חיים לאחר המוות
מונח דתי, רוחני ומיסטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיים לאחר המוות הוא מונח כללי המתייחס להמשכיות או קיום, בדרך-כלל באופן רוחני, מעבר לעולם הקיים והמוכר, לאחר המוות. בדרך כלל מדובר על הישארות הנפש, אך בתרבויות קדומות מדובר לעיתים גם בקיום גופני לאחר המוות.
העיסוק בנושא הוא בעיקר בתחום הדת, הרוחניות והמיסטיקה. חיים לאחר המוות לא נצפו במחקרים מדעיים, אולם קיימות עדויות רבות של חוויות סף מוות (שנחקרו על ידי ריימונד מודי,[1] פים ואן לומל,[2] פני סרטורי[3][4] ואחרים), שיש הרואים בהן הוכחה לקיום התופעה, ואילו אחרים מפרשים כתופעות סובייקטיביות או אשליות הנובעות מסיבות שונות.[5][6]
התפיסה בתרבויות קדומות
האמונה בחיים שלאחר המוות קדמונית ומשותפת לרוב התרבויות הקדומות. היא באה לענות על שאלות ששאל את עצמו האדם בקשר להפסקת הקיום הגשמי, ומה קורה לגוף ולנפש אחרי מותו של אדם. בין הרעיונות הבאים לענות על שאלות אלו: רעיון גלגול הנשמות, תחיית המתים ורעיון העולם הבא.
הראשונים שתיעדו במפורט בכתב את אמונתם בחיים לאחר המוות היו המצרים הקדמונים. בהתאם לכך נמצאו במצרים העתיקה קבורים מפוארים וחניטה, שהיו יישום מעשי של אמונה זו. המת המצרי החשוב נקבר עם חפציו, אך גם עם ספינת שמש שהייתה אמורה להובילו לעבר החיים הנצחיים על פני השמש. גם השומרים והאכדים התייחסו לשאול כמקום בו חיים המתים[7].
חיים לאחר המוות והדת
סכם
פרספקטיבה
תגמול נצחי
מספר דתות ובהן היהדות, האסלאם והנצרות, ואף דת מצרים העתיקה, מחזיקות באמונה כי רוח האדם נצחית ואחרי המוות כל אדם מתוגמל לפי מעשיו. לפי האמונה רוח האדם, או "הנפש", ממשיכה להתקיים אחרי המוות.
על פי תורות אזוטריות רבות, בהן הקבלה, הנפש מתפרקת אך הרוח נשארת בתוקף נצחיותה. קיימות דתות המניחות, באופן ראייה דיכוטומי, שישנו המשך ל"מסע" למקום שכולו טוב - גן העדן, או למקום שכולו עונש מתמשך - הגיהנום. תפיסה זו מעודדת את המאמינים בה לדבוק במעשים הראויים ולהתרחק מן המגונים וזאת על מנת להגיע, בהגיע זמנם, אל גן העדן ולא אל הגיהנום, תפיסה זו תורמת גם בהתמודדות מאמיניה עם מות הקרובים להם בכך שהם מאמינים שהם נמצאים בעולם שכולו טוב. אצל אפלטון מובעת דעה זו, למשל, בדיאלוג גורגיאס:
כל אדם שסיים חייו בצדק ובחסידות עובר אחרי מותו אל אי השלווים ושוכן באושר שלם... ומי (שסיים חייו) בעוול וברשע הולך לכלא השילום והדין הנקרא טארטרוס
— תרגום: יעקב ליבס
גלגול נשמות
ערך מורחב – גלגול נשמות
אמונה אחרת, שמחזיקות בה דתות כגון בודהיזם והינדואיזם, וכן מאמינים בה הדרוזים וזרמים קבליים ביהדות, היא גלגול נשמות. בבודהיזם, למשל, מהווים החיים שלאחר המוות חלק אינטגרלי של מצבי הקיום של האדם. האמונה הבודהיסטית מניחה כי לא הכול מוגבל לחיינו הנוכחיים: האדם (או נשמתו) הם סך ידע שהצטבר ממצבי קיום אחרים, לפני שנולד בגלגול הנוכחי. היות שהנשמה היא נצחית, היא תכיר עוד מצבי קיום אנושיים, אחרי סיום חייה הנוכחיים. אמונה זאת מניחה קיומו של רצף, זרם של תודעה, הנמשך לנצח.
לפי האמונה במזרח אסיה, הנשמה יכולה לעבור לבן אדם אחר, לבעל חיים, או אפילו ליצור רוחני כלשהו. לפי ההינדואיזם, הבודהיזם וזרמים קבליים ביהדות[8] גם החיים הנוכחים שלנו הם תוצאה של חיים קודמים.
ביהדות
- ערך מורחב – עולם הבא
תקופת התנ"ך
רעיון החיים שלאחר המוות מופיע בתנ"ך בפגישתו של שאול המלך עם שמואל הנביא שנפטר בתיווכה של בעלת האוב. שאול שומע אך אינו רואה את שמואל, ועל כן שואל את בעלת האוב הטוענת שראתה אותו כיצד הוא נראה. בעלת האוב נותנת לשאול תיאור המתאים למראהו של שמואל בחייו, ואז שאול מצליח לקבל תקשור שאינו חדש לו: "למה הרגזתני להעלות אותי?" שאול מצטדק ואומר כי מצבו המדיני והביטחוני קשה מאוד. בתום השיחה מבטיח שמואל לשאול כי הוא ימות למחרת והוא יהיה במחיצתו של שמואל, במילים אלו: "ומחר אתה ובניך עמי". על אף שהסיפור קובע במפורש ששאול לא ראה את שמואל אלא שמע אותו בלבד, ניתן להבין מהסיפור שלשאול לא היה ספק שאכן התקיימה שיחה בינו לבין שמואל, זאת לאור תגובתו הנואשת לאחר ששמע את המסר של שמואל.
עוד מובא במקרא:
כַּצֹּ֤אן ׀ לִ֥שְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֮, מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם , וַיִּרְדּ֘וּ־בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים ׀ לַבֹּ֗קֶר , וְ֭צוּרָם לְבַלּ֥וֹת שְׁא֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ׃ אַךְ־אֱלֹהִ֗ים יִפְדֶּ֣ה נַ֭פְשִׁי מִֽיַּד־שְׁא֑וֹל כִּ֖י יִקָּחֵ֣נִי סֶֽלָה׃
— תהילים מט
במזמור במלואו מתואר שבעוד הרשעים הולכים לשאול אחר מותם, את הצדיק האל יפדה מייד שאול, כאשר ייקח את האדם[9].
למרות שאמונה בחיים שלאחר המוות הייתה קיימת ונפוצה בכל העמים בעת המקראית, ובפרט בכל העמים שסביב העם היהודי, אין אף מקום במקרא בו הכתוב יוצא נגד אותה אמונה הנפוצה אצל העמים, בניגוד להתנגדות ולהכחשה באמונה בריבוי אלים, הכתובה פעמים רבות במקרא. האיסור היחיד הנוגע לעניין הוא "איסור דרישה אל המתים" אך הכתוב רק אוסר זאת ולא מנמק מה טעם האיסור. מכיוון שהעולם האלילי האמין תמיד בחיים אחר המוות, היה מצופה שאם המקרא מכחיש אמונה זאת, הוא יצא נגד אמונת העמים, מאחר שהכחשת אמונה בחיים לאחר המוות הייתה בגדר חידוש באנושות באותה עת[10].
עם זאת אין כל תיאור של החיים שלאחר המוות או הבטחה לחיי עולם הבא במקרא. מחבר ספר קהלת קובע:
כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
— קהלת פרק ט' פסוקים ה-ו
וכן קובע:
וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.
— י"ב פסוק ז'
.
יש המפרשים כי הרוח איננה בטלה אלא שבה לנותנה, ויש הרואים בפסוק זה ביטוי לתפיסה כי המוות הוא היעלמות מוחלטת. הרוח אינה נשמרת לאחר המוות אלא נמוגה במקום שממנו הגיעה, כשם שהגוף מתפורר לעפר.[11] למתים אין עוד זכויות, הניתנות לאנשים החיים בעולם הזה עבור מעשיהם. ההתקדמות הרוחנית של האדם איננה קיימת בעולם הבא אלא דווקא בעולם הזה, בבחינת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". כמו שנאמר:
לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ; וְלֹא, כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.
— תהילים קט"ו פסוק י"ז
אך רבים מפרשים שפסוק זה, כדוגמת הפסוקים "לא שאול תודך, מוות יהללך, לא ישברו יורדי בור את אמיתך"[12] או "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר? היגיד אמיתך?"[13] מדבר על בקשה מהאל שלא יהרוג את האדם שלא בעיתו, מאחר שגופתו אינה יכולה להלל את האל. לפי פירוש זה, ה"מתים" שלא מהללים, אשר מדבר עליהם המקרא כאן הם הגופות, ולא מתייחס לכליון הנפש. וזאת מאחר שהאמונה היחידה בחיים אחר המוות הנפוצה אצל העמים האחרים באותה עת, לא דיברה על קיום רוחני נפרד של נשמה אחר המוות, ללא גוף, אלא על חיים בגוף בשאול מתחת לאדמה, שם אדם אוכל ושותה בגופו בשאול, ואילו המקרא לא מציין אמונה בחיים גופניים לאחר המוות, אלא הגוף מת ודומם, בניגוד לרוח[14].
דוגמה נוספת:
אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.[15]
ודעה דומה מביע הנביא ישעיהו:
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ; לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי-בוֹר, אֶל-אֲמִתֶּךָ.[16]
.
יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו מתאר את אמונת העולם הבא אצל האיסיים כאמונה שאיננה כורכת איתה את תחיית המתים (תחיית הגופות)
מושרשת אצלם הדעה שרק הגוף כלה... אבל הנפשות חיות לעולם וקיימות לעד... מיד כשהן משתחררות מכבלי הבשר, הן שמחות ועולות מעלה מעלה כאילו נעשו בנות חורין משעבוד ארוך. דעתם דומה לזו של בני יון כי מעון יש מעבר לאוקיינוס שהוא מזומן לנפשות נעלות.
הפרושים, לפי אותו מקור, מאמינים בנוסף לכך בחזרת הנשמות אל תוך הגופות, וביחס לצדוקים, כוהני המקדש, הוא מעיד:
ובעניין קיום הנפש אחר המוות, עונש ושכר בעולם התחתון, אין להם עניין בכל אלה הדברים.
— שם
תפיסת חז"ל
חז"ל התייחסו לחיים בזמן הווה כאל תחנה זמנית בלבד בדרך לעולם הבא; תחנה זמנית שיש למצותה באופן הראוי, על ידי קיום המצוות והליכה בדרכי האל.
מעידה על כך, למשל, הפיסקה בפרקי אבות:
רבי יעקב אומר: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין. הוא היה אומר: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה.
— פרקי אבות, פרק ד', 16-17
תקופת הראשונים
ישנה מחלוקת בין הראשונים לגבי אופן התנהלות הדברים בעולם הבא:
- לשיטת הרמב"ם וסיעתו: העולם הבא הוא עולם רוחני לחלוטין, ללא הגוף.
חיים אלו--לפי שאין עימהם מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו צרור החיים, שנאמר "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". וזה הוא השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה; והיא שהתאוו כל הנביאים.
- לשיטת רס"ג וסיעתו: בעולם הבא יתקיימו הגוף והנשמה, אך לאחר זיכוך רב של הגוף.
מעבר להישארות הנפש, אחת ממרכיבי האמונה בדת היהודית היא האמונה בקימת המתים לתחייה, בעתיד.
בנצרות
ישו, שעל דבריו נסמכים כל כתבי הנצרות, ממליץ בספר הבשורה על-פי יוחנן פרק ו', פסוק 40:
"וזה רצון שולחי אשר כל הרואה את הבן ומאמין בו יהיו לו חיי עולמים ואני אקימנו ביום האחרון."
משמע, רצונו של האל האב, שולחו של ישו (האל הבן), הוא שמי שמאמין בבן האלוהי, כלומר בישו עצמו, יזכה לחיי נצח. ולא רק זאת, אלא שישו יעזור למאמין בו לצאת מגופו ולעבור לגן-עדן ("אקימנו ביום האחרון").
במדע המודרני
המדע המודרני אינו מכיר בקיומה של "נשמה" הנפרדת מהגוף, ובהתאם לכך אינו מכיר ביכולתה לשרוד באופן עצמאי ללא גוף לאחר המוות (ראו נשמה#הנשמה והמדע).
עם זאת, הרפואה המודרנית מציגה שתי דרכים שיש בהן מימוש מסוים של חיים לאחר המוות:
- השתלת איברים, במסגרתה איבר של אדם שמת נלקח מגופו, מושתל באדם חי וממשיך לתפקד.
- הולדה לאחר המוות: שאיבת זרע מאדם שמת, לשם הפריה של אישה שתלד ילד למנוח,[17] או שימוש בביצית של אישה שמתה לשם הריון באם פונדקאית, ובכך לאפשר למנוחים רבייה, המאפיינת יצורים חיים.[18]
ראו גם
לקריאה נוספת
- משה גרנות, המוות והנצח, הוצאת אור-עם, תל אביב, 1977
- ריימונד א. מודי (הבן), החיים שאחרי החיים, הוצאת עדן, תל אביב, 1986
- קיית קמפבל, גוף ונפש, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1983
- סוגיאל רינפוצ'ה, ספר המתים והחיים הטיבטי, הוצאת גל, הרצליה, 1996
קישורים חיצוניים
- "חיים שכאלה", על החיים שלאחר המוות. מאת עמנואל דיאמנט, באתר nrg
- יורם שורק, מהו "צרור החיים", במדור "דברים שיורמים יודעים", באתר ארכיון האינטרנט (במקור, מאתר "nana10")
- אחרי 120 - מה קורה אחרי המוות?, אתר he.chabad.org
- החיים והמוות באתר הידברות
- מעגל החיים והמוות, באתר "כנסיית האל הכול יכול"
חיים עתידיים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.