נבוכדנאצר השני
מלך בבל בשנים 605-562 לפנה"ס. החריב את בית המקדש הראשון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נְבוּכַדְנֶאצַּר הַשֵּׁנִי או נְבוּכַדְרֶאצַּר הַשֵּׁנִי (באכדית: Nabû-kudurri-uṣur) היה מלך בבל בתקופת האימפריה הבבלית החדשה. הוא עלה למלוכה בשנת 605 לפנה"ס. היה בנו של המלך נבופלאסר, ומחריבו של בית המקדש הראשון.
 | |||||
| דיוקן של נבוכנצר השני על קמע , מלווה בכתובת: אני נבוכדנצר, מלך בבל | |||||
| לידה |
642 לפנה"ס ארך, עיראק | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
7 באוקטובר 562 לפנה"ס (בגיל 80 בערך) בבל, האימפריה הבבלית החדשה | ||||
| מדינה | האימפריה בבלית החדשה | ||||
| בן או בת זוג | Amytis of Media | ||||
| |||||
לנבוכדנאצר מיוחסת בניית הגנים התלויים בבבל, שעל פי האגדה נבנו עבור אשתו, שהתגעגעה לנוף ההרים בו גדלה.
מקור שמו
משמעות שמו האכדי נבו־כודורי־אוצור 𒀭𒈾𒁉𒌝 𒆪𒁺𒌫𒊑 𒌑𒍑𒌋𒌫[1] היא "נבו, נצור את בכורי": "נבו" הוא אל החכמה הבבלי, "כודורי" שמשמעו 'בן בכור', "אוצור" מהשורש השמי נ־צ־ר (בנפילת נ') שמשמעותו כבעברית נְצוֹר, שְׁמוֹר.[2]
קיימת מילה שנייה באכדית "כודורי" שמשמעה 'גדר, אבן גבול'[3] (קשורה לעברית גדר), ועקב כך בעבר פורש שמו כ"נבו שומר הגבול". הן המרכיב התאופורי "נבו" הן הסיומת "־אצר" מקובלות בשמות בבליים (לדוגמה נבופלאסר, נבונצר ואחרים).
השם מופיע בתנ"ך במספר צורות איות שונות: נְבוּכַדְנֶצַּר (בספרים דניאל, אסתר, עזרא ונחמיה), נְבוּכַדְנֶאצַּר (בספרים מלכים, ירמיהו, דברי הימים ודניאל) ונְבוּכַדְרֶאצַּר (בספרים ירמיהו ויחזקאל).
מלחמותיו
סכם
פרספקטיבה
עוד בהיותו יורש עצר כבש נבוכדנאצר השני את סוריה. בקרב כרכמיש הביס את הצבא המשותף של מצרים ואשור בהנהגתם של פרעה נכו השני ואשור־אובליט השני מלך אשור, וזאת במסגרת מדיניותו לחיזוק שליטתו בלבנט.[4] קרב זה הביא להתמוטטותה הסופית של האימפריה האשורית, ומצרים הפסיקה להיות גורם משמעותי באזור. בעקבות הקרב עלתה האימפריה הבבלית. נבוכדנאצר הביס את ממלכת יהודה, והחריב את ערי הפלשתים ב־604 לפנה"ס. בשנת 601 לפנה"ס יצא למסע צבאי למצרים בתקופת מלכותו של פרעה נכו השני. במסע זה שני הצבאות סבלו מאבדות רבות, והקרב ביניהם הסתיים ללא הכרעה.[5] בשנת 597 לפנה"ס הגלה את יהויכין מלך יהודה לבבל והמליך תחתיו את צדקיהו דודו. בשנת 586 לפנה"ס, בעקבות מרד אזורי בו השתתף צדקיהו, ערך נבוכדנאצר מצור נוסף[6] על ירושלים, ובסופו[7] נהרסה העיר, חרב בית המקדש, והחלה גלות בבל.
במסגרת מדיניותו של נבוכדנאצר לחיזוק שליטתו בלבנט, הוא ניסה לכבוש את צור; הוא צר עליה 13 שנה (אנ') החל מהשנה השביעית למלכהּ אתבעל השלישי,[8][9][10] עד שנת 572 לפנה"ס בערך,[11][10][12][4] ולא הצליח לכבשה.[13] הנביא יחזקאל תיאר במפורט בקינתו על צור את הסתערות נבוכדנאצר על צור ואת סבל העיר. במקום אחר יחזקאל מזכיר שנבוכדנאצר לא הצליח להפיל את צור במצור.[14] המקורות הבבליים לא מזכירים במפורש את כיבוש צור, צידון או אחד מהאיים והארצות הכפופים להן, אולם ניכר שהצבא הבבלי הגיע לקרבת החוף הכנעני.[13] בתעודות שהתגלו בארמון המלכים בבבל מוזכרים אסירים מדיניים מערים פיניקיות, ביניהן צור,[13] וכן מתועדות הקצאות ציוד (כמו אוהלים, נעליים, שריונות ומזון)[15] ואנשי צבא לקבוצות של 4, 10 ו־30 חיילים שהלכו עם המלך לצור, הן מארך והן מסיפר (הרחוקות כ־250 ק"מ זאת מזאת), דבר המעיד על מבצע צבאי גדול תחת פיקוד המלך.[16] ייתכן, אפוא, שהבבלים פרשו את חסותם או השפעתם על ערי הסחר הכנעניות ועל איי הים הכפופים להן.[13] יש הסוברים שהייתה לנבוכדנאצר הצלחה מוגבלת בכיבוש; לפיהם, בשל התנאים הגאוגרפיים והצי האיוני הקטן של הבבלים רק החלק היבשתי של העיר נכבש, ובהסדר שסיים את המצור סוכם שאתבעל השלישי ירד מהשלטון, אך מוסד המלוכה יישמר,[17] ועל צור הומלך המלך בעל, שהיה כנראה בנו של אתבעל.[11][18]
אף על פי שכיבושי נבוכדנאצר השני הגדילו את כוחה של בבל ואת השפעתה, קרסה הממלכה פחות מעשרים וחמש שנים לאחר מותו.
נבוכדנאצר באמנות
נבוכדנאצר מופיע כדמות הראשית באופרה של ורדי, "נבוקו". באופרה זו, לאחר שנבוכדנאצר כובש את ירושלים ומגלה את היהודים, הוא מתחרט, מבקש את סליחת האלוהים, ומאפשר ליהודים את שיבת ציון. בכך חורג הסיפור מהמציאות ההיסטורית, ומייחס לנבוכדנאצר מעשים שנעשו למעשה על ידי כורש, זמן רב לאחר מותו של נבוכדנאצר.
במסורת היהודית
סכם
פרספקטיבה
על פי המסופר באלפא ביתא דבן סירא, נבוכדנאצר השני נולד מצאצאי שלמה המלך ומלכת שבא.[19]
תקופת חייו
 |
ראו גם – השנים החסרות |
על פי המחקר ההיסטורי מלך נבוכדנאצר השני בין השנים 605–562 לפנה"ס. אולם, פרשני המקרא היהודים מאחרים את פעולותיו בחורבן בית ראשון לשנת ג'של"ט במניין השנים בלוח העברי = 422 לפנה"ס (שלשיטת האברבנאל והמלבי"ם היא שנת 3358 לבריאת העולם).
החרבת צור
יחזקאל קונן על צור וניבא שהעיר תיחרב על ידי נבוכדנאצר: ”בֶּן אָדָם יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם הֶאָח נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים נָסֵבָּה אֵלָי אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יהוה הִנְנִי עָלַיִךְ צֹר וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו. וְשִׁחֲתוּ חֹמוֹת צֹר וְהָרְסוּ מִגְדָּלֶיהָ וְסִחֵיתִי עֲפָרָהּ מִמֶּנָּה וְנָתַתִּי אוֹתָהּ לִצְחִיחַ סָלַע... כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יהוה הִנְנִי מֵבִיא אֶל צֹר נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל.. וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד כִּי אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יהוה” (ספר יחזקאל, פרק כ"ו). למעשה, המצור של נבוכדנאצר על העיר נכשל,[20] ואף שהעיר נחלשה כלכלית היא לא חרבה[20] (ולכך גם רמז יחזקאל במקום אחר[14]) והמשיכה להתקיים ברציפות עד ימינו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Oded Lipschits, The Fall and Rise of Jerusalem: Judah under Babylonian Rule, Eisenbrauns, 2005, עמ' 36–67
קישורים חיצוניים
- נבוכדנאצר השני, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- נבוכדנאצר השני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נבוכדנצר ה-2, (630-562 לפנה"ס), מלך בבל, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.