Loading AI tools
כינוי לפרעות ביהודי פולין-אוקראינה בשנת 1648 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גזֵרות תַ"ח–תָ"ט או פרעות ת"ח–ת"ט הוא הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות שנערכו ביהדות פולין (בשטחי אוקראינה של ימינו, לרבות באזור קייב ובחבלים ההיסטוריים גליציה, ווהלין ופודוליה) בשנת 1648, במהלך התקוממות הקוזאקים והצמיתים שהנהיג בוגדן חמלניצקי, או "חמיל הרשע" בפי היהודים, נגד האיחוד הפולני-ליטאי. מעשי טבח ביהודי פולין, בלארוס ואוקראינה, התחוללו במשך כל תקופת המרד, שנמשך עוד שנים, וגם אחריו, במהלך מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) והמלחמה הצפונית הקטנה עם האימפריה השוודית שהביא להצתתן.
אלפים נטבחו או מתו ברעב ובמגפות, ורבים אחרים נמלטו, נמכרו לעבדות או המירו את דתם. מספר ההרוגים היהודים מידי הקוזאקים המורדים ב-1648 נאמד בין כמה אלפים ל-20,000. בכלל הסכסוכים שעברו על פולין וליטא מ-1648 ועד השבת השלום בהסכם אנדרוסובו ב-1667, מוערך שנהרגו בין 40,000 ל-50,000 יהודים בסך הכול, שנטבחו בידי הקוזאקים, הרוסים, השוודים, בעלי-בריתם, וגם בידי הפולנים, שטבחו ביהודים בחשד לשיתוף פעולה עם הפולשים.
החורבן הפתאומי שהומט על קהילות רבות מתחילתו באפריל-מאי 1648, אייר ה'ת"ח, עד הפסקת התקדמות הקוזאקים בנובמבר אותה שנה, כסלו ה'ת"ט, הוא המקור לשם. על פי ההיסטוריון אדם טלר: ”בזיכרון הקולקטיבי היהודי, האירועים בקיץ ובסתיו 1648 הם המגדירים את ההתקוממות ככלל, ולכן הפרעות נודעו כגזרות ת"ח ת"ט.”[1]
ב-1569, עם הקמת האיחוד הפולני-ליטאי, הועברו שטחים נרחבים באוקראינה של היום מידי הדוכסות הגדולה של ליטא לממלכת פולין. האצולה הפולנית (השלאכטה), שנהנתה מעצמאות רבה ואף בחרה את המלך, השליטה את מרותה באזור שהיה נתון עד אז למשיסת הטטרים מחאנות קרים ("קֵדָרים" בלשון המקורות העבריים בני התקופה). בנחלות ממערב לנהר הדנייפר התיישבו רבבות שבאו מיתר חלקי האיחוד. השלאכטה, בעיקר המגנאטים הגדולים שרובם היו צאצאי האצולה המקומית, הקימו אחוזות חקלאיות עצומות וכפו חוקי צמיתות נוקשים על האיכרים הרותנים המקומיים.
בין המתיישבים היו יהודים בשיעור ניכר; הם נדחקו מפולין גופא בלחץ תושבי הערים שתבעו להפחית את התחרות הכלכלית מצדם. רבים מהם הועסקו על ידי האצולה כחוכרים ומנהלי אחוזות. עשרות קהילות חדשות הוקמו באוקראינה, בעיקר בגדה הימנית (ממערב) של הדנייפר. הצד המזרחי היה אזור ספר פראי יחסית, שהיה סמוך יותר לקרים ומסוכן להתיישבות, אם כי גם שם התקיימו אחוזות וערים אליהן נמשכו יהודים. מדרום לעיקול הנהר התגוררו הקוזאקים מהסיץ' הזפורוז'י, חברה נוודית-למחצה שקיימה שגרה של לחימה מתמדת עם הטטרים. האיחוד קיים יחסים מתוחים עם הקוזאקים וניסה להכפיף אותם למרותו תוך ניצולם לצרכים צבאיים.[2]
האצולה נגשה ללא רחם באוכלוסייה הכללית, בעיקר בצמיתים. המתח הכלכלי והחברתי, שהוליד גם עוינות עזה כלפי החוכרים היהודים, הוחרף על ידי ממד דתי. בשלהי המאה ה-16, במסגרת הקונטרה-רפורמציה, הגיעו לאזור הישועים. על אף שהתכוונו ללחום בכל גילוי של פרוטסטנטיות, הפנו במהרה את תשומת לבם אל הרותנים, שהיו רובם ככולם נוצרים אורתודוקסים ("יוונים" במקורות העבריים בני התקופה). המלך זיגמונט השלישי היה קתולי אדוק וכמוהו גם רוב השלאכטה הפולנים. בהשפעת לחצים אלה המירו רבים מהאצילים הרותנים את דתם. ניסיונות דומים, שהתבטאו גם בהקמת כנסייה אוניאטית מקומית וברדיפת הכמרים האורתודוקסים שסירבו להסתפח אליה, נעשו כלפי העם הפשוט. הזעם העממי על כל זאת תועל במהירות למעשי מרד שהובלו בידי הקוזאקים, שהיו לוחמים מנוסים; אלה התקוממו שמונה פעמים בין 1592 ל-1638.
המרקם החברתי של אוקראינה ביובל השנים לפני אירועי 1648 היה סבוך. במאה ה-19, עם יצירת הלאומיות האוקראינית, ניסו היסטוריונים רבים לתאר עימות בין תנועת עצמאות רותנית מקומית לאצולה פולנית זרה ולמשרתיה היהודים. לאמיתו של דבר, המגנאטים הגדולים באזור אמנם נעשו קתולים או אוניאטים ברובם אך היו נצר ליושביו המקוריים, כמו משפחת אוסטרוגסקי. הווייבוד ירמי וישניובייצקי ("הדוכס וישנעווצקי" מיוון מצולה), גדול אויביו של חמלניצקי ובעל אחוזות ענק, היה בן למשפחה רותנית אורתודוקסית ידועה והמיר את דתו בגיל 20. ישנם דיווחים ברשומות על שיתוף פעולה בין יהודים למקומיים נגד האצולה, ועל השתתפות הראשונים בפשיטות קוזאקים. כמו כל תושבי הערים באזור, היו היהודים מחויבים להשתתף בהגנתן במקרה של מצור. בגדה המזרחית היו רבים מחויבים לשאת נשק למקרה של מתקפות טטרים.[3]
ערך מורחב – מרד חמלניצקי
אחד מקרבנותיהם של בעלי הקרקעות היה קצין קוזאקים בשם בוגדן חמלניצקי. בראשית 1647 נגזלו רכושו וארוסתו המיועדת (ולפי דיווח אחד, נרצח בנו בן העשר) על ידי דניאל צ'פלינסקי, כפי הנראה עושה-דברו של המגנאט אלכסנדר קונייצפולסקי. כשפניותיו של חמילניצקי לבתי-המשפט נענו ריקם, החל לארגן מרד נוסף, שהיה עתיד לעלות על כל קודמיו. באביב 1648 הוביל חמלניצקי, שמונה להטמאן (מצביא) הסיץ' הזפורוז'י, צבא קוזאקים נגד האיחוד. הוא כרת ברית עם הטטרים, ואלה סיפקו לו 4,000 פרשים בפיקוד טוגאי ביי. באפריל חצה את הדנייפר עם צבאו והנחיל לכוחות הכתר שתי תבוסות מוחצות, בנהר הצהוב ב-15 במאי ובקורסון ב-26 בו.
הידיעות על ניצחונותיו הציתו התקוממות עממית אדירה בכל הארץ. הקוזאקים והמוני העם טבחו ביהודים, באצילים, בקתולים ובאוניאטים בכל יישוב שנפל לידם. הפרעות התפשטו גם לדרום בלארוס של ימינו, וחילות הקוזאקים הגיעו עד פינסק. הגדה המזרחית של הדנייפר, בה הייתה האוכלוסייה אורתודוקסית כמעט כולה ונוכחות האיחוד חלשה, נפלה ללא מאבק של ממש. למחרת קרב קורסון, ביום ראשון של שבועות, 27 במאי 1648, החלה הימלטות המונית של היהודים במחוזות הסמוכים אל הערים המבוצרות.[4] ירמי וישניובייצקי נסוג מאחוזותיו בלוּבּני בערך באותה העת עם צבאו הפרטי ולקח עמו כמה מאות יהודים שהיו רכושו, יחד עם שאר הפליטים; מחנהו אסף עוד יהודים בדרך. נתן נטע הנובר, שחיבורו "יוון מצולה" הוא הכרוניקה הידועה ביותר של האירועים, תיאר את ששמע על הפרעות בגדה המזרחית שנפלה ללא שהות לידי המורדים:
והרבה ק"ק אחורי הנהר ניפור הקרובים אל החלל, כגון ק"ק פריסלאב, וק"ק בארשיבוקה, וק"ק פראטון, וק"ק באריופלין, וק"ק לובען וק"ק לאחווץ ואגפיהם, שלא יכלו לברוח, ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות. קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך, ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו הילדים בדדי אימותם, וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם...
— נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה, פרק ד'
כבר ב-1 ביוני נעצר המחנה העיקרי של חמלניצקי בבילה צרקווה וחדל מלהתקדם מערבה. עם זאת, המוני העם בשטחים שנותרו בשליטת האיחוד הוסיפו להתקומם. כמה אָטַמַנים (קצינים) קוזאקים, שהבולט מהם היה מקסים קריבונוס, פנו עם כוחותיהם לתמוך במעשי המרי. ב-10 ביוני 1648 כבש קריבונוס את העיר נמירוב, בה הסתגרה גם אוכלוסייה יהודית גדולה. לפי הנובר וכותבי רשומות אחרים, חיל קריבונוס התחזה לכח ידידותי והניף דגלים של צבא הכתר, בעוד שמקורות קוזאקיים מוסרים על השתלטות מבפנים. מיד עם נפילת נמירוב, טבחו הקוזאקים את כל הקתולים והיהודים. הנובר דיווח על 6,000 יהודים שנהרגו, מספר בלתי-סביר המוכחש על ידי היסטוריונים מודרניים אך מספק קנה מידה להרס; מרדכי נדב ציין כי אירועים בסדר הגודל של פינסק, בה נהרגו כנראה כמה תריסרי יהודים בעת שנכבשה, היו אופייניים יותר למאורעות. מעשי טבח דומים נערכו בערים רבות אחרות, כמו פולונאה ובאר. בנמירוב מסרו הכרוניקאים היהודים על סירוב המוני להצעת הטובחים להמיר את הדת לנצרות אורתודוקסית ולהינצל, אם כי במקביל כתב הש"ך ש"רבים הפרו ברית". קבוצה של יהודים שנשבעה אמונים לקוזאקים והתנצרה חילצה עצמה מהעיר כעבור זמן קצר, כשנפלה נמירוב בידי וישניובייצקי.[5]
ב-18 ביוני החל קריבונוס במצור על טולצ'ין, והבקיע את חומתה ב-21 בו. למחרת נפלה המצודה. אז הייתה רגיעה של כמה ימים וב-26 ביוני נערך טבח. הנובר ואחרים בני הזמן טענו כי המפקד המקומי, הדוכס יאנוש צֶ'טְווֶרְטינסקי, בגד ביהודים ונתנם בידי הפורעים תוך שהוא מנסה לשווא להציל את חייו. ישראל היילפרין הכריע כי אין ראיות לכך, וכפי הנראה ניסה צ'טוורטינסקי לפדות את כלל הנצורים באמצעות כופר, אך הקוזאקים הרגו את כולם. הוא סבר כי השמועה נבעה מהיותו של צ'טוורטינסקי בן למשפחה אורתודוקסית אדוקה, וכי הקתולים חשדו בו בשל כך.[6] הנובר ציין שגם בעיר זו הוצע ליהודים להתנצר והם דחו זאת ובחרו במוות על קידוש השם; ההיסטוריון יחזקאל פראם דחה את התיאור שלו והעריך כי כמו מרבית "יוון מצולה" – שהוא העתקה ספרותית ברורה מ"צוק העתים" למאיר בן שמואל משברשין (יצא ב-1650), "מגילת עיפה" לשבתי כהן (1651), ו"פתח תשובה" מאת גבריאל בן יהושע שוסבורג (1651), כולם דיווחים מוקדמים יותר על המאורעות – התבסס הנובר על כותב אחר. פראם סבר כי התיאור הוא עיוות של המסופר ב"צוק העתים" על גזירה דומה בהומל שאירעה ממש באותה העת, ב-20 ביוני 1648. מאיר משברשין סיפר בספרו כי כמה רבנים המריצו את הקהל שם למסור נפש ולא להמיר דתם, וכולם נטבחו. גם לגבי אירוע זה יש ספיקות; קיים תיעוד על פקודה מאת האטמן בהומל, מרצ'ין נייבבה, להשמיד את כל האוכלוסייה.
בני הזמן, כמו הנובר, נטו לקשר בין גזירות ת"ח-ת"ט למסורת קידוש השם האשכנזית מימי הביניים, ממאורעות כמו גזירות תתנ"ו ב-1096 וגזירת בלואיש מ-1171. כ' בסיון, יום נפילת נמירוב, הוא גם יום השנה לבלואיש ונקבע ב-1650 כתענית לזכר קורבנות הקוזאקים. עם זאת, לא הייתה בימי המרד חזרה על אירועי התאבדות המונית כמו בצרפת של ימי הצלבנים. ההיסטוריון יעקב כ"ץ נטה לייחס זאת לשחיקה באידיאל של קידוש השם במאות שחלפו, אך פראם כתב כי העיקרון נותר חזק כתמיד. ההבדל בין הפרעות נבע לדעתו מנסיבות חיצוניות. בניגוד לצלבנים, לרותנים המתקוממים לא הייתה מדיניות מסודרת של המרת דת: הם אכן זיהו את כל מי שלא היה אורתודוקסי כאויב, אבל לא כיוונו להפיץ את אמונתם. אמנם רבים מהיהודים התנצרו, מיוזמתם או מאונס, אך הטבלתם לא הייתה מטרה. גם השותפות בין הקוזאקים לטטרים, שכלל לא חפצו לאסלם איש אלא היו מעוניינים בשבויים, שללה כל ממד דתי מוצהר מהפרעות. ישנם דיווחים על יהודים שהתנצרו מרצונם ונהרגו בכל זאת. לכנסייה המזרחית לא הייתה מסורת של מיסיונריות ולא היה קשר ישיר בינה לפורעים. אלה מצדם עסקו בביזה והרג לשמם, באצולה, בקתולים ובאוניאטים ממש כביהודים. פאולוס מחלב שביקר בארץ כמה שנים לאחר מכן סיפר על רצון להשמדה, לא הבאה תחת כנפי הכנסייה. גם המוני העם, שלא היו בקיאים בגדרים ההלכתיים של שעת השמד אך היו מודעים היטב לעיקרון מתוך מסורת ארוכה, תפסו את המאורעות כמאבק מעמדי-פוליטי ולא כניסיון להמירם, כפי שעולה בדיווחים רבים, הן מהכרוניקות והן מעדויות בפני בתי דין לאחר מעשה. בטולצ'ין, לפי הצהרות שניתנו לפני דייני לבוב ב-6 באוגוסט 1648 כדי להתיר עגונה שבעלה אבד שם, לא הייתה כל קריאה לטבול לנצרות, אלא הרג מזורז. פראם תלה בכל אלה את היעדרן של התאבדויות המוניות.[7]
בספטמבר ספגו צבאות האצילים מפלה כבדה בקרב פילאבצי, ולמעשה לא נותר כל כוח משמעותי עד ורשה עצמה. חמלניצקי התקדם לכיוון לבוב וזמושץ'. בלבוב הוצע לתושבי העיר להסגיר את היהודים בתמורה להסרת המצור, אך הם סירבו. כבכל הערים האחרות, נטלו היהודים חלק בהגנתה. בסוף נובמבר, מחשש לניהול מערכה ממושכת בחורף ולאחר שמלך פולין-ליטא החדש הציע לו ויתורים נרחבים, נסוג חמלניצקי לקייב. הלחימה התחדשה בסוף מאי 1649, ונמשכה לסירוגין עוד שנים. מעשי הרג בהיקף גדול נערכו ביהודי אוקראינה וחלקי בלארוס שנפלו בידי המורדים. מספר המתנצרים, שרבים מהם הוחזקו בדתם החדשה גם לאחר כיבוש מקומות מגוריהם על ידי נאמני הכתר, היה גדול דיו עד שב-2 במאי 1650 הורה המלך יאן קז'ימייז' בצו מיוחד לאפשר לכל הרוצה בכך לשוב ליהדות.[5]
רבים מאוד נשבו על ידי הטטרים. בקרב היהודים רווחה הסברה כי אלה היו מעוניינים בכל יהודי כדי שייפדה מאוחר יותר בשוקי העבדים על ידי בני הקהילות המקומיות. עם זאת, לעיתים קרובות הם רצו רק בעבדים שיניבו מחיר כדאי. אלה כללו נשים צעירות, גברים בגילאי עבודה וילדים. היו מקרים בהם דחו ניסיונות של ההמון הרותני למכור להם את מי שלא נכללו בין אלה. דווח גם כי הפרידו זקנים ועבדים לא-מבוקשים אחרים מהשבויים שתפסו, ושרפו אותם חיים כדי שלא יכבידו על השיירות. עם זאת, הטטרים לא נטלו חלק במעשי הטבח הידועים כמו טולצ'ין ונמירוב, שהיו מעשה ידיו של קריבונוס. הקוזאקים עצמם לא לקחו עבדים, אלא הרגו את מי שנפל לידיהם. הקהילות היהודיות התגייסו למאמצי הפדיון, שהתמקד בעיקר בשוק הגדול בקושטא. גיוס תרומות נרחב נערך בכל העולם היהודי: מס מיוחד הוטל על ידי ועד ארבע ארצות באזורים שלא נפגעו מהמרד, הקראים בבירה העות'מאנית העלו תרומות, ובעיקר סייעה חברת פדיון שבויים המבוססת של ונציה, ששליחיה הגיעו עד המבורג ואמסטרדם כדי לבקש צדקה לשם כך. בכספים אלה וממונה שלה פדתה קהילת קושטא 1,500 איש עד יולי 1651, בסכום כולל של 150,000 רֵיאָל כסף ספרדי. לאחר מכן פחת הזרם. בסך הכל נקנו כ-2,000 איש שנפלו בשבי ב-1648, חלקם בשווקים מרוחקים כפרס ואלג'יר.[4]
מספר הקורבנות היהודים הוערך בידי בני הזמן, שהתבססו על שמועות ואומדנים, כעצום. שמואל בן נתן פיידל, בספר "טיט היון" מ-1650, מנה 281 קהילות שנחרבו וטען כי 600,000 יהודים נהרגו. הש"ך ב"מגילת עיפה" נקב ב100,000. מנשה בן ישראל כתב לאוליבר קרומוול כי היו 180,000. אף במאה ה-20 העריך יצחק שיפר כי 300,000 נהרגו ונשבו בין 1648 ל-1655. המחקר המודרני הפחית מאוד את ההערכות לגבי קורבנות מעשי הטבח: הפרופסור שמואל אטינגר אמד את כלל האוכלוסייה היהודית באוקראינה בשנת 1648 ב-51,325 נפש, בהתבסס על מסמכים מהתקופה;[8] פרופ' שאול שטמפפר נקב ב-40,000, וקבע כי ”לכל היותר 50% (20,000), ואולי הרבה פחות” מאלה מתו בעת התפרצות המרד ב-1648.[9]
ב-1654 העניק צאר מוסקובי סוזרניות לחמלניצקי וצבאותיהם פלשו יחד לאיחוד, הן באוקראינה והן בצפון, בבלארוס ובליטא. בראשית אוגוסט 1655 נפלה וילנה לידי הכובש ונערך טבח המוני, אם כי בני הזמן דיווחו שרוב היהודים הספיקו לברוח מבעוד מועד. באוקטובר נלכדה לובלין, שם מוסרות הכרוניקות על כ-2,000 יהודים שמתו, האסון הגדול ביותר של המערכה החדשה. ההיסטוריון דב ויינריב, בהתבסס הן על רשומות פולניות והן על עדויות משו"תים, קבע כי המספר הנכון הוא כנראה כמה מאות.[10] הרוסים נטו גם הם ללקיחת שבויים רבים, וגל חדש של עבדים יהודים הגיע לשווקים ב-1655 וב-1656. שוב החל מאמץ גדול לגייס תרומות לפדיונם.[4]
בקיץ 1655 פלש לרפובליקה אויב החדש, האימפריה השוודית בראשות המלך קרל גוסטב. מלחמה זו הייתה ההרסנית מבין המאבקים שעברו על פולין-ליטא בהפרש ניכר; היא מוערכת עד היום כגרועה ממלחמת העולם השנייה בהיקף הנזק היחסי שנגרם לארץ. במה שנודע בדיעבד כ"מבול השוודי" הוחרבו כליל הנחלות העשירות והמאוכלסות ביותר של פולין גופא. הנסיבות הובילו לרעב גדול באותה שנה. בני הזמן היהודיים דיווחו על הפולשים כאוהדים יחסית אליהם. אף כי הם לא נקטו בפעולות מיוחדות כנגדם למעט הרג אקראי, מתו יהודים רבים יחד עם שאר העם ברעב, במגפות ובחרב. כך, לדוגמה, רובע קז'ימייז' היהודי בקרקוב נהרס כליל במצור על העיר בספטמבר-אוקטובר 1655 והניצולים נמלטו לבוהמיה ומוראביה.[11]
האיחוד כמעט והתפורר: אצילים רבים האמינו שקרל גוסטב יטיב עמם והחליפו צדדים עם צבאותיהם. המגנאט יאנוש ראדזיוויל נשבע לו אמונים בתמורה להגנה מן הרוסים וניתק את ליטא מן האיחוד. אך הכף הוטתה עקב מעשי הטבח והביזה של השוודים ובעיקר התעוררות הרגש הקתולי עם ההגנה המוצלחת על מנזר יסנה גורה מנובמבר. השלאכטה החלו להתמרמר נגד המלך השוודי, שהזניח את ענייניהם, ורובם חידשו את נאמנותם ליאן קז'ימייז'.[12] המוני העם והאצולה הזוטרה, בראשות ההטמאן סטפן צ'רנייצקי, פתחו במלחמת גרילה נגד הכובשים הלותרנים. בסתיו 1656 העריך הצאר כי שוודיה עשויה להתעצם יתר על המידה ועבר לתמוך במלך פולין.
המורדים, שהונעו גם על ידי בגידתו של ראדזיוויל הקלוויניסטי, ניהלו את מה שתפסו כמאבק עבור הכנסייה הקתולית. לותרנים, קלוויניסטים, נאו-אריאנים, אורתודוקסים ויהודים כולם סומנו כאויבים ונחשדו כמשתפי-פעולה עם השוודים. מיליציות עממיות, בלתי-סדירים וכוחות הכתר טבחו בהם לעיתים מזומנות. ב-22 בינואר 1656 הפקיע המלך את שרידי קז'ימייז' והעניק את כל הביזה שניתן יהיה לחלץ ממנו לצבא, לאחר שהכריז כי היהודים שיתפו פעולה עם האויב. בפברואר 1656 הרג צ'רנייצקי 600 יהודים, לפי הרשומות, כששחרר את טירת סנדומייז'.[13] שלום בין פולין-ליטא לשוודיה נחתם ב-1660, והלחימה בין האיחוד למוסקובי התחדשה. היא נמשכה בקנה-מידה מצומצם יחסית עד חתימת הסכם אנדרוסובו ב-1667, שהביא שלווה לממלכה לראשונה מזה 19 שנים. הקהילות בליטא שילמו סכום גדול כדי לכלול בחוזה סעיף שאפשר לכל השבויים היהודים ברוסיה, למעט מומרים ונשים שנישאו שם, לשוב הביתה.[4]
ההיסטוריון ברנרד דב ויינריב כתב כי לפי הרשומות לגבי גודל הקהילות היהודיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-17, שמצביעות יחד עם נתונים נוספים על כך שרבים שרדו על ידי המרת דת או הגירה, "הערכה סבירה" לגבי כלל היהודים שנהרגו – הן בחרב, מידי כל הצדדים, והן במגפות ורעב – בתקופה הסוערת שעברה על פולין מ-1648 ועד ל-1667 תהיה ”בין 40,000 ל-50,000, על אף שהיסטוריונים נוקבים באומדנים מוגזמים הגדולים בהרבה. מספר זה גבוה דיו, וכולל בין חמישית לרבע מהאוכלוסייה היהודית בפולין-ליטא ערב המרד.”[14]
האנדרלמוסיה ששררה בפולין בעקבות הגזירות, הביאה את מנהיגי הקהילות ורבניהם לפעולות רבות לרווחת הפליטים, הן בעזרה חומרית והן בדיונים הלכתיים להתרת נישואין לנשים עגונות שבעליהן אבדו. בעיית העגונות הגיעה לבתי-דין רחוקים בקהילות בהן שהו שבויות שנפדו ורצו להינשא מחדש. בקהיר, במקרה שהובא בשו"ת "דברי נעם", קבוצת נשים כזו שיגרה שליח לפולין שחזר עם גטין מכל בעליהן. הדיינים חשדו וקבעו שמדובר בזיוף.[15]
בני הדור התלבטו בשאלת הסיבה לגזירות, אם הייתה זו שפיכת דם נקיים עבור חטאי כלל ישראל, או מידה כנגד המידות הרעות של הסובלים מהפרעות. רבים אימצו את הקביעה הראשונה, אך קונטרסים שיצאו באירופה תלו את האשמה בחטאי יהדות פולין: הלוואה בריבית, הפצת ספרות קבלה עממית להמון, גידול חזירים עבור הגויים, הפקרות ועוד. התוספות יום טוב קבע שהגזירות היו עונש על דיבורים בטלים בבתי הכנסת, ותיקן מי שברך מיוחד למי שהקפידו בכך. ההימלטות ההמונית מערבה הביאה גם לצמיחתה מחדש של האימפריה הרומית הקדושה כמרכז תורה חשוב, אחרי שנים בהן עמדה בצלה של שכנתה ממזרח.[16] חוקרים בעבר הרבו להעלות את הפרעות כזרז לעליית השבתאות; גם שרה, אשתו של שבתי צבי, התייתמה בהן. אף כי קביעה זו איבדה מתוקפה עם הזמן, ישראל היילפרין סבר שהמאמץ לגייס תרומות לפדיון שבויים ברחבי היבשת החיש ידיעות זוועה על המאורעות לכל הגולה ואכן מילא בכך תפקיד כלשהו.[4] בנוסף, היו יהודים שמצאו רמז בשמו של הצורר חמילנצקי, שנודע בקיצור כ-חמי"ל: "חבלי משיח יבואו לכם".
לזכר האבל הכבד גזרו הרבנים איסורים על שמחות ותלבושות מפוארות. נאסר ללבוש בגדי משי וקטיפה למשך שלוש שנים; נאסר על הנשים להתקשט בשרשראות זהב ובמרגליות במשך שלוש שנים; ונאסר לשורר בכלי זמר בשמחות למשך שנה, למעט שעת החופה. והרשות ניתנה ביד מנהיגי כל קהילה להאריך את תוקף האיסורים למשך שנים נוספות.
בפברואר 1650 התאסף ועד ארבע הארצות בלובלין. שם נקבע יום כ' בסיוון, יום גזירת בלוייש ב-1171, והיום בו נפלה נמירוב, כתענית ציבור לזכר כלל המתים בת"ח-ת"ט. התחברו קינות ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה. הרב יום-טוב ליפמן הלר תיקן אז את קינת "אלה אזכרה בדמעות שליש" עבור הנספים. כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות אל מלא רחמים, לאמרן בכ' בסיוון (נוסח כזה שנתחבר לזכר רבי יחיאל מיכל מנמירוב מזכיר כי ”יָוָן וְקֵדָר הִסְכִּימוּ יַחַד. לַעֲקוֹר בֵּיצָתָן בְּאֵימָה וָפַחַד”), ביום הכיפורים, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת חזון.
על אף אי-הדיוקים הרבים שבו, התקבע יוון מצולה בזיכרון ההיסטורי בשל איכות הכתיבה של הנובר; הוא יצא ביותר מעשרים מהדורות בכמה שפות, ונותר מקור עיקרי עד למאה ה-20. גזירות ת"ח ת"ט נזכרות בכמה יצירות ספרותיות בעברית. המוכרות שבהן: "העבד" מאת יצחק בשביס-זינגר, "קידוש השם" מאת שלום אש, "עיר ומלואה" מאת ש"י עגנון, הבלדה "בת הרב" מאת שאול טשרניחובסקי, וביצירות נוספות כגון "בימי חמלניצקי: ציורים היסטוריים" מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (קרקוב: מוריה, תרס"ז), אייזיק מאיר דיק תרגם את ספרו של נתן נטע הנובר : "ספורי גזירות ת"ח ות"ט".
Playing with Numbers: Jewish Population Losses during the Khmelnytsky Uprising (חלק ראשון), בביצוע שאול שטמפפר, סרטון באתר יוטיוב Playing with Numbers: Jewish Population Losses during the Khmelnytsky Uprising (חלק שני), בביצוע שאול שטמפפר, סרטון באתר יוטיובSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
