הפולמוס היהודי-נוצרי הוא פולמוס דת בין היהדות לנצרות. הוא מתקיים משחר הנצרות, ושורשיו בפולמוס היהודי-אלילי ובאפולוגטיקה היוונית. פולמוס זה קיבל תאוצה במאה השנייה לספירה, שאז מקובל לחשוב שחל פירוד בין קהילות המאמינים. עדויות לקיומו של הפולמוס ניכרות כבר בברית החדשה, בכתבי אבות הכנסייה ובתורה שבעל פה. הוויכוח בין שתי הדתות המונותאיסטיות האלה עבר תהפוכות רבות: הוא הגיע לשיאו בימי הביניים; ועבר הסלמה בעיקר בין המאות הי"ג למאה הט"ו; שאז הוא היה מלווה בגזירות קשות במיוחד על היהודים. אלו באו לידי ביטוי בין היתר בפגיעה במעמדם של היהודים, בהמרות דת מאונס, בגירוש ואף במיתה.
במרכזו של הפולמוס היהודי-נוצרי עומדת הטענה הנוצרית, שפג תוקפה של הברית הישנה של אלוהים עם העם היהודי בעטיים של חטאיהם וצליבת ישו בראשם. במקום ברית זו, קמה ברית חדשה בין האל לגויים. בהדרגה ובעיקר לאחר השואה וכינוס ועידת ותיקן השנייה, חזרה הכנסייה מעמדתה שהעם היהודי נושל מבריתו עם האל. ועידה זו, הדוגלת בדיאלוג בין-דתות, הוציאה מנשר בשם Nostra Aetate" (1965)", אשר בעקבותיו האפיפיורים יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס ה-16 ופרנציסקוס תיקנו תקנות בעלות אופי תאולוגי ואף ביקרו הם בבית הכנסת הגדול של רומא והן בכותל המערבי.
בתקופות קדומות התמקד הפולמוס בעיקר בצד המקראי, המשותף לשתי הדתות. בהמשך התייחס הפולמוס אף למקורות פנים-דתיים (יהודיים ונוצריים), כגון התלמוד וכתבי הבשורה.
קורות היחסים בין היהדות לנצרות
ערך מורחב – אנטישמיות נוצרית
הנצרות צמחה מתוך יהדות, אשר במאה הראשונה לספירה התאפיינה בריבוי דעות. ריבוי הדעות נבע מנוכחות קהילה יהודית גדולה דוברת-יוונית בגולה, לצד קהילה יהודית בארץ ישראל; אשר כשלעצמה הייתה מפוצלת לזרמים. כמו כן, כבר בראשית דרכה, הנצרות מתאפיינת אף היא בריבוי דעות - ובחלוקה למספר מחנות עיקריים: נוצרים-יהודאיים, נוצרים יהודים דוברי יוונית וכן נוצרים-גויים. עם הזמן גבר כוחם של הנוצרים הגויים, ותרם לכך שליחו של ישו פאולוס (שאול התרסי). באיגרותיו לעמים הצליח זה לשכנע גויים להאמין בתורתו של ישו. אף כי חורבן הבית השני (70) זעזע את העולם היהודי, בעקבות אבדן מרכז הפולחן - עד למרד בר כוכבה (135) לא ניכרו הבדלים מהותיים בין שתי קהילות המאמינים. יחד עם זאת, התקיימו חילוקי דעות בנוגע לקיום מצוות ובמידה פחותה בנוגע למשיחיותו של ישו ולשילוש הקדוש.
עם הזמן החלה להתפתח אנטישמיות מסיבות דתיות, אשר באה לידי ביטוי בהופעת זרמים רדיקליים בנצרות, אשר כמו המרקיוניזם והוולנטניניזם ביקשו לנתק את הנצרות מזיקתה לברית הישנה. כמו כן, החל להתפתח פולמוס חריף נגד היהדות - ועדויות לכך מצויות לדוגמה בכתביהם של יוסטינוס מרתיר, טרטוליאנוס, פסאודו-קיפריאן, אוריגנס וכן באיגרת מליטון מסרדיס לדיאוגנט. למעשה רובם אם לא כל אבות הכנסייה היווניים, הלטינים והאחרים עסקו בצורה זו או אחרת בפולמוס היהודי-נוצרי. בספרות זו ניתן להבחין היטב באנטישמיות בעלת גוון תאולוגי, המתמקד בכך שהיהודים הרגו את ישו, וכן שבשל כך הם נושלו ממעמדם כעם הנבחר. מגמות אלו התחזקו בעקבות תקנות גלריוס, המסמנות את העלייה בקרנה של הנצרות, באימפריה הרומית. מגמות אלו התחזקו עם הפיכתה של הנצרות לדת האימפריה הרומית בימי קונסטנטינוס, עם מות יוליאנוס הכופר ועם פרסומיהן של תקנות תיאודוזיוס, אשר העניקו מעמד מיוחד לנצרות הניקאנית על חשבון הנצרות האריאנית, המתייהדים וכתות מינים אחרות.
ואולם הפולמוס בעת העתיקה מתאפיין בכך שהוא לא לווה ברדיפת יהודים. הטעמים לכך הם שנשמר מעמדם בקיסרות הרומית וכן התקבלה בכנסייה דעתו של אוגוסטינוס שאין להעביר יהודים על דתם באונס, על שום היותם עם-עד; אשר בסופו של דבר יכיר באלוהותו של ישו.
במאה השביעית, בספרד הויזיגוטית (מאות חמישית עד שמינית) חל מפנה רציני ביחסה של הנצרות ליהודים ובקונציליום הרביעי של טולדו נקבע שיהודים שנאלצו לקבל את הנצרות מאונס, עליהם להתמיד בדתם החדשה.[1] חשוב לציין, שבדרך כלל רדיפות היהודים באו מצד הכנסייה ולא מצדו של הממסד החילוני. בכל אופן, לאורך כל ימי הביניים סוגיית המרת היהודים מאונס עלתה שוב ושוב, ונושא זה עלה תכופות בוויכוחים (DISPUTATIO) שהתקיימו בין רבנים לאנשי דת נוצרים. כמו כן, לסירוגין יהודים זכו להגנה או נרדפו.
לתוך הוויכוחים השתרבבו מרכיבים לא דתיים, בעקבות עיסוקם של יהודים בגביית מיסים ובעיקר במתן הלוואות בריבית – עיסוק שהיה אסור על הנוצרים ולא על היהודים. ברבות הימים, היהודים יואשמו בעלילות דם, בהפצת הדבר השחור, ובגרימת אסונות טבע. לדוגמה הם הואשמו ברעידת האדמה שהתרחשה ב-1020 ברומא ביום שישי הקדוש – והוענשו בהתאם. בהדרגה היהודי הפך ליצור יוצא דופן. הוא תואר עם אף גדול, וטוענים שהיהודים סובלים מתופעות הדומות לווסת. יחד עם זאת, מכתבי הועידה הכנסייתית של לטרנו (1215) מתברר שלא ניתן היה להבחין בין יהודים לנוצרים. על כן, בהדרגה עליהם היה לענוד סממני לבוש, בכדי להבחין בינם לבין האוכלוסייה הנוצרית.
החל מהמאה הי"ב חלה הסלמה במערכת היחסים בין יהודים לבין הנוצרים. הרנסאנס לא הביא לשיפור ניכר במערכת זו, אלא דווקא בתקופה זו הרדיפות הגיעו לשיאן. יהודים החלו להיות מגורשים מאנגליה, צרפת, ספרד, פורטוגל ומערי גרמניה ואיטליה. כאן המקום לציין, שלעיתים קרובות אפיפיורים יצאו להגנה על היהודים, ודווקא במדינות האפיפיור הם זכו ליחס טוב. כמו כן, בתחילת דרכו מרטין לוטר הגן על היהודים; אך משראה שהיהודים לא קיבלו את הפרוטסטנטיות, תחת ידיו יצאו כתבים חריפים נגד היהודים.[2]
הפולמוס היהודי-נוצרי המשיך גם בתקופה המודרנית. אלא שאז חלה התקרבות בין היהודים לנוצרים, אשר בסופו של דבר יצרה את התנאים להענקת אמנציפציה ליהודים. במלחמת העולם השנייה, האפיפיור פיוס שיתף פעולה עם הנאצים. אבל בסופה של מלחמה זו חלה התקרבות נוספת בין הכנסייה ליהודים, במסגרת ועידת ותיקן השנייה בהשפעת פועלם של האפיפיורים יוחנן ה-23 ופאולוס השישי. הוצאו מספרי התפילה הנוצריים תכנים פוגעניים. הנצרות קיבלה אחריות על השואה וקראה לסובלנות כלפי היהודים – וכן כלפי כל שאר הדתות. המפנה ביחסה של הכנסייה כלפי היהודים, בא לידי ביטוי בכך ש פאולוס השישי, יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס ה-16 ופרנציסקוס ביקרו בכותל המערבי ובבתי הכנסיות של רומא, וערים חשובות אחרות. אולם עד היום אין הוותיקן מכיר במדינת ישראל, כמדינת העם היהודי.
המקרא כמרכיב מרכזי בוויכוח היהודי-נוצרי בראשיתו
גרעין העימות הבין-דתי טמון בהתייחסות שונה לפרשנות המקרא: בעוד שהיהדות ניתחה את המקרא כקורפוס עצמאי וחתום; הנצרות, לעומתה, שאפה לנתח את המקרא מנקודת הראות של הברית החדשה. זאת ראתה בברית הישנה פרה-פיגורציה, כלומר מעין קדימון, לאשר אירע בברית החדשה. כמו כן, בעוד שהיהדות תופסת את חיובי התורה כפשוטם, הנצרות מפרשת אותם על דרך האלגוריה ועל פי תפיסתן בברית החדשה. הוויכוח מזהה את הפרשנות היהודית כשואפת להבנה מילולית וישירה, לעומת הפרשנות הנוצרית, אשר פירשה את המקרא במשמעות כריסטולוגית, במנותק מהמשמעות ההיסטורית הטקסטואלית המקורית.
היבט נוסף הוא שהוויכוח בהקשר המקראי נסב גם על תחום פתרונן של הנבואות השונות הנוגעות לאחרית הימים, כגון פרק ז בספר ישעיהו. וויכוח מרכזי נסוב סביב משמעות הפסוק ”לכן יתן ד' הוא לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל” (ישעיהו ז יד). במקרה זה המילים 'הנה העלמה הרה' פורשו – אולי כדרך תרגום השבעים – "הנה הבתולה הרה...". לאור זאת, פסוק זה פורש על ידי הנוצרים כמתייחס ללידתו הניסית של ישו מאם בתולה שלכאורה הופרתה בידי האל. כאן המקום לציין, שהברית הישנה זרועה בפסוקים כריסטולוגיים, ואלו היוו גרעין הוויכוחים.
הוויכוחים בהקשר המקראי אמנם היוו חלק ניכר מתחום הוויכוח, אולם ככל שהכירו הדתות אחת את רעותה, החלו להתפתח טיעונים שלפיהם העקרונות של הדת שכנגד וכתביה סותרות ושוללות אותה עצמה.
מגמות בוויכוח היהודי-נוצרי
- ערך מורחב – הפילוג היהודי-נוצרי
מבחינה היסטורית, יש המחלקים את תקופות הפולמוס היהודי-נוצרי בשיאו לשלוש: בתחילתו, הוויכוח נסב סביב אמיתות הנצרות או היהדות, על בסיס הוכחות מקראיות. ויכוחים אלו התקיימו בעיקר עד למאה ה-12 - וזאת גם בארצות מוסלמיות. אמנם גם אחר-כך נסובו דיונים רבים על הפן המקראי, אך מאותו שלב התווספו לארסנל הוויכוחים כלים נוספים. כמו כן, בעיקר במערבה של אירופה חלה הסלמה ניכרת באופי הוויכוח – וזאת בעקבות השינוי שחל ביחסה של הכנסייה ליהודים ואף לספרות היהודית – ובעיקר לתושב"ע ולקבלה. קטגוריה אחרונה היא הוויכוח של היהדות עם הנצרות הפרוטסטנטית. ראוי לציין כי עד היום לא תם ולא נשלם הוויכוח בין הדתות, וויכוח זה התחדש בתקופת ההשכלה, אלא שאז הוא סב סביב הזכויות האזרחיות של היהודים. תוצאות ויכוח זה ניכרו באמנציפציה של היהודים. עתה אין הוא לובש יותר פנים אלימות כבעבר, ואף קיימת מגמה של התפייסות בין הדתות.
עוד חשוב לציין כי בעוד שהנצרות שאפה להעביר את כל היהודים על דתם, בימי הביניים מגמת האפולוגטיקה היהודית הייתה להדוף את טענותיהם המיסיונריות של הנוצרים.
הפולמוס היהודי-נוצרי בעת העתיקה
בעת העתיקה, יהודים לא חיברו יצירות שיעדן היחידי היה פולמוסי. אבל הדים לוויכוחים בין יהודים לנוצרים מצויים בספרות הפולמוסית הנוצרית – למשל ב-'דיאלוג עם טריפון היהודי' ליוסטינוס מרטיר מהמאה השנייה לספירה וב-'קונטרה-קלסום' לאוריגנס מן המאה השלישית.
אף בתושב"ע מצויים דיאלוגים מדומים או אמיתיים בין רבנים לבין נוצרים, המכונים בדרך כלל 'מינים'. ר' יונתן אומר: 'כל חנופה שנאמרה במקרא, במינים הכתוב מדבר' (בראשית רבה, מ"ח, ו). התנאים מתארים את ישו כמי ש'כישף והסית והדיח' (סנהדרין מג, א; קיז:ב). אמירות אלו למעשה מגיבות ל-'דיאלוג עם טריפון'. בין היתר, חיבור זה מפאר את כוחו של ישו; אשר בא לידי ביטוי בניסים שהוא עשה. כוח ההשפעה שהיה לרופאים עממיים עורר את חז"ל לקבוע סייגים בנוגע למשא ומתן עם נוצרים (אדר"נ, נו',א,ב; עבודה זרה כז ב). עדויות נוספות לאינטראקציה בין יהודים לנוצרים עם ראשיתה של הנצרות, מצויות בתוספתא חולין ב' כב-כב-כד, עבודה זרה יז:א; סנהדרין ירושלמי ז:יג; קוהלת רבה א:ח. עם התפשטות הנצרות, גדלה ההתייחסות מצד החכמים לסוגיות מעיקרי האמונה הנוצרית. לדוגמה, חז"ל הביעו את הסתייגותם מהסטייה מעיקרון אחדות האל; וכמובן דחו כל פרשנות מקראית ברוח זו. נקבע הכלל הפולמוסי ש'כל מקום שפקרו המינים, תשובתן בצידן' (סנהדרין לח:ב) – ופירושו של כלל זה, הוא שיש לשלול את הטענה הכריסטולוגית, על סמך הפסוק עצמו המוצג כראייה לאמיתות הנצרות. ר' אבהו שהתווכח עם הנוצרים אומר: 'אם יאמר לך אדם אל-אני - מכזב הוא. בן אדם אני - סופו לתהות בו, שאני עולה לשמים - ההוא אמר ולא יקימנה'. (ירושלמי, תענית, ב:א; שמות רהבה כט:ה). כל ניסיון לטשטש את רב-פרצופיות האל והיותו מולידו של ישו נתקל באמרה: 'אין לו אח, ואין לו בן, אלא שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'.
עם חורבן יהודה התפשטה בקרב הנוצרים האמונה כי הם 'ישראל האמיתי' – הישראל שברוח, ושהאל זנח את עם ישראל בבשר – הם היהודים (אל הגלטיים ג-ד). רעיון זה בא לידי פיתוחו בדיאלוג עם יוסטינוס טז, קונטרה-קלסום 22:4, אזביוס, היסטוריה אקלזיאסטיקה 2:27. בהתקפותיה על היהדות, הנצרות עשתה שימוש בכתבים אליליים כגון 'נגד אפיון' מאת יוספוס פלביוס (11:11) ו-Pro Flacco', 28' מאת קיקרו - וזאת בנוסף לחיזוקיהם המקראיים.[3] עדות לסערות שעוררו הדיאלוגים עם הנוצרים מצויים ב-יבמות קב:ב; ברכות י:יא; סנהדרין לט:א; עבודה זרה י:ב ועוד. חז"ל חזרו והטעימו שהברית בין האל לישראל היא נצחית, חרף עדויות מהמקרא שכביכול מהן עולה ההפך (יומא נו:ב; שיר השירים רבה א:מ"א; ז:ג).
פולמוס נוסף שהתהווה הוא הפולמוס על כתבי הקודש: יוסטינוס טען שנשללה זיקתם ליהודים בעטיים של הפרת בריתם עם האל וצליבת ישו (אפולוגיה א', 53). יוסטינוס גם טען שהיהודים זייפו את ספרי הקודש. על פי אוריגנס, נשללה זכותם אליהם בשל עוונותיהם הרבים (קונטרה-קלסום 7:26). בתשובה לטענות אלו חז"ל רמזו שרק התושב"ע מאשרת את אמיתות טענותיהם של המחזיקים בתורה שבכתב: "אמר להם הקב"ה לאומות: אתם אומרים שאתם בניי. איני יודע אלא מי שמסתורים שלי אצלו הם בניי. ואיזה בוא? זו המשנה" (תנחומא, וירא ה'; כי תישא לד).
כתגובה לטענות הנוצרים, את התוכחות על עם ישראל מצד הנביאים, חז"ל ראו כסוג של הבעת אהבה מצד האל לעם ישראל (מכילתא דרבי יונתן, פסחא פא). סברה זו עמדה בניגוד לברית החדשה וראשי הכנסייה הראשונים, שסברו שהם ביטויים של שנאת האל לעם ישראל (לוקס יא:ל-לו; יוסטינוס, דיאלוגוס 107}.
האפולוגטיקה הנוצרית בעת העתיקה
הספרות האנטי-יהודית הנוצרית היא ענפה ביותר: הברית החדשה אף היא עשירה במסרים כאלו; ולמין המאה השנייה, אבות הכנסייה למיניהם התבטאו בגנותם של היהודים.
דיאלוג עם טריפון
דיאלוג עם טריפון הוא חיבורו הגדול והחשוב ביותר של יוסטינוס מרטיר. הוא חובר באמצע המאה השנייה, וידוע גם כוויכוח הקדום ביותר בין הנצרות והיהדות. שתי הדמויות המתווכחות הן המחבר הנוצרי וטריפון היהודי, שיש שסברו שהוא ר' טרפון. המחבר מדבר על היהודים בהתמרמרות גלויה ומייחס להם מעשי איבה כלפי הנוצרים, ואילו טריפון מגן על עמו בשפה רפה, שהרי מלכתחילה נועד להפסיד בוויכוח. יוסטינוס מתגלה בחיבורו כאחד מנאמניו של פאולוס, והוא אף מקצין את עמדותיו. בחיבור מצוטטות מאות מובאות מן המקרא, רובן ככולן מתרגום השבעים, שקיימות עדויות רבות כי כבר אז נערך ברוח הנצרות. כמו כן, מצוטטים בחיבור לראשונה דברי הבשורות בהרחבה. נשתמרו בו אף מסורות נוצריות של אותם הימים, וגם ידיעות על הכנסייה הקדומה, ולפיכך רבה חשיבותו מבחינת תולדות הנצרות.
בחלקו הראשון של החיבור טוען יוסטינוס שמצוות התורה כמו שמירת השבת וברית המילה, בוטלו עם בואו של ישו. בחלקו השני של החיבור מנסה יוסטינוס להוכיח לפי הכתוב במקרא שנביאי ישראל חזו את בואו של ישו, בן האלוהים, וזאת בהתאם למסופר בבשורות. לראיה על אלוהותו של ישו מסתייע יוסטינוס בכתוב בספר ישעיהו, פרק ז', פסוק י"ד: "הנה העלמה הרה ויולדת בן", ומתרגם "עלמה" במילה "בתולה", ומכאן שרוח הקודש הולידה את ישו (דיאלוג מ"ג ס"ז). יוסטינוס גם מסתייע בכתובים המובאים מספר תהלים - ולמשל, פרק צ"ו, פסוק י': "ה' מלך מן העץ" (דהיינו, ישו מלך מן הצלב). בחלקו השלישי של החיבור מובעת הדעה כי בחירת עם ישראל עברה לנוצרים לבדם, ולכן הנצרות היא "עם ישראל האמיתי". לדידו משה עצמו התפלל אל האל בפרשו את ידיו לכל צד, ואילו חור ואהרן תמכו בידיו מלמטה כל היום, כדי שלא ירפו בהתעייפו. על פי התנ"ך, נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת הוא צורת נחש שהכין משה מנחושת, על פי הוראת אלוהים, על מנת להפסיק הרג בעם ישראל כתוצאה ממכת הנחשים (במדבר, כ"א, ח'). כל מי שהוכש על ידי נחש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא. על פי יוסטינוס נחש זה הוא פרפיגורציה לצלב.
קונטרה-קלסום
- ערך מורחב – קלסוס
'קונטרה-קלסום', שפירושו 'נגד קלסוס' הוא יצירה פולמוסית נוצרית מאת אוריגנס, אשר חוברה במאה השלישית. קלסוס פותח בה בהתקפה ביקורתית על הנצרות, תוך לגלוג על רבים מעיקריה. מאפיין עיקרי בחיבור הוא שהטיעונים נגד הנצרות מושמים בפיו של יהודי, המכונה קלסוס. קלסוס מאשים את ישו בכך שבדה את סיפור הולדתו לבתולה. לדידו ישו הוא בעצם בנה של יהודייה כפרית ענייה שהתפרנסה מטווייה; אשר גורשה בידי בעלה הנגר לאחר שהורשעה בניאוף עם חייל רומאי בשם פנתרה (אנ'). היא ילדה את ישו, שמאוחר יותר עבד כפועל במצרים, שם למד מהמצרים את אומנויות הכישוף ואז חזר לארץ יהודה. שם, בסומכו על כוחות הקסם שלו, הכריז על עצמו כאל. קלסוס הוא המקור היחיד להצהרה המפורשת שאביו של ישו היה חייל רומאי. אוריגנס ראה בכך סיפור בדוי. היהודי שואל בסרקזם אם אימו של ישו היפה האם לא מסיבה זו אלוהים קיים יחסי מין איתה. היהודי שואל מדוע דווקא ישו נבחר כמשיח של הנבואות התנ"כיות, בין המוני האנשים האחרים שחיו אחרי שנאמרו הנבואות. לאחר מכן נשאלת השאלה מדוע ישו, אם היה בנו של אלוהים, לא נעשה למלך כשגדל ובמקום זאת חי חיי נדודים ועוני. בנוגע לנסים של ישו, היהודי טוען שאפילו אם אלה אכן התרחשו, הם לא היו יותר ממעשי כישוף (γοητεία) בסגנון מצרי. בנוסף על כך, שלא כמו ישו, לא ייתכן שלאל יהיה גוף שניתן להשחיתו, הוא לא היה נולד ולא היה אוכל את האוכל שאכל. מתוך ההקבלות שניתן למצוא בין הטיעונים של היהודי של קלסוס ואלה המופיעים בספרות התלמודית והיהודית המאוחרת יותר, ברור שקלסוס נסמך כאן על מקורות יהודיים, בין אם בכתב או בעל פה. מתוך הידע שהוא מפגין בספרות ובמיתולוגיה היוונית, ניתן להסיק שהיהודי המתואר אצל קלסוס שייך ללא ספק לחוג תרבותי יהודי-הלניסטי. קלסוס שואל: "כאשר האב שלח את ישו, האם שכח כבר אילו מצוות נתן למשה? או שמא הוא גינה את חוקיו שלו ושינה את דעתו, ושלח את שליחו בדיוק למטרה ההפוכה?".
הדרשות של כריזוסטומוס - Adversus Judaeos
כריסוסטומוס כתב שמונה דרשות נגד היהודים והמתייהדים. דרשות אלו המכונות "נגד היהודים" (Adversus Judaeos) הן מהחריפות שנכתבו נגד היהודים. הן הופנו בעיקר כלפי יהודים-נוצרים שעדיין אחזו במורשתם היהודית וכלפי נוצרים מקהילתו שנטלו חלק בחגים יהודים וקיימו מצוות יהודיות אחרות. הוא תקף לא רק את הוראת היהדות אלא גם את דרך החיים ואת דעותיהם של יהודים בני זמנו, כן את אותם נוצרים באנטיוכיה ששיתפו פעולה עם יהודים בענייני דת, שמרו את השבת, את הצומות וחגים יהודים אחרים והשתתפו בעלייה לרגל למקומות קדושים ליהודים. כריסוסטומוס טען כי בשבתות ובחגים בית הכנסת של היהודים היה מלא בנוצרים (נשים במיוחד), שהתלהבו מחגיגיות התפילה היהודית ונהנו להקשיב לשופר בראש השנה. ”החגים של היהודים האומללים עומדים לחול זה אחר זה, החל בראש השנה, חג הסוכות והצומות. רבים אשר בקרבנו, המתיימרים להיות משלנו, יוצאים לאתרי החג ועומדים באופן מופקר לחוג את החג וליטול חלק בצום. אולם כעת ברצוני להרחיק נוהג זה מהכנסייה.” כריסוסטומוס כינה את בתי הכנסת "מאורה של חיות פרא" וכתב: "היהודים אינם טובים מן החזירים ומן העזים, בגסות אורחותיהם הפרוצה ובגרגרנותם שאינה יודעת שבעה".
אפולוגטיקה נוצרית אנטי-יהודית בקרב אבות הכנסייה הלטינית
עם התחזקותה של הכנסייה הלטינית, חוברו חיבורים אנטי-יהודיים בקרב רבים מאבות הכנסייה הלטינית. בלט ביניהם בעיקר חיבורו בן במאה השלישית של טרטוליאנוס - Adversus Judaeos. הירונימוס תרגם מחדש את הברית הישנה, במגמה להילחם בתופעת המתייהדים, אשר מסתבר שהייתה מפושטת בכל האימפריה הרומית, עד לפרסום גזירות תיאודוזיוס. אבל בין ההוגים הנוצרים, אשר ביטאו עמדות אנטי-יהודיות, נמנה אוגוסטינוס, שהוא מאביה של תאולוגיית החילופין: לדידו, הכנסייה היא היורשת היחידה והבלעדית של עם ישראל, ומהווה את המשכם הישיר של העברים טרם ישו. היהודים שלא קיבלו אותו איבדו את מעמדם ונושלו מן העם. גלותם ופיזורם ברחבי האימפריה הרומית מהווים עדות נוספת לאמיתות משיחיותו של ישו בעיני עובדי האלילים, שהרי כך רואים עובדי האלילים שגם אויבי הנצרות מחזיקים בנבואות הברית הישנה. כמו כן, מעמדם המושפל של היהודים הוא אות אזהרה מתמיד לנוצרים שלא להתכחש לו. לשיטתו יש להגן על היהודים ואף אסור לנצרם בכפייה, אך מעמדם נחות בהכרח; ולבסוף אף הם יקבלו את ישו. השקפתו הייתה קו מנחה ביחס הכנסייה ליהודים לאורך ימי הביניים.[4]
אפולוגטיקנים נוצריים בולטים מימי הביניים
אם בעת העתיקה הכנסייה נלחמה גם בעבודת האלילים, בימי הביניים היא התמקדה במאבקה ביהדות ובאסלאם. איזידורוס מסביליה, בן המאה השביעית. הוא מבין הראשונים שחיבר מסה נגד היהדות - בשם De fide catholica contra Judeus (על האמונה הקתולית נגד היהודים).
עם חשובי המתקיפים את היהודים נמנה ההגמון אגוברד מליון, בן המאה התשיעית; אשר חיבר De Iudaicis superstitionibus et erroribus (על אמונות השווא של היהודים). על יסוד דעותיהם של קודמיו והחלטות של ועידות הכנסייה, בחיבורו הוא מתקיף את הספרות התלמודית. הוא גם היה הראשון שתקף את האגדות שנפוצו בקרב היהודים, באשר לדמותו של ישו, בעקבות החיבור 'תולדות ישו'. התקפותיו על דעות מיסטיות שביהדות הן עדות ראשונה על קיומם של ספרים כגון 'אותיות דרבי עקיבא', 'שיעור קומה' וספרות ההיכלות.
במאה ה-12 נלחם פטרוס ונרביליס ביהדות ובאסלאם. הוא חיבר את החיבור 'נגד עקשנותם הבלתי נלאית של היהודים'. אבלר כתב Dialogus inter Philosophum, Judaeum et Christianum, שהוא דיאלוג בין יהודי, נוצרי ופילוסופ – וחיבור זה מתכתב עם הכוזרי.
החשוב מבין האפולוגטיקנים הנוצרים הוא רמונדוס מרטי. זהו נזיר דומיניקני ומיסיונר ספרדי - כנראה ממוצא יהודי. הוא כנראה השתתף בוויכוח ברצלונה שהתנהל עם הרמב"ן. הוא חיבר את "פגיון האמונה" על מנת להוכיח את האמת שבנצרות מתוך כתבים יהודיים. חיבורו מכיל מובאות מתוך כל התושב"ע, בשפת המקור ובתרגום ללטינית; אשר כביכול מצביעים על צדקת הנצרות. מרטיני הביא לא רק מדרשים המרמזים על ישו, אלא גם מדרשים שבעיניו היו כפירה גמורה, כדי להוכיח שלא ייתכן שיהודי ההווה אוחזים באמונה המקראית. מרטיני הרבה להוציא דברים מהקשרם ולסלף את משמעותם. הרשב"א, שהיה בן דורו של מרטיני, כתב חיבור מיוחד כנגד "פגיון אמונה".
ניקולאס מלירה הוא נזיר פרנציסקני צרפתי, מפרשני המקרא הנוצריים הבולטים בימי הביניים. יצירתו העיקרית, Postillae perpetuae in universam S. Scripturam, הייתה הפירוש הראשון לתנ"ך שראה אור בדפוס. הוא הסתמך על פירושו על רש"י ועל פרשני מקרא יהודים אחרים, וכן על "פגיון האמונה" של ריימונדוס מרטיני פירושו התבסס על המשמעות המילולית של הטקסט, והוא גינה את הפירושים המתוחכמים שניתנו לטקסט. כאחרים מבני דורו, העסיק אותו הרעיון של המרת דתם של היהודים לנצרות. חיבורו "Pulcherrimae quaestiones Iudaicam perfidiam in catholicam fide improbantes" שימש את מרטין לותר במסתו "על היהודים ושקריהם".[5]
עם המאה הי"ב גדל חלקם של יהודים מומרים בחיבור ספרות אנטי יהודית. בין הוגי השמד, שעמם על המתפלמס היהודי היה להתמודד נמנים משה הספרדי (פטרוס אלפונסי (אנ')), רמונדוס מרטי, פבלו כריסטיאני אבנר מבורגוס (אלפונסו דה וייאדוליד), שלמה הלוי (פבלו דה סנטה מריה) ויהושוע הלורקי (גירונימו דה-סנטה פה).[1] להלן קווים בולטים במשנותיהם: חיבורו השכלתני של פטרוס אלפונסי ערך מהפך של ממש בגישת הכנסייה בפולמוסה נגד היהדות. הוא הצדיק את המרת הדת בנימוקים מקראיים הטבולים בפילוסופיה (ratio et auctoritas). כמו כן, הוא גילה דופי בספרות האגדה; והצביע על היצירה הבתר-מקראית היהודית כמכשול בפני התנצרות היהודים וכמקור למינות. לעומתו, אלפונסו דה וייאדוליד התבסס על הקבלה ועל הפילוסופיה היהודית בכדי לקרב יהודים לנצרות. כמו כן, הוא הציג משנה דטרמיניסטית, שגרסה שהאדם מוגבל בחופש בחירתו. בפועל יהודים הבינו מדבריו, שאין טעם להתנגדות להמרה, שכן ממילא נגזר עליהם להתנצר. אין ודאות לגבי מוצאו של מרטי, אבל בקיאותו המופלגת במקורות היהודיים מצביעה על היותו יהודי מומר. בין חיבוריו הראויים לציון נמנה 'פגיון האמונה', שמציג הוכחות לצדקת דרכה של הנצרות, ששימשו בוויכוח טורטוסה. פבלו דה סנטה מריה וחברו גירונימו דה-סנטה פה הוציאו מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל המזיק שבקודמיהם.[6]
חיבורים פולמוסיים יהודיים בימי הביניים המוקדמים
מכיוון שהפולמוס היהודי-נוצרי בימי הביניים דמה לזה של העת העתיקה, ושממילא יהודים לא כל כך נרדפו בידי נוצרים - עד למאה הי"ב, לא קמה ספרות פולמוסית יהודית, הראויה לשמה. אבל כאמור הדים לוויכוחים שהתקיימו גם אז מצויים - 'אמונות ודעות' לר' סעדיה גאון ובספר הכוזרי, לר' יהודה הלוי וכן בספרות הפולמוסית הנוצרית, שחוברה למין המאה החמישית עד למאה הי"א. מלבדם חוברו מאמרים פולמוסיים המשולבים בתוך פרשנות המקרא, דוגמה זאת של רש"י, רשב"ם, רד"ק וחזקוני; אשר בכתביהם קיימים רמזים לביקורת חריפה על הפרשנות המקראית הנוצרית.[7]
מ-Disputatio Judaie et christiani מאת גילברט קריספין, מהמאה ה-11 - עולה שיהודים דחו את טענת משיחיותו של ישו, בטענה שאין בעולם סימנים משיחיים: לא דר זאב עם כבש, ולא מקוימת נבואת ישעיהו בפסוק 'ולא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה'. לעומת זאת הנוצרים טענו שלא קוימה הנבואה בבראשית 'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה'. בהיעדר מדינה, אל לפיכך על היהודים לצפות למשיח. לנוכח טענה זו, יהודים אמרו שבמזרח מתקיימת ממלכה יהודית (Isidor Hispanensis, de Fide Catholica contra Judaeos I 8:2). מכל מקום, בראשית ימי הביניים נראה שיהודים לא חששו לתקוף את פולחן הקדושים, את איסור נישואי הכמרים, ואת האמונה שישו נולד מבתולה. כמו כן, בין סנגורי היהודים מופיעים גרים, דוגמת אלעזר בודו, אשר כיהן בחצרו של לואי החסיד.[8]
מימי הביניים המוקדמים ידועים שני חיבורים פולמוסיים ייעודיים: האחד, הוא ספר תולדות ישו והשני הוא ספר נסתור הכומר. בדומה ל'תולדות ישו', לא ידוע בדיוק מתי חובר ספר נסתור הכומר. עצם העובדה שהוא נמצא בגניזה הקהירית, מצביע על עתיקותו. במקור הוא כנראה נכתב בערבית.[9]
ספר תולדות ישו
- ערך מורחב – ספר תולדות ישו
ספר תולדות ישו הוא ספר עברי שנפוץ בימי הביניים ומציג היסטוריה אלטרנטיבית ולעגנית לקורותיו של ישו - ולא בנצרות בכללותה. בעיני רבים החיבור משתייך לזרם ההיסטוריה שכנגד, כלומר הוא חיבור שמטרתו לשים ללעג ולקלס את הנצרות על ידי מתן פרשנות שלילית לאירועי הברית החדשה. ראוי לציין כי הספר לא תואם תמיד לזווית הראייה התלמודית.
החיבור הוא אנונימי, ומועד כתיבתו לא ידוע. כתבי היד הקדומים ביותר שלו הם מן המאה ה-15 מיהדות תימן בשם "מעשי ישו". המקום הראשון שבו נזכר קיומו של החיבור הוא חיבור קטן בשם "על אמונות ההבל של היהודים", שכתב אגוברד (Agobard) בישוף העיר ליון (Lyons) במחצית הראשונה של המאה ה-9. ריימונדוס מרטיני מצטט קטעים ממנו בספרו "פגיון האמונה" מן המאה ה-13. יש המשערים שספר תולדות ישו חובר עוד בסוף המאה ה-3[דרוש מקור], היינו בתקופת התלמוד. חוקרים תמהו על כך שאין הוא מוזכר כלל במקורות העבריים; ייתכן שנעשה מאמץ לשמרו בסוד, אך מסתבר שרש"י - שחי בתקופת מסע הצלב הראשון - הכירו והזכירו בקטע שצונזר מן התלמוד הבבלי, ופירושו, המדבר על כך, צונזר אף הוא.
ספרות פולמוסית יהודית אנטי-נוצרית בצל האסלם
במקביל לוויכוחים שהתנהלו בעולם הנוצרי, גם בארצות האסלאם התקיימו ויכוחים נגד הנצרות, למן המאה השביעית, שעה שהלכה והתפשטה דת זו. למעשה התקיים פולמוס בין שלוש הדתות האברהמיות. המניע לחיבור ספרות בעלת אופי פילוסופי זו הוא שהתקיים פולמוס מקביל בתוך העולם היהודי, שהיה מכוון בעיקרו נגד הקראים; אשר מקצתם אף קיבלו את הסברה שישו ומוחמד היו נביאים. בפרקים האחרונים (והמצונזרים) של היד החזקה (משנה תורה) לרמב"ם בהלכות מלכים הוא מתפלמס עם הנוצרים והמוסלמים. אבל ללא ספק, 'אמונות ודעות' לרס"ג והכוזרי לריה"ל, הם החיבורים החשובים שנכתבו על הנצרות בצל הסהר.
אמונות ודעות
- ערך מורחב – ספר האמונות והדעות
ב-'אמונות ודעות', ר' סעדיה גאון דוחה את תפיסת השילוש, המקנה עצמאות לשלושה מתארי היסוד של הבורא. על הרמזים לשילוש במקרא לדעת מאמיניו, הוא אומר שהם מעידים 'על מיעוט ידיעתם' בלשון הקודש (מאמר שני). במאמר השלישי, רס"ג דוחה את כל הראיות לביטולן של המצוות ולכריתה של ברית חדשה בין האל לבין הנוצרים. הוא מקטין מחשיבות האמונה באותות ומופתים במעשיו של משה, כדי לקעקע את יסודות הדתות הנוצרית והמוסלמית, ששמות את הדגש על הניסים שערכו כביכול ישו ומוחמד - כדבריו: 'סיבת האמיננו במשה לא הייתה האותות והמופתים בלבד, אבל סיבת האמיננו בו ובכל נביא, שיקראנו תחילה אל מה שיכשר, וכאשר נשמע דברו ונראה אותו שיכשר, נבקש ממנו המופתים עליו, וכאשר יעמידם נאמין בו. ואם נשמע טענתו מתחילתה ונראה שלא תכשר, לא נבקש ממנו מופתים כי אין מופתים על נמנע' (אמונות ודעות, הוצא' סלוצקי, עמ' 45–60).
במאמר השמיני, על הגאולה האחרונה פונה רס"ג ליהודים המאמינים, שכל הייעודים והנחמות התקיימו בבית השני, ובסוף המאמר הוא מוסיף 'וכל אשר השיבונו בו על אלה היא תשובה על הנוצרים. כמו כן, הוא מפריך את הפירוש הכריסטולוגי לדניאל ט כו, כבסיס לחישוב קיצים.[10]
הכוזרי
- ערך מורחב – הכוזרי
ב-'הכוזרי', ר' יהודה הלוי מפגיש את מלך כוזר עם פילוסוף, חכם נוצרי וחכם מוסלמי. משתשובותיהם אינן מניחות את דעתו פונה הוא אל החכם היהודי, שפורש לפניו את עיקרי אמונתו. מאוחר יותר המלך ושר צבאו מגיעים למערה בהרים בה שובתים יהודים ומתגיירים בפניהם, ואז פועלים לגייר בשלבים את כל עם הכוזרים. עם הכוזרים לומד את התורה, מקים דגם של המשכן וזוכה להצלחה חומרית וצבאית. ריה"ל מוכיח שהבחירה והיעודים הגדולים אינם שייכים לנצרות ולאסלאם, המצויות במאבק על השלטון בעולם - אלא לעם ישראל. שלא כרס"ג, הוא מסתמך על עובדות היסטוריות, ולא על סברות מדעיות או פילוסופיות. אדרבה, בעיניו תורת ישראל עולה בערכה על הפילוסופיה והמדע. והרי מלך כוזר קיבל את דת ישראל, למרות היותה בזויה בעיני אומות העולם. לדידו של ריה"ל, מצבו העגום של עם ישראל אינו הוכחה לכך שדתו היא נפסדת, והרי הדתות החשובות צמחו בתוך עוני ורדיפה – ואין הן אלא הקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי (הכוזרי ד', כ"ב; א', קל"ג; כ"ג).[11]
ספרות פולמוסית יהודית אנטי-נוצרית בצל הצלב
עד למאה הי"ב לא נכתבה ספרות פולמוסית יהודית ייעודית אנטי-נוצרית בצל הצל. דברי פולמוס נכתבו אגב הבעת רעיונות אחרים – ובעיקר בפרשנות היהודית ובספרי פילוסופיה יהודיים. במאה הי"ב חלה הסלמה באורחות הוויכוחים, במערבה של אירופה. בעקבותיה שגשגה ספרות הפולמוס היהודית בעיקר עד למאה הט"ו. ההסלמה בוויכוח היהודי-נוצרי באה לידי ביטוי בהגבלה בחירות היהודים להשיב לטענות הנוצרים כאוות נפשם, ומקומם של הגרים מילאו מומרים, אשר עתה שירתו את העמדה הנוצרית.
בין ספרי הפולמוס הראשונים נמנים 'מלחמות השם' מאת ר' יעקב בן ראובן (1170). בספר זה הנוצרי שואל את היהודי: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים'. שנים עשר השערים של הספר כוללים ויכוח מדומה בין 'מייחד' ל-'מכחד'. הספר חובר בהשראה ספרות פילוסופית אנטי-יהודית, שחוברה בידי משה הספרדי. ראשיתו של החיבור דן בראיות מהשכל שמביא המכחד, לאמיתותה של הנצרות. שאר הספר מתמקד במובאות מכל המקרא - ושער אחד עשרה מתמקד באוונגליונים. השער האחרון מציג ראיות, שהמשיח טרם הגיע. בצד ביקורת על הנצרות, הספר מכיל ביקורת על המוסר הכפול שבו לדברי המאמין הנצרות מצטיינת בו.
לסוג של ספרות פולמוסית פילוסופית משתייך גם 'ספר הברית' לר' יוסף קמחי – אביו של רד"ק.[12] הספר כתוב במתכונת של ויכוח בין מין למאמין, ואף הוא מתכתב עם ויכוח ספרו של משה הספרדי.
סמוך ל-1260 חיבר ר' יוסף בר ר' נתן אופיצל, את ספר 'יוסף המקנא' או 'תשובות למינים'. הספר מכיל קל"ז סימנים, והוא מסודר לפי ספרי המקרא. הוא למעשה מתכתב עם העדויות הנוצריות (TESTIMONIA). זהו מעין פירוש אנטי-כריסטולוגי לתנ"ך.
ספר דומה לזה הוא ספר נצחון ישן, שחובר בגרמניה. ספר זה נכתב ככל הנראה בתחילת המאה ה-14, וכלל אסופת טענות אנטי נוצריות שנלקחו בין היתר מספר יוסף המקנא (שנכתב כחמישים שנה קודם באמצע המאה ה-13) וספר הטענות לר' משה מסאלרנו. עיקרו של הספר הוא פירוש לפסוקי התורה, תוך התמודדות עם טענות הנוצרים לגבי אותו פסוק. כך למשל: ”וייצר ה' אלוהים את האדם...” (בראשית ב-7). פוקרים המינים על שוני שמות הללו ה' אלוהים, ואומרים הן אב ובן (כוונתם להראות שיש שתי אלוהויות על פי כתוב זה) ויש להשיב: ”ויברא אלוהים את אדם” (בראשית א' 27) והפיל השם האחד להודיע כי הוא אחד ולא שניים.
נגד אבנר מבורגוס יצא ר' יצחק פוליקאר או פולגאר, ב'אגרת החרפות', שהפיץ בקהילות ספרד. חיבור בעל אופי פילוסופי זה מכיל סקירה קצרה של עיקרי האמונה היהודית. בחמישה דיאלוגים, ב-'עזר הדת' פולגאר מציג בהרחבה את הנושאים המובאים ב'אגרת החרפות'. נגד אבנר מבורגוס חובר גם 'עזר האמונה' מאת ר' משה הכהן מטורדסייס. כספר מסכם של בפרות הוויכוח מהמאה הי"ד ניתן לראות את 'אבן הבוחן' מאת ר' שם טוב אבן שפרוט, בעל ט"ו השערים.
רבי חסדאי קרשקש כתב ספר בשם "מאמר בביטול עיקרי דת הנוצרים", וכן 'אור ה. בהם הוא תוקף את עיקרי האמונה הנוצרית, כפי שהם נמנו בידי מומרים, אשר זיהו את היהדות עם הרציונליזם הפילוסופי. בספרים אלו הוא נלחם גם בתורתו של אבן רושד, אשר בשל הגותו הדטרמיניסטית הצליח לשכנע את יהודי ספרד להמיר את דתם, בטענה שזאת גזירת הגורל. ר' חסדאי השתדל להוכיח שבקיום המצוות יש בכדי להביא לגאולה.
תלמידו וחברו של רבי חסדאי קרשקש היה ר' יצחק בן משה הלוי, המכונה פרופייט דוראן או האפודי. את אגרתו המפורסמת 'אל תהי כאבותיך' הוא כתב למגיסטר בונט בונג'ורן, אשר התנצר בהשפעתו של המומר פאולוס דה סנטה מריה, שנקרא לפני-כן שלמה הלוי. חיבור סרקסטי זה מחובר בכפל לשון, ולכתחילה לא כהלכה הובן בידי נוצרים ככתב סנגוריה על הנצרות. בחיבור זה, האפודי משתדל להוכיח לידידו שישועת האדם באה רק על ידי האמונה, שאין היא נוגדת לדרך השכל. הוא דוחה בלגלוג את עיקרי הנצרות כגון: צדקת האדם בזכות אמונתו, השילוש, ההתגשמות, גאולת הנפש, הטרנס-סובסטנטיציאציה, פולחן הקדושים וביטול עול תורה ומצוות. חיבור פולמוסי חריף נוסף מאת האפודי, הוא 'כלימת הגויים'. תשעה פרקים מתוך הספר מוקדשים לסתירת עיקרי הנצרות, ואילו שלושה מוקדשים לביקורת על כתביהם של אבות הכנסייה והתאולוגים הנוצריים מכל הדורות. הוא חותם את ספרו בביקורת נוקבת על הוולגאטה.
ר' יוסף אלבו השתתף בוויכוח טורטוסה. ב-'ספר העיקרים' הוא ניסה להוכיח את אמיתותה של היהדות על ידי הפרכת טענות הנוצרים. על הנצרות הוא טוען שהיא שיש 'באמונה זו מן ההרחקה אצל שכל האדם, ודבר שאי אפשר לשכל האנושי לקבלו ולא לציירו, לפי שכל זה חולק על המושכלות הראשונות ועל המוחשות. ויכוח טורטוסה הותיר את רישומו גם בספרו של ר' שמעון בן צמח דוראן - 'קשת ומגן'.
בין מגיני היהדות באיטליה של המאה הי"ג נמנים ר' משה מסלרנו, בעל 'מאמר האמונה' ו-'טענות'; וכן ר' משה בן יקותיאל, בעל 'עדות ה' נאמנה'. ר' משה בן יקותיאל קרא להימנע מהיסחפות לוויכוחים; וביקש שאם הם כורח המציאות, על היהודי להתנהג בהם בנימוס, אדיבות וענווה. הספרות הפולמוסית היהודית האיטלקית מתאפיינת בכך שהיא ברובה נכתבה באיטלקית, כדי שטענותיה תגענה למשכילים מבין הנוצרים. ספרות זו הושפעה מההומניזם של הרנסאנס. בין הבולטים שבמתפלמסים היהודים נמנים אברהם בן מרדכי פריצול ור' עזריאל אלטינו, אשר השתתפו בשני הוויכוחים שהתקיימו בפררה. מכיוון שהאינקוויזיציה האיטלקית לא הייתה חמורה כמו בספרד, ומפאת רוח החופש שאפיינה את איטליה בתקופת הרנסאנס, יהודים הרשו לעצמם לשטוח טענות חריפות על הנצרות, מבלי שלא יאונה להם רע - ראו 'מגן אברהם' לפריצול, ופירוש אנטי-נוצרי לישעיהו נ"ג מאת אליה מונטאלטו. בהדרגה מוקד הוויכוח עבר מהדוגמה למגבלות שהוטלו על יהדות איטליה בידי הכנסייה: דוד דוד ד'אסקולי יצא בספרו נגד הגזירה לענידת אות קלון על בגדי היהודים. דוד מן התפוחים יצא להגנה על רופאים יהודים, שנאסר עליהם לטפל בחולים נוצרים. בכל זאת עד למאה הי"ז המשיכו להתקיים ויכוחים דתיים: ר' יהודה אריה די מודנה בעל ה-'מגן וחרב', ניסה להאיר על אישיותו ההיסטורית של ישו. הוא טען שהוא היה פרושי, ולא חשב שהוא בן האלוהים, ולא ידע כלום על הדוגמה הנוצרית, כפי שהתגבשה במהלך הדורות, לאחר פאולוס. ר' שמחה לוצטו כתב חיבור על מעלותיהם ומגרעותיהם של היהודים; ואילו יצחק קרדוזו עמד על ייעודם של היהודים להפיץ את האמונה באחדות האל.
הבולט מבין האפולוגטיקנים היהודים ההולנדיים הוא ר' מנשה בן ישראל, שחיבר את 'תשועת ישראל' וכן את 'מקוה ישראל'. בספרים אלו הוא מכחיש את אמיתות עלילות הדם וכן מדבר על התנאים לביאת המשיח ושיבת עם ישראל לארצו.
בפולין היו שני גלים עיקריים של ויכוחים בין יהודים לנוצריים, האחד סביב ייסוד התנועה האנטי-טריניטרית, שקמה במאה ה-16, ויצאה בהתקפה על היהדות, כדי להרחיק את החשש לזיקה יתרה ליהדות. נגד מתקפות אלו כתב יצחק טרוקי את ספרו 'חיזוק האמונה'. בחיבור חשוב זה, אשר אף השפיע על וולטר וכופרים נוצרים אחרים, טרוקי ניסה לתת תשובה לשאלה מפני מה יהודים מסרבים להאמין בישו. הגל השני נסב סביב ייסוד התנועה הפרנקיסטית במאה הי"ח. יהודים התווכחו עם פרנקיסטים על נכונותו של התלמוד. הם יוצגו בידי ר' חיים הכהן רפפורט, שקיבל את סיועו של דוב בר מבולחוב, אשר חיבר את 'דברי בינה'. נגד הפרנקיסטים גם יצא ר' יעקב עמדין יעב"ץ, אשר חיבר את 'ספר השימוש' שבו הוא מעלה על נס את פועלה של הנצרות במיגור האלילות, בקיום מצוות בני נוח, בחסד שהיא דוגלת בו.
חוברו גם ספרים שתיעדו משני הצדדים את הוויכוחים הפומביים, וביניהם ויכוח פריז, ברצלונה, טורטוסה, מיורקה, ונציה, פרארה וויכוחים אחרים.
חלקם של המומרים בוויכוח היהודי-נוצרי
הגרים מחד, ובעיקר המומרים מאידך נטלו חלק חשוב בוויכוח היהודי-נוצרי, והם כונו 'משומדים'. בין הוגי השמד נמנים משה הספרדי (פטרוס אלפונסי), רמונדוס מרטי, פבלו כריסטיאני אבנר מבורגוס (אלפונסו דה וייאדוליד), שלמה הלוי (פבלו דה סנטה מריה) ויהושוע הלורקי (גירונימו דה-סנטה פה). להלן קווים בולטים במשנותיהם: חיבורו השכלתני של פטרוס אלפונסי ערך מהפך של ממש בגישת הכנסייה בפולמוסה נגד היהדות. הוא הצדיק את המרת הדת בנימוקים מקראיים הטבולים בפילוסופיה (ratio et auctoritas). כמו כן, הוא גילה דופי בספרות האגדה; והצביע על היצירה הבתר-מקראית היהודית כמכשול בפני התנצרות היהודים וכמקור למינות. לעומתו, אלפונסו דה וייאדוליד התבסס על הקבלה ועל הפילוסופיה היהודית בכדי לקרב יהודים לנצרות. כמו כן, הוא הציג משנה דטרמיניסטית, שגרסה שהאדם מוגבל בחופש בחירתו. בפועל יהודים הבינו מדבריו, שאין טעם להתנגדות להמרה, שכן ממילא נגזר עליהם להתנצר. אין ודאות לגבי מוצאו של מרטי, אבל בקיאותו המופלגת במקורות היהודיים מצביעה על היותו יהודי מומר. בין חיבוריו הראויים לציון נמנה 'פגיון האמונה', שמציג הוכחות לצדקת דרכה של הנצרות, ששימשו בוויכוח טורטוסה. פבלו דה סנטה מריה וחברו גירונימו דה-סנטה פה הוציאו מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל המזיק שבקודמיהם.[6]
סנגוריה נוצרית על היהדות
כשם שעמדין לימד זכות על הנצרות, כן קמו סנגורים ליהודים מבין חכמי הנוצרים, החל מהמאה הי"ח. הדאיסט האנגלי ג'ון טולנד פרסם מאמר על ביטול כל הדעות הקדומות על היהודים. וילהלם דום הגרמני משבח את מידות היהודים וקורא להעניק להם זכויות אזרח ולשפר את מצבם האזרחי.
נושאי הוויכוח העיקריים
עיקרי הוויכוח בין יהודים לנוצרים הם בנושאי אמונה ודוֹגמה, דבר המסתבר מעצם היותן דתות של התגלות. הנצרות, אף בתלבושתה ההלניסטית, היא תולדה של היהדות; לכן הוויכוח בין הדתות חריף ביותר. הוא עסק במגוון רחב של נושאים רחב – לרבות סוגיות המשיח, העם הנבחר, מהות האל, אחדות האל, וכן החיוב על שמירת מצוות התורה. הוויכוח עסק גם בענייני מוסר, וכן נושאים פרטניים של הלכה יהודית מול החוק המקראי או המוסר (כגון נזירות והלוואה בריבית). בכל עניין ונושא התפלמסו היהודים והנוצרים, טיעוניהם השונים נשתמרו בידנו בעזרת הספרות הכתובה וכתבי יד שונים, כשלעיתים דווקא הצד שכנגד שמר את טענות מתנגדיו.
המשיח
- ערך מורחב – משיח (דתות)
היו שראו בוויכוח על עניין המשיח את גרעין המחלוקת, ולמעשה הסוגיה המרכזית בוויכוח היהודי-נוצרי,[13] וזאת לפחות למן המאה הי"ג. לטענת הנוצרים, על פי כתביהם המשיח - הוא ישו - והוא כבר הגיע. כמו כן, לדידם הכתוב במקרא - בתורה ובנביאים - מתייחס למשיח המציל את האנושות כולה, ואין הגאולה בעלת אופי לאומי, המתייחסת רק לעם היהודי.[14] יחד עם זאת, הם פירשו את הנבואות מקראיות לגבי אירועי קץ הימים, כמבשרות את בואו בשנית של ישו (תהליך הנקרא "פרוסיה"); שאז בני האדם יעמדו למשפט, המתים יקומו לתחייה ותקום מלכות שמים עלי אדמות.[15] כמו כן, על פי האמונה הנוצרית, המשיח הוא ממהות אלוהית ולא אדם מן המניין, ורק כך הוא יכול היה לגאול את האדם מכבלי החטא. לשיטתה, הנבואות המקראיות התקיימו כולן כבר בימי ישו, ועל ידו. יתר על כן, בחזיונות בספר דניאל נרשם זמן הגעתו של המשיח ארבע-מאות ותשעים שנה מיום החיזיון, וזו יכלה להתפרש לטעמם, רק על ימי ישו.[16]
כאמור בהמשך, הנוצרים הסתמכו לא רק על המקרא כי אם גם על התושב"ע. למשל במסכת סנהדרין כתוב כי רבי הילל הסכים שמשיח כבר הגיע ושהנבואות עליו כבר התקיימו בימי המלך חזקיה.[17] לטענת היהודים, אמנם קיימים מקורות יהודיים שכפרו בביאת המשיח כנאמר בשם רבי הילל, אולם גישה זו לא התקבלה כגישה המרכזית ביהדות. לטענתם במקורות היהודיים יש התייחסות ברורה לגישה ההפוכה, המצפה להגעת המשיח בהמשך - למשל ישנו ויכוח בתלמוד בין הסבורים שהמשיח לא יביא עמו סדר עולם חדש, אלא חידוש עצמאות מדינית של עם ישראל בארצו. כנגד גישה זו, קיימים אחרים שתפסו את הגאולה במושגים אפוקליפטיים, ואף סברו שהאל בעצמו יביא את הגאולה.[18] למעשה רק בימי הביניים, האמונה בביאת המשיח הייתה לאחד מעיקרי היהדות, לאור משנתו של הרמב"ם. בעקבותיו, כארבע מאות שנה מאוחר יותר הרדב"ז ראה בה דבר מוסכם וברור לכל. גם רבי יוסף אלבו שהשתתף בוויכוח טורטוסה, קבע שאמונה הזו בבוא המשיח היא אחד מעיקרי היהדות.[19][20][21] הרמב"ן הציג נבואות שעדיין לא התגשמו כמו חדילת המלחמות בעולם.[22] הרמב"ם בסוף ספרו ההלכתי מתפלמס עם הדתות, ומציין את ערי המקלט שטרם קמו: 'ומעולם לא היה דבר זה, ולא צווה הקב"ה לתוהו'[23] ממניעים אלו נצמדו היהודים לאמונה שאכן יש מושג נבואי ותלמודי הנקרא המשיח. ואולם בשונה מטענות הנוצרים, הוא יהיה בן אדם רגיל, בשר ודם, מזרעו של דוד (לטעמם, שלא כמו ישו), והוא עדיין לא בא.
השילוש
- ערך מורחב – השילוש הקדוש
היהדות דחתה מכל וכל את תפיסת השילוש הקדוש של הנוצרים. חכמי ישראל טענו שהרעיון של שילוש בכל אופן שהוא, אף רוחני, שולל מכל וכול את אמונת הייחוד, והתפיסה שאלוהים הוא אחד ואין זולתו. הרמב"ן התמודד עם תפיסה זו בוויכוח ברצלונה בשנת 1263 וטען שהיותו של האל חכם, בעל רצון, וחזק, אינו מפריד את האל לשלוש מהויות או ישויות שונות. לדעתו זו טעות תאולוגית של הנוצרים, כי חכמת האל אינה מאפיין מקרי ולא נפרדת ממנו, אלא הוא עם חכמתו, עם חפצו ועם יכולתו, כולם דבר אחד ומהות אחת. יתרה מזו, טען הרמב"ן, גם אם נתאר אותם כמאפיינים, אין כאן שלוש אלוהויות, אלא אל אחד בעל שלושה מאפיינים.
בהמשך הביא טענה על דרך השלילה וטען שאפשר לתאר את האמונה באלוהים כריבוע או כמחומש ולאו דווקא כשילוש, מכיוון שאפשר להוסיף לו את עצמותו או חיותו כעצמים נוספים, עם השלושה שכבר נמנו. (כתבי רמב"ן חלק א', הוויכוח)
ההלוואה בריבית
- ערך מורחב – מלווה בריבית
ההלוואה בריבית הייתה מקצוע רווח בין היהודים, והפכה נושא לפולמוס בין היהודים לנוצרים. לטענת הנוצרים העיסוק בהלוואה בריבית, אינו מוסרי, והנוצרים שאינם עוסקים במקצוע זה, הם בעלי יתרון מוסרי על היהודים; שכן אסור תורה לקחת ריבית: 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' (שמות כב, כד). לפיכך, הם טענו כי היהודים המלווים בריבית עוברים על איסור מהתורה.
לעומתם, היהודים טענו שאיסור הריבית הוא הסכמה חברתית כלכלית ואין להשיתו על כלל האוכלוסייה בעולם. למעשה על פי התורה הריבית הותרה ואף הומלצה במפורש כשהחייבים אינם יהודים. כפי שכתוב בספר דברים 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ'. בנוסף לכך היהודים טענו שאין הנוצרים מקפידים כלל על עניין ריבית בינם לבין עצמם, וגם אלו שכן, נוהגים בפועל לקחת ריבית במקרים מסוימים בלי לשים לב שמדובר בכך, כמו מכירת מקח לזמן קצוב עבור כפל דמים. לסיכום, לטענת היהודים לא נפל כל פגם מוסרי בהסתמכם על הרבית לפרנסתם, ובלעדיה הם יתמוטטו כלכלית.
הגלות
- ערך מורחב – גלות (יהדות)
הגלות הייתה נושא מרכזי בפולמוס בין הדתות, כפי שמתבאר בחיבור הפולמוס הנפוץ 'האיגרת של רבי שמואל המרוקני'. לטענת הנוצרים לפי המקרא והתלמוד, הגלות היא עונש על חטאי היהודים וטעויותיהם. הרדיפות הבלתי פוסקות נגד היהודים בגלותם הם ביטוי לזעמו הנצחי של האל, שבעקבות סירובם לקבל את ישו ודבריו, מסירתו לידי הרומאים וצליבתו כתוצאה מכך הם חטא גדול יותר מעבודת האלילים שבעקבותיו היו רק שבעים שנה בגלות. משום כך האל נטש את היהודים כלאום, לפי הבנתם בדברי מקראות שונים ופירושם בתלמוד. כפרטים, תמיד קיימת אהבת האל לחלכאים ולנדכאים.[24]
לדעת היהודים, על פי המקראות ופירושם התלמודי, אכן הגלות היא עונש על חטא. אך לא על חטא הפגיעה בישו, אלא על חטאי האבות, או על חטא המרת הדת של המומרים "המשומדים", אשר פגעו באחריות ההדדית על פי העיקרון: "כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה".[25] אחרים טענו שבדומה לתפיסה הנוצרית על ייסורים המכפרים עוונות של היחיד וממרקים את הנפש כדי להכין אותה טוב יותר אל העולם הבא, כך הייסורים הבאים על הלאום היהודי נועדו לתפקיד זהה.[26] היו שראו מצד שני ועל פי המקראות ופירושם התלמודי את תפקיד היהודים בגולה כדי להפיץ את האמונה בטוב, במוסרי ובאל האחד.[27] היהודים גם הזהירו את הנוצרים שלפי המקראות עתיד הקב"ה להיפרע מאלו שפגעו ביהודים כפי שנעשה בימי המקרא ובית ראשון.[28] והיו גם כאלו שטענו שכשם שהנוצרים אינם יכולים להסביר מדוע ישו הופיע דווקא כשהופיע, כך הם אינם יכולים להסביר מדוע אין המשיח מגיע, וכשיגיע, מדוע הגיע כשהגיע. לבסוף, היהודים טענו שהצלחה מדינית ושלטונית פוליטית אינה מוכיחה על אהדת האל, אחרת הצלחת המוסלמים (באותה תקופה בחלקיה השונים של ספרד) תוכיח את נחיתות הנצרות.
הנזירות
- ערך מורחב – נזיר (נצרות)
לטענת הנוצרים פרישוּת הנזירים הנוצרים מהנאות המאכל ובעיקר מהנאה מינית מוכיחים שלנוצרים מסירות רבה העליונה על הדת היהודית הירודה וחסרת המסירות. לטענת היהודים תופעת הנזירוּת אצל הנוצרים שולית ומוצגת כמצב שווא שאינה מתקיימת. וכאשר היא מתקיימת היא מנוגדת לטבע האדם, ולמצוות פרו ורבו, המצווה הראשונה המופיעה בתורה לאדם.[29] היהודים גם טענו שאף הנזירים מופקרים מבחינה מינית.
ממשות ישו
- ערך מורחב – העדות הפלוויאנית
טיעון יהודי אשר חזר על עצמו בוויכוחים, שאף לתקוף את עצם מציאותו של ישו. טיעון זה התבסס על כך שהעדות על חייו של ישו עצמו מופיעה אך ורק בכתבי הבשורה של הספרות הנוצרית, אשר נכתבו רק דור או שניים לאחר מות ישו, ותוכנם וסגנונם הופך אותם לטקסטים נגועים ומוטים ולכן אין לקבל את דבריהם.
לעומת טענה זו ציינו הנוצרים את העדות הפלוויאנית, המופיעה בכתבי יוסף בן מתתיהו, המהווה מקור חיצוני שנכתב על ידי אדם שאינו נוצרי בן הזמן, המאשר את ישו ומעשיו כמציאות. כמו כן, אפילו התלמוד מזכיר את ישו מספר פעמים בתור אדם שעשה ניסים, שנתפרש על ידי התלמוד כ"כשפים".[30] לגבי ישו המופיע בתלמוד (הלא מצונזר) הצביעו היהודים על כך שמדובר בתקופה שונה לחלוטין ואין זה ישו שהם מאמינים בו.
התלמוד
- ערכים מורחבים – ויכוח טורטוסה, ויכוח ברצלונה
יהוויכוחים עם היהודים המופיעים בברית החדשה, למעשה התקיימו עם בעלי התושב"ע. ואולם לנוצרים הייתה היכרות מעטה ישירה עם היהדות של ימי הביניים, ואת ידיעותיהם הם שאבו מכתבי אבות הכנסייה. כמו כן, חלק מהוויכוחים בברית החדשה הם עם זרמים שכבר לא היו קיימים ובוודאי לא היו חלק מהזרם היהודי המרכזי שמולם התנצחו בימי הביניים. דוגמה לוויכוח כזה בברית החדשה הוא פולמוס נגד הצדוקים וסירובם להאמין בתחיית המתים ובחיים לאחר המוות. עם זאת, קיימים בברית החדשה אזכורים לוויכוחים בין ישו (ואחרים) לבין הפרושים. אך גם בזה לא היה מדובר בוויכוח עם דעות עדכניות של היהודים על קהילותיהם השונות בימי הביניים.
לפני תקופת הוויכוחים הראשונה עדיין השפעת התלמוד הבבלי (ובמידה רבה גם המשנה) לא היו ברורים לנוצרים, עד שנחשפו אליו כאמור. הדבר נעשה בעיקר דרך יהודים משומדים כלומר שהמירו את דתם לנצרות.
הן בויכוח טורטוסה והן בויכוח ברצלונה את הוויכוח הובילו יהודים מומרים אשר הכירו את התלמוד. הנוצרים ערכו את הוויכוחים האלו במעמד של קהל רב והוזמנו אליהם חכמי היהודים היותר מפורסמים באותם מדינות. הטענות המרכזיות הובאו מתוך דברי התלמוד, כראיות לכך שהמשיח כבר בא, ושמשיח זה הוא ישו. בקיאותם של נציגי היהודים בדברי התלמוד עמדו להם לשכנע את המון היהודים שאין בטענות הנוצרים ממש, ולכן דרך זו של הוויכוחים לא צלחה מבחינת הנוצרים.
הוויכוחים המרכזיים
ויכוח פריז (1240)
- ערך מורחב – ויכוח פאריס
ויכוח פריס הוא דיון משפטי שהתקיים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, ב-25 ביוני 1240 בדבר אשמתם של היהודים על הכתוב בתלמוד. בסיום המשפט מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז במשך כשתי יממות את כל ספרי התלמוד (מדובר בכתבי יד ולא בספרים מודפסים, שכן הדפוס עוד לא הומצא). על פי דברי מהר"ם מרוטנבורג, נשרפו באותו מאורע 40 קרונות עמוסים בספרי תלמוד.
הרקע לוויכוח
בשנת 1236 שלח הנזיר הפרנציסקני ניקולס דונין, שהיה יהודי מומר ותלמידו של רבי יחיאל מפריז, איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, ובה האשמות רבות כנגד התלמוד. רק שלוש שנים אחר כך התקבלה התשובה. האפיפיור קבע כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי המדרש ויועברו לעיון המסדרים. לשם ביצוע הוראותיו הוא הפנה את ניקולס דונין לבישוף של פריז ולמלכי אירופה. על התלמוד כתב האפיפיור באיגרתו:
כלולים בספר זה עניינים כה מוטעים וכה מגונים, עד כי מעלה הדבר בושה בלב האומרים זאת ואימה בלב השומעים זאת, וזו אמורה להיות הסיבה העיקרית הגורמת ליהודים להחזיק בעקשנות בבגידתם.
טענות התביעה
על מנת לספק מקור לטענותיו כי התלמוד כולל דברי כפירה, מצווה על איבה כלפי הנוצרים ומתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול ממנו ואף להורגו, ציטט ניקולס דונין מן התלמוד מספר קטעים. בין שאר ציטוטיו, השתמש דונין באמרה "טוב שבגוים הרוג" (שאומנם התפרשה במסכת סופרים כעוסקת בדיני מלחמה ולא בהיתר הכללי להריגת גויים), ובאמרה "אסור ליתן לגוי מתנת חנם משום 'לא תחנם', ואסור ליהודי לומר כמה נאה גוי זה". הוא ציין שבעיני התלמוד, גויים חשודים על רביעה של חיות או של זכרים, על עריות ועל שפיכות דמים.
תשובות ההגנה
תשובתם של הרבנים לגבי יחסו השלילי של התלמוד אל הגוי הייתה שאין למתוח קו משווה בין הגויים שאליהם מתייחס התלמוד לבין הנוצרים, ועובדה היא שאכן יהודים סוחרים עם נוצרים גם ביום חגם של האחרונים, מתייחדים איתם, מלמדים אותם תורה, ועוד. כן השיבו הרבנים תשובות פרטניות לגבי דברי האגדה שהטיח בהם ניקולס. הרבנים הבליטו את עתיקותו של התלמוד, את היותו פירוש למקרא ולא תחליף לו, וציינו שהיהודים לומדים את התלמוד במשך מאות שנים, ועד כה בכירי הכנסייה הנוצרית לא מצאו בכך כל פסול, כך שההתקפה כנגד התלמוד אינה אלא יוזמת המומר ניקולס ואינה מבוססת בנצרות. רבי יחיאל התייחס ליכולתו של הנוצרי להיגאל, על פי הדת היהודית. הוא טען שעל ידי קיומן של שבע מצוות בני נח יכול כל גוי, לרבות הנוצרי, להיגאל. לתפישה זו ישנם אכן מקורות מבוססים במחשבה היהודית.
לגבי הדברים בגנותו של ישו, השיבו הרבנים כי המדובר הוא באדם אחר ששמו ישו: ”כי לא הייתה כזאת מעולם שנולדו שני אנשים בעיר אחת ושם אחד להם ומתו במיתה אחת? הלא רבים כאלה בארץ!”, וביססו את תשובתם על כך שישו מוזכר בתלמוד כתלמידו של יהושע בן פרחיה, שחי כמה דורות לפני תקופת ישו על פי הכרונולוגיה הנוצרית.
ויכוח ברצלונה (1263)
- ערך מורחב – ויכוח ברצלונה
ויכוח ברצלונה אורגן על ידי יעקב הראשון מלך קאטלוניה ואראגון בשנת 1263. הוויכוח נערך בימים 20, 27, 30 ו-31 ביולי, בעיר ברצלונה שבחבל קטלוניה, ספרד, וגרם, לאחר מכן, לגירושו של הרמב"ן מספרד ועלייתו לארץ ישראל. הרקע לוויכוח היה גישה נוצרית שהאמינה כי בתלמוד, קיימות הוכחות לשילוש הקדוש, לחייו של המשיח לאחר מותו ואת הפיכתו לאל. חיימה הראשון, מלך אראגון, ביקש מהרמב"ן להתעמת עם טיעוניו של כריסטיאני, המכונה בספר הוויכוח "פראי פול" (האח פול). הרמב"ן הסכים להשתתף בוויכוח, בתנאי שיוכל להתבטא בחופשיות. המלך הסכים לכך, בתנאי שלא ייאמרו דברים הפוגעים בנצרות.
הוויכוח סב סביב התייחסויות התלמוד למספר נושאים בפולמוס היהודי-נוצרי, שהמרכזיים שבהם:
- האם המשיח כבר בא?
- בין אם בא ובין אם לא - האם ישו הוא המשיח? והוא עתיד לבוא?
- האם למשיח כוחות על אנושיים או סמכויות גבוהות כשל אלוהים?
בויכוח, שנערך בארמונו של המלך בברצלונה, התעמת הרמב"ן בעיקר מול המומר כריסטיאני, אך השתתפו בו גם המלך, ראשי הממלכה והכנסייה וראשי המסדר הדומיניקני, שהפעילו את האינקוויזיציה הנוצרית (כלומר המנהיגות הפוליטית והרוחנית). למעשה, הוויכוח היה מעין משפט שבו עמדו הרמב"ן והיהדות למשפט לפני הנוצרים, על דבקותם באמונה היהודית והעדפתה על פני האמונה הנוצרית. המלך מינה חבר שופטים נטולי פניות לכאורה, כדי לקבוע מי המנצח בוויכוח. הפוסק במשפט היה המלך עצמו, שנחשב הגון כלפי הרמב"ן, ולהבדיל מוויכוחים אחרים, לרמב"ן היה חופש ביטוי. עם זאת, את עיקר הוויכוח ניהל פראי פול, והרמב"ן רק ענה לשאלות, ולא טען טענות נגד.
ויכוח טורטוסה (1413–1414)
- ערך מורחב – ויכוח טורטוסה
מהצד היהודי השתתפו בו רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתושב"ע, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה. כשנה לאחר תום הוויכוח, ב-1415, הוציא בנדיקטוס בולה שאישרה מחדש את כל ההגבלות שהוטלו בעבר על היהודים אך לא נאכפו בכל מקום, כגון איסור לשאת משרות ציבוריות, מגורים, מאכל ומסחר עם נוצרים, ועוד. ספרי התלמוד נאספו או נשרפו, וכל יהודי מגיל 12 חויב להשתתף לפחות בשלושה טקסים נוצריים מדי שנה. על יהודים שאולצו להתנצר נאסר לשוב ליהדות, ורבים מהם הפכו לאנוסים.
משפט פריז וויכוח ברצלונה כראי להתפתחות הוויכוח היהודי-נוצרי
דוגמה להתפתחות הפולמוס ולשינוי באופי ומשקל נקודות הוויכוח ניתן למצוא בין משפט פריז (1240 שנת ה' אלפים) לוויכוח ברצלונה - המכונה ויכוח הרמב"ן (1263 שנת ה'כ"ג[31]). אמנם ניתן להצביע על מספר קווי דמיון, כגון היוזמה הנוצרית לוויכוח, הסביבה אוהדת לנצרות שבה נערך הוויכוח ויחסו לתלמוד.
למרות נקודות הדמיון הרבות שבין הוויכוחים ניתן להבחין גם בנקודות שוני לא מעטות וביניהם עצם מטרת הוויכוח: בוויכוח פריז נעשה ניסיון מהצד הנוצרי להוכיח שהתלמוד הוא ספר גדוש בדברי כפירה באל ונאצה כלפי ישו והנצרות – ואם כן, במוקד הוויכוח עמד התלמוד. לעומת זאת בוויכוח ברצלונה, נעשה ניסיון להוכיח שעל היהודים לקבל את ישו כמשיח לפי שיטתם הם, לאור הנאמר בתושב"ע, שכבר בו כביכול נמצאו ראיות על אמיתות הנצרות. הבדל נוסף בין הוויכוחים היה בציפיות הנוצרים מתוצאת הוויכוח: בוויכוח פריז מטרתם הייתה להוביל לשריפת התלמוד, ולכן מונו שופטים שיחליטו מי מהצדדים צודק. לעומתו, בוויכוח ברצלונה, כמו בוויכוח טורטוסה המטרה הייתה המרת דת היהודים, אחר שיוכח להם שישו הוא המשיח. העומדים לדין היו הפעם היהודים עצמם, אשר הואשמו בסילוף התלמוד ולא רק המקרא. בוויכוח זה לא מונו שופטים שיבחרו באחד הצדדים כצודק, אלא על היהודים היה להתגונן נגד טענות הנוצרים ולהשיב להם ישירות. השוני במטרה ובציפיות התבטא גם בשוני בין התוצאות שאכן אירעו בעקבות הוויכוח: ויכוח פריז גרר פעולה מעשית של שריפת עשרים וארבעה קרונות מלאים בספרי תלמוד (צרפת, 1242, שנת ה'ב'), לעומת ויכוח ברצלונה שלא גרר אחריו כל פעולה מיידית.
הוויכוח עם הנצרות הפרוטסטנטית
ראו גם
- תאולוגיית החילופין
- ספר תולדות ישו
- דיאלוג עם טריפון היהודי
- ויכוח מיורקה
לקריאה נוספת
- יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר ויכוחים, ניו-יורק 1928.
- שמואל אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1980.
- אליהו בן אמוזג, מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי, (עורך: אליהו רחמים זייני).
- יעקב צורישדי, המוקש הנוצרי, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים.
- מרדכי נויגרשל, "והשבות אל לבבך", פרק "נצרות ומיסיון", ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2009.
- על פתחה של רומי - משה בן דויד
- Philippe Bobichon, "Littérature de controverse entre judaïsme et christianisme : Description du corpus et réflexions méthodologiques (IIe-XVIe siècle). Textes grecs, latins et hébreux", Revue d’Histoire ecclésiastique 107/1, 2012, pp. 5-48. online
- Jeremy Cohen, The "Adversus Judaeos" tradition in the Church Fathers : the exegesis of Christian anti-Judaism. Essential Papers on Judaism and Christianity in Conflict from Late Antiquity to the Reformation.. New York: New York University Press, 1991
- Gilbert Dahan, La Polémique chrétienne contre le judaïsme au, Moyen Âge, Paris 1991
- Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, volume I From Herodotus to Plutarch, 200n.
- ש' צדיק, 'דטרמיניזם ושילוש בהגותו של אבנר מבורגוס', דוקטורט בהנחייתו של פרופ' ד' לסקר, באר שבע 2011.
- י' בער, המדרשים המזויפים של ריימונדוס מרטיני ומקומם במלחמת הדת של ימי הביניים, בתוך: ספר הזיכרון לאשר גולק ושמואל קליין (תש"ב), עמ' 28-49.
- J. Cohen, “The Mentality of the Medieval Jewish Apostate: Peter Alfonsi, Hermann of Cologne, and Pablo Christiani,” in T. M. Endelman, ed., Jewish Apostasy in the Modern World, New York 1987,
- B. Garland: Jewish and Christian converts in the Judeo-Christian religious discussion of the Middle Ages, Miscellanea Medievalia 4 (1966), pp. 264–282
- אפרים אלימלך אורבך, 'אפולוגטיקה', האנציקלופדיה העברית, כרך ה' עמ' 121–148.
- Daniel J. Lasker, « Qissat Mujadalat al-Usquf and Nestor Ha-Komer : The Earliest Arabic and Hebrew Jewish Anti-Christian Polemics. », in Joshua Blau and Stefan C. Reif (eds.), Genizah Research After Ninety Years: The Case of Judaeo-Arabic, University of Cambridge Oriental Publications, ed. University of Cambridge Press, 1992, pp. 112-118.
- , Theo L. Hettema (ed.), Religious Polemics in Context: Papers Presented to the Second International Conference of the Leiden Institute for the Study of Religions (Lisor) Held at Leiden, 27–28 April 2000, ed. Uitgeverij Van Gorcum, 2004
- י' רוזנטאל, ספרות הוויכוח האנטי־נוצרית עד סוף המאה השמונה-עשרה, ארשת ב (תש"ך), עמ' 130-179
- W. Horbury, 'Hebrew Apologetic and Polemical Literature', in N. de Lange (ed), Hebrew Scholarship and the Medieval World, Cambridge 2001, 189-209
- G. Dahan, Les Intellectuels chrétiens et les Juifs au Moyen Âge, Paris 1990
- א' גרוסמן, 'הפולמוס היהודי-נוצרי והפרשנות היהודית למקרא בצרפת במאה הי"ב', ציון נא (תשמ"ו)
- א' טויטו, 'שיטתו הפרשנית של רשב"ם על רקע המציאות ההיסטורית של זמנו', בתוך: י"ד גילת ואחרים (עורכים), עיונים בספרות חז"ל במקרא ובתולדות ישראל, רמת גן תשמ"ב, עמ'.78-48
- J. Cohen, Scholarship and intolerance in the Medieval Academy: The Study and Evaluation of Judaism in European Christendom, The American Historical Review, 3, J. (1986) pp. 592-613.
- R. Szpiech, Conversion and Narrative: Reading and Religious Authority in Medieval Polemic, Philadelphia, Pen., 2013, pp.143-73.
קישורים חיצוניים
דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל: הפולמוס היהודי-הנוצרי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: ההיסטוריה של ארץ ישראל, משה דוד הר (עורך), כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי (640-70), הוצאת יד יצחק בן-צבי וכתר הוצאה לאור, 1985- דויד וסרשטיין, ויכוח יהודי-נוצרי בטבריה של המאה הי"ח, קתדרה 56, יוני 1990, עמ' 41-33
- צבי ברס, ויכוח יהודי-נוצרי בירושלים בשנת 932, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 51-31
יהדות - יחסים נצרות, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
