הבשורה על-פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה. על פי המסורת, היא מיוחסת ליוחנן בן זבדי, הוא יוחנן השליח.

הבשורה על-פי יוחנן
Εὐαγγέλιον κατὰ Ἰωάννην

פפירוס ריילנדס 52, שריד כתב-יד של "הבשורה על פי יוחנן" מן המאה השנייה לספירה. שברי המילים הם מפרק י"ח, ל"א-ל"ג, ל"ז-ל"ח: "הַיְּהוּדִים (אֵין־)לָנוּ (רְשׁוּת לְהָמִית) אִישׁ... לְמַלּאת דְּ(בַר יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר דִּ)בֵּר לִרְמֹז..."
מידע כללי
מאת	כנראה יוחנן כותב הבשורה, במסורת מיוחס ליוחנן בן זבדי
סוגה	בשורות

כמו שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורות על-פי לוקאס, מרקוס ומתי), היא מכילה תיאור של כמה ממעשיו ואמירותיו של ישו, אך היא שונה מהן בהדגשים התאולוגיים וברוחה. מטרת הבשורה על-פי יוחנן היא לשכנע שישו הוא המשיח ובן האלוהים. חוקרים מודרניים מייחסים את כתיבת הבשורה ליוחנן כותב הבשורה.

מבין ארבע הבשורות, הבשורה על-פי יוחנן מציגה את הכריסטולוגיה הגבוהה ביותר, ומתארת את ישו כלוגוס (המילה היוונית ל"מילה", "רציונליות", "שפה" או "שיח") שהוא מקור הכול והיה קיים בראשית הבריאה, ועל פי רוב החוקרים גם מצביעה על ישו כאל. המושג "לוגוס" מופיע גם אצל חכמי האסכולה הסטואית הקדומה, ולכן ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

לעומת הבשורות הסינופטיות, הבשורה על-פי יוחנן מדגישה כי משימתו של ישו היא הבאת הלוגוס אל תלמידיו. מתוך כל הבשורות, רק בבשורה על-פי יוחנן ישו מדבר באריכות על עצמו. אלמנטים מסוימים המצויים בבשורות האחרות (משלים, השבעות, והביאה השנייה) אינם מצויים בבשורה על-פי יוחנן. בין היתר היא כוללת קטע "ישו והאישה הנואפת".

מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים התייחסו אל הבשורה על-פי יוחנן בתור מקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא לשנים 90 עד 100 לספירה בערך, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

הבשורה כוללת ביטויי עוינות חריפים ליהודים ומצוינת לעיתים כאנטי-יהודית ביותר בכל הברית החדשה. סגנון זה הביא בעבר חוקרים רבים לסבור כי הכיתה הנוצרית הקדומה מתוכה יצאו מחברי הספר ("נצרות יוחננית", שאנשיה כתבו גם את אגרות יוחנן וחזון יוחנן) הייתה מורכבת מגויים או לכל הפחות מיהודים מתיוונים. כמו כן מספר רעיונות לא מוכרים מהמקורות היהודיים המסורתיים רומזים לשורשים לא יהודיים של הבשורה, למשל הדואליזם המודגש בה.

ניתוח ספרותי וגילויים חדשים ובראשם מגילות קומראן הפכו את המסקנות, וכיום מקובל כי הבשורה על פי יוחנן היא דווקא "היהודית ביותר" מבין הבשורות שבברית החדשה, כי ככל הנראה התחברה במקור בארמית ורק אז תורגמה ליוונית וכי חוגי סופריה היו מקורבים או זהים עם הכיתות היהודיות-נוצריות כמו האביונים. חוקרים כמו ויין א. מיקס שיערו כי הטון החריף שלה וההתייחסות אל "היהודים" לעומת ראיית המחברים את עצמם כשארית "ישראל" שייוושע, משקפים את המחלוקות בין הכתות השונות שהתקימו ביהדות בתקופת הבית השני, ואת גירוש כת היוחננים מבתי-הכנסת והקאת הנוצרים בכלל בימי התגבשות היהדות הנורמטיבית על ידי סנהדרין יבנה. פרופ' דוד פלוסר שיער שאת הבשורה לפי יוחנן חיברו חברי הכת שחיברה את מגילות מדבר יהודה. למשל, השימוש בביטויים כמו "בני-אור" ו"רוח האמת" שאינם מוכרים מכתבי חז"ל מוכרים מכתבי כת קומראן. הבשורה גדושה בתיאורי חקירות ומשפטים, המשקפים כנראה את מעמדם של היוחננים בימיהם, וגם בגינויים משתמעים לנוצרים מתונים יותר שנותרו בתוך הקהל היהודי הרחב.^[1]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: הבשורה על פי יוחנן
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הבשורה על פי יוחנן

• הבשורה בעברית (תרגום פרנץ דליטש)
• הבשורה בעברית (תרגום חדש)
• James F. McGrath,‏?Johannine Christianity: Jewish Christianity, אוניברסיטת באטלר, 1996
• הבשורה על-פי יוחנן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. W. A. Meeks, "'Am I a Jew?' Johannine Christianity and Judaism", בתוך: יעקב ניוזנר (עורך), Christianity, Judaism and Other Greco-Roman Cults, הוצאת בריל, 1975. עמ' 163-186.

ערך זה הוא קצרמר בנושא נצרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.