הניו יורק טיימס (אנגלית: The New York Times; מכונה גם NYT, "The Gray Lady"[1] ולעיתים בקיצור, "הטיימס", "The Times"[2]) הוא עיתון אמריקני שבסיסו במנהטן, ניו יורק ולו השפעה וקהל קוראים בארצות הברית וברחבי העולם.[3][4]
 לוגו הניו יורק טיימס | |
 | |
| תדירות |
יומון  |
|---|---|
| סוגה | חדשות |
| פורמט | ברודשיט |
| מו"ל |
הניו יורק טיימס, A. G. Sulzberger |
| מייסד |
George Jones, הנרי ריימונד |
| בעלים | חברת הניו יורק טיימס (אנ') |
| עורך ראשי |
Joseph Kahn |
| תאריכי הופעה | 18 בספטמבר 1851 – הווה (173 שנים) |
| שפה | אנגלית |
| מערכת | בניין הניו יורק טיימס, השדרה השמינית, מנהטן, ניו יורק, ארצות הברית |
| תפוצה | 483,701 (2019) |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| ISSN | 0362-4331, 1553-8095, 1542-667X |
| עמוד ראשון | עמוד ראשון מהיום |
| nytimes.com | |
  | |
העיתון, שנוסד בשנת 1851, זכה ב-130 פרסי פוליצר, יותר מכל עיתון אחר,[5][6] ולו מוניטין בתור העיתון המתעד הלאומי.[7] נכון לשנת 2019, הוא מדורג במקום ה-3 בארצות הברית עם תפוצה יומית של כ־480,000 עותקים,[8] ואתר האינטרנט שלו הוא הראשון בעולם במדד אלכסה לעיתוני חדשות.[9] על פי הערכות מ-2016, תפוצתו דורגה במקום ה-18 בעולם מבין עיתונים יומיים בתשלום (אנ').[10][11]
העיתון נמצא בבעלות חברת הניו יורק טיימס (אנ'), הנסחרת בבורסה. מאז 1896 נמצא גרעין השליטה בה בבעלות משפחת אוקס-סלצברגר,[12] שמוצאה יהודי. אף שככלל העיתון משקף נקודות מבט ודעות מגוונות, בארצות הברית הוא מזוהה לרוב עם המרכז-שמאל של המפה הפוליטית.[13][14][15]
בישראל העיתון מופץ מדי יום חול ובסופי שבוע בשיתוף עם עיתון "הארץ".[16]
היסטוריה
.png)
"הניו יורק טיימס" פורסם לראשונה בתור "ניו-יורק דיילי טיימס" (New-York Daily Times)[א] ב-18 בספטמבר 1851. הוא נוסד על ידי הנרי ריימונד (אנ'), פוליטיקאי לשעבר ועיתונאי, וג'ורג' ג'ונס, בנקאי.[18]
ב-14 בספטמבר 1857 קיצר העיתון רשמית את שמו ל"הניו-יורק טיימס" (וב-1 בדצמבר 1896 השמיט את המקף).[19]
השפעת העיתון הלכה וגברה בשנים 1870–1871, כאשר פרסם סדרת חשיפות על ויליאם טוויד (אנ'), מנהיג טמאני הול (קבלן הקולות הראשי של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק). החשיפות הובילו לסוף השליטה של טוויד ושותפיו בעיר.[20] טוויד הציע לטיימס חמישה מיליון דולר (שווה ערך ל-107 מיליון דולר בשנת 2019) כדי לא לפרסם את הסיפור.[21]
בשנות ה-80 של המאה ה-19 עבר העיתון בהדרגה מהמלצה[ב] על מועמדי המפלגה הרפובליקנית ליותר עצמאות פוליטית, וסגנונו נעשה יותר אנליטי.[22] בשנת 1884 אף תמך בדמוקרט גרובר קליבלנד, מושל ניו יורק לשעבר, בקמפיין הנשיאותי הראשון שלו.[23] מהלכים אלו עלו לטיימס בחלק מקהל קוראיו, והכנסותיו ירדו מ-188,000$ ל-56,000$ ב-1883–1884, אף שגם הורדת מחיר העיתון מ-4 סנט ל-2, בדומה לעיתונים מתחרים, תרמה. עם זאת, העיתון חזר למצבו הקודם תוך כמה שנים.[24]
לאחר מותו של הנרי ריימונד ב-1869 החליף אותו ג'ורג' ג'ונס כמוציא לאור. משנפטר גם הוא, ב-1891, גייסו כמה מעורכי העיתון מיליון דולר (28 מיליון במונחי 2019) ורכשו אותו.[25][26] לדאבונם, העיתון נקלע למשבר פיננסי בבהלה של 1893,[24] וב-1896 הייתה תפוצתו היומית כ-9,000 עותקים בלבד, והפסדיו – כאלף דולר ביום. באותה שנה קנה המו"ל היהודי אדולף אוקס את גרעין השליטה בחברה בתמורה ל-75 אלף דולרים.[27]
זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, קבע אוקס את סיסמתו המפורסמת של העיתון "All the News That's Fit to Print" – שפירושה "כל החדשות שהתאימו לדפוס" או "שראויות לדפוס".[28] בכך הבטיחה הסיסמה סיקור חדשותי מקיף, והיוותה גם עקיצה נגד הסיקור הלא תמיד ראוי, לכאורה, של עיתונים מתחרים, בהם הניו יורק וורלד של ג'וזף פוליצר והניו יורק ג'ורנל של ויליאם רנדולף הרסט, שהיו ידועים בדיווחים סנסציונים ולעיתים קרובות בלתי מדויקים, סגנון שהחל סביב אותה תקופה לקבל את הכינוי "עיתונות צהובה".[29] תחת אוקס השיג העיתון תפוצה ומוניטין בינלאומיים. תפוצתו ביום ראשון עלתה מפחות מ-9,000 בשנת 1896 ל-780,000 בשנת 1934.[27]
אוקס נפטר בשנת 1935,[27] והוחלף כמוציא לאור על ידי חתנו (בעלה של בתו), ארתור הייז סלצברגר.[30] הוא והדורות הבאים שירשו אותו, המשיכו להרחיב את תפוצת העיתון והיקפו. התשבץ שולב בקביעות החל מ-1942, ומדור האופנה החל מ-1946. מהדורה בינלאומית פורסמה גם היא החל מ-1946, עד שב-1967 החל הטיימס לפרסם את ההראלד טריביון הבין-לאומי, בשיתוף פעולה עם הניו יורק הארלד טריביון והוושינגטון פוסט.
ב-1964 היה העיתון מעורב בפסק הדין התקדימי ניו יורק טיימס נגד סאליבן, בו צודד בית המשפט העליון בזכות העיתון לחופש הביטוי לאחר שנתבע באשמת לשון הרע. פסק הדין קבע לראשונה כי איש ציבור התובע לשון הרע נדרש להוכיח לא רק שנפגע מטענה שקרית, אלא גם שהנתבע ידע שהטענה שקרית או הביע "התעלמות פזיזה מהשאלה האם מדובר באמת או שקר".[31]
ב-1971 הדליף דניאל אלסברג לעיתון את מסמכי הפנטגון, ובהם פירוט היסטורי מסווג של משרד ההגנה אודות מעורבותה הצבאית והפוליטית של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. הטיימס החל לפרסם סדרת כתבות בנושא, שהובילו למחלוקת ציבורית ומספר תביעות נגד העיתון. בין השאר חשף כיצד הרחיב ממשל הנשיא הקודם לינדון ב. ג'ונסון את מעורבות ארצות הברית במלחמה, בזמן שהבטיח לא לעשות זאת. הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון סבר שהחשיפות יפגעו במאמצי המלחמה המתמשכת, וממשלו הוציא צו איסור פרסום. הפרשה התגלגלה לבית המשפט העליון והובילה לפסק הדין התקדימי חברת הניו יורק טיימס נגד ארצות הברית (אנ'), שקבע ברוב של 6 שופטים מול 3 שצווי האיסור היו בלתי חוקתיים ושהממשלה לא עמדה בנטל ההוכחה הדרוש.[32]
ב-1980 החל הטיימס לשמר את תוכני העיתון באופן דיגיטלי.[33] ב-22 בינואר 1996 השיק את אתרו הרשמי: NYTimes.com.[34] במרץ 2011 החל העיתון להפעיל חומת תשלום באתר האינטרנט שלו,[35] זאת בעקבות הירידה במספר המנויים בעיתון המודפס ועליית כמות הגולשים באינטרנט, בנוסף סבל מירידה בהכנסות מפרסום.[36] בתגובה השיק העיתון אסטרטגיה של מעבר לפעילות דיגיטלית,[37] כולל רכישה של אתרים.[38] באוקטובר 2015 חצה העיתון את רף ה-1 מיליון מנויים דיגיטליים.[39] בפברואר 2019 עקפו הכנסות מהדיגיטל את ההכנסות מהעיתון המודפס.[40] בפברואר 2020 הגיע ל-5 מיליון מנויים דיגיטליים.[41]
ארגון
בנוסף למטה החברה בניו יורק, לעיתון חדרי חדשות בלונדון ובהונג קונג.[42][43] חדר החדשות בפריז, שהיה מטה המהדורה הבינלאומית של העיתון, נסגר בשנת 2016, אם כי בעיר נותר משרד לאיסוף ידיעות חדשותיות ולפרסום.[44][45] לעיתון גם סוכנות ידיעות ומרכז עריכה בגיינסוויל, פלורידה.[46]
עורך ציבורי
לאחר פרשת ג'ייסון בלייר, כונן ב-2003 העיתון את משרת "העורך הציבורי" על מנת "לחקור סוגיות של יושרה עיתונאית".[47] בעל המשרה תפקד למעשה כנציב קבילות הציבור, ותפקידו "לקבל את תלונות הקוראים ולתשאל את עיתונאי הטיימס כיצד הם מקבלים החלטות".[48] אך המשרה בוטלה ב-2017, לדברי המוציא לאור כיוון שנעשתה מיושנת, כש"עוקבינו ברשתות החברתיות [...] נעשו כלב שמירה מודרני, דרוך ויעיל יותר משאדם בודד אי פעם יוכל להיות".[48]
תוכן
עמדות המערכת
אף שככלל הניו יורק טיימס מנסה לשקף נקודות מבט רבות ומגוונות, רוב העמדות המשתקפות ממנו נחשבות לליברליות.[ג][49][50][51][52] באמצע 2004 כתב העורך הציבורי דניאל אוקרנט, כי לטיימס אכן השקפה ליברלית בנושאים חברתיים מסוימים, כמו הפלות, הגבלות על החזקת נשק ונישואים חד מיניים.[50]
בשנת 2012 כתב העורך הציבורי ארתור בריסביין:[53]
כשהטיימס מסקר קמפיין נשיאותי לאומי, ראיתי שהעורכים הראשיים והכתבים הם בעלי משמעת עצמית באכיפת הוגנות ואיזון, ובדרך כלל מצליחים בכך. אך בין מחלקותיו הרבות של העיתון, רבים כל כך חולקים סוג של פרוגרסיביות – בהיעדר מונח טוב יותר – פוליטית ותרבותית, שתפישת עולם זו מדממת כמעט מדפי הטיימס.
ב-2016 כתבה העורכת הציבורית אליזבת ספייד כי "שמרנים ואפילו מתונים רבים, מוצאים בטיימס תפיסת עולם של מדינה כחולה" ומאשימים את העיתון בהטיה ליברלית. ספייד לא הסכימה שהעיתון מוטה פוליטית, וסברה שהטיימס הוא חלק מהנוף התקשורתי המפולג בארצות הברית, המשקף את השסע הפוליטי באוכלוסייתה, המוביל ליברלים ושמרנים למקורות נפרדים לקבלת חדשות.[52] העורך הראשי של העיתון, דין באקט, הצהיר כי הוא אינו סובר שלעיתון הטיה ליברלית, והוסיף:[52]
עלינו להיות מאוד זהירים כדי שאנשים ירגישו שהם יכולים למצוא את עצמם בניו יורק טיימס. אני רוצה שנתפס כהוגנים וישרים כלפי העולם, ולא רק כלפי חלק ממנו. זו מטרה ממש קשה. האם אנחנו מצליחים כל הזמן? לא.
הטיימס לא המליץ[ב] על חבר המפלגה הרפובליקנית לתפקיד הנשיאות מאז דווייט ד' אייזנהאואר בשנת 1956; מאז 1960, המליץ על מועמד המפלגה הדמוקרטית בכל בחירות לנשיאות.[54] עם זאת, הטיימס כן המליץ על בחירה מחדש ברפובליקנים מתונים לראשות העיר ניו יורק; הוא המליץ על רודי ג'וליאני בשנת 1997[55] ועל מייקל בלומברג בשנת 2005[56] ובשנת 2009.[57] הטיימס המליץ גם על מושל ניו יורק הרפובליקני, ג'ורג' פטאקי, לבחירה מחודשת בשנת 2002.[58]
סגנון
בניגוד לרוב העיתונים היומיים בארצות הברית, הטיימס מסתמך על מדריך כתיבה משלו ולא על מדריך הסגנון של AP, והוא ידוע בסגנון עריכה שמרני. בהתייחסו לאנשים, העיתון נוהג להוסיף מילות כבוד (כגון "מר", "גברת" ו"פרופ׳") לשמות משפחה.[59] יוצאי דופן בולטים הם סיקור הספורט, התרבות הפופולרית,[60] וביקורות הספרים.
באוגוסט 2014, על רקע ביקורת ציבורית בנושא, החליט הטיימס להשתמש במילה "עינויים" לתיאור אירועים בהם החוקרים "גרמו כאב לאסיר במאמץ לקבל מידע". היה זה מעבר מהנוהג הקודם לתאר חקירות כ"קשות" או "אכזריות".[61]
לעיתון מדיניות גסויות קפדנית. ביקורת משנת 2007 על קונצרט של להקת הפאנק רוק "Fucked Up", למשל, נמנעה לחלוטין מאזכור שם הקבוצה הגס.[62] עם זאת, הטיימס פרסם מדי פעם תוכני וידאו לא מסוננים הכוללים גסויות וקללות כאשר עורכיו החליטו שלסרטון יש ערך חדשותי.[63] במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 הדפיס העיתון מילים כגון "לזיין" ו"כוּס" כשדיווח על הצהרות וולגריות של דונלד טראמפ בהקלטה משנת 2005. לדברי עורכת הפוליטיקה דאז של העיתון, קרולין ראיין: "זה דבר נדיר עבורנו להשתמש בשפה כזו בסיפורינו, אפילו במירכאות, ודנו בכך בהרחבה." ראיין סיפרה שהעיתון החליט בסופו של דבר לפרסם את המילים בגלל ערכן החדשותי וכיוון ש"להשאיר זאת בחוץ או פשוט לתאר זאת נראה לנו מביך ופחות גלוי, במיוחד בהתחשב בכך שנציג סרטון שיראה לקוראים שלנו בדיוק מה נאמר."[64]
מוצרים בולטים
עיתון מודפס
מהדורתו המודפסת של העיתון מאורגנת לשלושה מדורים:
- חדשות: כולל חדשות בינלאומיות, לאומיות, וושינגטון הבירה, עסקים, טכנולוגיה, מדע, בריאות, ספורט, מטרו (מטרופולין ניו יורק), חינוך, מזג אוויר והספדים.
- דעות: כולל מאמרי מערכת ומאמרי דעה משלימים, ומכתבים לעורך.
- כתבות נושא: כולל אומנויות, סרטים, תיאטרון, טיולים, מדריך לעיר ניו יורק, אוכל, בית וגן, אופנה וסגנון, תשבץ, ביקורות ספרים, T: מגזין הסגנון, מגזין הניו יורק טיימס, וסקירת יום ראשון בה טורי דעות.
חלקים מסוימים, כגון "מטרו", נמצאים רק במהדורות העיתון המופצת במטרופולין של ניו יורק.[65] מלבד אוסף שבועי של קריקטורות מעיתונים אחרים, לטיימס אין טור קבוע לקריקטורות משלו.[66]
לא ניתן להציג את הגרף באופן זמני –
ההרחבה Graph להצגת תרשימים מושבתת כרגע.
על רקע מהפכת האינטרנט, ובדומה לרוב העיתונים האמריקאים,[68] גם הניו יורק טיימס חווה ירידה קבועה בתפוצת המהדורה המודפסת. תפוצתו המודפסת נפלה בכ-60% מ-2005 ל-2019.[67]
מהדורה בינלאומית
הניו יורק טיימס הבינלאומי הוא גרסה מודפסת של העיתון המותאמת לקוראים מחוץ לארצות הברית. בעבר הייתה זו יוזמה משותפת עם הוושינגטון פוסט בשם "ההראלד טריביון הבינלאומי", אך ב-2002 קיבל הטיימס בעלות מלאה על העיתון.
אתר אינטרנט
הניו יורק טיימס החל להתפרסם באופן מקוון מדי יום ב-22 בינואר 1996, ו"הציע לקוראים ברחבי העולם גישה מיידית לרוב תוכני העיתון היומי."[69] כמעט כל האתר נגיש בחינם לכל הקוראים, כמו גם ארכיוני החדשות של הטיימס מ-1851–1922 ומשנת 1987 ואילך.[70][71] עם זאת, האתר מגביל את מספר הכתבות הנגישות בחינם לקוראים שאינם מנויים.
ב-2019 דורג nytimes.com כאתר הראשון בעולם במדד אלכסה לעיתוני חדשות.[9] נכון לאוגוסט 2020, היו לחברה 6.5 מיליון מנויים בתשלום, מתוכם 5.7 מיליון מנויים לתוכן הדיגיטלי שלה. בכך עקפו לראשונה באותו חודש הכנסותיה הדיגיטליות את הכנסותיה מדפוס.[72]
ביקורת ומחלוקות בולטות
השואה ומלחמת העולם השנייה
מקס פרנקל, יהודי גרמני-אמריקאי ועורך בכיר לשעבר בעיתון, במאמר שפרסם בנושא בניו יורק טיימס בגיליון המציין 150 שנה להקמתו,[73] מגדיר את כישלון העיתון לתאר כראוי את השואה ככישלון "המזעזע והמכתים" ביותר בהיסטוריה של הטיימס. "בעוד שכמה כלי תקשורת אחרים [...] הציגו חששות בולטים יותר, הסיקור של הטיימס נקט באופן כללי בעמדה שהזוועות שהוסבו ליהודי אירופה, אף שהיו איומות, לא היו שונות משמעותית מאלו שחוו עשרות מיליוני קורבנות המלחמה האחרים, ולא היו ראויות לתשומת לב בולטת יותר". באותו מאמר מצטט פרנקל את לורל לף, פרופסור חברה לעיתונות באוניברסיטת נורת'איסטרן, המתעדת בספרה משנת 2005, "Buried by the Times", את נטיית העיתון לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה להציב עמוק במהדורותיו היומיות את החדשות על הרדיפה וההשמדה המתמשכים של יהודים, תוך שהוא מטשטש את הייחודיות שבפשעי הנאצים כלפי היהודים.[74]
לדברי פרנקל, כמה ממבקרי העיתון האשימו ברבות השנים את בעליו ואת צוותו כיהודים אוטואנטישמיים ו"אנטי-ציונים". אולם לדבריו:
גם אז עיתונים בבעלות משפחות יהודיות, כמו הטיימס, חששו שהחברה האמריקנית, שעדיין הייתה אנטישמית באופן נרחב, תבין לא נכון את התנגדותם המשולהבת להיטלר כמטרה יהודית. אפילו כמה קבוצות יהודיות מובילות הגבילו את פניותיהם להצלה שמא יואשמו ברצון להסיט משאבים מלחמתיים.
בטיימס, חוסר הרצון להבליט את השחיטה השיטתית של היהודים הושפע ללא ספק גם מדעותיו של המוציא לאור, ארתור הייז סלצברגר. הוא האמין בתוקף ובאופן פומבי כי היהדות היא דת, לא גזע או לאום – שיהודים צריכים להיות נפרדים רק בדרך שבה הם סוגדים. הוא חשב שאינם צריכים מדינה או מוסדות פוליטיים וחברתיים משלהם. הוא השקיע מאמצים רבים כדי להימנע ממיתוג הטיימס כ"עיתון יהודי". הוא התרעם על כלי תקשורת אחרים על שהדגישו בחדשות את יהדותם של אנשים.
ג'רולד אאורבך, פרופסור להיסטוריה במכללת ולסלי, כתב בספרו "Print to Fit, The New York Times, Zionism and Israel, 1896-2016"[75] כי הייתה זו חשיבות עליונה עבור אדולף אוקס, הבעלים היהודי הראשון של העיתון, שהעיתון לא יסווג כ"עיתון יהודי". ארתור הייז סלצברגר, שירש אותו כמו"ל ב-1935, שמר על עמדה זו ושיתף את דאגותיו של אוקס מהאופן שבו יהודים נתפסו בחברה האמריקאית. החששות שלו משיפוט התבטאו באופן חיובי בנאמנותו החזקה לארצות הברית (בפרט על רקע השאלה הציבורית – בארצות הברית ובאירופה – בדבר יכולתם של היהודים להישאר נאמנים למולדתם, ולא רק לדתם או לחלום הציוני). במקביל, בין דפי הטיימס, סלצברגר סירב להביא תשומת לב בולטת ליהודים, כולל סירוב לסמן את קורבנות הנאצים כיהודים במובהק. דיווחים רבים על מעשי טבח שביצעו הנאצים התייחסו לקורבנות יהודים פשוט כ"אנשים".[76]
פרשת ג'ייסון בלייר
ב-2003 נדרש כתב העיתון ג'ייסון בלייר להתפטר לאחר שנתפס בהעתקה והמצאה של חלקים מכתבותיו. הפרשה הביאה להקמת ועדת חקירה פנימית, שלאחר כמה חודשים הובילה להתפטרותם של שני עורכים בכירים, לכינון משרת העורך הציבורי ולמספר שינויים נוספים.[77]
הסכסוך הישראלי–פלסטיני
סיקורו של העיתון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני תואר על ידי מבקרים מסוימים כפרו-פלסטיני, בעוד אחרים טענו שהוא פרו-ישראלי.[78][79]
מחקר משנת 2003 שפורסם ב"כתב העת הבינלאומי לעיתונות/פוליטיקה של הרווארד (אנ')" הגיע למסקנה כי הדיווח של העיתון היה חיובי יותר כלפי ישראלים מאשר לפלסטינים.[80][ד] מחקר מ-2002 שפורסם בכתב העת Journalism (אנ') בחן במשך חודש את סיקור האינתיפאדה השנייה בטיימס, בוושינגטון פוסט ובשיקגו טריביון, ומצא כי הטיימס היה "הכי מוטה בכיוון פרו-ישראלי", עם הטיה "המשתקפת [...] בשימוש בכותרות, בתצלומים, בגרפיקה, באסמכתאות ובפסקאות הפתיחה."[81] בספרם "השדולה הישראלית ומדיניות החוץ של ארה"ב (אנ')", טענו הפרופסורים למדע המדינה ג'ון מירשהיימר וסטיבן וולט, כי העיתון מבקר לעיתים את המדיניות הישראלית, אך אינו שוויוני והוא בדרך כלל פרו-ישראלי.[82]
מנגד, העיתון הואשם גם כאנטי-ישראלי. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו דחה הצעה לפרסם מאמר דעה בעיתון מטעמים של חוסר אובייקטיביות. כתבה בה העיר תומאס פרידמן כי השבחים שהוענקו לנתניהו במהלך נאום בקונגרס "שולמו על ידי הלובי הישראלי" עוררו התנצלות והבהרה מאת פרידמן.[83] מרכז שמעון ויזנטל מתח ביקורת ב-2009 על העיתון על שהדפיס קריקטורות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני שנטען כי היו אנטישמיות.[84] ב-2019 העיתון פרסם קריקטורה אנטישמית בה מוצג בנימין נתניהו ככלב תחש עם מגן דוד כקולר, מוביל את דונלד טראמפ שמוצג כעיוור חובש כיפה. הפרשה הובילה לביקורות חריפות, ובתגובה התנצל העיתון,[85] הודיע על הפסקת העבודה עם מפיצי הקריקטורה,[86] ולבסוף ביטל כליל את הקריקטורה היומית.[87]
העורך הציבורי קלארק הויט סיכם את טורו ב-2009 כך:[88] "אף על פי שהתומכים הקולניים ביותר של ישראל והפלסטינים אינם מסכימים, אני חושב שהניו יורק טיימס [...] ניסה כמיטב יכולתו לעשות עבודה הוגנת, מאוזנת ושלמה – והצליח במידה רבה".
בשנת 2022 ערכו פרופ' איתן גלבוע והעיתונאית לילך סיגן מחקר שפורסם גם במעריב סופהשבוע ובדק פרסומים של הניו יורק טיימס בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנת 2022. המחקר מצא הטיה ברורה ומשמעותית לרעת ישראל, כאשר רוב האזכורים בנוגע לישראל היו שליליים (51% שליליים, 11% חיוביים) בעוד שהאזכורים לארגוני הטרור הפלסטינים וחזבאללה היו מעטים מאוד, והעיתון כמעט שלא דיווח על פיגועים נגד ישראל והיהודים.[89][90][91]
טענות להטיה בסיקור מלחמת חרבות ברזל
בינואר 2024 האתר The Intercept סקר מעל ל-1,000 מאמרים המדווחים על המלחמה מהניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט ולוס אנג'לס טיימס, וזיהה חוסר איזון פרו-ישראלי בולט בדיווחים.[92]
ב-14 במרץ 2024 התקיימה הפגנה של פעילים פרו-פלסטינים ליד הכניסה לבניין הניו יורק טיימס, במחאה על מה שהם מכנים "סיקור מוטה של המלחמה בעזה".[93]
ב-28 ביוני 2024 פורסם בעיתון ג'ואיש כרוניקל, תחקיר המבוסס על סקירה של כלל הידיעות שפורסמו בניו יורק טיימס בנוגע למלחמה, על פי התחקיר מתוך 1,398 ידיעות, 647 הביעו אהדה כלפי פלסטינים, ורק 147 הביעו אהדה כלפי ישראלים (כולל החטופים). בפילוח 647 הידיעות שהביעו אהדה כלפי פלסטינים, רק שתיים אימצו נימה ביקורתית כלפי ארגון הטרור חמאס. 33 הביעו ביקורת הן על ישראל והן על חמאס, ו-479 הביעו ביקורת על ישראל בלבד (שאר הידיעות לא הכילו ביקורת כלפי אף צד).[94]
נתון נוסף שנבדק, הוא אילו ידיעות נבחרו למדור 'חדשות מובילות' המדגיש את שלושת הידיעות המרכזיות של אותו היום. במהלך שבעת חודשי הלחימה, מתוך 276 ידיעות שפורסמו במדור, 55% הביעו אהדה כלפי הפלסטינים, ורק 5.8% לישראלים. פילוח נוסף הראה כי 60% מ-276 הידיעות המובילות מתחו ביקורת על ישראל, בעוד שרק 3% מתחו ביקורת על חמאס ו-5% מתחו ביקורת על איראן.[94]
האשמות בהטיה ליברלית
ביוני 2020 אולץ להתפטר עורך מדור הדעות של העיתון, ג'יימס בנט, לאחר שפרסם טור דעה שכתב הסנאטור הרפובליקני טום קוטון.[95] בעקבותיו התפטרה גם העורכת והפובליציסטית בארי וייס. במכתב ההתפטרות שלה, שזכה לתהודה גדולה בעולם התקשורת, האשימה וייס את העיתון ועובדיו בתרבות של השתקה כלפי דעות שאינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמם השייכת לצד השמאלי של המפה הפוליטית.[96]
תדמית
לאורך השנים פיתח הניו יורק טיימס מוניטין לאומי ובינלאומי ליסודיות בדיווחיו.[97] בקרב רוב העיתונאים זוכה העיתון להערכה רבה; סקר משנת 1999 שתשאל עורכי עיתונים ונערך על ידי "Columbia Journalism Review (אנ')" מצא כי הטיימס דורג כעיתון האמריקני "הטוב ביותר" בסקר, לפני עיתונים כמו הוושינגטון פוסט, הוול סטריט ג'ורנל והלוס אנג'לס טיימס.[98][99] ב-2011 דירג דניאל דה וייס מהוושינגטון פוסט את הטיימס במקום הראשון לפי שיטת ניקוד שהמציא, אף שהסתייג מרשימות דירוג בכלל ומשיטת הדירוג שלו עצמו.[99] ב-2012 כינה דיווח של WNYC (אנ') את הטיימס "העיתון המכובד בעולם".[100] עם זאת, מקטע הולך וגדל של אזרחים ועיתונאים מבקר את העיתון על הטיות פוליטיות לכאורה.
תפישות הציבור לגבי אמינות הטיימס – כמו גם כלפי רוב כלי התקשורת בארצות הברית – ירדה בקרב הקהל האמריקני לפחות החל משנת 2004.[101][102] סקר של מרכז המחקר פיו מ-2012 בחן את תפיסת אמינותם של ארגוני חדשות שונים. בקרב הנשאלים שנתנו דירוג, 49% אמרו כי הם מאמינים ל"כל או רוב" הדיווחים של הטיימס, בעוד 50% אינם מסכימים עם דיווחיו. 19% מהנשאלים העידו שאינם יכולים לדרג את אמינות העיתון. שיעורים אלו דומים לאלו של העיתון USA Today.[101] לדברי אנליסטית התקשורת ברוק גלדסטון של WNYC, במאמר שכתבה בטיימס, את הירידה באמון הציבור האמריקאי כלפי תקשורת ההמונים ניתן להסביר (1) על ידי עליית החדשות המקוטבות ותיבות התהודה באינטרנט; (2) ירידה באמון הציבור בכלל הארגונים המוסדיים של ארצות הברית; (3) על ידי העובדה ש"אמריקאים אומרים שהם רוצים דיוק וחוסר משוא פנים, אך הסקרים מצביעים על כך שלמעשה, רובנו מחפשים אישור לדיעותינו".[103]
פרסים
הניו יורק טיימס זכה ב-130 פרסי פוליצר, כמעט פי שניים מהבא אחריו (הוושינגטון פוסט). הפרס מוענק על הצטיינות בעיתונות במגוון קטגוריות.[104] כמו כן, נכון ל-2014, זכה העיתון בשלושה פרסי פיבודי ושניים נוספים במשותף עם זוכים נוספים.[105] פרסי פיבודי ניתנים על הישגים בטלוויזיה, ברדיו ובמדיה המקוונת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הניו יורק טיימס (באנגלית אמריקאית)
הניו יורק טיימס, ברשת החברתית פייסבוק
הניו יורק טיימס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הניו יורק טיימס, ביישום טלגרם
הניו יורק טיימס, ברשת החברתית אינסטגרם
הניו יורק טיימס, ברשת החברתית LinkedIn
הניו יורק טיימס, סרטונים בערוץ היוטיוב
הניו יורק טיימס, באתר פינטרסט- הניו יורק טיימס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חברת הניו יורק טיימס
- מערכת העיתון
- אוסף של רוב המהדורות שלפני 1923
- מאמרי הניו יורק טיימס, באתר "הארץ"
ביאורים
- בארצות הברית מקובל הנוהג שעיתונים וגורמים אחרים מכריזים שהם ממליצים פומבית ("endorse") על מתמודדים בבחירות למשרות ציבוריות, לרוב תוך פרסום מאמר המפרט את הסיבות והשיקולים.
- בארצות הברית, המונח "ליברליזם" נתפס לעיתים באופן שונה מאשר בשאר העולם, והוא מזוהה עם ליברליזם חברתי ופרוגרסיביות.
- מהמחקר עולה, בין השאר, שהטיימס נהג להסתמך על עמדתם של מקורות ישראלים לעיתים קרובות יותר ממקורות פלסטיניים, שנקודת המבט הישראלית קיבלה את המילה האחרונה בפי 2 יותר כתבות, שיותר סיפורים התמקדו בנקודת המבט הישראלית, ושכתבות בהן פלסטינים היו מבצעי האלימות הופיעו לעיתים תכופות יותר בעמוד השער מאשר כשישראלים (אזרחים או הצבא הישראלי) פעלו באלימות.[80]
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
