מלווה בריבית

מלווה בריבית הוא מקצועו של אדם המלווה את כספו לאחרים (ללוֹוים) בתמורה לריבית המשולמת לו. בימינו מדובר על פי רוב באדם שעושה זאת שלא במסגרת המערכת הפיננסית הממוסדת (שעיקרה בנקים או גופים מוכרים אחרים בשוק ההון הפועלים כחוק).

במערכת הכלכלית המודרנית בישראל ובמדינות העולם, המקור הראשי לקבלת הלוואה בריבית, כמו גם אשראי מסוג אחר, הוא הבנק. אי לכך, פרטים שהבנק סירב להעמיד להם אשראי הם בסיס הלקוחות העיקרי של המלווה בריבית בימינו שאינו משתייך לגוף ממוסד וחוקי. לקוח טיפוסי של מלווה בריבית הוא לרוב מי שכבר שקוע בחובות אחרים, או שאין בידיו מקורות איתנים שיפרע מהם את ההלוואה, ולכן בחרה המערכת הבנקאית לדחותו. המלווה בריבית מסכים לתת ללקוח כגון זה את ההלוואה תמורת ריבית גבוהה במיוחד, המגלמת בתוכה את הסיכון שלא תיפרע.

בישראל קרויה פעילותם של המלווים בריבית בשם "השוק האפור".

יש חברות שהמקצוע נחשב בהן למגונה, בפרט במדינות דתיות אשר דת המדינה בהן כוללת איסור על עיסוק בהלוואות בריבית.

יהודים כמלווים בריבית

מראשית ימי הביניים ועד למאה ה-19 עסקו יהודים רבים בהלוואה בריבית. מאחר שהכנסייה אסרה על נוצרים לעסוק בתחום זה, מצאו בו יהודים רבים את פרנסתם. הריבית שהייתה נהוגה על הלוואותיהם הייתה גבוהה מאוד, על מנת לפצות על הסיכון הגדול הכרוך בה, ולפיכך עוררה בלווים טינה רבה כלפי נושיהם היהודים.^[1]

ויכוח היסטוריוגרפי בנושא יהודים כמלווים ברבית

טענה העולה בדיון ההיסטורי בנושא, מציעה תמונה לפיה יהודי אירופה לא נכנסו לעסקי ההלוואה בריבית להמונים מרצונם, אלא נדחקו אליהם שלא בטובתם. עד המאה ה-11, עסקו בעיקר במסחר ונהנו בתחום זה מבלעדיות על פי רוב. אולם החל בתקופה זו, עמדו מול תחרות עזה מצד הסוחרים הנוצריים, אף בתחום הסחר הבינלאומי, שגם בו לא עמדו להם עוד יתרונותיהם של היהודים בתחום ידיעת השפות וקשריהם הטובים עם יהודים תושבי המזרח. מתחריהם הסוחרים האיטלקיים הנוצרים העמידו ציים, תחנות סחר מסביב לים התיכון והון עצום, וכך דחקו את היהודים מתחומי המסחר.^{[דרוש מקור]}

הטיעון הפרשני הזה מצביע גם על המאה ה-12 כתקופה של פריחה כלכלית ותרבותית, שדווקא בה מצאו עצמם היהודים מוגבלים באפשרויות התעסוקה שלהם. מהמסחר נדחקו כאמור, והדרך לתעסוקה כבעלי מלאכה או מקצוע, הייתה חסומה מבפניהם מפני שלא התקבלו כחברים בגילדות המקצועיות.^{[דרוש מקור]} גם באוניברסיטאות נאסר עליהם ללמוד. כל שנותר ליהודים היה לפנות להלוואה בריבית, שם הגן עליהם האיסור הכנסייתי, שלא חל עליהם, מתחרות. בתחילה הלוו כספים למלכים ולאצולה הגבוהה, אולם גם מעיסוק זה נדחקו על ידי הסוחרים האיטלקיים והגרמנים.^{[דרושה הבהרה]} בלית ברירה החלו להלוות כספים בריבית גבוהה לאנשים בעלי הכנסה דלה. עיסוקם זה עורר כלפיהם שנאה עזה, אף בעידודה של הכנסייה, שהוקיעה את ההלוואה בריבית כמעשה נבלה, מבלי שהדבר הפריע לראשי הכנסייה לעשות שימוש בהלוואות של יהודים (ואחרים) שהיו נחוצות לשיפוצי כנסיות וכדומה.

הוכחה עקיפה לקו פרשני זה יש בעובדה שלקראת סוף ימי הביניים, ועם התגברות הסובלנות דה-פקטו ליהודים במערב אירופה, רבים מהם חזרו לעסוק במסחר. דוגמה מובהקת לכך היא הולנד שכבר ב-1593 איפשרה ליהודים לפעול במסחר בינלאומי.^[2]

בנוסף, הקשר בין מסחר לבין כספים, ובין כספים לבין רבית, כמו גם הקשר בין משכונאות לבין כסף ורבית, לא מקל על ההבחנה החדה בין סוגי עיסוק אלו, שערכם המוסרי שונה. במילים אחרות, שנאת יהודים לא זקוקה לתירוץ טוב, ואמנם יהודים סבלו מעוינות בין אם הלוו ברבית כעיסוק מרכזי, ובין אם עסקו במסחר (ואז הואשמו בהורדת מחירים שהתאפשרה מנכונותם לוותר על רמת חיים, כמו גם על קשריהם הבינלאומיים עם יהודים אחרים, מה שממילא חיזק את החשדנות האנטי-יהודית על היות היהודים עם קונספירטיבי). ביטוי לעוינות זו היא בדמות שיילוק במחזה "הסוחר מוונציה" של ויליאם שייקספיר, שלמרות שעל פי פרשנות מסוימת מבטא דווקא ביקורת חריפה על התנהגות הנוצרים כלפי היהודים, הפך למשל ושנינה לסטריאוטיפ שדבק ביהודים כמלווי הריבית. לא בכדי עסקו פילוסופים יהודיים מראשית העת החדשה המוקדמת, להתמודד עקרונית עם טיעונים מסוג זה. דוגמה לכך היא דברים שכתב בנושא משה מנדלסון כשהסביר מדוע עיסוק במסחר (על ידי יהודים או אחרים) מועיל להתפתחות כלכלית ולא פוגע בה.^[3] מנדלסון נדרש לעסוק בנושא לא כתאורטיקן כלכלי העוסק בפילוסופיה של הכלכלה המדינית, אלא כחלק ממאמציו לדחות טיעונים אנטי-יהודיים הקשורים בפעילותם הכלכלית.

פרשנות מנומקת לתופעה בכללותה החלה להתפתח במאה ה-19, והובילה בין השאר לוויכוח בין ורנר זומברט ומכס וובר אודות תרומת היהודים לעליית הקפיטליזם. בעוד זומברט זיהה את שורשי הכלכלה המודרנית בכלכלת המסחר והכספים היהודית (פרשנות שחיזקה את עוינותו ואת של רבים אחרים ליהודים), הראה וובר כי עיסוקם הכלכלי של היהודים איננו קפיטליזם במובן המודרני, וכי הגורם המרכזי שיצר את 'רוח הקפיטליזם' כשם חיבורו המפורסם מ-1905 הם זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית. בשנות ה-60' של המאה ה-20' פיתחה חוקרת יוגוסלבית בשם עדנה בונסיץ' פרשנות היסטורית פוריה במיוחד, שהתבססה על השוואה בין מה שהיא כינתה 'עמי מסחר' (midleman minorities), והראתה שבכלכלה המסורתית, הטרום-מודרנית, רווחת התופעה של עם שלם המשמש כמתווך בתחומי כלכלה בזויים או נחותים, בזכות היותו עם נחות. כך היה עם הארמנים באימפריה העות'מאנית, עם ההודים בדרום אפריקה, עם היפנים בארצות הברית ועם היהודים ברחבי אירופה בימי הביניים.

ראו גם

• איסור ריבית בדת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: הלואה ברבית
ערך מילוני בוויקימילון: מלוה ברבית

הערות שוליים

1. ד"ר א. בונה, "מתולדות הבנקאות", בתוך: הבנקאות להלכה ולמעשה - ספר לאיש-המקצוע ולמעיין, תל אביב, ההסתדרות והוצאת ראובן מס, 1940, עמ' 11
2. שלום בארון, ממדיה העולמיים של האמנציפציה היהודית, ירושלים, מרכז שז"ר 1996
3. משה מנדלסון, ירושלים