גלות היא הכינוי ביהדות להיעדרותו של רוב עם ישראל מארץ ישראל, הנתפסת לפי היהדות כמולדתו הנצחית. במקרא מתוארת הגלות בתור העונש הקשה ביותר שנגזר על עם ישראל בשל חטאיו. כמו כן, השיבה מהגלות מוזכרת במקרא כהבטחה לגאולה באחרית הימים.
כמיהתם של יהודים רבים בגולה לעלות לארץ ישראל נשמרה לאורך הדורות, והוגברה על ידי אנטישמיות שהביאה יהודים רבים להגר מארצות לידתם, ברצון או בכפייה.
בעברית מודרנית, המילה "גּוֹלָה" מתייחסת בדרך כלל למצב אובייקטיבי של חיי יהודים מחוץ לארץ ישראל, בעוד שהמילה "גָּלוּת" מתייחסת למצב הסובייקטיבי של יהודים בגולה.[1]
הגלות במקרא
המסורת היהודית מונה ארבע גלויות: גלות מצרים, גלות אשור, גלות בבל וגלות אדום. על פי אייזן, מוטיב הגלות שב ועולה כבר בסיפורים האוניברסליים של ספר בראשית – בהקשר לאדם, לקין, לנוח, לאברהם, יצחק, יעקב ויוסף:[2]
- אדם מגורש מגן עדן – כלומר מפני האל – בעטיו של אכילת מעץ הדעת. כתוצאה מכך, האדמה מקוללת והאנושות מגורשת מגן העדן. גלות זו שמה קץ לשלמות, לתמימות ולחיי הנצח, וכן היא מלווה בהסתר פניו של הבורא (בראשית ג:יז-יט).
- קין מקולל בגלל חטא הריגת הבל, ונגזר עליו לנוע ממקום למקום כזר בעיני קרוביו וכן לאכול בזיעת אפיו (בראשית ד).
- לאחר שאברהם נוטש את ארצו, מולדתו ובית אביו, וסוף סוף מגיע לארץ כנען - הוא נאלץ לרדת מצרימה בגלל הרעב (בראשית יב).
- יצחק אמנם לא ירד מארץ כנען, אבל הקנאה והשנאה על ברכת ה' השורה עליו גורמות לו להיות מודר בין אחיו (בראשית כו).
- יוסף נמכר למדיינים בעקבות קנאת אחיו וגולה במצרים, ובעקבותיו יורד יעקב מצרימה וגר שם (בראשית לז).
הגלות מתוארת במקומות רבים במקרא כעונש על חטאי העם - לדוגמה:
- וְהֵפִ֧יץ ה' אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (ספר דברים, פרק ד', פסוק כ"ז)
- וְחָרָ֨ה אַף־ה' בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר ה' נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ז)
- וְ֠הָיָ֠ה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ ה' עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ ה' עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֖ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ וֶהֱפִֽיצְךָ֤ ה' בְּכׇל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃ (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוקים ס"ג–ס"ד)
- לָכֵ֗ן כֹּה־אָמַ֞ר ה' צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הִנְנִ֧י מַאֲכִילָ֛ם אֶת־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה לַעֲנָ֑ה וְהִשְׁקִיתִ֖ים מֵי־רֹֽאשׁ׃ וַהֲפִֽצוֹתִים֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדְע֔וּ הֵ֖מָּה וַאֲבוֹתָ֑ם וְשִׁלַּחְתִּ֤י אַֽחֲרֵיהֶם֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב עַ֥ד כַּלּוֹתִ֖י אוֹתָֽם׃ (ספר ירמיהו, פרק ט', פסוקים י"ד–ט"ו)
הגלויות
גלות מצרים
ערך מורחב – שעבוד מצרים
בניגוד לגלויות אחרות, שהיית בני ישראל במצרים לא הייתה כתוצאה מחטא (אף כי יש פרשנים דוגמת הרמב"ן הסבורים שהיא נעשתה בגלל אחד מחטאיו של אברהם אבינו, או על חטאם של אחי יוסף שמכרו אותו לישמעאלים). המפרשים למדו מהפסוק ”ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה” (דברים ד כ) כי גלות מצרים נועדה לזכך ולגבש את עם ישראל. רש"י פירש: "מכור - הוא כלי שמזקקים בו את הזהב".
גלות אשור
- ערך מורחב – גלות אשור
הגליית יושבי ממלכת ישראל הצפונית ועבר הירדנית בידי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור ב-733 לפנה"ס, והשלמתה בידי סרגון השני עם החרבת הממלכה ב-722 לפנה"ס, לאחר סיום מצור בן 3 שנים שפתח שלמנאסר החמישי על שומרון.[3]
גלות החרש והמסגר
- ערך מורחב – גלות החרש והמסגר
גלות בבל
- ערך מורחב – גלות בבל
גלות בבל היא גלות ממלכת יהודה, שהחלה בשנת 597 לפנה"ס על ידי נבוכדנצאר והושלמה ב-586 לפנה"ס עם הגלייתו של המלך צדקיהו. הגלות הסתיימה לאחר 70 שנה עם הכרזת כורש מלך פרס, בשיבת ציון. עליית עזרא והשר נחמיה ובניית ירושלים ובית המקדש מחדש.
גלות אדום (רומי)
- ערך מורחב – גלות אדום
גלות אדום היא הגלות אליה נקלע עם ישראל תחת שלטון האימפריה הרומית והממלכות הנוצריות שירשו אותה. גלות זו לא החלה בהגליה מרוכזת אלא בשורת אסונות לאומיים, שיחד עם עוינות השלטונות רופפו בהדרגה את הנוכחות היהודית בארץ ישראל, והעבירו את כובד המשקל שלה לארצות אחרות.
עם זאת, גם לאחר מרד בר כוכבא, יהודים רבים נותרו בארץ ישראל, כולל בתקופה הביזנטית. התלמוד הירושלמי נחתם במאה הרביעית ושרידים רבים של בתי כנסת נמצאו מתקופה זו. בן-ציון דינור, המחויב לציונות המעשית, כותב בספרו ישראל בגולה: "את תקופת 'ישראל בגולה' אני מתחיל מימי כיבושה של ארץ ישראל על ידי הערבים. לא קודם" זאת מפני ש"עד אז היו תולדות ישראל בעיקר תולדות האומה היהודית היושבת בארצה" והגלות מתחילה למעשה "רק מאותו הזמן שבו חדלה ארץ ישראל להיות ארץ של יהודים, מפני שאחרים באו...".
המסורת היהודית טוענת כי גלות אדום היא הגלות האחרונה, שאחריה ישוב עם ישראל לארצו ולא יגלה שוב. אמירה זו מבוססת על הפסוק: "תם עוונך בת ציון, לא יוסף להגלותך"[4] וכן על הפסוק: "ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות, וישבו... ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".
הגלות בהשקפה היהודית
|
"יש לאֱלוֹהַ חכמה נסתרת בהשאירו אותנו בגלות, - מעין החכמה הצפונה בגרגר הזרע: גרגיר זה נופל אל האדמה ושם הוא משתנה ונעשה לכאורה עפר, מים וטיט, ולפי ראות עיני המתבונן בו לא יישאר לו רושם מוחש כלשהו ממה היה הגרגר קודם לכן. אולם לאחר זמן יתברר כי גרגיר זה הוא אשר ישנה את העפר ואת המים עד שיהיו מטבעו הוא. והוא אשר יעבירם דרגה דרגה עד אשר יתעדנו היסודות ויהפכם להיות כמוהו, ואז יוציא קליפות, עלים ועוד. עד אשר יזדכך הגרעין ויכשר לחול בו העניין ההוא, האלוהי, והצורה של הזרע הראשון, ואז יהיה לעץ נושא פרי כפרי אשר ממנו בא הזרע ההוא." |
| ר' יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר רביעי. תרגום יהודה אבן שמואל |
בשיר השירים רבה מקבלים בהיקף וחשיבות הגלות:
- "מלך המשיח... אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא משעבדנו בשבעים אומות?... ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה. ואחד מכם גולה לסמטריה. דומה כמו שגליתם כולכם."
בעקבות ההשקפה המוצגת בתלמוד בדבר שלוש השבועות, האוסרות על כל ניסיון יהודי להתנגד לגלות ולדחוק את קיצה, התאפיין יחסם הטיפוסי של יהודים במשך מאות רבות של שנים בפסיביות לאומית כלפי ריחוקם הנוכחי מריבונות מדינית וטריטוריאלית. רמב"ם יעץ לנהוג בסובלנות, ודיבר נגד מחשבי הקיצין. לעומתו, בספר הכוזרי, כותב רבי יהודה הלוי כי קיום העם היהודי בארץ ישראל הוא מרכז קיומו, ובגלות עם ישראל הוא כעצמות יבשות, אך ישנה נחמה כי העצמות היבשות יקומו לתחייה כחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. יחד עם זאת, בפועל בכוזרי הוא גוער את עם ישראל, על שאינו מנסה אפילו לחזור לארץ ישראל.
המהר"ל מגדיר במדויק את המציאות הגלותית: עם ישראל אינו בביתו, אינו מכונס יחד ואינו עצמאי משלטון זר.[5]
המודל הרעיוני הדומיננטי קשר את סיום הגלות עם בואו הפיזי של משיח ספציפי. משום כך בדרך כלל הופיעה חריגה מיחסם הטיפוסי של היהודים למצב הגלות רק בצמוד להופעתו של יהודי המציג עצמו כמשיח (למשל: דוד הראובני, שבתי צבי).
התחזקות הפצתה של הקבלה ורעיונותיה, ובעיקר הופעת השלב הלוריאני בקבלה שלאחר גירוש ספרד, בצפת של המאה ה-16, הציבה מודלים חדשים לאקטיביות רוחנית כנגד מצב הגלות, בשאיפה להשפעה ריאלית על המציאות ודחיקת קץ הגלות. על פי השקפתו של האר"י 'הגלות' נתפסת כמעין 'שבירת הכלים' – משבר מכריע בעולם האלוהים כמו בבריאה כולה, הכרוך באבדן הסדר הטבעי. לדידו 'דבר שאינו במקומו הוא בגלות'. לפיכך, כל ההווייה זקוקה לגאולה, ועל האדם להביא את התיקון.
בקבלו על עצמו עול המצוות, פועל עם ישראל לתיקון כל ההווויה. השלמת התיקון והבאת העולם למעמד המתאים לתיקון, היא-היא הגאולה. [...] עם ישראל יוכל לחזור למולדתו, רק אחרי שיושלם תיקון הבריאה כולה.
— האר"י, בתוך גרשום שלום, 'קבלה ומיתוס', פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשל"ו, עמ' 107-111.
בהמשך, גרשם שלום רואה בתופעה הקבלית את הגרעין ללידתה של התנערות יהודית אקטיבית ממצב הגלות, כפי שניכרה בעת החדשה בהתעוררותה של לאומיות יהודית פוליטית, ובלידתה של התנועה הציונית.
שפינוזה ומנדלסון ההציעו שלושה שינויים להבנת מושג הגלות.
נחמן קרוכמל, מראשוני תנועת ההשכלה, משלב בספרו מורה נבוכי הזמן, את ההיסטוריה היהודית במבנה המקובל בהגות זמנו - צמיחה, חוזק וכליון בחייו של עם - אם כי לדעתו ביהדות מבנה זה חוזר על עצמו לנצח. על פי גישה זו, הוא קובע את שלב ההתדרדרות בימי בית שני בתקופה שממלכות הורדוס ועד למרד בר כוכבא, שהוא הניצוץ האחרון לריבונות יהודית, וממנו מתחילה למעשה הגלות.
על פי אהרון אופנהיימר, התפיסה הרואה בחורבן בית שני את התחלת הגלות נעוצה בגישה נוצרית עתיקה, עוד מימי יוסטינוס מרטיר וטרטוליאנוס, שהציגה את חורבן הבית כסימן לכך שקרבנו של ישו הוא השלמתה ותכליתה של עבודת הקורבנות. על פי גישה זו, הנקראת תאולוגיית החילופין, היהודים שדחו את ישו ונאחזו בחזון המקדש מרדו באל, ולכן תפסה הכנסייה את מקומו של עם ישראל כנציגת רצון אלוהים בעולם. למעשה בתקופה שאחרי חורבן בית שני הייתה עדיין לעם ישראל אוטונומיה מבחינה דתית, כלכלית ותרבותית. מרד בר כוכבא המחיש את אחדות עם ישראל ועוצמתו המדינית הצבאית בתקופה ההיא.[6]
שלילת הגלות
מיתוס שלילת הגלות בתפיסה הרעיונית הציונית מתייחס לדחייה תרבותית ומהותית של הגלות כמקום וכתקופה של היהודי הגלותי, לעומת הגאולה של שיבת ציון. תפיסה זו באה לידי ביטוי הן בפלגים הסוציאליסטים המהפכניים והן בציונות הדתית אשר ראתה בשיבת ציון ומיזוג הגלויות אתחלתא דגאולה. במקביל למיתוס שלילת הגלות התפתח בציונות מיתוס היהודי החדש.
סיום הגלות
- ערך מורחב – קיבוץ גלויות
יש האומרים כי תהליך הגאולה, כמו הירידה לגלות, הוא תהליך ממושך וכל קביעה של תאריך מסוים לתחילתה או סיומה, הוא שרירותי, להבדיל מדעת הראשונים והאחרונים שהביעו דעה נחרצת בנושא זה. במסורת העממית התקבע מושג "אלפיים שנות גלות" אך העובדות ההיסטוריות מלמדות כי תקופה זו הייתה קצרה יותר, היות שיהודים רבים נותרו בארץ לאחר חורבן בית שני עוד מאות שנים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- ישראל יעקב יובל, "מיתוס ההגליה מן הארץ - זמן יהודי וזמן נוצרי", אלפיים 29, 2005.
- הרב מנחם מנדל פומרנץ אחישנה - "גלות ישמעאל ותקופת אחרית הימים בראי חז"ל" מוסדות 'באר ישראל', תשע"ג
- עופר שיף (עורך), מולדות בגולה: תפיסות של שייכות וזרות בתפוצה היהודית (קובץ מאמרים), עיונים: סדרת 'נושא', 2015, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון
קישורים חיצוניים
- זאב סולטנוביץ', הגלות, באתר "ישיבה"
- הרב ברוך שלום הלוי אשלג, גלות ישראל שבאדם אתר קבלה לעם
- יורם שורק, מתי התחילה הגלות?, במדור "דברים שיורמים יודעים", באתר ארכיון האינטרנט (במקור, מאתר "nana10")
- עופר שיף (עורך), גלויות ישראליות: מולדת וגלות בשיח הישראלי (קובץ מאמרים), עיונים: סדרת 'נושא', 2015, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון.
- עופר שיף (עורך), מולדות בגולה: תפיסות של שייכות וזרות בתפוצה היהודית (קובץ מאמרים), עיונים: סדרת 'נושא', 2015, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון.
- גלות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
