפת הדת הלאומית^[43][44].

חוקר הלאומיות אדריאן הייסטינגס טען כי בעוד שהלאום והלאומיות הן תופעות המאפיינות בעיקר את העולם הנוצרי, "היוצא מן הכלל היחיד לטענה זו הם היהודים". לדעתו, היהודים מהווים כנראה את "הלאום הראשוני האמיתי", אשר סיפק לעולם, באמצעות התנ"ך, את המודל הלאומי דרך הדוגמה של עם ישראל הקדום. הסטינגס סבור כי "הפרדוקס הענקי של ההיסטוריה היהודית הוא שהעם שנתן לעולם את הדגם לאומתיות, ואפילו להוויה של מדינת לאום, איבד אותה למשך כמעט אלפיים שנה, וחרף זאת שרד"^[45]. לפי הסטינגס, הסיבה לשרידות לאומית זו נעוצה בכך שהיהודים שימרו את זהותם הלאומית בגולה על ידי טיפוח הזיכרון הקולקטיבי ושמירה על התנ"ך ויצירות טקסטואליות הקשורות בו. בכך הם נותרו לאום מובחן ולא רק קבוצה אתנית. עם עליית הלאומיות באירופה, מצבם של היהודים הפך לייחודי, מה שהוביל לצמיחתה הבלתי נמנעת של הציונות – תנועה לאומית יהודית מודרנית – ובסופו של דבר הביאה להקמתה של מדינת הלאום היהודית^[45].

קבוצות יהודיות

ערך מורחב – אתניות יהודית

יהודים מתפללים בכותל בירושלים

היהודים נחשבים קבוצה אתנית, אך גם בתוך קבוצה זו יש ונעשית חלוקה אתנית המבחינה בין יהדות אשכנז לבין יוצאי ארצות האסלאם וצאצאיהם ("יהדות ספרד" או "מזרחים"). החלוקה מתבססת על עולם חברתי שונה שבו חיו שתי הקבוצות במהלך מאות שנות הגלות, שבמסגרתו התעצבה, בין השאר, תרבות יהודית-דתית מובחנת. החלוקה בין שתי הקבוצות היא גסה וגבולותיה נזילים. כך, למשל, יהדות תימן ויהדות אתיופיה נחשבות לעיתים לקבוצות נפרדות; ונעשית לעיתים הבחנה בין צאצאי מגורשי ספרד ובין שאר הקבוצות הלא-אשכנזיות.

על אף המגוון הרב, מרבית האוכלוסייה היהודית המודרנית מורכבת מיהודי אשכנז – לפחות 70% מכלל יהודי העולם (90% לפני מלחמת העולם השנייה והשואה). כתוצאה מהגירתם מאירופה במשך תקופות המלחמה, מהווים יהודי אשכנז רוב בולט בקרב היהודים בארצות העולם החדש, שבעבר לא הכילו קהילות יהודיות, כגון ארצות הברית, קנדה, בריטניה, ארגנטינה, אוסטרליה, ברזיל וכן בדרום אפריקה. בצרפת, ההגירה המרובה של יהודי צפון אפריקה הובילה לבסוף לכך שמספרם עבר את קהילת היהודים האירופאיים שגרו בה לפני כן. האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל היא כור היתוך של עדות יהודיות רבות מרחבי העולם. רבים מבני העדות השונות מתחתנים אלו עם אלו, כך שקשה להגדיר היום את יהדות ישראל כיהדות עדתית.

קבוצות יהודיות קטנות יותר כוללות את יהדות גאורגיה ויהודי ההרים (שמוצאם מאזור הקווקז); יהדות הודו שכוללת בתוכה את קהילת בני ישראל, קהילת בני מנשה, קהילת יהודי קוצ'ין וקהילת בני אפרים; עדת הרומניוטים (שמוצאם מאזור חבל הבלקן ואסיה הקטנה); קהילת ביתא ישראל (יהדות אתיופיה); יהדות בוכרה (שמוצאה ממרכז אסיה) ויהדות סין.

הדמיון התורשתי בין היהודים בתפוצות

ערך מורחב – מחקרים גנטיים על יהודים

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: ספקולטיבי ובעייתי, ייתכן שכלל אין מקום..

ההרכב הגנטי של אוכלוסיות של יהודים אשכנזים, ספרדים ומזרחים מראה מוצא מזרח תיכוני משותף במידה רבה.^[46][47] לדברי הגנטיקאי דורון בהר ועמיתיו, הדבר "תואם את התיאוריה על-פיה מקור היהודים בעברים ובעם ישראל הקדום של אזור הלבנט" ובדבר "תפוצתם של תושבי ארץ ישראל העתיקה בכל רחבי העולם הישן".^[48][49] הארי אוסטרר, מנהל התוכנית לגנטיקה אנושית במרכז הרפואי לנגון באוניברסיטת ניו יורק, סבור כי "ניתן לזהות מוצא יהודי באמצעות ניתוח גנטי, ולכן הרעיון של עם יהודי מתקבל על הדעת".^[50]

מהמחקרים עולה כי השושלות האבהיות של רוב העדות היהודיות מקורן במזרח התיכון. שושלות אבהיות אלו דומות מאוד לאלו שנמצאו באוכלוסיות אחרות באזור הלבנט.^[51] כ-35% עד 43% מהגברים היהודים נמצאים בשושלת האבהית המכונה הפלוגרופ J ותתי-ההפלוגרופים שלה (הבולטים בהם הם J1, J2). הפלוגרופ זה שכיח במיוחד במזרח התיכון ובדרום אירופה.^[52] 15% עד 30% מהגברים היהודים משתייכים להפלוגרופ E1b1b (או E-M35) ותת-ההפלוגרופים שלו, השכיחים באזור המזרח התיכון, צפון אפריקה ודרום אירופה. ממצא זה עולה בקנה אחד עם המסורת המציבה את רוב המקורות היהודיים האבהיים באזור המזרח התיכון. לעומת זאת, השושלות האימהיות של האוכלוסיות היהודיות הן לרוב הטרוגניות יותר. חלק מהחוקרים הציעו שזכרים יהודים רבים שיצאו מארץ ישראל נשאו נשים מקומיות שהתגיירו, במקומות שהתיישבו בהם. מנגד, הגנטיקאי דורון בכר מצא ראיה לכך שכ-40% מהיהודים האשכנזים מקורם בארבע אימהות מייסדות בלבד שהיו ממוצא מזרח תיכוני.^[51] במקרה של יהודים אשכנזים וספרדים, שתי אוכלוסיות שהתגלתה ביניהן קרבה גנטית רבה, מקור התערובת הלא-יהודית הוא מאזור דרום אירופה.^[48][53][54]

שאלת הדמיון התורשתי בין יהודים המתגוררים בקהילות שונות ברחבי העולם מעוררת עניין רב בשיח הציבורי בישראל ובתפוצות, בייחוד לאור ההבדלים החזותיים בין יהודים מארצות שונות^[55][56]. עוד בשלהי המאה ה-19 זיהו אנתרופולוגים וחוקרי תורת הגזע פנוטיפים שחורים בגזע היהודי ופנוטיפים יהודיים בשבטים שונים באפריקה, כחלק מהשיח המדעי והפסבדו-מדעי באירופה^[57][56]. קיבוץ הגלויות שחל עם הקמת מדינת ישראל הקל על מציאת הבסיס התורשתי למחלות נדירות השכיחות יותר אצל יהודים. מחקרים בגנטיקה אבולוציונית אנושית שהחלו להתפרסם בשלהי שנות ה-90 של המאה ה-20 בחנו את הדמיון התורשתי בין יהודים מתפוצות שונות, על סמך מקטעים קטנים על כרומוזום Y או הגנום המיטוכונדרי של מספר נבדקים שנדגמו מכל קבוצות אוכלוסייה. כרומוזום Y עובר מאב לבנו ולכן מעיד על השושלת האבהית של הנבדק, ואילו גנום מיטוכונדרי עובר מהאם לצאצאיה ולכן מעיד על השושלת האימהית של הנבדקים.

שכיחות הסמן התורשתי J2 (מוטציה M172) על כרומוזום Y שיוחס בין השאר לכהנים, באוכלוסייה הכללית של ארצות שונות.

שכיחות הסמן התורשתי J1 (מוטציה M267) על כרומוזום Y, שיוחס בין השאר לכהנים, באוכלוסייה הכללית של ארצות שונות.

במחקר שפורסם בשנת 1997 במגזין Nature, נבדקה תפוצת טיפוסים שונים של כרומוזום Y ביהודים מארצות ומעדות שונות, כהנים ושאינם כהנים. נמצא שהתפלגותו בקרב הכהנים שונה מאוד מהתפלגותו בקרב היהודים שאינם כהנים, בעוד שבשאר הכרומוזומים שאינם תלויים דווקא באב לא נמצאה שונות משמעותית בין הקבוצות. ממצאים אלו מעידים כי רבים מהכהנים חולקים שושלת אבהית מובחנת^[58][59]. מחקרים אחרים העלו כי המאפיין התורשתי הכהני שכיח גם בקרב אוכלוסיות לא-יהודיות במזרח התיכון, ומוצאו באב קדמון משותף שחי לפני 3.5 ± 18.5 אלפי שנים^[60][61]. כך למשל נמצא המאפיין התורשתי הנ"ל בקרב כשליש מהנבדקים מתימן, כרבע מהנבדקים מעומאן וכחמישית מהנבדקים מהנגב, מעיראק ומכורדיסטן, כולם לא יהודים. ממצאים אלה מעידים כי המאפיין התורשתי הכהני קדום באלפי שנים מהעם היהודי עצמו, והימצאו או היעדרו אינם מעידים כשלעצמם על מוצאו הכהני של הנבדק, או אפילו על יהדותו^[62].

במחקר נוסף שהתפרסם בשנת 2000 נדגמו מקטעים מכרומוזום Y של 336 זכרים יהודים משבע תפוצות שונות, לצד 1,035 זכרים לא-יהודים מ-22 קבוצות אוכלוסייה^[63]. לטענת החוקרים, הדמיון התורשתי שנמצא בין הנבדקים היהודים מן הגלויות השונות תומך באפשרות כי מקורן באוכלוסייה ישראלית (Israelite population) משותפת שחוותה הסתעפות גאוגרפית ובעקבותיה – התפתחות עצמאית^[64].

במחקר משנת 2001 שנערך על ידי פרופ' אריאלה אופנהיים מהאוניברסיטה העברית ועמיתיה, נדגמו מקטעים מכרומוזום Y של 526 נבדקים המייצגים שש אוכלוסיות מזרח תיכוניות (אשכנזים, ספרדים, יהודים ישראלים ממוצא כורדי, כורדים מוסלמים, ערבים מוסלמים מישראל ומהרשות הפלסטינית ובדואים מן הנגב)^[65]. המחקר בדק את הדמיון התורשתי בין הקבוצות הנבדקות במטרה למצוא האם יהודי ספרד ויהודי אשכנז הם בני אותו עם קדום. אחת ממסקנות המחקר הייתה כי יש דמיון רב בין כרומוזום Y של יהודים ממוצא כורדי, ספרדי ואשכנזי. החוקרים העריכו כי השינויים בכרומוזום בקרב האשכנזים עשויים להיות תוצאה של התבוללות בקנה מידה קטן עם הסביבה האירופית. כמו כן הראה המחקר על קרבה תורשתית בין היהודים לבין עמים תושבי צפון הסהר הפורה – כגון: כורדים, טורקים וארמנים, שייתכן שמקור הקרבה בין היהודים והאוכלוסיות הללו הוא באוכלוסיות הילידיות הקדומות במזרח התיכון. כמו גם העיד המחקר כי קיים קשר גנטי כלשהו בין היהודים לבין הערבים מישראל ומהרשות הפלסטינית, אך הצביע על כך שקרבה גנטית זו היא פרה-היסטורית ומעידה על אב קדמון משותף בתקופה הנאוליתית. לפי המחקר, שתי הקבוצות האחרונות (ערביי ישראל וערבים פלסטינים) הן בעלות קרבה תורשתית בעיקר לשבטים באזור תימן.

בשנת 2004 רפאל פלק כתב כי הממצאים המתפרסמים בספרות המדעית בנושא מוצא היהודים עודם ראשוניים, וניתן להעניק להם פרשנות שונה בתכלית מזו המצוטטת בציבור הרחב^[66].

לפי מחקר שערך ד"ר דורון בהר בעבודת הדוקטור שלו בהדרכת פרופ' קרל סקורצקי מהפקולטה לרפואה בטכניון ושפורסם ב-2006, מוצאם של 3.5 מיליון יהודים, שהם 40% מיהודי אשכנז, מארבע נשים מזרח-תיכוניות שהיגרו לאירופה לפני כ-2,000 שנה וחיו באזורים שונים, וייתכן שאף במאות שונות ושהחומר הגנטי שלהן נמצא גם ביהודים לא-אשכנזים אם כי בכמות נמוכה יותר, מה שמעיד על מוצא משותף בין היהודים האשכנזים לבין קהילות יהודיות לא-אשכנזיות גם מבחינת הגנים הנקביים (mtDNA)^[67][68].

בשנת 2008 דווח כי מוטציות השכיחות בגנום המיטוכונדרי של נבדקים משבטים ברברים וערבים בצפון אפריקה (M1 ו-U6) אינן מאותרות כלל אצל נבדקים מיהדות צפון אפריקה. זאת אף מסורות מסוימות על התגיירותם של מספר שבטים לפני עליית האסלאם. ממצא זה מחליש את הסברה כי יהדות צפון אפריקה גדלה באופן משמעותי הודות להתייהדות המונית, או לנישואי תערובת בין יהודים לבין ערבים או ברברים מצפון אפריקה. גם האחוז הנמוך של גנים תת-סהריים בתוך יהודי צפון אפריקה (1.3% ביהודי מרוקו, 2.7% ביהודי תוניס ו-3.6% ביהודי לוב) בהשוואה לריכוזם בגנום הברברי המיטוכונדרי (20%–25%) והקשר הגנטי בין יהודי ארצות אלה לבין יהודי אשכנז החליש טענה זו משמעותית^[69].

שני מחקרים רחבי-היקף שהתפרסמו ביוני 2010 דיווחו על מידה גבוהה של דמיון תורשתי בין קהילות יהודיות מארצות שונות באירופה, באסיה, באפריקה וחצי האי ערב^{[70][71][72][73][74]}. ממצאים אלה תומכים בסברה כי מידת ההתבוללות של יהודים עם לא-יהודים הייתה משנית למדי בהשוואה לקשרי החיתון בין יהודים לבין עצמם, בתוך הקהילה ועם קהילות יהודיות מארצות אחרות. באחד המחקרים נטען עוד, כי כתוצאה מקשרי חיתון חוזרים ונשנים בין אותן שושלות יהודיות, מידת הדמיון התורשתי בין שני יהודים זרים זה לזה דומה לזו של שני בני דודים מדרגה חמישית באוכלוסייה שאינה מתחתנת בתוך המשפחה^[70]. מידה גבוהה במיוחד של דמיון תורשתי בין בני הקהילה נמדדה בקרב יהודים מאיראן ומעיראק, קהילות שנפרדו מיהדות אירופה ומיהדות סוריה לפני כ־100–150 דורות^[70]. לאור זאת הציעו החוקרים כי גיורים המוניים בתקופה ההלניסטית והרומית של ארץ ישראל הביאו לשינוי משמעותי במטען התורשתי של ששת מיליון היהודים שחיו בתחומי הקיסרות הרומית^[70].

באפריל 2011 פורסם מחקר שנערך על ידי פרופ' דייוויד רייך והדוקטורנטית פרייה מורג'אני מאוניברסיטת הרווארד. מחקר זה נערך בשיטה שונה ממחקרים גנטיים אחרים: במקום לבדוק את כרומוזום Y בלבד או את הגנום המיטוכונדרי (mtDNA) בלבד, נעשתה בדיקה של שינויים נקודתיים לרוחב הגנום כולו^[75]. המחקר בדק יהודים מתפוצות שונות ו-15 אוכלוסיות מאפריקה שמדרום לסהרה, ומצא כי 3% עד 5% מהגנום הממוצע של יהודי העולם המודרניים (אשכנזים, מזרחיים וספרדים) מקורו באוכלוסיות אפריקאיות שמדרום לסהרה. זמן הופעתם של הגנים האלה בתוך הגנום היהודי הוא מלפני 72 דורות שהם לפני כ-2,000 שנה, דהיינו בתקופה ההלניסטית; עם זאת אין הסבר ודאי לקשרי החיתון הללו בין אוכלוסיות יהודיות לבין כאלה שמוצאן באפריקה השחורה בתקופה הזו^[76]. המחקר מצא כי השיעור הממוצע של גנים תת-סהריים בכל רחבי המזרח התיכון משתנה עם המיקום הגאוגרפי עד דרום אירופה (השיעור מתמעט ככל שעולים צפונה), אך מקורם בתקופות מאוחרות יותר מהתקופה ההלניסטית. בקרב אוכלוסיות בלבנט ובמזרח הים התיכון (סוריה, לבנון, ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית), השיעור הממוצע של גנים תת-סהריים בגנום עומד על בין 4% ל-15%, וזמן כניסתם לגנום תוארך לזמן שלפני 32 דורות, כלומר ימי הביניים – תקופה שהתקיימו בה קשרים הדוקים עם מצרים. ואילו בקרב אוכלוסיות בדרום-אירופה השיעור הממוצע הוא 1% עד 3%, ומקור הגנים הללו לפני 55 דורות דהיינו סוף ימי התקופה הרומית וזמן הכיבוש הערבי. החוקרים מסיקים שבאלפי השנים האחרונות התקיים קשר בלתי פוסק בין אפריקה לאזורנו באמצעות סחר בעבדים שהגיעו לערי החוף.

ב-8 באוקטובר 2013 פורסם בכתב העת המקוון "נייצ'ור קומיוניקיישנס ג'ורנל" מחקר גנטי בנושא "מוצאם המיטוכונדרי של יהודי אשכנז" שנערך על ידי מרטין ריצ'רדס מאוניברסיטת לידס שבבריטניה יחד עם חוקרים נוספים. לפי המחקר, בעוד שמחקרים גנטיים הובילו לקבלה רחבה של ההשערה שמוצא השושלות הגנטיות העיקריות שנמצאו אצל יהודי אשכנז, המהווים את רובו של העם היהודי, הוא בלבנט, הרי שניתוח מפורט יותר מעלה שרק מוצא הגברים שייסדו את הקהילות הוא במזרח התיכון, ואילו הגנום המיטוכונדרי, שמקורו באימהות הקדומות, הוא כ-80% ממקור אירופאי בן כ-10,000 עד 20,000 שנה, כ-8% מזרח תיכוני והשאר ממוצא אינו ברור. לפי המחקר, הגל הגדול הראשון של היטמעות נשים מקומיות ביהדות אשכנז אירע ככל הנראה לפני כאלפיים שנה באיטליה, עם אירועים מאוחרים יותר שאירעו במערב אירופה ובמרכזה.^[77] לדברי ריצ'רדס התרומה הניכרת ביותר ליהודי אשכנז מגיעה מצפון איטלקים, מה שלדעתו מעיד על כך שמוצא יהודי אשכנז הוא ביהדות רומא העתיקה. על המחקר כולו מתח ביקורת הגנטיקאי הישראלי הבכיר דורון בהר מבית החולים רמב"ם שערך מחקר על יהודי אשכנז ב-2006, והגיע למסקנות אחרות; בריאיון ל"ניו יורק טיימס" טען בהר שאת טענותיו שיפריכו את תוצאות מחקרו של ריצ'רדס יחווה קודם במאמר אקדמי ורק אחר כך יוציא הודעה לתקשורת^[78].

מחקר משנת 2014, מצא כי בקרב יהודים אשכנזים, קיימת שכיחות גבוהה של גנים מיטוכונדריים (המועברים מאם לצאצאיה) מקבוצת הפלוגרופ K, המעידים למעשה על מוצא קדום מהמזרח התיכון. המחקר סתר למעשה את תוצאות מחקרו של ריצ'רדס משנת 2013, שטען כי הנשים האשכנזיות הראשונות היו אירופאיות במוצאן^[79][80].

מחקרים אלו ואחרים תומכים בתפיסה המסורתית, שלפיה קהילות היהודים בעולם מקורן באוכלוסיות ישראליות קדומות שהוגלו. בעיתונות מצוטטים מחקרים כעין אלה כהפרכה לתאוריות שלפיהן רבים מיהודי העולם מקורם בגויים שקיבלו על עצמם את היהדות בתהליך של גיור המוני, כמו במקרה של הכוזרים^{[81][82][83][84]}. אף כי ייתכן שקבוצות כמו הכוזרים התבוללו בקבוצות יהודיות שונות – במקרה של הכוזרים, ביהדות אשכנז – השפעתן על המטען התורשתי הזכרי של נבדקים אשכנזיים כיום נמוכה למדי^[85][64]. נטען כי עצם קיומה של אסמכתא מדעית לדמיון תורשתי לעם ישראל השפיע על גיבוש זהותם של בני שבט הלמבה ושל קהילת בני ישראל בהודו, כמו גם על הגדרתם העצמית למול שכניהם^[57].

דמוגרפיה יהודית

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא כתיבה חובבנית.

נדידות במהלך ההיסטוריה

• ארכאולוגים מזהים סימנים לכך שבשלהי האלף השני לפנה"ס, בתקופת הברזל הראשונה, החלה חדירה הדרגתית של תרבות נוודית לתחומי ארץ ישראל המערבית - בעיקר לאזור ההר והגליל. על פי הממצאים תהליך החדירה נמשך עשרות רבות של שנים. ארכאולוגים רבים משערים שאוכלוסייה זו, לאחר שהתערתה בארץ והשתלבה עם העמים הכנעניים שישבו בה, הוותה את הבסיס לממלכות יהודה וישראל שהוקמו בתחילת האלף הראשון לפנה"ס.
• בשנים 722–734 לפנה"ס נכבשה ממלכת ישראל על ידי צבא האימפריה האשורית החדשה, חלק מתושביה הוגלו ממנה לפרובינציות אשוריות בצפון מסופוטמיה, כשחלק מהנותרים נטמעים בממלכה השכנה, ממלכת יהודה.
• בשנת 586 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה בידי צבא האימפריה הנאו-בבלית, שהגלתה חלק מהאוכלוסייה לבבל.
• עם נפילת בבל בידי הממלכה האחמנית-הפרסית, ועם עליית כורש לשלטון, ניתנה ליהודים אוטונומיה בארץ ישראל שנקראה פחוות יהודה. בעקבות זאת שבה קבוצה מהגולים מבבל לארץ ישראל (יהודה באותם ימים) והוקם בית המקדש השני.
• בתקופות ההלניסטית והרומית התקיימה תנועה גדולה של יהודים באימפריה. עקב חיכוך עמם רבו תופעות הגיור ופנייה למסורת פסאודו-יהודית של קבוצות ובודדים ברחבי האימפריה.
• בעקבות כישלון המרד הגדול (בשנת 70 לספירה), מרד התפוצות (בשנת 117 לספירה) ומרד בר כוכבא (בשנת 135 לספירה) – הוגלו יהודים רבים או נמכרו לעבדות ברחבי האימפריה הרומית. עם זאת, נשאר בארץ ישראל ריכוז יהודי גדול במשך מאות שנים אחרי חורבן בית המקדש, עד שהתדלדל בימי הביניים. במשך תקופה זו עבר המרכז היהודי העולמי לבבל, ובהדרגה התפזר לתפוצות שונות, כמו צרפת ("אשכנז") חצי האי האיברי ("ספרד"), מאוחר יותר לפולין, ובהמשך גם לארצות הברית.
• גירוש ספרד – בשנת 1492 גורשו יהודי ספרד משטחי ממלכת ספרד, בהוראת מלך ספרד פרננדו השני מלך ארגון ואשתו איזבלה הראשונה מקסטיליה. הגירוש התרחש לאחר כיבוש ספרד המורית בידי מלכות ספרד הנוצרית. לאחר גירוש זה גורשו גם יהודי פורטוגל משטחי מדינתם. גירושים אלה גרמו להגירת המוני יהודים (יש הטוענים כ-200,000 איש) לארצות צפון אפריקה, לבולגריה, לצרפת, לאיטליה, לגרמניה, ללבנט (בין היתר גם לשטחי האימפריה העות'מאנית), לארצות השפלה, לבריטניה ואף ל"עולם החדש"(אמריקה) שהתגלה בשנת הגירוש. הגירוש נומק על ידי מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה בכך שעזיבת היהודים תביא להיטמעותם הסופית של היהודים שהתנצרו בחברה הספרדית.
• במשך כל השנים הללו נשאר גרעין קטן של יישוב יהודי בארץ ישראל, שידע עליות ומורדות. בעת החדשה החלה עלייה המונית של יהודים ארצה, בעיקר בעקבות ייסוד הציונות. עלייה זו הביאה בהמשך להקמת מדינת ישראל.

דמוגרפיה יהודית במאות האחרונות

גודלה של האוכלוסייה היהודית לתפוצותיה השונות השתנה לאורך המאות, וככל אומה נלוו לה תקופות של שגשוג ופריחה, למול תקופות של שפל והכחדה. כמו כן את צאצאיה האתניים של ממלכות יהודה וישראל המקוריות לא ניתן להעריך כיום, ונושא זה נחקר בכלים גנטיים, אולם קיימות הערכות חלופיות.

על פי סרג'ו דלה-פרגולה, חוקר הדמוגרפיה של העם היהודי, בסביבות שנת 1000 לספירה חיו בעולם כמיליון יהודים, ומספר זה נשאר יציב לאורך כ-700 שנה. אולם מתחילת המאה ה-18 צמחה האוכלוסייה היהודית במהירות גדולה ובשנת 1800 הגיע מספר יהודי העולם לכ-2.5 מיליון, בשנת 1900 הוא נסק ל-10.5 מיליון, ועד שנת 1940 גדל בכ-6 מיליון נוספים^[86]. בשנת 1939 היוו היהודים 0.75% מאוכלוסיית העולם^[87].

לפי אחת ההערכות, הכוללת את כל מי שמחשיב עצמו כיהודי בין אם הוא נחשב ליהודי על פי ההלכה ובין אם לא (מלבד האוכלוסייה היהודית בישראל שכלולה כולה), אבל לא את אלה שאינם רואים עצמם כיהודים בין אם הם יהודים על פי ההלכה ובין אם לא, מספר היהודים הכולל ברחבי העולם עומד על בין 12 ל-14 מיליון. לפי הסוכנות היהודית, נכון לשנת 2007 ישנם 13.2 מיליון יהודים ברחבי העולם, מתוכם 5.4 מיליון יהודים (40.9%) חיים בישראל, 5.3 מיליון יהודים (40.2%) חיים בארצות הברית, והיתר מפוזרים בקהילות שונות ברחבי העולם^[88]. כיום יהודים מהווים כמעט רבע אחוז (0.227) מכלל אוכלוסיית העולם. אף על פי כן, קשה לאמוד את המספר המדויק הכולל של היהודים ברחבי העולם. בנוסף לגורם ההלכתי, קיימים גם גורמים פוליטיים, קרבה לדת, וזיהוי של קרבה משפחתית לעם היהודי שנכללים כאשר מנסים להגדיר מיהו יהודי. אם לוקחים בחשבון זיקות שונות אלה ליהדות, מספר היהודים ברחבי העולם גדול יותר.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה^[89] מספר היהודים במאות האחרונות:

שנה	סך הכל יהודים בעולם (אלפים)	מתוכם בארץ ישראל (אלפים / אחוזים)
1882	7,800	24	0
1900	10,600	50	0.5
1914	13,500	85	1
1922	14,400	84	1
1925	14,800	136	1
1931	15,700	175	1
1939	16,600	449	3
1948	11,500	650	6
1955	11,800	1,590	13
1970	12,630	2,582	20
1980	12,840	3,283	26
1990	12,886	3,947	31
2000	13,212	4,955	38
2010	13,925	5,803	42
2021[1]	15,200	6,983	45

דמוגרפיה יהודית בימינו

לפני מלחמת העולם השנייה מספר היהודים עמד על כ-16.6 מיליון. לאחר השואה והקמת מדינת ישראל מנה מספרם כ-11.5 מיליון. על פי נתוני הוועד היהודי-האמריקאי משנת 2019, חיו בעולם כולו כ-14.7 מיליון יהודים^[90], לפי ההתפלגות הבאה:

• ישראל – 6,841,000
• צפון אמריקה – 6,092,000
• אירופה – 1,340,200
• דרום אמריקה ומרכז אמריקה – 378,000
• אוקיאניה – 125,600
• אפריקה – 72,000
• אסיה (מלבד ישראל) – 34,100

אולם יש הבדל בין גורמים שונים המעריכים את מספר היהודים בעולם. על פי רוב אין מספרים המבוססים על סקר מקיף, וכן ישנה מחלוקת באשר להגדרת מיהו יהודי. לפיכך אפשר למצוא הערכות הנעות בין 12 מיליון ל-17 מיליון. בנוסף יש מחלוקת בין החוקרים לגבי המגמות הדמוגרפיות של אוכלוסיית היהודים בעולם. מצד אחד, אין ספק שאוכלוסיית היהודים במדינת ישראל היא במגמת עלייה בעוד שזו שמחוץ לישראל היא במגמת ירידה. אולם גם כאן יש מחלוקת בין החוקרים (וראו את ההפניות בסוף המאמר).

התבוללות

ערך מורחב – התבוללות

התבוללות בקרב יהודים התרחשה כל הזמן, בין אם מבחירה חופשית ובין אם בכפייה. היו קהילות יהודיות, כמו יהודי קאיפנג, שנעלמו לחלוטין במהלך ההיסטוריה. הופעת תנועת ההשכלה בקרב היהודים במאה ה-18 ומתן האמנציפציה ליהודים במאה ה-19 באמריקה ובאירופה האיצו את תהליך ההתבוללות. רבים מהיהודים התערו בתרבות החילונית והפסיקו לקחת חלק בקהילות היהודיות. כיום, בעיקר בצפון אמריקה ובמזרח אירופה^[91], כמחצית ואף יותר מן הנישואים של היהודים הם נישואי תערובת, וכתוצאה מכך הולך וקטן מספר היהודים מדי שנה. בצרפת, כשליש מנישואי היהודים הם נישואי תערובת.

אירועים בעלי השפעה דמוגרפית

בניגוד לנצרות, שרואה עצמה כדת אוניברסלית, ובהתאם השקיעה מאמצים בניצור אוכלוסיות גדולות (בין אם בשכנוע או בכוח), וכן בניגוד לאסלאם שיצר תנאים נוחים להתאסלמות ולעיתים באמצעות שימוש בכוח – היהדות לרוב ערמה קשיים בפני המתדפקים על דלתותיה (ראו את הפרק גיור). כך למשל בכל המקרא לא ניתן למצוא מצווה לגייר עמים שכנים ובמיוחד לא משבעת עמי כנען, בהם יש להילחם מלחמת חורמה. אף על פי כן, היו לאורך ההיסטוריה היהודית עמים שלמים שעברו גיור כמו האדומים במאה ה-1 לפנה"ס והכוזרים במאה ה-10 לספירה. היהדות הרבנית קובעת הליך מורכב יחסית של גיור ודורשת קיום מספר רב של מצוות מעשיות.

בתולדות היהודים בולטים אירועים אחדים שגרמו לצמצום מספר היהודים בעולם:

1. שתי מרידות כושלות באימפריה הרומית שאירעו ביהודה במאה ה-1 ובמאה ה-2 לספירה החלישו מאוד את החברה היהודית. אומנם אחרי המרד הראשון (המרד הגדול) הייתה התאוששות, אולם כישלון המרד השני, מרד בר כוכבא, גרם לנזקים בלתי הפיכים לחוסנה הארגוני והכלכלי של החברה היהודית בארץ ישראל.
2. המרכז היהודי הגדול בבבל, שהיה מחוץ לשליטה רומית או נוצרית, נכבש במאה ה-8 בידי ערבים מוסלמים, יחד עם חלקים נרחבים אחרים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. המוסלמים לא רדפו את היהודים בתקופה זו, אולם האסלאם הפך בהדרגה לדת הדומיננטית של האזור, והיווה אלטרנטיבה ליהדות מבחינות רבות^{[דרושה הבהרה]}. לשם השוואה: גם מספר הזורואסטרים, שמרכזם היה אף הוא באזור זה, פחת בתקופה זו במידה רבה.
3. במהלך ההיסטוריה סבלו היהודים מרדיפות ואף ממעשי טבח המוניים. שיא הרדיפות בימי הביניים באירופה המערבית היה בעת מסעי הצלב, כאשר הצלבנים, בדרך ל"שחרור" ארץ הקודש מידי המוסלמים, פגעו בקהילות יהודיות. האחרון והגדול שברדיפות ומעשי הטבח הוא השואה במהלך מלחמת העולם השנייה שבה נספו כ-6 מיליון יהודים, כשליש מן היהודים בעולם. רדיפה ידועה אחרת היא גירוש ספרד (ראו גם: אנטישמיות, עלילות דם ופוגרום).
4. המרת דת בכפייה. לעיתים אולצו יהודים להמיר את דתם בכפייה בגזרות שמד שונות. אחת התופעות הבולטות בהקשר זה היא האנוסים בימי הביניים שהוכרחו לקבל על עצמם את הדת הנוצרית בספרד, בפורטוגל, ובדרום אמריקה. כך, למשל, אירע ליהדות פורטוגל בשנת 1497. על היקפה הגדול של המרת הדת מעיד מחקר גנטי שהתפרסם ב-2008, וממנו עולה כי ל-20% מתושבי חצי האי האיברי יש שורשים יהודיים^[92][93].
5. התבוללות של יהודים, כלומר עזיבתם בפועל את היהדות והיטמעותם בחברה בקרבה חיו. לעזיבת היהדות היו טעמים שונים במהלך ההיסטוריה, אך לרוב היו אלה טעמים חברתיים וכלכליים. ההתבוללות לרוב הייתה ביחס ישר לליברליות ולפתיחות של החברה הכללית כלפי היהודים. לקראת סוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה ליהודים במערב אירופה (בעיקר בגרמניה), הגיעה ההתבוללות של היהודים בעמי אירופה לממדים גדולים. כך גם הדבר קורה בעשורים האחרונים בקרב קהילות בקרב יהדות בתפוצות. בהם שיעורי הנישואים הבין דתיים גבוה מאוד. מה שמסביר את קצב גידול האוכלוסייה האיטי יחסית של היהודים מאז שנות השישים של המאה ה-20^[91].

ראו גם

• יהדות
• מיהו יהודי
• תורה

לקריאה נוספת

• אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1994. (הספר בקטלוג ULI)
• אביתר פריזל, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בזמן החדש. (הספר בקטלוג ULI)
• אליעזר בן-רפאל, אבי בראלי, מאיר חזן, עופר שיף (עורכים), היהודים בהווה: כינוס ופיזור - בהוקרה ליוסף גורני, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2009 (הספר בקטלוג ULI).

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: יהדות
ערך מילוני בוויקימילון: יהודי
ערך מילוני בוויקימילון: בני ישראל
ציטוטים בוויקיציטוט: יהודים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יהודים

• אקונומיסט, ערב תשע"ג, יהדות העולם משגשגת, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2012
• המכון למדיניות העם יהודי
• רפאל ינקלביץ, ‏היחס בין גודל האוכלוסייה היהודית לנוכרית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 61, ספטמבר 1991, עמ' 175-156
• Who is a Jew?, The Economist, January 11th 2014 (באנגלית)
• ירון דרוקמן, מספר היהודים בעולם עדיין נמוך מאשר לפני השואה, באתר ynet, 10 באוקטובר 2015
• מרדכי קפלן, על רקונסטרוקציה של מושג העם היהודי.
• עיונים: כתב עת לחקר ישראל, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
• יהודים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יהודים, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. נתוני מספר היהודים בעולם ערב ראש השנה תשפ"ד, באתר הסוכנות היהודית בארץ ישראל
2. אוכלוסיית ישראל בפתחה של שנת 2023, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
3. Jewish people - Gateway Center for Israel, centerforisrael.com (באנגלית אמריקאית)
4. M. Nicholson, International Relations: A Concise Introduction, NYU Press, 2002, עמ' 19, ISBN 978-0-8147-5822-9. (באנגלית)
5. Hunter Wilson, Is "Jewish" an Ethnicity?, www.crigenetics.com (באנגלית)
6. Abayudaya: Jews of Uganda, The Jewish Museum London (באנגלית בריטית)
7. שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל בעת החדשה, ירושלים 1969, עמ' 78, 149
8. Vital Statistics: Jewish Population of the World, הספריה היהודים המקוונת
9. "עם נולד - מזבח הר עיבל וראשית ישראל", אדם זרטל, הוצאת ידיעות אחרונות, 2000.
10. "ההר המרכזי", ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2002, עמ' 134.
11. הסוציולוג ג'ורג' מנדנהול טען בספרו "הדור העשירי" (הוצאת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, 1973) שתקופת ההתנחלות הישראלית בתקופת המקרא הייתה למעשה תוצאה של מהפכה לשוויון זכויות בתוך החברה הכנענית.
12. "ראשית ישראל", ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003.
13. "Who Were the Early Israelites and Where Did They Come from?", ויליאם דוור (2003).
14. "מאין באנו", פרופ' ישראל קנוהל, 2008 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.
15. Jared Diamond (1993). "Who are the Jews?" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-21 ביולי 2011. נבדק ב-8 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה) Natural History 102:11 (November 1993): 12–19.
16. Hammer, MF; Redd, AJ; Wood, ET; et al. (ביוני 2000). "Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations share a common pool of Y-chromosome biallelic haplotypes". Proc. Natl. Acad. Sci. U.S.A. 97 (12): 6769–74. Bibcode:2000PNAS...97.6769H. doi:10.1073/pnas.100115997. ISSN 0027-8424. PMC 18733. PMID 10801975. {{cite journal}}: (עזרה)
17. Wade, Nicholas (9 במאי 2000). "Y Chromosome Bears Witness to Story of the Jewish Diaspora". The New York Times. נבדק ב-10 באוקטובר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
18. Balter, Michael (3 ביוני 2010). "Tracing the Roots of Jewishness". Science. נבדק ב-4 באוקטובר 2018. {{cite journal}}: (עזרה)
19. Genes, Behavior, and the Social Environment:: Moving Beyond the Nature ...By Committee on Assessing Interactions Among Social, Behavioral, and Genetic Factors in Health, Board on Health Sciences Policy, Institute of Medicine, Lyla M. Hernandez (באנגלית). National Academies Press. 2006. p. 100. ISBN 978-0-309-10196-7.
20. Kuan, Jeffrey Kah-Jin (2016). Neo-Assyrian Historical Inscriptions and Syria-Palestine: Israelite/Judean-Tyrian-Damascene Political and Commercial Relations in the Ninth-Eighth Centuries BCE (באנגלית). Wipf and Stock Publishers. pp. 64–66. ISBN 978-1-4982-8143-0.
21. Cohen, Ada; Kangas, Steven E. (2010). Assyrian Reliefs from the Palace of Ashurnasirpal II: A Cultural Biography (באנגלית). UPNE. p. 127. ISBN 978-1-58465-817-7.
22. לפי חוקרים שונים כדוגמת קאסוטו, הרטום וגם פינקלשטיין היו הגולים לאשור בני המעמד הגבוה שהיוו סיכון לשלטון האשורי החדש בארץ מחשש שימרידו נגדם את יתר האוכלוסייה.
23. משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה פרק ג, הלכה א'.
24. רפאל ינקלביץ, ‏היחס בין גודל האוכלוסייה היהודית לנוכרית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 61, ספטמבר 1991, עמ' 160.
25. יואל רפל, תולדות ארץ ישראל, חלק ב', עמ' 357.
26. רבקה שפק-ליסק, היהודים תחת הכיבוש הערבי - מוסלמי (640 – 1071), באתר אימגו
27. מרדכי וורמברנד ובצלאל ס. רות, עם ישראל - תולדות 4000 שנה - מימי האבות ועד חוזה השלום, עמ' 95.
28. Dr. Solomon Gryazel, "History of the Jews - From the destruction of Judah in 586 BC to the preset Arab Israeli conflict", p. 137
29. ספר מלכים ב', פרק י"ח; ספר ישעיה, פרק ל"ו; ספר דברי הימים ב', פרק ל"ב
30. ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק כ"ה
31. שמות א' ט'
32. "עמי ישראל" מופיע במקרא 28 פעמים, "עמך ישראל" - 23 פעמים, "עמו ישראל" - 7 פעמים.
33. עזרא ב' ב', נחמיה ז' ז'
34. אסף מלאך, התסביך (היהודי) של חקר הלאומיות, באתר השילוח, גיליון 11, 2018
35. שו"ת דברי יציב אבן העזר סימן סב ענף א אות ז
36. Boyarin, Daniel (1994). "Answering the Mail". A radical Jew: Paul and the politics of identity. Berkeley: University of California Press.
37. Boyarin, Daniel (1994). "Introduction". A radical Jew: Paul and the politics of identity. Berkeley: University of California Press. pp. 13–38. ISBN 978-0-520-08592-3. LCCN 93036269.
38. Van Maaren, John (2022-05-23), "The Ethnic Boundary Making Model: Preliminary Marks", The Boundaries of Jewishness in the Southern Levant 200 BCE–132 CE, De Gruyter, p. 5
39. Goldenberg, Robert (2006), Katz, Steven T. (ed.), "The destruction of the Jerusalem Temple: its meaning and its consequences", The Cambridge History of Judaism: Volume 4: The Late Roman-Rabbinic Period, The Cambridge History of Judaism, Cambridge: Cambridge University Press, vol. 4, pp. 202–203, doi:10.1017/chol9780521772488.009, ISBN 978-0-521-77248-8, נבדק ב-2023-03-31
40. Goldenberg, Robert (2006), Katz, Steven T. (ed.), "The destruction of the Jerusalem Temple: its meaning and its consequences", The Cambridge History of Judaism: Volume 4: The Late Roman-Rabbinic Period, The Cambridge History of Judaism, vol. 4, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 202–203
41. Tom Garvin, “Ethnic Markers, Modern Nationalisms, and the Nightmare of History,” in Kruger, ed., ¨ Ethnicity and Nationalism, p. 67.
42. Smith, Anthony D. (1993). National Identity. Ethnonationalism in comparative perspective (Reprint ed.). Reno Las Vegas: University of Nevada Press. pp. 48–50. ISBN 978-0-87417-204-1.
43. "Elements of Ancient Jewish Nationalism". Bryn Mawr Classical Review.
44. Adam L. Porter, Illinois College, review of Goodblatt, David M., Elements of ancient Jewish nationalism, 2006 (אורכב 09.02.2020 בארכיון Wayback Machine), in Journal of Hebrew Scriptures – Volume 9 (2009)
45. אדריאן הייסטינגס, תרגום: דן דאור, בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום, ירושלים: שלם, 2008, עמ' 210-211, מסת"ב 978-965-7052-50-1
46. Katsnelson, Alla (3 ביוני 2010). "Jews worldwide share genetic ties". Nature. doi:10.1038/news.2010.277. {{cite journal}}: (עזרה)
47. Frudakis, Tony (2010). "Ashkenazi Jews". Molecular Photofitting: Predicting Ancestry and Phenotype Using DNA. Elsevier. p. 383. ISBN 978-0-08-055137-1.
48. Behar DM, Yunusbayev B, Metspalu M, Metspalu E, Rosset S, Parik J, Rootsi S, Chaubey G, Kutuev I, Yudkovsky G, Khusnutdinova EK, Balanovsky O, Semino O, Pereira L, Comas D, Gurwitz D, Bonne-Tamir B, Parfitt T, Hammer MF, Skorecki K, Villems R (ביולי 2010). "The genome-wide structure of the Jewish people". Nature. 466 (7303): 238–42. Bibcode:2010Natur.466..238B. doi:10.1038/nature09103. PMID 20531471. {{cite journal}}: (עזרה)
49. Ostrer H, Skorecki K (בפברואר 2013). "The population genetics of the Jewish people". Human Genetics. 132 (2): 119–27. doi:10.1007/s00439-012-1235-6. PMC 3543766. PMID 23052947. {{cite journal}}: (עזרה)
50. Atzmon G, Hao L, Pe'er I, Velez C, Pearlman A, Palamara PF, Morrow B, Friedman E, Oddoux C, Burns E, Ostrer H (ביוני 2010). "Abraham's children in the genome era: major Jewish diaspora populations comprise distinct genetic clusters with shared Middle Eastern Ancestry". American Journal of Human Genetics. 86 (6): 850–9. doi:10.1016/j.ajhg.2010.04.015. PMC 3032072. PMID 20560205. {{cite journal}}: (עזרה)
51. Lucotte G, Mercier G (2003). "Y-chromosome DNA haplotypes in Jews: comparisons with Lebanese and Palestinians". Genetic Testing. 7 (1): 67–71. doi:10.1089/109065703321560976. PMID 12820706.
52. Semino O, Magri C, Benuzzi G, Lin AA, Al-Zahery N, Battaglia V, Maccioni L, Triantaphyllidis C, Shen P, Oefner PJ, Zhivotovsky LA, King R, Torroni A, Cavalli-Sforza LL, Underhill PA, Santachiara-Benerecetti AS (במאי 2004). "Origin, diffusion, and differentiation of Y-chromosome haplogroups E and J: inferences on the neolithization of Europe and later migratory events in the Mediterranean area". American Journal of Human Genetics. 74 (5): 1023–34. doi:10.1086/386295. PMC 1181965. PMID 15069642. {{cite journal}}: (עזרה)
53. Zoossmann-Diskin A (באוקטובר 2010). "The origin of Eastern European Jews revealed by autosomal, sex chromosomal and mtDNA polymorphisms". Biology Direct. 5: 57. doi:10.1186/1745-6150-5-57. PMC 2964539. PMID 20925954. {{cite journal}}: (עזרה)
54. Balter, Michael (8 באוקטובר 2013). "Did Modern Jews Originate in Italy?". Science. AAAS. {{cite news}}: (עזרה)
55. Kahn SM, The multiple meanings of Jewish genes, Cult Med Psychiatry. 2005 Jun;29(2):179-92, PMID 16249949
56. סטיבן קפלן, היהפוך אתיופי עורו? ביתא ישראל (יהודים אתיופים) ושיח גזעי, African Affairs 98:535-550 (1999)
57. Parfitt T, Egorova Y., Genetics, history, and identity: the case of the Bene Israel and the Lemba, Cult Med Psychiatry. 2005 Jun;29(2):193–224 PMID 16249950
58. Skorecki K, Selig S, Blazer S, et al. (January 1997). "Y chromosomes of Jewish priests". Nature 385 (6611): 32, K. Skorecki, S. Selig, S. Blazer, R. Bradman, N. Bradman, P. J. Waburton, M. Ismajlowicz, M. F. Hammer, Y chromosomes of Jewish priests, Nature 385, 1997-01-02, עמ' 32 doi: 10.1038/385032a0.
59. מגזין מכון ויצמן, ‏האם אפשר לספק הוכחה מדעית להשערה כי גברים יהודיים מסוימים הם צאצאים למשפחות כוהנים?, באתר "הידען", 31 במרץ 2009
60. Ornella Semino et al., Origin, Diffusion, and Differentiation of Y-Chromosome Haplogroups E and J: Inferences on the Neolithization of Europe and Later Migratory Events in the Mediterranean Area, American Journal of Human Genetics 74:1023–1034, 2004.
61. Ekins JE, E.N. Tinah, N.M. Myres, K.H. Ritchie, U.A. Perego, J.B. Ekins, L.A.D. Hutchison, L. Layton, M.L. Lunt, S.S. Masek, A.A. Nelson, M.E. Nelson, K.L. Pennington, J.L. Peterson, T. Tolley, S.R. Woodward, An Updated World-Wide Characterization of the Cohen Modal Haplotype, ASHG meeting October 2005
62. Bonnie Schrack, Cohen does not equal CMH,CMH does not equal Cohen — only in J1 do they coincide, GENEALOGY-DNA-L Archives, 13 April 2007
63. Hammer, M. F.; A. J. Redd, E. T. Wood, M. R. Bonner, H. Jarjanazi, T. Karafet, S. Santachiara-Benerecetti, A. Oppenheim, M. A. Jobling, T. Jenkins, H. Ostrer, and B. Bonné-Tamir (May 9, 2000). Jewish and Middle Eastern non-Jewish populations share a common pool of Y-chromosome biallelic haplotypes, Proceedings of the National Academy of Sciences 97: 6769., PMID 10801975
64. Hammer2000
65. Almut Nebel, Dvora Filon, Bernd Brinkmann, Partha P. Majumder, Marina Faerman, and Ariella Oppenheim. "The Y Chromosome Pool of Jews as Part of the Genetic Landscape of the Middle East." The American Journal of Human Genetics 69:5 (November 2001): 1095–1112. Abstract:
66. רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, הוצאת רסלינג, 2004
67. "40% מהאשכנזים הם צאצאים של ארבע אמהות קדמוניות" מתוך אתר "הידען", 20 בינואר 2006.
68. אחיה ראב"ד, מחקר: 40% מהאשכנזים - צאצאי 4 אמהות, באתר ynet, 13 בינואר 2006
69. Counting the Founders: The Matrilineal Genetic Ancestry of the Jewish Diaspora
70. Atzmon, G., et al., Abraham's Children in the Genome Era: Major Jewish Diaspora Populations Comprise Distinct Genetic Clusters with Shared Middle Eastern Ancestry. The American Journal of Human Genetics. 86(6): p. 850–859. PMID 20560205
71. Behar, D.M., et al., The genome-wide structure of the Jewish people, Nature. 466(7303): p. 238–242.
72. דודי גולדמן, מחקר עולמי חדש מגלה: נמצא הגֶן היהודי, באתר ynet, 7 ביוני 2010
73. יונתן הללי, מחקר: כל היהודים הם לבנטינים מהמזה"ת, באתר nrg‏, 10 ביוני 2010
74. Studies Show Jews’ Genetic Similarity
75. Finding the genetic trail
76. Genes Tell Tale of Jewish Ties to Africa
77. "A substantial prehistoric European ancestry amongst Ashkenazi maternal lineages, Nature Communications 4, Article number: 2543 doi:10.1038/ncomms3543 "
    ראו גם סוכנויות הידיעות, ברומא התנהג כמו אשכנזי, באתר ישראל היום, 9 באוקטובר 2013
78. "Genes Suggest European Women at Root of Ashkenazi Family Tree" מאת ניקולס ווייד באתר ה"ניו יורק טיימס.
79. Eva Fernández, Alejandro Pérez-Pérez, Cristina Gamba, Eva Prats, Ancient DNA Analysis of 8000 B.C. Near Eastern Farmers Supports an Early Neolithic Pioneer Maritime Colonization of Mainland Europe through Cyprus and the Aegean Islands, PLOS Genetics 10, 2014-06-05, עמ' e1004401 doi: 10.1371/journal.pgen.1004401
80. ראו Genetic Studies on Jews (אנ')
81. "New York Times Y Chromosome"
82. Genetics and the Jewish identity by Diana Muir Appelbaum and Paul S. Appelbaum, The Jerusalem Post.‏11 בפברואר 2008.Israel News | The Jerusalem post, www.jpost.com
83. שי זמיר, יהודים הכי דומים גנטית לתושבי המזרח התיכון, באתר ynet, 10 ביוני 2010
84. ynet, מחקר: לכל יהודי העולם מוצא גנטי משותף, באתר ynet, 6 ביוני 2010
85. Nebel, Almut; Dvora Filon, Bernd Brinkmann, Partha P. Majumder, Marina Faerman, and Ariella Oppenheim (November 2001). "The Y Chromosome Pool of Jews as Part of the Genetic Landscape of the Middle East". The American Journal of Human Genetics 69 (5): 1095–112. A. Nebel, D. Filon, B. Brinkmann, P. P. Majumder, M. Faerman, A. Oppenheim, The Y chromosome pool of Jews as part of the genetic landscape of the Middle East, American Journal of Human Genetics 69, 2001-11, עמ' 1095–1112 doi: 10.1086/324070, Ariella Oppenheim, Marina Faerman, Partha P. Majumder, Bernd Brinkmann, Dvora Filon, Almut Nebel, The Y Chromosome Pool of Jews as Part of the Genetic Landscape of the Middle East, The American Journal of Human Genetics 69, 2001-11-01, עמ' 1095–1112 doi: 10.1086/324070
86. סרג'יו דלה פרגולה, "צמיחה, שבר והמשכיות בעם היהודי לפני ואחרי השואה: מבט דמוגרפי", בתוך: בשביל הזיכרון סדרה חדשה 3 (תשס"ט), עמ' 2–11; בתוך: בימי שואה ופקודה: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, חלק ג (עריכה: דן מכמן, חגית כהן), יחידה 9, עמ' 385–387.
87. סרג'יו דלה פרגולה, "צמיחה, שבר והמשכיות בעם היהודי לפני ואחרי השואה: מבט דמוגרפי", בתוך: בשביל הזיכרון סדרה חדשה 3 (תשס"ט), עמ' 2–11; בתוך: בימי שואה ופקודה: מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, חלק ג (עריכה: דן מכמן, חגית כהן), יחידה 9, עמ' 391.
88. Jewish people near zero growth
89. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דמוגרפיה יהודית במאות האחרונות, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ‏04.09.2018
90. ראו כאן
91. טלי פרקש, יהדות ארה"ב מתכווצת: 58% מתבוללים, באתר ynet, 1 באוקטובר 2013
92. כתבה ב"ניו יורק טיימס", 5 בדצמבר 2008.
93. The Genetic Legacy of Religious Diversity and Intolerance: Paternal Lineages of Christians, Jews, and Muslims in the Iberian Peninsula

יהודים - תבניות ניווט

יהדות