Remove ads
מיסיון (מלטינית: Missio – 'שליחות') הוא פעילות להפצת דת או אמונה (בדרך כלל הנצרות) בקרב בני דת אחרת או בקרב חסרי דת, כאשר המטרה היא על פי רוב לגרום להם להמיר את דתם. מיסיון הוא גם ארגון, תנועה או גוף העוסקים בפעילות זו, וכן כינוי למקום שבו הם פועלים. פעילות מיסיונרית קיימת בחלק מזרמי הדתות השונים גם כיום. בתקופות מסוימות הייתה הפעילות חובה בדת הנוצרית הממוסדת ואף נכפתה על עמים שונים ברחבי תבל על ידי תנועות של נוצרים (מיסיונרים וצלבנים) במסעיהם, וכך גם באסלאם (דעוה או ג'יהאד).
היהדות היא אחת הדתות היחידות בעולם בהן נאסר על הפצת הדת דרך מיסיונריות (אנ'), ובפרט היהדות-האורתודוקסית שאף מערימה קשיים על אלה המבקשים להתגייר.[1]
Remove ads
בסוף המאה ה-20 כשליש מאוכלוסיית העולם הייתה שייכת לאחד מזרמי הדת הנוצרית. הנוצרים הם הקהילה הדתית הנרחבת והמגוונת ביותר, ויש להם כנסיות בחלק גדול מאומות העולם. הדת הנוצרית היא דינמית, וניתן לראות זאת למשל במעבר של המרכז הדמוגרפי של הנצרות ממדינות המערב לאמריקה הלטינית, אפריקה, אסיה ואזור האוקיינוס השקט, שם חיים למעלה ממחצית הנוצרים בעולם. מגמה זו הואצה בשל דעיכת ההשפעה של הממסדים הנוצריים באירופה. הנצרות, כדת אוניברסלית, כלומר דת שפונה לבני אדם מעמים שונים וממעמדות שונים, הצליחה להתפשט במקומות רבים הודות לשיטת המיסיון.
המקורות התאולוגיים לפעילות המיסיון הנוצרי
המילה "מיסיון" כתרגום ללטינית של המילה היוונית apostolē, "שליחות", מופיעה פעם אחת בלבד בברית החדשה: "הֲרֵי מִי שֶׁעוֹרֵר אֶת פֶּטְרוֹס לִשְׁלִיחוּת אֶל הַנִּמּוֹלִים עוֹרֵר גַּם אוֹתִי אֶל הַגּוֹיִם." (איגרת פאולוס אל הגלטים 2:8), אך הנוצרים מאמינים כי רמזים למצוות השליחות אל הגויים מופיעים מוקדם יותר, בתנ"ך.
ברשימת בני נח (שבע מצוות בני נח), בסיפורו של מגדל בבל[2] ובברכת אלוהים אל אברהם ("ונברכו בך כל משפחות האדמה"[3]) רואים הנוצרים רמזים לדאגה שמגלה אלוהים לכל העמים. מטרת עם ישראל להיות מופת של הרצון והמטרה האלוהיים מופיעה כמה פעמים בתנ"ך ובצורה הברורה ביותר בדברי הנביא ישעיהו: "ואתנך לברית עם לאור גויים".[4] בישעיהו מופיעה גם המשימה האוניברסלית של ישראל להושיע את העמים "ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד־קצה הארץ".[5] כמו כן, יש נוצרים המצביעים על רצון האל, המובע לרוב בתנ"ך, שכל עמי העולם יסגדו לו. ולכן, מיסיונים נוצריים נשלחים למקומות שבהם אין סוגדים לאלוהים במטרה לקיים את רצון האל ולהרחיב את הסגידה אליו.
ישו אומנם הטיף ליהודים בלבד, אבל בין האמרות המיוחסות לו קיימת הצהרת "ההסמכה הגדולה" המופיעה בסוף הבשורה על-פי מתי: "וייגש ישוע וידבר אליהם לאמור ניתן לי כל ממשל בשמים ובארץ, לכו אל כל העמים להורתם ולעשותם לי לתלמידים ולטבל אותם בשם האב והבן ורוח הקודש ולמדתם אותם לשמור את כל אשר צוויתי אתכם והנה אנכי אהיה עמכם עד אחרית השנים לעת קץ העולם".[6] פסוקים אלה הם המקור העיקרי לציווי על הפצת הדת הנוצרית בין העמים בברית החדשה.
היסטוריה של המיסיון הנוצרי
ערך מורחב – היסטוריה של המיסיון הנוצרי
המפיצים הראשונים של הנצרות היו שנים-עשר השליחים ובראשם פטרוס שהטיפו לדת החדשה בכל רחבי האימפריה הרומית, אבל מי שמקובל כי היה אחראי עיקרי לתפוצת הדת הנוצרית היה פאולוס (שאול התרסי) הנחשב למיסיונר הראשון. בעזרת רשת של מסייעים, רבות מהם נשים, הצליח פאולוס לנצר קהילות באסיה הקטנה ודרום יוון ובסופו של דבר הגיע לרומא. הנצרות, שהחלה ככת בין היהודים, רכשה מאמינים בין תושבי האימפריה הרומית במהירות, ובמאה הרביעית, כשהקיסר הרומי קונסטנטינוס הכריז על הנצרות כדת הקיסרות, כבר היוו הנוצרים כ-10 אחוז מאוכלוסיית האימפריה, ולדת החדשה כבר היה ממסד היררכי מסודר.
בסוף תקופת האימפריה הרומית החל המיסיון הנוצרי לפעול גם מחוץ לגבולותיה. אולפילס האריאני (311–382), פעל בקרב הגותים הלומברדים והבורגונדים. מרטין מטור (316–397) שרת בגאליה ופטריק הקדוש (389–461) עמל באירלנד. הכנסייה בעלת המסורת הקדומה ביותר, מהמאה ה-3 לספירה במאלאבר שבדרום הודו טוענת כי תומאס הקדוש היה מייסדה. פרומנטיוס מצור פעל לנצר את האוכלוסייה באתיופיה והפך לפטריארך הראשון של כנסייה זו. גרגוריוס המכונה "המאיר" פעל בארמניה. מארמניה הופצה הנצרות לגאורגיה. במאה ה-5 הגיעו הנסטוריאנים לסין.
בשנת 476 התמוטטה האימפריה הרומית המערבית, אבל האימפריה המזרחית, שבירתה קונסטנטינופול, שהוקמה בידי קונסטנטינוס החזיקה מעמד כאלף שנים נוספות והייתה מרכז חשוב להפצת הנצרות במזרח הים התיכון.
למרות אובדן האימפריה הרומית המערבית, הייתה התקופה שאחריה תקופת פריחה והתפשטות מהירה באירופה לנצרות המערבית שמרכזה ברומא. תקופה זו התאפיינה בפעילות מיסיונרים נמרצת שנחלה את ההצלחה הגדולה ביותר כשמלכי עמי אירופה השונים התנצרו, ובעקבותיהם עברה כל האוכלוסייה בשליטתם לנצרות. בשנת 496 הוטבלו כלוביס הראשון מלך הפרנקים וחייליו לנצרות הקתולית. בשנת 596 ניצר הנזיר אוגוסטינוס את המלך אתלברט הראשון שבקנט ובעקבותיו הוטבלו גם נתיניו. בוהמיה – עברה לנצרות תחת שלטונו של המלך וונצ'סלאס הראשון (907–929). התנצרות פולין החלה בימיו המלך מיישקו הראשון שהוטבל לנצרות ב-966 או 967, והושלמה תחת בנו בולסלאב הראשון. הונגריה הפכה למדינה נוצרית בימיו של מלכה הראשון של הונגריה אישטוון הראשון (מלך 1000–1038). קנוט הגדול, שמלך הן על אנגליה הנוצרית והן על דנמרק ונורווגיה הפגניות, חונך כנוצרי ופעל לנצר גם את דנמרק ונורווגיה. אולאף הראשון מלך נורווגיה הוטבל בידי נזיר לנצרות ופעל לנצר את ממלכתו, משימה שהושלמה בידי יורשו אולאף השני. שוודיה הפכה לנוצרית תחת שלטונו של סוורקר הראשון (1130–1156).
היו כמה סיבות להתפשטות הנצרות ולא תמיד הייתה הצלחה של המיסיונרים הגורם להתנצרותו של מלך או של עם. לעיתים ראו השליטים יתרונות מדיניים בהתנצרות ולעיתים אולצו התושבים להתנצר בכפייה. כך למשל קרל הגדול (מת 814) העמיד בפני הסקסונים את הברירה להתנצר או למות. תושבי פינלנד התנצרו בכפייה לאחר כיבושה של פינלנד על ידי השוודים.
גם לכנסייה המזרחית שמרכזה היה בקונסטנטינופול היו הצלחות. הקיסרות והכנסייה המזרחית יזמו פעולות מיסיון בבלקן ובקרב העמים הסלאביים. ב-865 התנצר בוריס הראשון מלך בולגריה ועימו נתיניו. הצלחה דומה הייתה למיסיון המזרחי בסרביה. אבל ההצלחה המיסיונרית הגדולה ביותר של הכנסייה המזרחית הייתה אזורים שהפכו אחר־כך לרוסיה. הנסיך ולדימיר הראשון מקייב (956–1015) הוטבל בטקס ביזנטי לנצרות ב-988 והוביל את עמו לעשות כמוהו. לאחר שהשתחררו הרוסים מהשלטון המונגולי, הם העבירו את משכן המטרופוליט מקייב למוסקבה, וכנסייתם הפכה ונותרה גם כיום הגוף הנוצרי־אורתודוקסי הגדול ביותר, ולכן מגן ומוביל את הכנסיות האורתודוקסיות האחרות. עם נפילת קונסטנטינופול לידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1453 הפכה מוסקבה למרכז הכנסייה היוונית אורתודוקסית וכונתה מאז "רומא השלישית".
החל במאה ה-12 הואט קצב התפשטות הנצרות ועיקר המרות הדת החדשות הושגו בכוח החרב. בצפון מזרח אירופה הכניעו אבירים מהמסדר הטבטוני את הפרוסים הפגניים, והשוודים הכניעו את הפינים. אך עיקר המאמץ הצבאי הופנה לדרום מזרח ולמערב בשל עליית כוח חדש בזירה, האסלאם.
ממותו של מוחמד ב-632 ועד תבוסת הכוחות המוסלמיים בפואטייה שבגאליה בידי הכוחות הפרנקים בפיקודו של קרל מרטל ב-732 (קרב טור), כבשו המוסלמים את המזרח התיכון, את מצרים, את צפון אפריקה ואז פנו צפונה וכבשו את ספרד ולתקופה קצרה פלשו גם לדרום מערב צרפת. בתוך מאה שנים הצליח האסלאם למחוק יותר ממחצית העולם הנוצרי. תגובת העולם הנוצרי הייתה בעיקרה צבאית, מסעי הצלב (1095–1396) שנכשלו במטרתם להחזיר לנצרות את "ארץ הקודש" במזרח, וה"רקונקיסטה" (כיבוש מחדש) של חצי האי האיברי (742–1492) שהצליחה להחזיר לנצרות את ספרד במערב. אך היו גם ניסיונות של מיסיונרים נוצריים (בעיקר פרנציסקנים ודומיניקנים) לפעול בדרכי שלום בארצות האסלאם.
גילוי יבשת אמריקה על ידי קולומבוס ב-1492 בשליחות ספרד וגילוי האזור באמריקה הדרומית שכיום מצויה בו ברזיל בידי פדרו קברל בשליחות פורטוגל ב-1500 אפשר לשתי האומות מסעות כיבוש שהסתיימו בשלטון על שטחים נרחבים ואוכלוסייה פגנית גדולה. פעילות המיסיון במושבות ספרד באמריקה הייתה אינטנסיבית ועם זאת נראה כי רוב ההתנצרויות של תושביה האינדיאנים של אמריקה היו תוצאה ישירה של הכיבוש הצבאי וכפיית ההתנצרות בכוח. חלק מפעילותם של המיסיונרים הייתה הקמת כפרים מיוחדים להגנת האינדיאנים (ה"רדוקסיונס"). הדוגמה הבולטת ביותר לתופעה זו הייתה המדינה למחצה שהקימו הישועים בפרגוואי עבור האינדיאנים דוברי הגוארני. כשקיבלו מדינות דרום אמריקה את עצמאותן במאה ה-19 הייתה הכנסייה הקתולית מבוססת היטב. גם במושבה אחרת של הספרדים, הפיליפינים, הצליחו המיסיונרים ורוב האוכלוסייה התנצרה בהתאם.
למיסיון הקתולי באסיה היו במאות ה-16 וה-17 כמה הצלחות בעיקר בשל עבודת הישועים. בין הישועים בולט המיסיונר הספרדי פרנסיסקו חאווייר (1506–1552). ב-1542 הגיע חאווייר לגואה בהודו שהייתה בשלטון פורטוגל, יסד קהילות נוצריות והקים בית ספר להדרכת כמרים. ביפן הוא החל מיסיון משגשג עד כדי כך שבשנת 1600 כבר היו כ-300,000 נוצרים ביפן. ב-1582 הצליח המיסיונר הישועי, האיטלקי מַטֶאוֹ ריצ'י (1552–1610) להיכנס לסין. בעקבותיו הגיעו מיסיונרים נוספים והם זכו להצלחה חלקית. בשלב מסוים גירשו הסינים את המיסיונרים ורדפו את הנוצרים. עם זאת, בשנת 1800 נותרו עדיין כ-250,000 נוצרים בסין.
בשל הרצון לפקח על פעולות המיסיון ולתאם בין הגורמים העוסקים, הקים האפיפיור גרגוריוס החמישה עשר ב-1622 משרד מיוחד ("קונגרגציה" במינוח של הקוריה – החצר הרומית) הקונגרגציה הקדושה למען הפצת האמונה (אנ') (Sacra Congregatio de Propaganda Fide) או בקיצור ה"פרופגאנדה". משרד זה קיים עד היום כאחד מתשע הקונגרגציות (מיניסטריונים) של הוותיקן, אם כי שמו שונה ב-1982 להקונגרגציה לבישור לאומות העולם (Congregatio pro Gentium Evangelizatione).
בסוף המאה ה-18 חלה נסיגה בפעילות המיסיון הקתולי. פירוקו של המסדר הישועי ב-1773, היחלשותן של המעצמות הקולוניאליות ספרד ופורטוגל יחד עם האווירה האנטי־דתית שליוותה את המהפכה הצרפתית ושלטונו של נפוליאון שיתקה כמעט כליל את פעילות המיסיון הקתולי.
לאחר מפלתו של נפוליאון החל המיסיון הקתולי להתאושש, ה"פרופגנדה" השתקמה, המסדר הישועי הוקם מחדש והאפיפיור גרגוריוס השישה עשר (כיהן 1831–1846) יצר עשרות דיוקסיות חדשות, ומינה הגמונים רבים שישמשו כמיסיונרים. אגודות מיסיונריות רבות קמו בארצות אירופה ואף בארצות הברית. הצלחת המיסיון הקתולי הביאה להתבססות הכנסיות על כוחות מקומיים ולכן צומצמו במהלך המאה ה-20 סמכויות הפרופגנדה במידה ניכרת.
ב-1517 התחיל מרטין לותר את תנועת הרפורמציה שהתפתחה עם השנים לכתות השונות של הנצרות הפרוטסטנטית, אבל רק כ-275 שנה אחר־כך בתקופת המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות החלו להופיע מיסיונים פרוטסטנטיים. מייחסים את ההתעוררות לחוברת שהפיק הבפטיסיט האנגלי ויליאם קארי (1761–1834) ב-1792, שכותרתה "מחקר על חובתם של הנוצרים להשתמש באמצעים להמרת דתם של הכופרים", והפכה בזמן קצר לאמנה של המיסיונים הפרוטסטנטיים. ב-1795 הוקמה "חברת המיסיון של לונדון" ותוך זמן קצר קמו גם "חברת המיסיון של סקוטלנד" (1796), "חברת המיסיון של הולנד" (1797) שפעלה באינדונזיה ו"חברת המיסיון של הכנסייה" (1799).
בארצות הברית, שבה הייתה נהוגה הפרדה בין דת למדינה, הבהירו הכנסיות כי המיסיון הוא באחריותו של כל אדם נוצרי, ולכן ההתאגדויות הראשונות היו של הקהילות. ארגון המיסיון הראשון בארצות הברית היה "ועד הנציבים האמריקני למיסיונים בנכר" (1810) ואחריו קמו ארגונים רבים המבוססים על פעילות הקהילה. עיקר פעילותם של ארגונים פרוטסטנטיים אלה התרכזה תחילה במהגרים החדשים ובאזורי הספר המערביים. מ-1890 הופנתה פעילותם אל מחוץ לגבולות ארצות הברית, ובסוף המאה ה-20 היו כ-70% מהמיסיונרים הפרוטסטנטיים בעולם מאמריקה הצפונית.
המיסיון הפרוטסטנטי פעל ועדיין פועל בסין, בהודו, באינדונזיה, באיים שבאוקיינוס השקט, במזרח התיכון, באפריקה ובאמריקה הלטינית.
המיסיונרים הפרוטסטנטים היו מודעים לכך שהפיצול הרב בין הגופים הפרוטסטנטיים המיסיונריים (לפני מלחמת העולם הראשונה היו מעל 200 אגודות מיסיונריות שונות) מזיק למטרתם, ולכן החלו ניסיונות לשיתוף פעולה ששיאם בשנת 1910 בכינוס המיסיונרי של אדינבורו. אחת מתוצאותיו הייתה הקמת "מועצת הכנסיות העולמית", גוף שחברים כיום כ-340 כנסיות אורתודוקסיות ותתי-זרמים פרוטסטנטיים. במסגרת מועצת הכנסיות העולמית שולב ארגון נוסף שנוסד לאחר הכינוס באדינבורו, "המועצה המיסיונרית הבין-לאומית".
התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה לא ניבאה טובות לפעילות המיסיון. פעילות המיסיון נאסרה בכל המדינות שהפכו לקומוניסטיות כדוגמת סין וקוריאה, וגם המדינות שקיבלו את עצמאותן כדוגמת הודו וסרי לנקה הקשו על פעולת המיסיון שנחשב שריד מתקופת הקולוניאליזם. ועם זאת, כיום מספר הנוצרים באסיה, איי האוקיינוס השקט, אפריקה ואמריקה הלטינית גדול יותר מאשר בבסיסו המקורי של העולם הנוצרי. הגידול במספר הנוצרים בעולם כיום הוא באותו קצב של גידול האוכלוסייה במאה ה-20, ובאזורים מסוימים הגידול בכמות הנוצרים הוא פי שלושה מהריבוי הטבעי באוכלוסייה.
תקופה זו מאופיינת גם בשינוי היחס של הדת הקתולית כלפי האמונות האחרות. שני מסמכים שעיצבו את מדיניות הכנסייה בנושא זה היו "Ad Gentes Divinitus" (1965) שהתקבל במועצת הוותיקן השנייה ו-"Evangelii Nuntiandi" ("בישור בעולם המודרני") אנציקליקה של האפיפיור פאולוס השישי (1975).
עיקר הפעילות המיסיונרית הפרוטסטנטית כיום מקורו בארצות הברית שממנה מגיעים רוב המיסיונרים והמימון לפעולתם. בהשפעת בילי גרהם, אחד ממנהיגי התנועה האוונגליסטית בארצות הברית, נערכו שני כנסים גדולים שעסקו במיסיון ובפעילות המיסיונרית, בלוזאן שבשווייץ (1974) ובמנילה שבפיליפינים (1989).
כיום, עם התגברות החילון באירופה, וירידת מעמד הכנסיות הממוסדות, פחתה פעילות המיסיונים של הכנסיות הגדולות וכמעט נעלמה. עם זאת עדיין קיימת פעילות מיסיונרית ענפה של כנסיות חדשות, בייחוד כנסיות שהוקמו לאחרונה בארצות הברית, למשל הזרם (יוצא הנצרות הפרוטסנטית) הפנטקוסטלי, הכנסייה המורמונית (LDS) ואחרות.
המיסיון הנוצרי בארץ ישראל
המיסיון הנוצרי באימפריה העות'מאנית
ב־1861 מינתה חברה רפואית-מיסיונרית, Edinburgh Medical Missionary Society (E.M.M.S), את הד"ר פקרדוני קלוסט ורטן לייסד ולנהל את בית חולים אי.מ.מ.ס הסקוטי בנצרת. משנת 1908 ניהל את בית החולים הד"ר פרדריק ג'ון סקרימג'ר אשר הרחיב את בית החולים בעזרת כספי תרומות של המיסיון.[7]
המיסיונרית אדית ג'ונקוק, האחות הראשית של בית החולים הסקוטי, ניהלה בפועל את בית חולים אי.מ.מ.ס הסקוטי בנצרת בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1914–1917, ביחד עם סגניתה האחות ג'סי קרופט.
המיסיון הנוצרי במדינת ישראל
ישנן תנועות יהודיות כמו "יד לאחים" ו"להב"ה" שפועלות נגד פעולות מיסיונריות נוצריות ומה שהן רואות ככאלו ומפרסמות מידע על פעילויות אלו.[8]
בשנת תשל"ח נוספו לחוק העונשין במדינת ישראל שני סעיפים (174א ו-174ב) שבאו למנוע המרת דת עקב פיתוי חומרי, אך אין בחוק איסור לשדל להמרת דת באופן התנדבותי (ללא שכר) ומבלי להציע פיתוי חומרי.[9]
במסמך שהקריא בסוף 2015 הקרדינל קוך, הממונה על הוועדה האפיפיורית בוותיקן ליחסי יהודים-נוצרים, במלאת 50 שנה לנוסטרה אטאטה, הצהירה הכנסייה הקתולית רשמית כי היא תתנגד מעתה והלאה לתופעת המיסיון (הנוצרי) ככל שהיא מכוונת ליהודים.[10]
בשנת 2021 דווח כי ועדת הכספים של הכנסת תבטל את זכותן של עמותות מיסיון נוצרי להטבות מס.[11][דרושה הבהרה]
Remove ads
ביהדות נאסר על הפצת הדת בכפייה או באמצעות מסיונריות בקרב הגויים(אנ'), כשהיהדות-האורתודוקסית אף מערימה קשיים על אלה מתוכם המבקשים להתגייר.[1]
בעת העתיקה, בתקופה ההלניסטית והרומית, הופצה היהדות באופן פעיל בקרב לא-יהודים (גיור האדומים והיטורים). אולם ביהדות של העת המודרנית מנהג זה פסק כליל ואף נאסר; ההלכה מורה שאף אם גוי כלשהו דורש להתגייר; יש לשכנע אותו קודם כל להישאר בדתו הנוכרית עם סיבה מוצדקת והגיונית, ורק אם התעקש על דרישתו באופן מובהק, חוזר ונשנה; אזי יש להתיר בהתחלת תהליכי הגיור.[12]
עם זאת, ההלכה הורתה לעודד גויים לחיות על-פי "שבע (7) מצוות בני נח" - ועל פיהן בלבד (לעומת כלל תרי"ג (613) המצוות החלות על יהודי), מה שמבטיח להם חלק בעולם הבא,[13] ובתנאים מסוימים הם מקבלים אף מעמד גר תושב, שהוא מעין מעמד ביניים, בין יהודי לגוי. ההלכה גם התירה בעבר להרוג את אותם גויים עובדי-אלילים, אם נהיה צורך בכך, אבל אך ורק אם סירבו לקבל על עצמם לכל הפחות את שבע מצוות בני נח; אלא אם הם מאמינים כבר באחת מהדתות האברהמיות (כגון: יהדות, שומרונים, נצרות, אסלאם, עלווים, אלווים, דרוזים, בהאים ובאביזם) ואז אין-צורך כלל כי כבר הם נחשבים לחלק מאומות "העולם הנאור" המודע ליחידותו של אלוהים ולאותן 7 מצוות שציווה על בני נוח כדי שבני האדם יחיו בדרכי כבוד ושלום ביניהם לבין עצמם.[14] בעקבות כך, קיימים ארגונים יהודיים הפועלים להשפיע על גויים עובדי-אלילים במקומות שונים בעולם (למשל בדרום מזרח אסיה) להתחיל לשמור את "שבע מצוות בני נח", כשהשניים הבולטים הם חב"ד[15] והמרכז העולמי לבני נח.[16]
בנוגע ליהודים מלידה שאינם מקיימים בדרך קבע את כלל תרי"ג המצוות (חילונים, מסורתיים וכדומה), היהדות רואה חשיבות רבה בעידוד לקירוב לבבות אל חיקה של הדת היהודית (חזרה בתשובה), וקיימים ארגונים אדוקים שפועלים נאמנה למען מטרה מאחדת זו של חיזוק היהדות בפרט במדינת ישראל, אך גם בתוך קהילות יהודיות בגולה המועדות בייתר שאת להתבוללות.
Remove ads
- ערכים מורחבים – אסלאמיזם, אסלאמיזציה, דעוה, ג'יהאד, הג'יהאד הסלפי
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. תת-ערך על הג'יהאד של דת האסלאם.
- הנרי וסרמן, אליהו אשתור, יונה מלאכי, "מיסיון", האנציקלופדיה העברית כרך 23, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשל"ג, טורים 353–364
- מיסיון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- בן שאול, "אין להתיר מיסיונריות במדינה יהודית", באתר ערוץ 7, 2 בספטמבר 2008
- נועה פרג, קמפיין מיסיונרי של "יהודים למען ישוע" עלה באתר וואלה, באתר גלובס, 9 ביוני 2010
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads