Loading AI tools
אוטואנטישמיות (שם נוסף: שנאה עצמית יהודית) הוא מונח המגדיר תופעה חברתית־פסיכולוגית במסגרתה אדם ממוצא יהודי מפגין עוינות אובססיבית כלפי בני עמו ודתו, באופן דומה לזו שמפתחים האנטישמים מקרב עמים אחרים ודתות אחרות.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דורש סידור, הגהה ודיוק ניסוחים. | |
על פי הפילוסוף יעקב גולומב, בהקדמה לספרו של פול רייטר,[1] הראשון שטבע את המונח "שנאה יהודית עצמית" היה אנטון קו (אנ') בספרו "Juden und Deutsche", שראה אור בברלין בשנת 1921. בהמשך אימץ את המונח תאודור לסינג, אשר שלוש שנים לפני עליית הנאצים לשלטון פרסם ספר שעורר הדים רבים בשם "השנאה העצמית היהודית" (Der jüdische Selbsthaß), בו ניסה להסביר את תופעת השנאה העצמית היהודית – משכילים יהודים אנטישמיים אשר הסיתו כלפי העם היהודי ואשר ראו ביהדות את מקור הרוע בעולם.
דוגמה נפוצה ומקובלת לתופעת האוטואנטישמיות היא המקרה של אוטו ויינינגר, פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי אשר התנצר ופרסם דברי גזענות אנטישמיים ששירתו לימים את האידאולוגיה הנאצית בגרמניה.
לדברי ההיסטוריון האמריקני סנדר גילמן, המקור של רעיון השנאה העצמית היהודית נובע מהמתח בין יהודי גרמניה ליהודים המהגרים ממזרח אירופה בשלהי המאה ה-19. היהודים הגרמנים הפנימו את הסטריאוטיפים השליליים שייחסו האנטישמים ליהודי המזרח וליהודים בכלל, והואשמו בתורם בשנאה עצמית.[2]
לרוב, משתמשים בהגדרה אוטואנטישמי כלפי יהודים שפעולותיהם או התבטאויותיהם נתפשות בעיני המבקרים כמופנות נגד העם היהודי כולו. בנוסף על קיומה של האוטואנטישמיות כתופעה ממשית בעולם, הביטוי "אוטואנטישמי" הפך במידה רבה לכינוי גנאי בו נעשה שימוש, למשל בעיתונים ג'ואיש ויק וג'רוזלם פוסט, כביקורת על יהודים המבקרים את מדינת ישראל או מדיניותה של ממשלת ישראל, יהודים שבחרו להתרחק ממורשתם היהודית, וכן נעשה שימוש בכינוי הגנאי כנגד אנטי-ציונים, פוסט-ציונים וכנגד ההיסטוריונים החדשים. בעבר גם נעשה שימוש בכינוי "אוטואנטישמי" ככינוי גנאי כנגד יהודים רפורמים.
סופרים יהודיים ופעילים פוליטיים ממוצא יהודי שהביעו בעבר ביקורת כנגד מדינת ישראל או התנועה הציונית וכונו במונח זה, טענו כי השימוש בכינוי גנאי זה כנגדם מטעה מכיוון שהוא מתבסס על השקפותיהם הפוליטיות בלבד.
ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, בנאום שנשא ב-1 במאי 1936 ופורסם בעיתון דבר ב־4 במאי 1936, ניתח והגדיר את התופעה כסילוף שכלי ונפשי, סוג של שמד ותבע להילחם בה:
... היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלסטינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט.
קו, לסינג ורייטר השתמשו במונח כדי לסמן משמעות גואלת וחיובית, לדעתם, באשר היא מאפשרת לנשאי התופעה להתגבר על המתחים הנפשיים הפנימיים שנבעו מהתבוללות היהודים בארצות דוברות הגרמנית בשלהי המאה ה-19, ואת התפרצותה הנפלאה של היצירתיות המקורית בקרבם, ומבחינה זו היא מעין עידון תרבותי ואישי של האנטישמיות והתגברות עליה.[1]
יש הרואים בחלק מארגוני השמאל הרדיקלי בישראל ארגונים אוטו-אנטישמים או מסייעים להפצת האנטישמיות.[3][4] גם נורמן פינקלשטיין, שכתב את הספר "תעשיית השואה", מבקר חריף של ישראל שתומך בארגוני הטרור חמאס וחזבאללה, הואשם בהיותו אוטו-אנטישמי.[5]
הפסיכולוג פרופ' שלמה שרן מגדיר את השנאה העצמית כדה-לגיטימציה וביזוי של היהודים כעם, אך מוצא אותה גם במעגל רחב יותר: תשוקה בלתי נורמלית ל"נורמליות", ורצון לדחות את הגרסאות המוכרות לחיים יהודיים כשהמטרה אינה לשפר את הקיום היהודי אלא לשים לו קץ. לדבריו, "ככל שישראל דבקה בציפיות ובדרישות של אחרים כדי להיות נורמלית, היא נעשית פחות נורמלית". כדי שתתפתח שנאה עצמית, יש צורך ברצון להיטמעות בקרב העמים האחרים, ורצון כזה קיים היום במידה זו או אחרת אצל כל היהודים. אולם "התנאי המספיק לשנאה עצמית הוא לא לסבול את היותנו שונים, את היותנו אנחנו".
מייק פינליי, ממחלקת הפסיכולוגיה של אוניברסיטת סארי בדרום מזרח אנגליה ציין בעבר כי "ההאשמה לפיה אדם בחר להתנתק מן המגזר שלו יכולה להיות ניסיון רטורי להשתיק גורם זה, על מנת להציג אנשים מסוימים באור שלילי ככל האפשר, ובפרט כדי לייצג עמדות פוליטיות כחלק מהותי מן הזהות המגזרית".[6] פינליי מציין גם כן כי "הקונספט של "יהודי בעל שנאה עצמית" ממחיש את החשיבות בהכרה כי לעיתים קרובות מתפתחים מושגים פסיכולוגיים בהקשרים פוליטיים ספציפיים אשר משמשים אנשים מסוימים כאמצעי להעניק לדעותיהם כביכול לגיטימיות מחוץ למסגרת המחלוקת הפוליטית".
מונחים דומים
"Self-hating Jew" או "Self-loathing Jew" (תרגום חופשי לעברית: "יהודי בעל שנאה עצמית" או "יהודי בעל תיעוב עצמי") הם כינויי גנאי זהים הנפוצים בעיקר בארצות הברית ומשמשים לתיאור יהודים החשים שנאה כלפי המוצא היהודי שלהם או כלפי יהודים אחרים. גם כאן, יש אנשים שטוענים שהכינוי ניתן להם שלא בצדק, רק משום שביקרו את פעולותיה של מדינת ישראל או את מדיניות ממשלתה.
העיתונאי דן מרגלית עשה ב-2009 שימוש במושג "יהודי-שונא-יהודים" בהתייחסות אל ריצ'רד גולדסטון, על רקע מסקנות צוות הבדיקה של האו"ם למבצע עופרת יצוקה.[7] נתן זהבי השתמש באותו מונח בתוכנית "זהבי עצבני" בהתייחסות להתבטאות של אלי ישי מ-2002.[8]
מייקל דש[9], מייקל לרנר[10], ונועם חומסקי[11] ציינו כי חלק מהמחזיקים בדעות פרו-ישראליות משתמשים במונח בצורה שנועדה לפגוע באמינותם של יריביהם הפוליטיים על מנת להשתיק כל יהודי שאינו מסכים עם השקפותיהם הפוליטיות לגבי מדיניותה של מדינת ישראל. הפרופסור הישראלי ופעיל זכויות האדם ישראל שחק ציין בעבר כי לדעתו "זהו ביטוי נאצי. הנאצים כינו גרמנים אשר הגנו על זכויות היהודים - גרמנים בעלי שנאה עצמית".[12]
ההיסטוריון האמריקני סאנדר גילמן[13] דוחה את הרעיון כי כל או רוב היהודים המבקרים את מדיניותה של מדינת ישראל הם בעלי שנאה עצמית. לפי השקפתו, אם אדם יהודי פועל כנגד המדינה היהודית מתוך אמונה כי היהודים, כקבוצה, אינם ראויים להגדרה עצמית לאומית אז לדעתו המונח יהיה ישים. מצד שני, אם אדם יהודי מתנגד רק למדיניות ספציפית בלבד ולא לעצם קיומה של מדינת ישראל, אין להסיק כי הוא בעל שנאה עצמית משום שייתכן שישנה בעתיד את השקפותיו בהתאם לשינויים שיחולו במדיניותם ומעשיהם של הצד הפלסטיני והצד הישראלי. אף על פי כן, אם השקפותיו של האדם מקובעים, לטענת גילמן, ניתן יהיה באופן הגיוני לכנותו בעל "שנאה עצמית".
- שמואל דותן, 'שנאה עצמית יהודית-קומוניסטית והתגובה הציונית', האומה כט (107) (1992), 297-291.
- רשימת מאמרים על אוטואנטישמיות באתר רמב"י
- מנחם ברינקר, שנאה עצמית יהודית, באנציקלופדיה זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, הוצאת כתר, 2007, כרך א', עמ' 48–49
- יוסף ויתקין, שנאה והערצה עצמית, הפועל הצעיר, 12 באפריל 1911, המשך, המשך, 9 במאי 1911 (המאמר בפרויקט בן-יהודה)
- יהודה גוטהלף, שנאה עצמית, דבר, 18 בנובמבר 1955
- אסף מלאך, יהודים, סיפור של שנאה עצמית
- יעקב גולומב, שנאה-עצמית יהודית: ניטשה, פרויד והמקרה של תיאודור לסינג (באנגלית)
- אליקים העצני, השנאה העצמית היהודית (2003), נתיב ינואר 2004
- לוראן כהן, אותה אשמה: על אנטישמיות ושנאה עצמית, ארץ אחרת, גיליון 7
עופרי אילני, שנאת יהודית עצמית – לא רק בעיה של שמאלנים, באתר הארץ, 30 ביוני 2015
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
