גזרות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות, שהתרחשו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים.
רוב היהודים סירבו להמיר את דתם והעדיפו למות על קידוש השם ולא להתנצר, ובמקרים רבים הרגו יהודים את בני משפחתם והתאבדו כדי שלא להיטבל לנצרות בכוח.
המאורעות נצרבו כטראומה בתודעה של עם ישראל, בייחוד במסורת האשכנזית. מהגזירות נשתמרו קינות שחוברו לזכר הקהילות שחרבו, ובייחוד מרכזי התורה של גרמניה שבשלוש הערים שכונו בפי היהודים "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (כיום שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מהקינות נאמרות בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. כמו כן נשתמרו בספרות הנוצרית תיאורים ואיורים בהם נראה הטבח במהלך מסע הצלב, הן באירופה, והן לאורך מסעם במזרח התיכון ובייחוד בארץ ישראל.
רקע היסטורי
באירופה של ימי הביניים, אשר קמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, הדת הנוצרית תפסה את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.
היחס ליהודים
ביחס ליהודים, אירופה הנוצרית פעלה על פי הנחייתו של אוגוסטינוס (354–430), לפיה יש להשאיר את היהודים בחיים, כי הם מוכיחים את אמיתות כתבי הקודש הנוצריים. השארתם בחיים, אך במצב מושפל, מוכיחה את מאיסת האל באלו מהם שסירבו לקבל את ישו ושלילת התואר ישראל מהם. האמונה הייתה שאלוהים הקשה את לבם מסיבותיו הוא, אך עד אחרית הימים כל היהודים יתנצרו.
כך, היהודים נשארו המיעוט הדתי הנסבל היחיד באירופה הנוצרית. היהודים ראו עצמם כמיעוט, אשר ישיבתו באירופה ארעית, כשגם היהודי לא רואה במצב הקיים אידיאל. למרות כל זאת, היהודים ראו עצמם שייכים למרקם החברתי באירופה; כשבחיי היום-יום הם הסתגלו לתרבות ולתנאיה, בעזרת מאמץ הן ביחס לעולם הנוצרי והן ביחס לתפיסות שראו את הגלות כארעית.
במאה העשירית לספירה, העיר כמקום מגורים החלה לתפוס מחדש מקום משמעותי. וכך נכתבו מגוון הסדרים משפטיים חדשים (כגון הפריווילגיה של רודיגר, משנת 1084). קיום היהודים נתפס כחלק מבנייתה והגדרתה של הקמתה של העיר, בהיותם קבוצה עירונית מובהקת. זאת, אף על פי שהיהודים הובדלו, וחייהם במסגרות נפרדות, כשהגורמים נעוצים גם בסביבה (לדוגמה העברת החסות על היהודים לשלטון המרכזי, שגרר אף את ההתייחסות אליהם כ'עבדי האוצר', וכן פעולות של המנהיגים כרבנו גרשום מאור הגולה); אך ההקשרים הכלכליים היו הדוקים ומלאי מתח.
תיאור המאורעות
בשנת 1095 נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר בירושלים מידי הכופרים המוסלמים. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (בשנת 1099).
בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, כשרבים מהיהודים בחרו למות על קידוש השם.
הפרעות
ערך מורחב – הטבח בוורמס
השתלשלות זו הובילה לרציחות של יהודים על ידי הנספחים למסע הצלב ובראשם אביר צרפתי בשם "וילהלם הנגר". ההיסטוריון ד"ר צבי גרץ מתאר את האירועים באשכנז:[1] חלק מיהודי טריר התאבדו ואחרים פנו לעזרת הכנסייה אך נענו בשלילה ואז החליטו אנשי הקהילה להמיר דתם למראית עין. בהמשך הגיעו הפורעים לשפייר שם חטפו עשרה יהודים לכנסייה בניסיון להטבילם בכוח. החטופים סירבו ונרצחו על ידי החוטפים בח' באייר ד'תתנ"ו (3 במאי 1096). שאר יהודי הקהילה ניצלו הודות לבישוף העיר, יוהאנס הראשון (אנ'), שהחביא אותם באחוזתו האישית באחורי הקתדרלה העירונית.[2]
הקהילה הבאה, וורמייזא סבלה הרוגים רבים יותר. מספר הפורעים גדל בהשוואה למספרם במקומות הקודמים. בכ"ג באייר ד'תתנ"ו (18 במאי 1096) החל הפוגרום בהרס וביזה של בתי כנסת ובתי היהודים ושבוע אחר כך, בראש חודש סיוון (25 במאי) החל ההרג. גם המעטים שמצאו מסתור אצל הגמון העיר התאבדו לאחר שהוצבה בפניהם הברירה בין טבילה למוות. חלק מהיהודים המירו דתם וחלקם ניסו להתנגד. גרץ מציין שמו של צעיר יהודי שהתנפל בסכין ודקר אחד מראשי הנוצרים והומת במקום. עוד מציין גרץ שלאחר הטבח הובאו לקבורה בוורמיזא 800 יהודים.[3]
העיר הבאה שנפגעה בפרעות הייתה מגנצא, בתחילה מצאו 1,300 יהודים מחסה בבית ההגמון, תמורת סכום כסף רב. אולם אנשי משמר הארמון לא ניסו לעמוד בפני הפורעים ואלה טבחו ביהודים יומיים אחרי הטבח בוורמייזא, בג' בסיוון (27 במאי, שלושה ימים לפני חג השבועות). כ-60 מיהודי העיר האמידים הוברחו אל מחוץ לעיר תמורת כופר אולם גם הם נתפסו ונרצחו. בפרעות אלה גם עלה באש חלק מהעיר.[4]
בקלן החלו הפרעות בחג השבועות בביזה, הרס ושריפת ספרי תורה. יהודי העיר הוברחו בסיוע ההגמון המקומי לכפרי הסביבה ובמשך כמה שבועות הסתתרו מפני הרוצחים. אלא שעד ח' בתמוז (1 ביולי) הגיעו אליהם הפורעים והרגום.
סיכום מספר הטבוחים לפי גרץ,[5] בכל רחבי הריין בתוך חודשיים, הגיע לכדי 12,000 יהודים.
תגובת היהודים
היהודים סברו שהנוצרים הורגים בהם מתוך נקמה על כך שיהודים הרגו את ישו, לדעתם, ושהם שואפים להכחיד את היהודים או להמיר את דתם לנצרות. היהודים שהבינו שנשארו להם רק שתי אפשרויות: להתנצר או למות, ראו זכות באפשרות למות על קידוש השם, חלקם במו ידיהם וחלקם עקב סירובם להתנצר, והמתתם בידי ההמון. חלקם המועט התנצר, לפחות למראית עין. אחיזתם האיתנה של היהודים בדתם גם בשעת שמד זו הניעה אותם להציג מסירות נפש עליונה מול התביעה להתנצר.
מוטיב שנוי במחלוקת בעמידה היהודית באותה תקופה היה הרג הילדים במטרה למנוע את שבייתם והמרתם לנצרות. באחת הכרוניקות מופיע התיאור הבא:
מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא.[6]
פוסקי ההלכה נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם. מהר"ם מרוטנברג הזהיר שלא "להוציא לעז על חסידים הראשונים", אף שאינו מתייחס לשאלה האם הרג הילדים הוא פעולה שיש לנקוט בה מלכתחילה. אחרים מצאו הצדקה להמתת הילדים בדינו של בן סורר ומורה, שהורגים אותו לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שעתיד להיות, דין התקף גם לגבי ילדים שעלולים להיות מומרים.
יעקב כ"ץ וחיים סולובייצ'יק טענו כי קידוש השם באשכנז מאופיין בפסבדו-הלכה. הומצאו אף ברכות לשחיטה על קידוש השם, ואף הסכין נבדקה, כדי להבטיח את "כשרות השחיטה". לפי טענה זו, מדובר בהתנהגות מעין-הלכתית שמקורה אינה תורני אלא עממי[דרוש מקור]. לעומתם, טענו אברהם גרוסמן, ישראל משה תא שמע ומ"י בן-גדליה כי קידוש השם באשכנז נשען על בסיס הלכתי מוצק, לפי דרך לימוד ההלכה שהייתה נהוגה באותה תקופה.
איתן רייך מציע גישת ביניים, לפיה מעשיהם של בני אשכנז לא היו נטולי בסיס הלכתי כלל, אך גם לא התבססו על בסיס הלכתי מוצק. לדבריו, הסיטואציה בה נדרשו בני אשכנז להמיר את דתם הייתה חסרת תקדים ולא הופיעה לפני כן בגזירות הקדומות, ולכן הם נאלצו לייצר הלכה יש מאין ונשענו על מקורות יהודיים שהיו לפניהם, כגון ספר יוסיפון. מעשיהם הקיצוניים של בני אשכנז הושפעו מאידאולוגיה ארצישראלית שהלכה והקצינה בדרכה לאשכנז דרך איטליה.[7]
תוצאות המאורעות
בעבר, הגישה הקלאסית נטתה לטעון שחיי היהודים עברו חורבן מוחלט, ושינויים רבים התרחשו בעקבות המאורעות. בין השאר, הדת היהודית עצמה נוסחה מול האיום על קודשיה. כיום הדעה המקובלת היא, שהחיים הריאליים של היהודים לא השתנו הרבה בעקבות המאורעות. עם זאת, רישומם של המאורעות על הזיכרון ההיסטורי היהודי היה נחרץ, והם השפיעו על תודעת המיעוט ואי-הביטחון, והם מנסחים את הזהות העצמית. הזיכרון ההיסטורי מתבטא בספר חסידים, ובכרוניקות יהודיות המתארות אירועים אלו (כגון הכרוניקה של רבי שלמה ב"ר שמעון).
גישה אחרת מציג פרופסור אברהם גרוסמן.[8] הוא מנתח את המקורות המציינים את שמות משפחות הנספים ומוצא שיש בהם מראשי החכמים של הקהילות ובניהם ו"מכאן, שנושאיה העיקרים של היצירה הרוחנית – בניהן של אותן משפחות מיוחסות – אבדו מן העולם."[9] נוסף למותם של האנשים עצמם הייתה השמדה של כתביהם וכך נגרמה פגיעה במורשתם בהמשך הדורות. מניתוחו הוא מסיק שהפגיעה בקהילות מגנצא ווורמיזא הייתה אנושה, ולמעשה ירדה מרכזיותם של קהילות אלה ביצירה הרוחנית היהודית עד תחילת המאה ה-12. דעיכה זו של המרכז הרוחני בגרמניה תרמה לעליית המרכז בצרפת הצפונית (אותו הובילו רש"י ובית מדרשו).
העימות האידאולוגי
מאורעות תתנ"ו ביטאו את הניגוד והוויכוח שהתקיים בין יהודים לנוצרים בימי הביניים. הוויכוח כלל בעיקרו ויכוח תאולוגי, שנגע בנקודות רבות (ראה הפולמוס היהודי נוצרי). דוגמה לוויכוח, היא בהבדלי התפיסה בשאלה מי הוא המאמין שנבחר על ידי האל.
אך מלבד ויכוח זה התקיים עימות בין הרוב (הנוצרי) למיעוט (היהודי); ויכוח שבעיקרו היה סלידה מהמיעוט והאשמתו במגוון תחלואות החברה. שני רובדי העימות התבטאו בעת מאורעות תתנ"ו.
הקבלות אידאולוגיות
מלבד העימות האידאולוגי בעת המפגש המעשי בין היהודים לנוצרים, יש הסוברים שדווקא הקבלות שונות הובילו לכך שהעימות לא יכול היה להגיע לעמק השווה. זאת, מלבד הוויכוח מי הוא הנבחר על ידי האל. כל צד האמין שככל שיגדל קורבנו בעולם הזה כן יגדל שכרו בעולם הבא.
לכך ניתן לצרף את היחס למוות בדתות השונות, כאשר בשתי הדתות האמינו שהמוות מוביל לעלייה לדרגה גבוהה (מרטיר אצל הנוצרים, ומוות על קידוש השם אצל היהודים), ואף שההליכה לקראת המוות לא נעשית בחשש, ושהראייה הרואה במוות זכות, משותפת ליהודים ולנוצרים. לפי נקודות ההשקפה האלו, המוות מהווה את העדות על האמונה ביהדות ובנצרות.
בהמשך לעניין המוות, גם תפיסת הקרבה בין העולם הזה לעולם הבא הייתה משותפת ליהודים ולנוצרים. כך הנוצרים עשו הכנה לפני היציאה למסע (טבילה, טהרה ווידוי) ואף היהודים פעלו בפעולות קפדניות לפני המוות (טהרה ווידוי וברכה).
אמנם, יש הטוענים שמכל האמור מעלה ברור היה שההתנגשות תוביל לרציחות המוניות, אך אחרים סבורים שיש צורך להדגיש הבדל מהותי בין השניים, והוא העובדה שהיהודים לא ביקשו לכפות את אמונתם על הנוצרים, אלא רק לעמוד על אמונתם שלהם, בעוד הנוצרים ביקשו לכפות באלימות, עד כדי טבח המוני, את אמונתם על היהודים.
משמעות האירועים
במחקר קיימות גישות שונות לגבי משמעות האירועים: התפיסה המקובלת בהיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית,[10] רואה במאורעות תתנ"ו פרשת דרכים בתולדות יהודי אירופה, כשהם משפיעים אף על האידאולוגיה והמחשבה (אף ביהדות ספרד המזרח), וכן גורמי תמורה בחיי הכלכלה, המעמד המשפטי ותחושת היהודים בין הגויים באירופה.
מול הגישה הקיצונית הזו, קמה גישה קיצונית נגדית (לדוגמה רוברט חזן ושמעון שוורצפוקס) הטוענת שהיו אלו מאורעות בעלי תהודה מקומית, ולאחר המאורעות אין כמעט שינוי בתנאים היסודיים של החיים היהודים באירופה: מתוך ההרס התאוששו בקלות יחסית, וההתפתחות היא מתמשכת.[11]
גישה אמצעית מציינת, שאמנם מבחינה פיזית וטכנית קשה לראות בממדי האסון של מאורעות תתנ"ו שינוי חד בתנאים, כך שהדברים שהשתנו אמנם נובעים מתהליכים ארוכים יותר; אך מאידך קשה להתעלם מהטראומה ומהתצורה המחשבתית שהותירו מאורעות תתנ"ו בתפיסה היהודית בכל תחום, כך הם היוו מעצב של מעמדם מול הנוצרים ואת תודעת המיעוט שלהם, ואף הותירו שיירי מחשבה ביחס למוות על קידוש השם ולאסונות בפרט. כך, במאורעות שהתרחשו יותר מחמש-מאות שנה אחר כך (מאורעות ת"ח ות"ט, שנת 1648) נתפסו מאורעות תתנ"ו כדגם למוות על קידוש השם.
לדעת ההיסטוריון ישראל יובל,[12] למסעות הצלב הייתה השפעה מכרעת על הופעת עלילות הדם כנגד היהודים באירופה. לדעתו, ליהודי אשכנז באותה תקופה הייתה תפיסה משיחית של גאולה נוקמת, לפיה יפרע האל מאויבי ישראל לעתיד לבוא. על מנת לעורר את זעמו כנגד אותם אויבים היו מוכנים היהודים להקריב את חייהם ולמות על קידוש השם באהבה ומרצון. הנוצרים, שראו את תופעות קידוש השם ההמוניות של היהודים, הזדעזעו מנכונותם למות ולהמית את ילדיהם. כתוצאה מכך נתפסו היהודים בקרב החברה הנוצרית כרוצחי ילדים, מה שיצר פתח להאשמתם ברצח ילדים נוצרים מאוחר יותר. תאוריה זו שנויה במחלוקת וספגה ביקורת מצד חוקרים.[13]
היסטוריונים שונים טענו כי ראשיתה של חסידות אשכנז בגזירות שהתרחשו עקב מסעי הצלב, שהותירו את רושמן על הקהילות היהודיות באשכנז. חלק ממובילי החסידות הימי-ביניימית הגיעו מקהילות שו"ם.[14]
הנצחת האירועים ו"השבת השחורה"
בעקבות האירועים החלו יהודי אשכנז לומר את תפילת "אב הרחמים", תפילה שחוברה בקהילת וורמייזא. בתחילה נאמרה התפילה בשבת שלפני שבועות ובשבת שלפני תשעה באב, אולם בהמשך פשט המנהג לומר אותה מדי שבת. היות שעיקר האירועים היו בתקופת ספירת העומר, התחזקה גם המשמעות של ימי ספירת העומר כימי אבל (משמעות שמקורה באגדה על מותם של תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר) וקיבלו ביטוי דומה לזה של ימי בין המצרים. כך למשל נהוג שלא להתחתן בימי ספירת העומר ואשכנזים ובני עדות המזרח נוהגים שלא להתגלח ולהסתפר בתקופה זו.
פיוטים לזכר גזרות תתנ"ו נכתבו כנראה עוד בסוף המאה הי"א ובמשך כל המאה הי"ב. יש בידינו למעלה מעשרים וחמשה פיוטים כאלה, כולם פיוטים מאשכנז. בהם קינות לתשעה באב, פיוטי סליחות שנהגו לאמרם במעמדים שונים (כגון בימי זיכרון וביום כיפור) ופיוטי 'יוצר', 'אהבה' ובעיקר 'זולת' – שנאמרו בשבתות ספירת העומר בקהילות אשכנז. גזרות תתנ"ו נרמזות הרבה גם בפיוטים נוספים מאשכנז, העוסקים במצבו של עם ישראל בגלות.
בתשעה באב נהוג בקהילות אשכנז לקונן גם על חורבן קהילות שו"ם בגזירות תתנ"ו בזמן מסעי הצלב. הקינה הידועה ביותר בעניין זה פותחת במילים "מי יתן ראשי מים" מאת רבי קלונימוס.[15] עוד שלוש קינות על גזרות תתנ"ו כלולות בסדר הקינות הרווח בקהילות אשכנז, ביניהן קינת "החרישו ממני ואדברה".
בקרב יהודי אשכנז נהגו לציין את השבת שלפני חג השבועות כ"שבת השחורה" ("שווארץ שבת"). בוורמייזא, שנפגעה בפרעות תתנ"ו לפני שאר הקהילות, היא צוינה בשבת שלאחר כ"ג אייר.[16] בעקבות התנגדות של מקצת הפוסקים לקביעת שבת אבל בין ראש חודש סיון לחג השבועות, שהם ימים שאין אומרים בהם תחנון, העתיקו מקצת הקהילות את השבת השחורה לשבת הסמוכה לכ"ג אייר, כמנהג ורמייזא.[17] ממנהגי שבת זו, תליית פרוכת שחורה, קיצור הניגון בתפילת השבת, אמירת פיוטי אבל על הקהילות שחרבו, עריכת טקס הזכרת נשמות להרוגי גזירות תתנ"ו מתוך ספר הזכרת נשמות מיוחד ואמירת אב הרחמים.
כרוניקות עבריות
קיימות כמה כרוניקות עבריות של הגזירות, שהעיקריות שבהן חוברו על ידי ר' שלמה ב"ר שמעון, ר' אליעזר בן נתן (ראב"ן) והאנונימי ממיינץ. תיאורו של שלמה ב"ר שמעון נכתב בשנת ד'תת"ק (1140), ארבעים וארבע שנים לאחר המאורעות, ונרשם מפיהם של עדי ראייה; בראשיתו הטקסט שהגיע לידינו חסר.[18]
הכרוניקה של ראב"ן פורסמה בגרמנית בידי אדולף ילינק בשנת 1854.[19] תיאורו של האנונימי ממיינץ פורסם בשנת 1877,[20] ובשנת 1892 פרסמו אדולף נויבאואר ומ. שטרן את הכרוניקות העבריות, עם תרגום בגרמנית בידי זליגמן בר. פרסום זה כלל גם ביקורת מאת הארי ברסלאו שהסתמכו על התרגום הגרמני. במהדורה זו יש אי דיוקים לגבי כתב היד. מהדורה שנייה פורסמה בידי אברהם מאיר הברמן בשנת 1945, ובה הוא תיקן שגיאות על פי ראות עיניו. אין בה ביקורת נוסח, אלא רק תיקוני נוסח שלא כולם נרשמו בפירוש על המהדורה.
בשנת 1977 פרסם שלמה אידלברג תרגומים לאנגלית של הכרוניקות. ב-1987 פרסם גם רוברט חזן תרגומים לאנגלית של הכרוניקות.
מרבית המחקר על הכרוניקות מתבטא בחיפוש הקשרים ביניהן, ובאיתורו של טקסט מקורי שבו השתמשו המחברים המאוחרים יותר.[21]
עיצוב הכרוניקות ביחס לעשרת הרוגי מלכות
החיבורים שנתחברו, ובעיקר חיבורו של שלמה ב"ר שמעון, יוצרים אנלוגיה בין הרוגי הפרעות לבין מעשה עשרת הרוגי מלכות.[דרוש מקור]
הדמיון מתבטא בשלוש נקודות עיקריות:
- קבוצה יהודית נבחרת לכפר על חטא מתקופת המקרא (בעשרת הרוגי מלכות מדובר על מכירת יוסף, בגזירות תתנ"ו מדובר על חטא העגל).
- לגבי עשרה הרוגי מלכות מוסבר כי רק בדורם נמצאו עשרה תלמידי חכמים, גדולים וחסידים, שנבחרו לכפר על החטא הגדול. בדומה לכך, מבהירים המספרים כי כל דור תתנ"ו הוא הצדיק ביותר, החסיד והראוי ביותר לכפר.
- בשני המקרים, אלו שנבחרים לכפר על העבר הם בעלי מידות נעלות עד כדי כך, שיוכלו לשמש כתחליפים לכפרה עתידית ולא רק לכפרת העבר.
בשירה
הפואמה "ברוך ממגנצא"[22] שכתב שאול טשרניחובסקי בשנת 1902, מבוססת על אירועי גזירות תתנ"ו.[23]
ראו גם
לקריאה נוספת
- אברהם מאיר הברמן, (מהדיר ועורך), ר' אפרים ב"ר יעקב, ספר זכירה סליחות וקינות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ל–1970.
- איתן רייך, קידוש השם: מעקידת יצחק לעקידת אשכנז, רסלינג, 2018.
- רוברט חזן, מסע הצלב הראשון והיהודים, תתנ"ו 1096, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2000.
- ישראל יעקב יובל, שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים, הוצאת עלמא/עם-עובד, תל אביב, תש"ס.
- יום טוב עסיס, מיכאל טוך, ג׳רמי כהן, אורה לימור, אהרן קידר (עורכים), יהודים מול הצלב: גזרות תתנ׳׳ו בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תש"ס.
קישורים חיצוניים
- ראב"ן, קונטרס גזרות תתנ"ו, באתר היברובוקס
- עדותו של רבי שלמה ב"ר שמעון, גזרות שנת ד'תתנ"ו, מתוך הספר גזרות אשכנז וצרפת, בעריכת אברהם מאיר הברמן, באתר HebrewBooks
- מעשה הגזרות הישנות, מתוך הספר גזרות אשכנז וצרפת, בעריכת אברהם מאיר הברמן, באתר HebrewBooks
- אל מלא רחמים לזכר הרוגי גזירות תתנ"ו ות"ז ות"ח במחזור כמנהג פיהם, פולין, מעהרין, רייסן, יצ"ו, מהדורת אלטונא, תק"ד, 1744, באתר היברובוקס
- ציור הטבח. יש הטוענים כי איור זה מקורי מתקופת מסעי הצלב, אחרים מייחסים אותו לצייר האיטלקי גיאודי די טרנטו במאה ה-15
- אתר מולטימדיה על מסעות הצלב, כולל תיעוד ותמונות רבות (אנגלית)
- בית הקברות העתיק בפראג (כפי שמופיע באתר טיולים) לאחר הטבח בעיר זו בגזירות תתנ"ו היהודים רוכזו והורשו לחיות אך ורק בגטו
- משפירא למגנצא דרך ורמייזא באתר גוגל ארץ. בהמשך הדרך נמצאת קולון.
יוסף יהלום, וישחוט את עצמו בשם אשר נקרא אדיר אדירירון, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2017
מחקרים
- יונה עמנואל, תשע מאות שנה למסעי הצלב, באתר "דעת" – כולל לקט ציטוטים ממקורות יהודיים על גזירות תתנ"ו
- חוה הברקמפ, על מקורות יהודיים בגזרות תתנ"ו(הקישור אינו פעיל) וניסיונות פיוס קדומים לאחריה, היסטוריה יהודית, בהוצאת ספרינגר ISSN 0334-701X (אנגלית)
- שמעון שוורצפוקס, מקומם של מסעי הצלב בדברי ימי ישראל, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- דוד מלכיאל, הדים לקונפליקט בכרוניקות של גזירות תתנ"ו, בתוך דברי האיגוד העולמי למדעי היהדות 2001) 13
- אברהם גרוס, אברהם פרנקל, בהשתתפות פיטר ש' לנרד, פיוטי גזרות תתנ"ו, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשע"ו, במהדורה זו בא נוסח הפיוטים בעברית ובגרמנית, שינויי הנוסח והקדמה בעברית, אך הביאור לפיוטים והמבואות המפורטים באים רק בגרמנית.[24]
- יוסף ג' וולף, קדושים בתופת: עמנואל הרומי על מתאבדי אשכנז, פעמים, גיליון 133–134
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
