שלילת הגלות

שלילת הגלות היא תפיסה רעיונית ציונית המתייחסת לדחייה תרבותית ומהותית של הגלות כמקום וכתקופה של היהודי הגלותי לעומת הגאולה של שיבת ציון. תפיסה זו באה לידי ביטוי הן בפלגים הסוציאליסטים המהפכניים והן בציונות הדתית אשר ראתה בשיבת ציון ומיזוג הגלויות אתחלתא דגאולה. שלילת הגלות כללה את דחייתן של לשונות היהודים שנוצרו תוך שימוש בשפות הלועזיות בתפוצות ישראל, כגון היידיש ולדינו.

במקביל לרעיון שלילת הגלות התפתח בציונות רעיון היהודי החדש.

מעמדות

לפי הפילוסוף יעקב קלצקין, ”הגלות משחיתה את האדם... חיי גלות אינם קרויים חיים, לא בבחינה הלאומית ולא בבחינה האנושית”.^[1] ההיסטוריון הישראלי גדעון שמעוני סובר כי שלילת הגלות היא יסוד מיסודות הציונות, משום שהאויב העיקרי נגדו נלחמה הציונות הקונסטרוקטיבית בארץ ישראל היו החיים היהודיים בגלות. זאת בניגוד לתנועות לא-ציוניות שקמו בגולה (ובראשן הבונד), שחייבו חיים משותפים עם גויים וראו באנטישמיות את האויב העיקרי. האלטרנטיבה של חיים יהודיים מלאים בגלות היא אם כן חלופה בלתי-תקפה מבחינה ציונית, וסכנתה למפעל הציוני גדולה.^[2]

שלילת הגלות היא הפן המשלים של טיפוח אתוס הצבר. פן זה היווה חלק מתרבות הנגד החילונית, שהייתה הבסיס לצמיחת התרבות הישראלית-העברית המקורית וקהילת-הלאום הישראלית. מבחינה כלכלית קראו כל גוני שלילת הגלות לנטישת כלכלת התיווך היהודית ("עסקי אוויר") ומעבר למקצועות יצרניים. שלילת הגלות האידאולוגית מסבירה את התיעוב העמוק שנוצר בציונות נגד ירידה מארץ ישראל.

במקביל לפלגי הציונות החילוניים, נוצרו בציונות הדתית אתוסים דתיים של "יהודי חדש" ושל "שלילת הגלות".

מגמות

שלילה רדיקלית

ראו גם – הכנענים

שלילת גלות עזה הופיעה בכתביו של יוסף חיים ברנר והשפיעה על רבים שקראו אותם. ברנר שלל את המצב הקיומי הגלותי מכל וכל, כולל המורשת התרבותית שנוצרה בגולה והיהודים המעדיפים לחיות בגולה.

בקוטב רדיקלי של שלילת הגלות נמצאת תנועת הכנענים (שנות הארבעים והחמישים), שראתה בעברי הארץ-ישראלי אדם חדש וגאה, המחובר למזרח התיכון, שבינו ובין היהודי הגלותי פעורה תהום לשונית ואידאולוגית בלתי ניתנת לגישור. למרות שהתנועה הייתה קטנה, השפעתה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל הייתה ניכרת, במיוחד אצל יוצרים השייכים ל"דור בארץ" (כגון ס. יזהר, משה שמיר, חנוך ברטוב, בנימין תמוז).

דוד בן-גוריון נתפס כמייצג עמדה שוללת גלות באופן מובהק, הוא שלל לחלוטין כל גילוי גלותי, אך עם זאת נקט בגישה פרגמטית מול יהדות ארצות הברית והעולם המערבי ולא התעלם מחשיבות תמיכתם במדינה.^[3] עם זאת זכתה יהדות ארצות הברית לגינוי מוסרי בשל קיומה כגלות בבל מודרנית, כלומר מצב גלות-של-קבע התומך במדינת ישראל "מבחוץ" מבלי להגשים. ביטוי פובליציסטי-אמנותי לכך ניתן בשירי הטור השביעי של נתן אלתרמן, ובפרט בשיר "ניו פומבדיתא".

בהשפעת הגישה הרדיקלית לא התפתחה תרבות יידיש בארץ ישראל ובמדינת ישראל. בשנת 1949 החליטה הממשלה לאסור הופעות תיאטרון יידיש של אזרחי מדינת ישראל, כפועל יוצא מקביעת העברית כשפת הארץ היחידה^[4]. כבר מתקופת היישוב, ובפרט בעת העלייה ההמונית, חייב הממסד עברות שמות כדי ליצור הפרדה וניתוק סמליים בין היהודי החדש בארץ החדשה לבין היהודי הגלותי.

ביטוי לשלילה רדיקלית ניתן למצוא בספרו של ארתור קסטלר "הבטחה והגשמה" מ-1950.^[5]

שלילה דו-ערכית

הוגים של הציונות הקונסטרוקטיבית כנחמן סירקין, דב בר בורוכוב ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי הפנו חיצים כנגד החיים הדתיים בגולה וכנגד העיסוק ב"עסקי אוויר" בלתי יצרניים, אך ראו בסוציאליזם דרך להפוך את היהודים הגלותיים לבני אדם מועילים ויצרניים ולהופכם ליהודים חדשים עוד בהיותם בגלות. דרך זו נקראה על שם מאמרו של ברדיצ'בסקי "שינוי ערכין"^[6].

פרגמטיזם: שלילת הגלות ללא שלילת הגולה

גישת הפרגמטיזם, כפי שביטא אותה במיוחד אחד העם ("שלילת הגלות במובן הסוּבּיֶיקטיבי, וחיוב הגלות במובן האוֹבּיֶיקטיבי"),^[7] וכפי שהתקבלה על ציונים מאנגליה וארצות הברית טענה שאמנם, עקרונית, יש לשלול את הגלות מכל וכל ולהצביע על הקלקולים שנגרמו ליהודים כתוצאה מכך שאינם עם חופשי בארצו. אך, באופן פרגמטי, כיוון שקיבוץ גלויות שלם בארץ ישראל אינו אפשרי, יש לשאוף לחיים ציוניים, יצרניים וגאים גם בגולה.

שלילת הגלות בציונות הדתית

בציונות הדתית ניתן לראות את היחס אל "שלילת הגלות" הן כתגובה לפסיביות הגלותית של קבלת גורל משמיים וציפייה לבוא הישועה, והן כחלק מתפיסת הציונות כראשית עידן הגאולה, דרך מימוש חזון שיבת ציון. האקטיביות של היהודי החדש לפי הציונות הדתית מביאה את ראשית הגאולה דרך מעשיו ולא מחכה לדרך נס. בקריאה אחרת, הקמת המדינה כחזרת המלכות אשר בה מתקיים קיבוץ הגלויות, נעשתה על ידי המשיח. על פי קריאת משנה תורה של הרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות פרקים י"א-י"ב, ימות המשיח מתקיימים כאשר ישנו שלטון עצמאי של עם ישראל וקיבוץ גלויות בארץ ישראל.

שלילת הגלות באה לידי ביטוי גם בהדגשת חשיבותה המיתית של ארץ ישראל, כך לדוגמה בספר "אורות" של הרב קוק: "אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּה דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקַת קִיּוּמָהּ הַחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. [...] צִפִּיַּת יְשׁוּעָה הִיא כֹּחַ-הַמַּעֲמִיד שֶׁל הַיַּהֲדוּת הַגָּלוּתִית, וְהַיַּהֲדוּת שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא הַיְשׁוּעָה עַצְמָהּ". הרב קוק ראה בחלוצים החילונים ככלים התורמים ללא ידיעתם לקירוב הגאולה, וכי עצם היותם בארץ ישראל תשרה בהם את הרוח האלוהית.

שלילת הגלות וזיכרון השואה

שלילת הגלות השפיעה באופן מכריע על תפיסת השואה במדינת ישראל. הישראלים שגדלו והתחנכו על שלילת הגלות ראו ביהודי הגלות חלשים, פסיביים ומפוחדים, וכינו אותם "צאן לטבח" ואף בכינוי המזעזע "סבונים". יוצאי דופן היו הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, רבים מהם חניכי תנועות הנוער היהודיות הציוניות. יום הזיכרון שנקבע נקרא "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" בדגש על המילה "גבורה". הדבר הביא לקליטה לקויה של ניצולי השואה, מהם נדרש להפוך מיד ל"ישראלים חדשים" ולפיכך להדחקה של סיפורי הניצולים.^[8]

עם זאת, משפט אייכמן, היה קו שבר בהתייחסות לשואה בפרט וליהודי ותרבות הגולה בכלל.^[9]

יחס חיובי כלפי הגלות משנות השישים

בשנות השישים החלה התרבות העברית להתבסס באופן שאפשר ביטוי חיובי כלפי הגולה, יהודי התפוצות ומורשתם.

בספרות עברית החלו לצאת ספרים כגון "עסקת השוקולד" (1965) מאת חיים גורי ו"פצעי בגרות" (1965) מאת חנוך ברטוב, מראשי סופרי דור תש"ח, הדנים במפגש המודחק עם אימי השואה.^[10] התיאטרון בישראל החל לדון בשואה ובגלות עם מחזות כגון "ילדי הצל" מאת בן-ציון תומר.

אחת הדוגמאות הבולטות ביחס החיובי לגולה הייתה העלאת המחזמר "המגילה" לפי ה"מגילה לידער" מאת המשורר האידי איציק מאנגר בשנת 1966 דווקא במועדון החמאם אותו ניהלו מייצגי הצבריות (שנולדו במזרח אירופה): דן בן אמוץ וחיים חפר. המחזמר זכה להצלחה רבה.

השפעת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור

גל אנטישמיות לאחר מלחמת ששת הימים כמו גם תחושת האופורייה בעם היהודי בתפוצות, הביאו לגל עלייה לישראל. טענתם של דור הבנים של עולי שנות ה-50 מארצות ערב שתנאי הקליטה של העולים החדשים טובים בהרבה מתנאי הקליטה שהיו להוריהם, הייתה אחת הסיבות להפגנות הפנתרים השחורים ב-1970. המאבק הביא אל ההכרה הציבורית את שלילת הגלות המזרחית ולהתחלת כניסה של ערכי תרבות מכל הגלויות אל הזרם המרכזי של התרבות הישראלית.

תחושת האוטופיה של אחרי מלחמת ששת הימים הביאה להתעוררות מיסטית ומשיחית בקרב הציונות הדתית בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, אשר ראו בתוצאות המלחמה והחזרה אל המקומות הקדושים קשר ישיר שבין יד אלוהים ופעולה אנושית. התנפצות האופוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים קיבלה אופי משיחי-מעשי עם הקמת גוש אמונים. לפי משנתו של הרב קוק הבן, לאחר הקמת מדינת ישראל, רק אלה היושבים בה, ולא אלה החיים בגלות, הם המייצגים והממשיכים האמיתיים של הקיום הלאומי היהודי^[11].

ראו גם

• השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית
• תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה
• תחיית הלשון העברית
• "הדרשה" מאת חיים הזז
• הכנענים

לקריאה נוספת

• עוז אלמוג, הצבר – דיוקן, עם עובד, 1997, עמ' 124–152
• א"ב יהושע, בזכות הנורמליות: חמש מסות בשאלת הציונות, הוצאת שוקן, 1980
• אליעזר דון-יחיא, "שלילת הגולה בציונות הדתית", אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית, רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2003, כרך ג', עמ' 258–229. (הספר בקטלוג ULI)
• אמנון רובינשטיין, מהרצל עד גוש אמונים ובחזרה, הוצאת שוקן, 1980
• אניטה שפירא, "לאן הלכה שלילת הגלות", אלפיים 25, תשס"ג, עמ' 9–54
• דן לאור, "מ'הדרשה' ל'כתב אל הנוער העברי': הערות למושג 'שלילת הגולה'", אלפיים 21 (תשס"א) 171–186
• גדעון שמעוני, "בחינה מחדש של "שלילת הגלות" כרעיון וכמעשה", בתוך: אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס (עורכים), עידן הציונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000 עמ' 45–64
• יוסף גולדנברג, השתקפותה של שלילת הגולה בזמר העברי, קתדרה 111, ניסן תשס"ד (2004), עמ' 129–148
• דינה פורת, ‏שאלת ההצלה בתקופת השואה על רקע 'שלילת הגולה' בישוב הארץ-ישראלי, הציונות כ"ג, 2001, עמ' 192–175
• אמנון רז-קרקוצקין, ‏גלות בתוך ריבונות – לביקורת "שלילת הגלות" בתרבות הישראלית, חלק ראשון, תיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993; חלק שני, תיאוריה וביקורת 5, סתיו 1994

קישורים חיצוניים

• יובל דרור, מ"שלילת הגלות" ל"טיפוח התודעה היהודית", פנים – הקרן לקידום מקצועי, גיליון 24, קיץ 2003, באתר הסתדרות המורים
• סמדר שרלו, ניגון חדש בעולם התשובה, מוסף 'שבת', מקור ראשון, י' אלול תשע"ד, 5 בספטמבר 2014

הערות שוליים

1. יעקב קלצקין, תחומים: מאמרים, 1942 עמ' 77.
2. גדעון שמעוני, בחינה מחדש של "שלילת הגלות" כרעיון וכמעשה בתוך: אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס (עורכים), עידן הציונות, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000, עמ' 45.
3. ראו: יצחק קונפורטי, היסטוריוגרפיה בשירות האומה: דוד בן-גוריון וההיסטוריה היהודית, בתוך: יוסי גולדשטיין (עורך), יוסף דעת, מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון לחג יובלו, באר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת באר שבע, תש"ע-2010, עמ' 398-392.
4. נתן ולפוביץ', הרשלה מאוסטרופולי בבית המשפט, באתר הארץ, 30 במרץ 2004
5. ארתור קסטלר, הבטחה והגשמה: ארץ ישראל 1917-1949, אחיאסף 1950
6. ישראלה הלזנר, מתיה קם, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, באתר "תרבות•il"
7. אחד העם, שלילת הגלות, בפרויקט בן-יהודה.
8. תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ירושלים, 1991, עמ' 148-138; אניטה שפירא, מפגש היישוב עם שארית הפליטה, בתוך: ההליכה על קו האופק, תל אביב, הוצאת עם עובד, 1989, עמ' 355-325; עוז אלמוג, הצבר – דיוקן, עמ' 143-142.
9. חנה יבלונקה, משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה.
10. איריס מילנר, השואה בספרות הישראלית, באנציקלופדיה זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך ג', עמ' 211‏.
11. אליעזר דון-יחיא, "שלילת הגולה בציונות הדתית", אבי שגיא ודב שוורץ (עורכים), מאה שנות ציונות דתית . רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2003, כרך ג', עמ' 258-229.