יעקב קלצקין

יעקב קְלַצְקין (קלאצקין; 3 באוקטובר 1882, ברזה קרטוסקה, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – 26 במרץ 1948, וֵוֵה, שווייץ) היה פילוסוף יהודי שפינוזיסט, פעיל ציוני, מו"ל, עורך ופובליציסט המעורה בחיי הרוח של התקופה. ערך את ביטאון התנועה הציונית די ולט, ייסד (עם נחום גולדמן) את הוצאת הספרים "אשכול" והיה עורכה הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה. אייזיק רמבה כתב עליו: "עד עלות היטלר לשלטון הוא היה מן האישים המפורסמים ביותר בקרב היהדות במערב אירופה, והשפעתו התפשטה על פני חוגי האינטליגנציה הלאומית בעולם כולו"^[1].

יעקב קלצקין
Jakob Klatzkin

לידה	3 באוקטובר 1882 ברזה קרטוסקה, בלארוס
פטירה	26 במרץ 1948 (בגיל 65) ווה, שווייץ
תחומי עניין	פילוסופיה יהודית, אנציקלופדיה, תרגום לעברית, פילוסופיה
עיסוק	פילוסוף, פובליציסט, מתרגם, סופר, מרצה באוניברסיטה
הושפע מ	שפינוזה, הרמן כהן
השפיע על	ירמיהו יובל

קורות חייו

קלצקין נולד בברזה קרטוסקה שברוסיה הלבנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום ביארוזה בבלארוס), למשפחה רבנית, בנם של הרב אליהו קלצקין (1852–1932), רב בלובלין ובקהילות רבות נוספות, מחשובי הפוסקים בדורו, ואשתו השנייה, ליבֶּה יֶנטה (ליבע יענטע),^[2] בתו של הרב ברוך מרדכי ליבשיץ (תקס"ט–תרמ"ה), מחבר "ברית יעקב" ורבן של סמיאטיץ, וולקוביסק, נובהרדוק ושדליץ.

לקראת סוף המאה ה-19, בגיל 15 בלבד, נסע מערבה לגרמניה ורכש את השכלתו באוניברסיטת מרבורג, אצל הפילוסוף היהודי הרמן כהן. ב-1903, בגיל 20, נסע לקונגרס הציוני העולמי בבזל, הוקסם מדברי תיאודור הרצל, והפך לציוני נלהב. מאז התחיל לפרסם בעיתונות מאמרים ציוניים, ובין השנים 1909–1911 ערך את ביטאון התנועה הציונית בגרמניה, Die Welt, ועבד בקרן הקיימת לישראל עד שנת 1915.

בגיל שלושים סיים את לימודי הדוקטורט. בשנת 1915 היגר לשווייץ, והתחיל לפתח את הגותו הפילוסופית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שב לגרמניה, והתגורר בברלין, שם ייסד יחד עם נחום גולדמן בית הוצאה לאור "אשכול", שבו הוציא לאור את מרבית ספריו בעברית. אחד הספרים החשובים שיצאו לאור במסגרת זו הוא אנציקלופדיה יודאיקה (Encyclopaedia Judaica) – אנציקלופדיה מקיפה המתמקדת בנושאי עם ישראל: יהדות, מדעי היהדות ותולדות עם ישראל. מהאנציקלופדיה ראו אור 10 כרכים בגרמנית ועוד שני כרכים בעברית בשנים 1928–1934, והיא לא הושלמה עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. ספר בולט נוסף שהוציא לאור הוא "אוצר המונחים הפילוסופיים" (בארבעה כרכים), שתרם תרומה משמעותית לפיתוח הפילוסופיה העברית המודרנית.

בין השנים 1921–1922 הוציא לאור בהיידלברג את כתב העת Freie Zionistische Blatter ("דפים ציוניים חופשיים"), שעל אף שלא האריך ימים, הסב אליו תשומת לב בשל הרוח הביקורתית החופשית שנשבה בין דפיו. כמו כן ייסד בלוזן את הוצאת הספרים "על המשמר" (אין קשר לעיתון בשם זה). בשנים שעד מלחמת העולם השנייה נע בין גרמניה לשווייץ, והמשיך בפרסום חיבורים ומאמרים. בשנת 1940, בעקבות המלחמה, היגר לארצות הברית, ובשנת 1941 קיבל משרת הוראה בעברית באוניברסיטת שיקגו בהמלצת ידידו, אלברט איינשטיין. אחרי סיום המלחמה חזר לשווייץ, ובה חי עד מותו בוֵוֵה (Vevey) בשנת 1948.

בשנת 1921 התחתן עם אשה גרמנייה נוצרייה, ונולד להם בן אחד. על פי עדות של קרוב משפחתו, נישואיו נערכו אצל רב, ומכאן עלתה ההשערה כי אשתו התגיירה^[3]. בשנות מלחמת העולם השנייה, כשעבר לארצות הברית, נותרה אשתו בשווייץ, ובנו שנסע עמו לארצות הברית התגייס לצבא האמריקני.

למרות ריחוקו מדת אבותיו, הוא לא חדל לנהל עמה דיאלוג עד סוף ימיו. הרי עדותו העצמית:

הריני יוצא ולומד מעצמי כמה קשה לעמוד על טיבו האמיתי של אדם. לדוגמה: אפילו מכרי היודעים אותי ואת דעותי והליכותי זה ארבעים שנה, ודווקא אלו היודעים אותי ביותר, אי אפשר להם לשער ואף יהיו מסרבים להאמין, שלפרקים אני מתעטף טלית ולובש תפילין ומתפלל ביחידות על גאולת ישראל, מתוך חרדת קודש ובכיות ממושכות כאחד מאבותי הקדושים. כל שכן שלא יהיו מעלים על הדעת שלעיתים אני קם בלילה ואומר 'תקון חצות' מתוך השתפכות הנפש עד כדי התשת כל כוחותי.^[4]

ידידו אריה לייב גלמן, נשיא התאחדות תנועת המזרחי שפגש בו באחרית ימיו, מספר על המפנה שחל בו: ”נפגשתי עם המנוח לפני כמה שנים בניו יורק, בהרצאות על התנ"ך שניתנו על ידי הגאון רבי חיים הליר שהיה כרוך אחריו בכל נימי לבבו ונפשו, ואז מצאתיו כבר שבור ורצוץ בגוף ובנפש. קלצקין היה לפי דברי עצמו "אכול ספקות, צרוב אכזבה, מיוגע ומדוכדך בתוך לבטי שאלות והתהיות”. אולם, כנראה מתוך מסותיו האחרונות, בא מיפנה חדש במהלך מחשבותיו וגישתו אל ענייני היהדות התבהרה בצורה חיובית נפלאה^[5]. באותו פרק הוא גם מצטט את קלצקין שכתב ב"אחת ממסותיו": ”כשאני מבקש להבריח מעלי את יצרי ולהשרות עלי רוח הלימוד והעיון, אני מתחיל ללמוד בניגון הגמרא של אבי, ומיד אני נמשך אל עולם הרוח”.

משנתו הפילוסופית ודעותיו

קלצקין התכתב והתפלמס עם שורה ארוכה של הוגים ואישי רוח, בהם מרטין בובר, נחום גולדמן, זיגמונד פרויד, דוד וולפסון, חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון, יוסף קלויזנר ואלברט איינשטיין. מכתבים אלו שמורים בארכיון הציוני המרכזי.^[6]

קלצקין נודע כשפינוזיסט אדוק, בעיקר בזכות תרגומו ל"תורת המידות" של שפינוזה וכתיבת ביוגרפיה על חייו ומשנתו (ראו להלן). בנוסף, הגותו חדורה בפנתאיזם הרואה בטבע ובקולקטיב את השלמות האידיאלית.

קלצקין ראה את מהלכו הטבעי של האדם, כרוח הנכנסת לתוך זרם החיים הטבעי, וחיי הנפש בחיק הטבע הם החיים האידיאליים. לעומת זאת, כניסתם של הרוח והתבונה אל תוך זרם החיים גורמים לניכורו של האדם מהעולם, ומובילים אל "שקיעת החיים".

גם השקפתו הציונית מושתתת על הפנתאיזם השפינוזי. קלצקין הבחין בין שני סוגים של יהודים. יהודי "מקורי", שזורם עם הטבע הכללי והפנתאיסטי וחי עִמו, ויהודי "גלותי", שראיית עולמו הושחתה במשך שנות הגלות על ידי שיטות תאולוגיות שונות ועל ידי המעבר ל"רוחניות". בתחייה הציונית הוא ראה שיבה אל המקוריות היהודית וקפיצה מעבר לזמן ההיסטורי, שהשחית את היהדות.

קלצקין הוביל את האסכולה של שלילת הגלות. הוא הכניס מושג זה ללקסיקון של מושגי הציונות, והיה בר הפלוגתא הגדול ביותר של אחד העם^[7]. הוא גרס כי אין מקומם של היהודים בגלות, במדינות שאינם מזדהים עם לאומיותן, וכי המקום היחיד בו ראוי ליהודים להתגורר הוא במדינה משלהם. לדבריו, ”המטרה הציונית היא לגזור את היהדות לשניים: ארץ ישראל לגאולה, והגולה לכליה”.^[8]

יצירות ופרסומים

כאמור, קלצקין תרגם את "תורת המידות" ("אתיקה") של שפינוזה, ותרגומו היה התרגום העברי הנפוץ משך שנים רבות, עד תרגומו המחודש של ירמיהו יובל בשנת 2003. יובל מציין בהקדמתו לתרגום את הסנטימנטים שהוא ובני דורו מרגישים ביחס לתרגום זה, עד שאף על פי, לטענתו, ש"תרגום קלצקין הוא ספרותי ומליצי יותר ממדעי", מכל מקום "במקום או שניים החלטתי לצטט ממנו כמעט במדויק, כמחווה למפעלו החשוב של קלצקין ולזכרונות בני דורי".^[9]

בנוסף, פרסם קלצקין את החיבורים הבאים:

• Thesaurus philosophicus linguae Hebraicae et veteris et recentioris, Hildesheim 2004

• ספר הזכרונות של יעקב קלאצקין, פרנקפורט: תרס"ב.
• משנת אחרונים: אמרי חכמה של גדולי הסופרים וההוגים בעולם ממונטין עד ימינו.
• גלות וארץ (הנחות למסקנות), ניו יורק: תר"פ.
• שרטוטים אחדים לדמותו של אחד העם, ניו יורק: תר"פ.
• ברוך שפינוזה: חייו, ספריו, שטתו, ליפסיה ה'תרפ"ג.^[10]
• הרמן כהן: שטתו במוסד ומשנתו ביהדות, ברלין: 1923.
• קרעים: מדרשים פלוסופיים, ירושלים: ה'תרפ"ד.
• זוטות, ברלין תרפ"ה.
• תחומים, ברלין: תרפ"ה.
• משנת ראשונים, מבחר פתגמים של הפילוסופיה היוונית, ברלין: תרפ"ה.
• שקיעת החיים, חיבור פילוסופי, ברלין תרפ"ה.
• אוצר המנחים הפילוסופיים ואנתולוגיה פילוסופית, ארבעה כרכים, ברלין: תרפ"ו-תרצ"ד.
• די פראבלעמען פון מאדערנעם יידנטום, ורשה: תר"צ. (ביידיש)

חיבור זה יצא לאור גם בגרמנית:

• Probleme des modernen Judentums, Berlin 1918

וחיבור בעל תוכן דומה:

• Krisis und Entscheidung im Judentum, Berlin 1921

• Der Erkenntnistrieb als Lebens und Todesprinzip" (Zurich, 1935)

מסות שפרסם:

• מתן שני, אודסה: תרע"א.
• צמצום הנשמה, אודסה: תרע"א.
• הסתכלות בנצח, אודסה: תרע"א.
• מידת האמת, אודסה: תרע"א.

מהכתבים שהותיר בכתב-יד, יצא לאור על ידי אברהם קריב הספר כתבים, תל אביב: תשי"ג.

לקריאה נוספת

• זאב לוי, שפינוזה ומושג היהדות, עמ' 169–181.
• יותם חותם, 'יעקב קלצקין: גנוסטיקה מודרנית, כפירה וציונות', בתוך האלוהים לא יאלם דום, מכון ון ליר, ירושלים: 2009, עמ' 254–292.
• גרשון חורגין, 'משנתו הפילוסופית של יעקב קלצקין', בתוך אופקי מחשבה, הוצאת ישיבה אוניברסיטה, ניו יורק, תשכ"ח.
• נורית גוברין, "ויכוח שאחר לבוא: פולמוס מ.י. ברדיצ'בסקי ויעקב קלצקין", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 412–418.
• שלום קרמר, לשונם של סופרים: א. יעקב קלצקין ב. דב סדן, הוצאת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית, ירושלים, תשל"ה, 1975, (לשוננו לעם).
• אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שלישי, כרך ב', הוצאת עם עובד, 2005, פרק שישי: שקיעת החיים או חבלי גאולה – משנותיהם של יעקב קלצקין וישעיהו אביעד, עמ' 172–185.

קישורים חיצוניים

• כתבי יעקב קלצקין בפרויקט בן-יהודה
• רשימת מאמרים על יעקב קלצקין באתר רמב"י
• משפחת קלצקין, באתר של אילת גורדין לויטן
• א. רזניק, ד"ר יעקב קלצ'קין (מלים אחדות לחג יובלו), דואר היום, 6 במאי 1932
• מ. רייזין, יעקב קלצקין, חרות, 14 בינואר 1949
• א. א. גדנסקי, הפילוסוף יעקב קלצקין: מרשימותיו של בעל בית-אורחים, חרות, 29 בנובמבר 1957
• אייזיק רמבה, בנים אכלו בוסר | חייו הכפולים של הד"ר יעקב קלאצקין, מעריב, 1 בספטמבר 1967, האב דחף את בנו לשנאה, מעריב, 8 בספטמבר 1967
• יעקב קלצקין (1882-1948), דף שער בספרייה הלאומית
• יעקב קלצקין, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

הערות שוליים

1. אייזיק רמבה, בנים אכלו בוסר | חייו הכפולים של הד"ר יעקב קלאצקין, מעריב, 1 בספטמבר 1967, האב דחף את בנו לשנאה, מעריב, 8 בספטמבר 1967
2. "יעקב קלצקין", גנזים: קובץ לתולדות הספרות העברית בדורות האחרונים, ה (תשל"ז 1977), 42.
3. אייזיק רמבה, בנים אכלו בוסר | חייו הכפולים של הד"ר יעקב קלאצקין, מעריב, 1 בספטמבר 1967, האב דחף את בנו לשנאה, מעריב, 8 בספטמבר 1967
4. (כתבים עמוד 352)
5. "היהדות במאבקה", יהודה לייב גלמן, עמ' מג
6. יעקב קלצקין, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
7. אייזיק רמבה, בנים אכלו בוסר | חייו הכפולים של הד"ר יעקב קלאצקין, מעריב, 1 בספטמבר 1967, האב דחף את בנו לשנאה, מעריב, 8 בספטמבר 1967
8. ראו בארוכה בספרו של משה חיים אפרים בלוך, "מי נתן למשיסה יעקב", ניו יורק: חש"ד.
9. המקום בו הלך יובל בעקבות קלצקין, הוא באתיקה ח' 4: נאה לחכם שיהא מתרענן ומהנה את עצמו, במידה הראויה, במעדני מאכל ומשתה, וכן בריחות טובים, בנועם צמחים רעננים, בקישוטים, במוזיקה, בתרגילי גוף, בתיאטרון ובדברים אחרים מעין אלו, שהאדם יכול למצוא בהם תועלת לעצמו בלי שום הפסד לחברו.
10. Jakob Klatzkin, Barukh Shpinozah : aya, sefura shiato, Lipsiyah : A.Y. Shibel, 1922