שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית, ג'והורי (שפת יהודי ההר שבצפון הקווקז ובאזרבייג'ן) ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש,^[1] וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו^[2] כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

ברוב הקהילות היהודיות ברחבי העולם דיברו בשתי שפות, כשהתרבות היהודית הייתה דו-לשונית ואף רב-לשונית: השתמשו בעברית לצורך תפילה ולימוד, דיברו בשפת המקום לצרכים יום-יומיים כמו מסחר והתנהלות מול הקהילות הלא יהודיות – לעיתים גם בינם לבין עצמם. מטבע הדברים נוצר עירוב של מרכיבים עבריים בתוך השפה המקומית בפי היהודים, ובסופו של דבר נוצר ניב חדש של השפה המקומית שהתקיים רק בפיהם של היהודים, ולא היה בשימוש אצל הגויים. ניב חדש כזה כונה "שפה יהודית", ושומש לצורכי היומיום הפנים קהילתיים.

מקובל לחלק את השפות היהודיות לשתי רמות שונות מבחינת המרחק מהשפה המקורית: שפות מיוהדות הן שפות יהודיות הדומות במידה רבה לשפה המקורית, במידה כזו שהגויים המקומיים מסוגלים להבין את היהודים הדוברים בה; לקבוצה זו משתייכת למשל הערבית היהודית. לעומת זאת שפות יהודיות הן שפות ששימרו את מרכיבי השפה העברית והארמית תוך שילוב של שפת המקום, לדוגמה: הפרסית היהודית. זאת בנוסף לשפות שהתרחקו מאוד מן הניב המקורי, שבמקרה זה הוא בדרך כלל ניב עתיק של השפה המקומית. לקבוצה זו משתייכות למשל היידיש (שמקורה בגרמנית עתיקה, אם כי חלו בה שינויים רבים) והלאדינו (שמקורה בקסטליאנית עתיקה).

המאפיין העיקרי של השפות היהודיות הוא כאמור המרכיב העברי שיש בהן. הוא יכול להימצא בשפה ברמה של שיבוץ, כלומר שימוש במרכיב בצורתו המקורית (למשל, המילה "רעבע" ביידיש, שהיא הגייה אשכנזית של "רבי"), או ברמה של שיקוע, שבה משתלב המרכיב העברי במערכת הדקדוקית של השפה הקולטת (למשל "רעבצין", רבנית – הרכבה של מורפמה יידית על המילה העברית). המרכיב העברי בא בדרך כלל מחיי הדת או מעגל החיים והשנה, והוא בא ביחידות של מילים בודדות או צירופים קצרים, ולא במשפטים ארוכים יותר.

מאפיינים נוספים של שפות יהודיות הם:

כתיבתן המסורתי של השפות היהודיות נעשה באלפבית עברי. אמנם החל מסוף המאה ה-19 חלו תמורות בנושא זה במספר שפות יהודיות והוחל לכותבן באלפביתים אחרים (למשל כתיבת לאדינו באלפבית לטיני).
קיום חיים ספרותיים בשפה – מה שלא התקיים בדרך כלל בשפות העממיות המקומיות (כתיבה הייתה רק בשפת תרבות גבוהה);
שימור תופעות דקדוקיות מן השפה המקורית, שאבדו בשפה המדוברת אצל הגויים.

מחקר השפות היהודיות, שהתגבר מאוד בשנים האחרונות, מרוכז בשני מוקדי עניין:

מחקר השפות היהודיות בפני עצמן – השימוש בהן, מאפייניהן, תפוצתן, יחסן לשפות המקומיות; שימור החומר בשפות העומדות להיכחד ושחזור שפות שנכחדו.
המרכיב העברי בשפות היהודיות – מקורות הביטויים העבריים (והארמיים) שנקלטו, מידת השיקוע שלהם, התפוצה שלהם אצל דוברים בני מעמדות שונים, השימוש שנעשה ברכיב העברי בלשון סתרים (למניעת הבנה של גויים); חקר המרכיב העברי חשוב גם לזיהוי מסורות עתיקות של דיבור עברי שלא משתקפות במקורות אחרים של העברית הקלאסית.

שפות אפרו-אסיאתיות

שפות שמיות

עברית – שפתם המקורית של היהודים, בה נכתב התנ"ך. העברית המקראית שימשה את בני ישראל בתקופת המקרא, אולם לאחר תקופה זו, העברית בהדרגה נכחדה ומספר דובריה הלך וקטן. כמות דוברי השפה גדל באופן משמעותי במאה ה-20. כיום הניב הנמצא בשימוש הוא הניב המודרני ואילו הניב המקראי אינו משמש לתקשורת, אלא ללימוד התנ"ך.
ארמית חדשה צפון מזרחית (הידועה גם בכינוי "כורדית יהודית") – שפתם של יהודי כורדיסטן. ניב של הארמית האשורית, ונשתמרה רק אצל יהודים ונוצרים כשעברו המוסלמים לדיבור בערבית אחרי הכיבוש הערבי. ארמית יהודית חדשה קיימת בשלושה ניבים עיקריים: הניב של יהודי זכו שבכורדיסטן, המושפע מן הערבית; הניב של אורמיה שבאיראן (קהילת נאש דידן), המושפע מן הפרסית; והניב של ארביל וכירכוכ שבעיראק. בשל עלייה של יהודים מהאזור לארץ ישראל במהלך הדורות, קיימות קהילות דוברות ארמית גם בישראל, הגדולות שבהן נמצאות במעוז ציון (הקסטל) ובשכונת מחנה יהודה בירושלים. מספר דוברי הארמית החדשה בישראל גדל בעקבות העלייה ההמונית, אך כיום מספר הדוברים הולך ופוחת.
ארמית יהודית – ניבים של יהודית ארמית, שהיו נהוגים לפני העלייה לארץ ישראל כוללים: לישאנא דני – הניב שדובר במחוז כורדיסטן בצפון עיראק ובדרום מזרח טורקיה, לישאן דידן – הניב שדובר באזרבייג'ן האיראנית ובאזור אגם ואן בטורקיה, לישאניד נושאן – הניב שדובר בצפון מזרח עיראק באזור ארביל, ארמית חדשה יהודית טרנס-זאבּית –הניב שדובר בכורדיסטן האיראנית, ברזאנית יהודית – או לישאניד ד'יאנן –הניב שדובר בשלושה כפרים ליד עקרה בעיראק, בתנוראית יהודית– או לישאן חודיי הניב שדובר בכפר בית תנורא בעיראק.
געז – שפת האימפריה החבשית, ממנה התפתחו השפות האתיו-שמיות כגון אמהרית ותיגרינית. שימשה לשון ספרותית באימפריה האתיופית ולשון קודש עבור יהודי אתיופיה (ביתא ישראל) וכן עבור הכנסייה האורתודוקסית האתיופית. בשפה זו נכתבו ספרי הקודש של ביתא ישראל ובהם האורית. השפה מושפעת מעברית וארמית, בייחוד במונחים.
ערבית יהודית – היא שם כולל לקבוצת שהתפתחו בקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם הערבי. עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית יהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית: מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה, ועד מרוקו (מרוקאית יהודית) וספרד, וכן בסוריה, תימן ועיראק (עיראקית יהודית – בעיקר בבגדאד). בשפה זו קיימים טקסטים כתובים רבים, רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה.
עִבְּרִי – במקורה הייתה שפת סתרים של צורפים יהודים במצרים, רובם קראים. יש בה מילים עבריות רבות והיא משמשת עד היום צורפים מוסלמים ונוצרים.^[3]

שפות אפרו-יהודית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כיילה וקווארה – התפתחו משפות אגאו (שפות כושיות מרכזיות). עומדות כיום על סף הכחדה עם עליית דובריהן לישראל.

שפות הודו-אירופיות

פרסית יהודית – (ידועה גם בשם ג'ידי) היא קבוצה של דיאלקטים יהודיים של השפה הפרסית, שדוברו על ידי יהדות איראן, יהדות בוכרה, יהדות אפגניסטן וקהילות יהודיות נוספות באזור מרכז אסיה. הדיאלקטים שונים במקצת זה מזה, אך לרוב מאפשרים הבנה הדדית. השפות היהודיות-פרסיות הן ברובן שילוב של ארמית, פרסית עתיקה, עברית והשפה המקומית, והכתב באלפבית עברי. ביניהן ישנם ניבים שונים כגון: המדאנית יהודית, אספהאנית יהודית, שיראזית יהודית, גולפיגאנית יהודית, כאשאנית יהודית, ויזדית יהודית.
ייִדיש – שפה גרמאנית יהודית של יהדות אשכנז. מוכרת החל מן המאה העשירית, אז נפרדה מן הגרמנית העתיקה. במהלך המאות קיבלה השפעה משפות סלאביות. התפצלה לשני ניבים עיקריים, מזרחי ומערבי, ולתת-ניבים בתוכם. החל במאה ה-18 יש פריחה ביידיש, ובסוף המאה ה-19 הפכה משפת דיבור עממית לשפת תרבות. היום מדוברת בעיקר בקהילות חרדיות או בקהילות יהודיות בחוץ לארץ. (ראו גם הגייה אשכנזית.)
שפות רומאניות יהודיות
- לאדינו (נקראת גם: ספרדית יהודית, ג'ודזמו, ספּניולית) – שפה לטינית של יהדות ספרד. מקורה בקסטליאנית. לאחר גירוש ספרד נפוצה עם המגורשים לקהילות רבות ברחבי אגן הים התיכון ובכל מקום קיבלה השפעה מקומית. הניב המיוחד ליהודי מרוקו הספרדית נקרא חכיתיה.
- איטלקית יהודית (איטלקיאן) – מתועדת מן המאה ה-13, עדיין חייה היום, במיוחד ברומא.
- פרובנסלית יהודית (שואדית) – שפה קריאולית המבוססת על עברית ועל צרפתית שבה דיברו יהודי פרובאנס.
- צרפתית יהודית – דוברה בימי הביניים בקהילות צרפת. כיום נכחדה.
בוכרית – ניב יהודי של טג'יקית המכונה גם בוכורי ומדובר בקרב יהדות בוכרה.
ג'והורי (טאטית יהודית) – ניב של פרסית יהודית שדובר במזרח הקווקז בקהילות יהודי ההרים.
יוונית יהודית (או: יווניטיקה, רומאניוטית) – שפת הקהילות הרומניוטיות באסיה הקטנה ובחבל הבלקן, בעקבות הגעת מגורשי ספרד הלכה ונסוגה מפני הלאדינו ונשארה בעיקר במקדוניה, תסליה ובאי קורפו. היום לקראת הכחדה.
צ'כית יהודית^[4] – דוברה באזור צ'כיה של ימינו ונכחדה בימי הביניים המאוחרים. הייתה זו שפה סלאבית מערבית מקבוצת השפות הצ'כו-סלובקיות במשפחה זו, וקרובה לצ'כית ולסלובקית עצמן. כונתה גם "לשון כנען" או "כנענית".
מרטהי יהודית – שפה מדוברת בקרב עדת בני ישראל (הודו) בעיקר במדינת מהאראשטרה בהודו וכללה ערבוב של עברית, מרטהי ואורדו. מספר דובריה התמעט עם העלייה המסיבית של רוב בני העדה לישראל ולמדינות דוברות האנגלית אך ניתן למצוא דובריה בהודו ובישראל.