Loading AI tools
שמן המופק מזיתים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמן זית הוא שמן המופק מזיתים. משמש בעיקר למאכל, כמרכיב בתבשילים ורטבים ואף לטיגון, והוא מרכיב חשוב במטבח הים תיכוני. לשמן זית יש טעמים וניחוחות אופייניים המשתנים מעט בין זנים שונים של זיתים, והוא נחשב לאחד השמנים האיכותיים ביותר מבחינת טעמו, ערכיו התזונתיים והשפעתו על הבריאות.
ב-2021 הופקו בעולם 3.02 מיליון טון שמן זית. ספרד ייצרה כ-46% מסך התפוקה העולמית ששוויה עומד על כ-650 מיליון דולר בסך הכל. היצרניות הגדולות הבאות הן יוון (9.1%), איטליה (9%), פורטוגל, טורקיה (7%) ומרוקו.[1]
עץ הזית גדל היטב באקלים ים תיכוני, והפקת שמן זית היא קלה יחסית. כתוצאה מכך, לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה היה זה השמן הנוזלי הנפוץ והנגיש ביותר בתרבויות שצמחו על חופי הים התיכון. גם כיום הוא מרכיב חשוב בתזונה הים-תיכונית הנחשבת למועילה לבריאות.
לשמני הזית מספר תכונות בהן הם נבדלים זה מזה:
שמן הזית מורכב בעיקר מטריגליצרידים, הרכב חומצות השומן האופייני:
בשמן הזית כמות גדולה של חומצה אולאית שהיא חומצת שומן חד-בלתי-רוויה, התורמת להקטנת LDL. בכך תורם השמן למניעת מחלות לב, מחלות דם ובעיות בכלי הדם כמו טרשת עורקים.[דרוש מקור]
האיזון בין החומצה האולאית לחומצה הלינולאית דומה לזה המצוי בחלב אם, והוא אופטימלי לספיגת סידן[דרוש מקור].
שמן הזית מכיל פוליפנולים וויטמין E שהם אנטיאוקסידנטים (נוגדי חימצון), שעל פי הערכה משפרים את ההגנה של הגוף מפני התפתחות תאים סרטניים, ומונעים בליה והזדקנות של תאי הגוף.[דרוש מקור]
הזנים הנפוצים בארץ ישראל הם:
זנים נוספים של זיתים שמקורם בארצות אגן הים התיכון, והם ניטעים גם בישראל:
קיימים זנים רבים נוספים, רובם גדלים בארצות הים התיכון, אך יש גם זנים הגדלים בקליפורניה ובאוסטרליה.
מועצת שמן הזית העולמית[10] קובעת רמת איכות לשמן זית לפי תהליך הפקתו ודרגת החומציות שלו. אחוז החמיצות בשמן הזית מציין את אחוז החומצות החופשיות בשמן.
בישראל, איכות שמן זית נקבעה בעבר על ידי ארגון "מועצת הזיתים" ולאחר פירוקו היא נקבעת כיום על ידי ענף הזית במועצת הצמחים (שהיא גוף סטטוטורי). את דרגות החמיצות של שמן זית בישראל קובעות מעבדות במשרד החקלאות ומעבדות המוכרות על ידי מועצת הצמחים.
תקן 191 של מכון התקנים הישראלי היה במקורו תקן ישראלי ייחודי. החל ממהדורת 2016 הוא מבוסס על התקן הבינלאומי של מועצת הזית הבינלאומית IOC.[11][12]
התקן מגדיר שלוש דרגות איכות של שמן זית הראוים למאכל אדם:
בנוסף, מגדיר התקן סוגים שונים של שמנים שאינם ראויים למאכל ללא עיבוד נוסף, ביניהם שמן זית מזוכך, שמן זית מעורב, ושמן גפת-זית.
בינואר 2018 נכנס לתוקף תקן חדש לאיכות שמן זית, המחייב, נוסף על בדיקת רמת החומציות, בדיקה אורגנולפטית (בדיקת טעם וריח).[13][14] בדיקה זו נערכת כיום על ידי פנל טועמים מומחה, והיא קובעת האם השמן תקין, או האם יש בו פגם סנסורי. פגם כזה עלול לפגוע בדירוג המסחרי של השמן, אף אם רמת החומציות שלו תקינה. תקן זה קיים שנים רבות במדינות אירופה.
בתחרות שמן זית עולמית שנערכה בניו יורק בשנת 2016 זכתה תוצרת איטליה ברוב פרסי הטעימות.[15]
רוב שמן הזית ברחבי העולם מופק בארצות אגן הים התיכון. נכון ל-2021, יצרניות שמן הזית הגדולות בעולם הן ספרד, איטליה, יוון, טורקיה, מרוקו, תוניסיה, פורטוגל ואלג'יריה.[1][16][17][18] מחוץ לאגן הים התיכון מופק שמן זית בעיקר באוסטרליה ובצ'ילה.[17]
הפקת שמן זית נקראת בעברית "אצירה" ונעשית בבית בד. שמן זית איכותי עוצרים בסחיטה במכבש וללא חימום. תהליך זה נקרא "כבישה קרה". בתהליך אצירת השמן שלושה שלבים עיקריים: שבירה וריסוק של הזיתים, סחיטת הזיתים המרוסקים והפרדת השמן מן המוהל. בעבר נעשו שבירת הזיתים וריסוקם במפרכת, מתקן שבו מונחים הזיתים על משטח תחתון עגול, וגלגל אבן גדול וכבד סובב ודורס את הזיתים. את הזיתים המרוסקים מלאו ב'עקלים', סלים שטוחים מיוחדים לעניין זה. העקלים המלאים הוכנסו למכבש לסחיטת השמן מן הזיתים. קורת בית הבד שהועמסה באבנים שמשה כמנוף לסחיטת הזיתים. מאוחר יותר נכנס לשימוש מכבש בורגי ולאחרונה משמש מכבש הידראולי. הנוזל המופק הוא תערובת של שמן ומוהל שהוא בעיקרו מים. לאחר שהנוזל המעורב שוהה זמן מסוים במכלים, נפרד השמן וצף על פני המוהל.
בבתי בד חדישים התהליך מהיר יותר ונעשה במכונות סגורות. הזיתים עוברים במתקן שטיפה והפרדת העלים, משם למכונה המרסקת את הזיתים. דַיסת הזיתים המרוסקים מוזרמת במנות למכבש הסוחט את הזיתים בפעולה מהירה בלחץ גבוה. הנוזל שנסחט מוזרם לצנטריפוגות הפרדה המפרידות את השמן מן המוהל.
אפשר להפיק שמן גם בדרך של חימום הזיתים לטמפרטורה של למעלה מ-35 מעלות ולאחר מכן סחיטתם. תהליך זה נקרא "כבישה חמה" והשמן המופק באמצעותו הוא פחות איכותי. קיימת שיטה אחרת לאצירת השמן ללא כבישה, בה הזיתים מרוסקים עד למצב של עיסה, מוכנסים לכלי ומכוסים במים. לאחר המתנה מספקת, השמן צף על פני המים. ניתן גם להפריד את השמן מן המים בצנטריפוגה, כמו בשיטות אחרות, וכך לחסוך זמן.
בעקרון העתיקה (על יד קיבוץ רבדים) נתגלתה תשתית שלמה לתעשיית שמן בינלאומית בחסות הממלכה הנאו-אשורית, לאחר שכבשו את העיר הפלשתית, והיא סרה למרותם. לפי הארכאולוגים אשר חקרו את המקום, היה האזור אחד ממקורות השמן לעולם כולו[דרוש מקור] (שמן הזית שימש בתקופה העתיקה בעיקר לתאורה).
עדות קדומה לשימוש בשמן זית בארץ ישראל, נחשפה באתר עתיקות בגליל התחתון.[19]
בגליל נמצאו רק מעט מתקנים ביתיים לייצור שמן מהתקופה הכנענית ומהתקופה הישראלית הראשונה כלל לא נמצאו עדויות לייצור שמן. מרדכי אבינעם טוען שהייצור התעשייתי של שמן זית בגליל החל בתקופה החשמונאית עם המעבר של יהודים רבים מיהודה לגליל אשר העבירו עימם ידע מקצועי בתחום. בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית התקיימה בגליל תעשיית שמן זית רחבת היקף המשתקפת בכתבי יוסף בן מתתיהו ובמקורות תנאיים ואמוראיים.[20] המשנה משבחת את שמן הזית של תקוע הגלילית, וכן את של רגב בעבר הירדן (מנחות ח ג). התלמוד הבבלי מזכיר את שמן הזית של הגליל, וכן ספרות חז"ל מזכירה ייצור שמן זית באזור כפר נחום, סקיתופוליס וירושלים. בספרות הצליינית הנוצרית המוקדמת נזכרים כרמי זיתים סביב נצרת בתחום ציפורי.[21]
במאה ה-7, בעקבות המלחמות שקדמו לכיבוש הערבי וכן בעקבות השלטון הערבי שהביא חורבן על היישובים הנוצריים והיהודיים בגליל ירד מעמדה של הגליל כיצרנית שמן זית. מרכז הכובד של ייצור השמן במזרח התיכון עבר באותה תקופה לקפריסין אשר לא נכבשה על ידי הערבים.[22]
הטמפלרים הקימו בית בד במושבה בית לחם הגלילית שנוסדה ב-1906. בית בד זה הונע במנוע קיטור ולא על ידי בהמה. בדי בד כאלו הוקמו גם במושבות טמפלריות נוספות כמו חיפה ושרונה.
בית החרושת המודרני הראשון בארץ לכבישה חמה היה חדיד, שהוקם בשנת 1906 בבן שמן על ידי נחום וילבושביץ ואשר עבר לאחר זמן קצר לבית החרושת שמן תעשיות בחיפה.
בישראל נטועים כיום כ-334 אלף דונם של כרמי זיתים,[23] רובם ככולם להפקת שמן זית. תפוקת השמן בישראל משתנה במחזור דו-שנתי. כאשר החורף מתחיל בשנה אי זוגית (לדוגמה חורף 2015–2016) יבול הזיתים קטן יותר. כמו כן התפוקה תלויה במשקעים השנתיים, מאחר שרוב גידולי הזיתים אינם מושקים.
על פי נתוני מועצת שמן הזית העולמית, בין השנים 2011 ו-2021 נעה התפוקה השנתית בישראל בין 11 אלף ל-19 אלף טון שמן, שהם כחצי אחוז מהתפוקה העולמית,[17] מול צריכה של 15 אלף עד 28 אלף טון שמן.[24]
בישראל יש כ-120 בתי-בד ומפעלי שמן, רובם מתקדמים וגדולים. ענף הזית במועצת הצמחים מפקח על איכות השמן ומעניק תו איכות לבתי בד העומדים בקריטריונים. המועצה מפרסמת רשימה של בתי הבד המאושרים[25].
בישראל מגדלים 120 זנים ישראליים[26].
שמן זית הוא מוצר חשוב בכלכלת הרשות הפלסטינית ובענף החקלאות הפלסטיני אך הנתונים על היקף הגידול וההפקה אינם עקביים:
מטעי הזיתים מהווים מדי פעם מוקד לעימותים מתוקשרים בין תושבי הרשות הפלסטינית למתנחלים.[29]
שמן הזית שימש בעבר כאחד המקורות העיקריים לתאורה. בבתי כנסת היה מקובל לתרום "שמן למאור", ואף מנורת בית המקדש הודלקה בשמן זית. בימינו משמש שמן הזית להדלקת נרות חנוכה, כזכר לנס פך השמן, בחנוכיות בהן מדליקים פתילים טבולים בשמן, אם כי מקובל גם להשתמש בנרות שעווה.
שמן הזית שימש בימי קדם גם לסיכת הגוף והשיער. בתנ"ך מוזכר שמן המשחה ששימש למשיחת כלי המשכן (ספר שמות, פרק ל', פסוקים כ"ב–ל"ג) וכן מתוארת משיחה בשמן של מלכי ישראל ומלכי יהודה כסמל להמלכתם, ומכאן הכינוי משיח. השימוש בשמן זית למשיחה טקסית היה נפוץ גם ביוון העתיקה ומוזכר בכתבי היפוקרטס, ומשיחה בשמן מתבצעת עד ימינו בכמה מזרמי הנצרות כטיפול טקסי בחולים.
הרופאים הקלאסיים ציינו כי שמן של זיתי בוסר מומלץ ביותר לרפואה. בין השאר שימש מרכיב במשחות ותרופה לקיבה ולכאבי שיניים. שמן זית שימש לסיכת הגוף, לטיפול במחלות מעיים, לטיפול בהרעלות, לגרימת הקאה, לסילוק תולעי מעיים וכן סם משלשל ומרכיב בתרופות מגוונות. בימי הביניים נעשה שימוש רב בשמן בהתאם להמלצותיהם של הרופאים הקלאסיים.[דרוש מקור]
ברפואה העממית בימינו משמשים העלים כמרכיב בתרופה נגד שיעול וסם משתן. שמן הזית משמש למאכל, לסיכת הגוף, לריפוי מחלות עור ומרכיב בתרופות רבות.[30]
לשמן הזית, כמו לעץ הזית עצמו, נודע תפקיד חשוב בתרבות החומרית בארץ ישראל ובתרבות העברית הקדומה. עדות לכך היא משל יותם, לפיו פנו תחילה לעץ הזית משום זכותו הטבעית כמלך העצים בזכות תנובתו המועילה והחשובה.
הזית הוא אחד משבעת המינים, ושמן הזית הוא ממאפייני ארץ ישראל: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" (ספר דברים, פרק ח', פסוק ח').
שמן זית שימש להדלקת המנורה בבית המקדש: "שמן זית זך כתית למאור" (שמות, כ"ז, כ'). שמן הזית היווה רכיב מרכזי בשמן המשחה ששימש למשיחת כוהנים גדולים, מלכים וכלי המקדש. שמן הזית הוקרב במקדש בחלק מהמנחות.
שמן הזית נקרא גם 'יצהר', ובמקרים רבים הוא מוזכר כברכה מיוחדת לארץ ישראל. למשל בפרשת "והיה אם שמוע", הפרשה השנייה המופיעה בתפילין ובמזוזות, כתוב "ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך תירושך ויצהרך" (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ד).
שמן, שהופק מפרי הזית, שימש בימי קדם לקוסמטיקה ולרפואה (ישעיהו, א', ו'), ולהמסת מיני בשמים כגון: שמן רוקח (קהלת, י', א') ושמן המור (אסתר, ב', י"ב). סוג שמן אחד, האנפיקנון שהוזכר במקורות חז"ל, היה שמן יוקרתי לשימוש רפואי וקוסמטי.
לפי התלמוד, שמן הזית הוא סגולה לזיכרון למרות שהזית עצמו הוא סגולה לשכחה[31], יש מחכמי האחרונים שאומרים שהסגולה בכל מקרה לא עובדת כיום[דרוש מקור].
משמש כהידור עבור הדלקת נרות חנוכה - מאחר שנס חנוכה נעשה בשמן זה.
ישנו שמן שהופק מפירות זית שבושלו במים ויובשו בשמש שנקרא בפי חז"ל: שמן שלוק (משנה, מנחות, ח, ג). הפקת שמן בשיטה זו תועדה בעבר הירדן המזרחי בשנת 2020. שמן שלוק שנחשב גם בעבר כשמן פחות איכותי נפסל לשימוש במנחות במקדש.[32]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.