Loading AI tools
תורת המיסטיקה היהודית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקַבָּלָה היא תורת הסוד והמיסטיקה היהודית. לתורה זו יש שורשים עמוקים במחשבה היהודית והיא נמשכת מהמיסטיקה היהודית הקדומה – ספרות ההיכלות והמרכבה. עיקר גיבושה ופרסומה ראשיתם בפרובאנס (דרום צרפת), בצפון ספרד ובארצות המזרח בשלהי המאה ה-12 ובראשית המאה ה-13.
לקבלה השפעה גדולה מאוד על חיי הרוח היהודיים, והתבססו עליה תנועות רוחניות שונות, כגון השבתאות והחסידות. הקבלה השפיעה על תחומים רבים ביהדות, ובהם ההלכה והמנהגים, פרשנות המקרא, ספרות התפילה והפיוט וספרות המוסר.
ערך מורחב – מושגי יסוד בקבלהבמרכזה של מחשבת הקבלה עומדת שאיפתו של המקובל כמיסטיקן להתאחד איחוד מיסטי, חווייתי ותודעתי עם האלוהות, ולצמצם את הפער בינו והעולם הגשמי שבו הוא נטוע לבין האל. המקובל תופס את המציאות הגשמית כולה ואת התופעות שבתוכה כמערכת סמלית, אשר משקפת את גילויו של האל בעולם. הוא מבקש לחדור לתוכה על ידי התבוננות, ולחשוף את ההוויה האלוהית המסתתרת בכל נמצא ונמצא. דרך כך מבקש המקובל להתעלות במעלות השלמות הרוחנית, להשיב את נשמתו אל שורשה העליון האלוהי, לדבוק באלוהות ואף להיכלל בתוכה. הקבלה מבחינה בין בחינתו הנעלמת של האל, שאין לאף יצור נברא יכולת להשיג בה השגות לבין בחינתה של האלוהות המתגלה, מכונה לרוב בשם עשר הספירות, שהן הבחינות שבהן מאציל האל את פעולותיו, ודרכן הוא ברא את העולם ומנהיג אותו.
שאלה מרכזית בקבלה היא האם הספירות משקפות את עצמות האלוהות או שהן רק כלים בידו[דרוש מקור][מפני ש...]. הספירות מראשיתן לאחריתן נקראות לרוב בכינויים אחידים והם:
| תורת הספירות בקבלה | |||||||||
| סיווג | (קו ימין) | (קו האמצע) | (קו שמאל) | ||||||
| ג' עליונות | כתר | ||||||||
| חכמה | בינה | ||||||||
| ז' תחתונות | חסד | גבורה | |||||||
| תפארת | |||||||||
| נצח | הוד | ||||||||
| יסוד | |||||||||
| מלכות | |||||||||
הקבלה מרבה לתאר את עולם הספירות, ומבררת את ייחודה, מעמדה ותפקידה של כל ספירה בהשתלשלות ההאצלה האלוהית. הספירות שונות זו מזו, ויש בהן כאלה המנוגדות אחת לרעותה. חלוקה יסודית בספירות נקראת ימין, שמאל ואמצע, או בהתאמה על פי הנהגתן: חסד, דין ורחמים. מערכת הספירות שרויה במתיחות של כוחות מנוגדים, והמקובל מבקש לפשר בין כוחות אלו, כלומר להביאם לקו האמצע, ובכך להשכין הרמוניה ביניהם. בכך מתאפשרת השפעה של תולדות חיוביות וחיות לעולם. פעולה זו נקראת ייחוד הקב"ה והשכינה, כלומר ייחוד קו החסד מצד ימין, המזוהה עם הזכר, עם קו הדין מצד שמאל, המזוהה עם הנקבה. פעולה זו מתאפשרת באמצעות קיום המצוות והתפילות, או באמצעות שימוש בשמות הקודש בכוונה הראויה.
על-פי חוקר הקבלה משה אידל, הקבלה נחלקת לשני זרמים עיקריים: האחד קבלה תאוסופית-תאורגית, והשני קבלה אקסטטית.
הקבלה התאוסופית-תאורגית עוסקת בעיקר בלימוד מהות האלוהות (האין-סוף) ועשר הספירות, וההנחה כי מעשי האדם עשויים להשפיע על האלוהות. נציגיהם הבולטים של זרם זה הם ספר הזוהר ותורת האר"י. הקבלה האקסטטית עוסקת בטכניקות מעשיות ושואפת על ידי אקסטזה להתרומם מעל למציאות ולהגיע לקשר עם האל, לדוגמה בנבואה. נציגו הבולט של זרם זה הוא רבי אברהם אבולעפיה. החסידות מיזגה שני זרמים אלו לכדי מקשה אחת.
על פי רוב נוטה היהדות לדחות מקרבה יסודות מיתיים, אולם יסודות קרובים לכך מצאו את מקומם בלבה של תורת הסוד והקבלה – בראשם תפיסת הפילורמה, שלפיה בתוך שלמות האל ישנו ריבוי של כוחות שונים זה מזה. תפיסה זו מקבילה לתורת הספירות בקבלה, אולם שלא כמו בפילורמה הגנוסטית, שבה נמצאים הכוחות השונים שבאלוהות במאבק זה בזה ולעיתים נתפסים כטובים או רעים, תפיסה זו נעדרת כליל מתורת הספירות.
יסוד נוסף הוא היסוד המאגי. להבדיל מהתאורגיה, שבה פועל המקובל בעולמות העליונים ומבקש להיטיב עם האלוהות, הפעולה המאגית מבקשת לפעול בעליונים ולהיטיב עם האדם. תחום זה של פעילות מאגית מתוחם בענף הקבלה המעשית. העוסקים בקבלה המעשית יוצאים מנקודת הנחה שלפיה העולם נברא ומונהג על ידי שמותיו של האל, והם מבקשים לשנות את סדרי הבריאה לטובתם באמצעות שימוש בשמות אלו. זאת על ידי הגיית שמות הקודש בפה או בכוח המחשבה, או על ידי יצירת קמעות שבהם שמותיו של האל (או צירופים אחרים של לשון הקודש) מועלים על הכתב.
ספרות ההלכה מתירה את השימוש בקמיעות לרפואה, ולעומתה ספרות הקבלה מרבה להזהיר, להרחיק ולסייג את השימוש בקבלה מעשית. זאת משום שעל פי דברי המקובלים לעוסק בקבלה המעשית נחוצה טהרה מטומאת מת, שאותה ניתן להסיר אך ורק באמצעות אפר פרה אדומה שמאז חורבן בית המקדש אינו נמצא ברשותנו. אזהרות אלה עומדות לכאורה בסתירה לשימוש שנעשה לאורך הדורות בקבלה מעשית ובקמעות. יישוב לסתירה זו מביא הרב יצחק כדורי: הוא מבדיל בין השימוש בשמות הקודש כדרך למציאת חן בעיני האל בעת התפילה, באופן שבו אין צורך להיטהר מטומאת מת, לבין השימוש הטכני בשמות קודש כדי לבקש מהכוחות האלוהיים לבצע את רצונו של המקובל[דרוש מקור].
פעולה מאגית מפורסמת באגדה היהודית הייתה יצירתו כביכול של הגולם, שעל פי המסורת יצר המהר"ל מפראג באמצעות שימוש באותיות הקודש. גם הגר"א, לדברי תלמידו רבי חיים מוולוז'ין, התחיל ביצירת גולם, אולם הפסיק לאחר שראה אות משמים. מקור לזאת נמצא אף בדברי הגמרא על מספר אמוראים שיצרו אף הם אדם[1].
במחקר הקבלה מקובל לחלק בין תורות הסוד שקדמו לקבלה ובין הקבלה עצמה, או הקבלה העיונית, שהיא תורת הסוד היהודית, שהחלה להתפרסם בשלהי המאה ה-12 ובראשית המאה ה-13 בפרובאנס ובצפון ספרד ונמשכת עד ימינו. לפי חלוקה זו, תורת הסוד של חסידות אשכנז, וכן תורות הסוד הקדומות מתקופת הגאונים או חז"ל, אינן חלק מהקבלה. המקובלים עצמם אינם מכירים בחלוקה זו, והם מכנים בשם "קבלה" את תורת הסוד היהודית לכל תקופותיה. משמעות השם 'קבלה' מקפלת בתוכה את הטענה כי מקורן של התורות הללו נמסר מדור לדור[דרוש מקור], אף על פי שאין לכך תיעוד בתורה שבכתב. משום כך ביקשו המקובלים לייחס לתורתם מעמד קנוני מחייב כחלק אינטגרלי של התורה, ולעיתים הציגוה כחלק של התורה שבעל-פה שאף היא על פי המסורת ניתנה למשה במעמד הר סיני.
ניתן למצוא הקבלות בין הזיווג הקדוש הקבלי והעץ הקדוש עם עשר הספירות, לעץ החיים בתרבות האשורית הקדומה ולאלים שכל אחד מהם מסמל תכונה אחרת (כתר – אנו ואנליל ראשי הפנתאון, חכמה – אנכי, בינה – סין, חסד – מרדוך האל הרחום, יסוד – נרגל אלוהי השאוֹל, תפארת – אשתר היפה, גבורה – נרגל, נצח – נבו ונינורתה, הוד – הדד, ומלכות – המלך האחראי על הזרם האלוהי; לאילן האשורי כוחות שקולים ומאוזנים)[2].
כאמור, לפי ההבחנה הרווחת במחקר, הקבלה אינה כוללת את תורת הסוד הקדומה, אך היא יונקת ממנה. המחקר מזהה שרידים מתורת הסוד הקדומה בכתבים מתקופת הגאונים, ועוד קודם לכן כבר בספרות מתקופת חז"ל (כגון בתלמוד הבבלי, בפרק ב' של מסכת חגיגה). קיים ויכוח במחקר מה היחס בין רמזים אלה מתקופת חז"ל לבין גופי סוד הבאים לידי ביטוי בספרות הרווחת בתקופת הגאונים והמכונה "ספרות ההיכלות והמרכבה". ויכוח נוסף הוא לגבי זמן כתיבת ספרות הסוד שרווחה בתקופת הגאונים. ישנה התלבטות, למשל, לגבי "ספר יצירה": האם להקדים את זמן חיבורו עד ימי בית שני, או שמא לאחר אותו – יש אומרים עד לתקופת המצאת הניקוד (אולי בסביבות המאה ה-6 לספירה), שכן ניקוד כלל לא נזכר בספר.
בתקופת התלמוד כונתה תורת הסוד "סתרי תורה", "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה", על פי התיאור בספר יחזקאל, פרק א' ופרק י'. התלמוד מספר על כמה חכמים שחקרו בתורת הסוד ואף ביצירה מעשית[3]. בשל השפעתה והסגולות המיוחסות לה בעיני חוג המיסטיקנים תורת הסוד הוגבלה ללימוד רק לאחר תקופת הכשרה, אחרי גיל מסוים ורק לחתך מצטיין של הלומדים, בנוסף על הגבלות על צורת לימודה (שלא בפומבי: מרב לתלמיד יחיד, ושלא ביחידות); בתלמוד אף מוזכרים חכמים שהסתייגו באופן גורף מלימוד תורת הסוד. בימי חז"ל, בין המאה השנייה לחמישית[4], הופיעו חיבורי ספרות ההיכלות והמרכבה.
החל מהמאה ה-8, בתקופת הגאונים, החל תהליך של שקיעת תורת הסוד יחד עם ספרות האגדה, ודחיקת המוטיבים הלא-רציונליים ביהדות. מגמה זו התעוררה עם חשיפתה של המסורת היהודית לפילוסופיה היוונית, בתיווכה של הפילוסופיה הערבית. זרז נוסף להתחזקות מגמה זו היה הפולמוס עם הקראים. החיבור הבולט מתקופה זו הוא חיבורו של רב סעדיה גאון, "אמונות ודעות", שבו טרח להציג באופן נרחב את משנתו הרציונלית. בדרכו של רס"ג הלכו גאונים אחרים דוגמת רב שרירא גאון, שמואל בן חפני ורבנו חננאל. אולם, השיא במגמה הרציונלית שייך לרמב"ם, בפרט בספרו מורה נבוכים.
ספר הבהיר, הספר הראשון של הקבלה, הופיע בפרובאנס בשנת 1180 בקירוב. הספר יוחס לחכמי המשנה, ושימש יסוד למשנת המקובלים הראשונים. הוא מכיל בתוכו רעיונות ודרשות מספרות ההיכלות והמרכבה, ובין מקורותיו יצירות מתקופה זאת. הבולטת שבהן היא "ספר היצירה" – חיבור המתאר את תהליך בריאת העולם והנהגתו על ידי האל.
בשלהי המאה ה-12 הופיעו בפרובאנס מספר חיבורים קבליים קצרים וסביבם התפתח חוג של מקובלים, בהם רבי יצחק סגי נהור, רבי אברהם בן יצחק, הראב"ד ורבי יעקב הנזיר.
באותו הזמן בקירוב הגיעה לשיאה, באופן בלתי תלוי, תורת הסוד של חסידות אשכנז. על אף השוני הברור בין תורת הסוד של חסידות אשכנז לזו של ראשוני המקובלים, ישנם קווי דמיון רבים בין השתיים. הדמיון נמצא הן בתופעה החברתית של היווצרות חוגים שעסקו בתורת הסוד, והן בקווים הרעיוניים של שמירת התורה המיסטית בסוד, וכן בתפיסתה כיצירה קדומה שהגיעה מן המזרח, במאבק נגד הפילוסופיה, בהסתמכות על ספרות המיסטיקה העברית הקדומה (ובראשה ספר היצירה וספר שיעור קומה), ובמרכזיותם של שמות האל בהגות המיסטית. יסוד משותף לשתי התנועות הוא הגרעין של תפיסות המקבילות לנאופלאטוניות, ובהן התפיסה המציירת את המציאות כהשתלשלות רוחנית מן האלוהות, כמדרגות של אור. "אור אינסוף", "אור הגדול", או "השכל העליון", הוא האל, והתמעטות האור בהדרגה, התמעטות שמאפשרת יצירת תחומים רוחניים המשתלשלים זה מזה וניתנים להבחנה. לדעת אחדים מן החוקרים, תפיסה זו השתלבה בקבלה והתמזגה גם עם תפיסות גנוסטיות קדומות.
עד מהרה התפשטה תורת הקבלה מפרובאנס למרכזים אחרים כמו בורגוס וטולדו שבקסטיליה (בשטחי ספרד המודרנית). להתפשטות זו תרם תהליך של חדירת ספרות ממרכז אחד למשנהו וחילופי אינטלקטואלים. אחד מהם הוא רבי יצחק סגי נהור, שבראשית המאה ה-13 עבר לגירונה ולימד שם את מסורת הקבלה שהתפתחה קודם לכן בפרובאנס. בגירונה התפתח חוג קבלי חשוב שמילא תפקיד מרכזי בגיבוש מחשבת הקבלה בספרד ובהתפתחות ספרותה. לחוג זה משתייכים רבי יהודה בר יקר (רבו של הרמב"ן), רבי עזריאל ועזרא מגירונה (שהיו תלמידיו של הראב"ד ורבותיו של הרמב"ן לקבלה), רבי יעקב בן ששת והרמב"ן. בשל היותו של הרמב"ן ראש רבני ספרד, קיבלה הקבלה תהודה רחבה ולגיטימציה. מקובל נוסף שתרם להתפשטות הקבלה הוא רבי אברהם אבולעפיה, שבשל שיטתו הייחודית (הקבלה הנבואית) נדחה בספרד והחל לפעול באיטליה. פעילות זו תרמה לקביעת איטליה כאחד המרכזים החשובים של הקבלה, הן הנבואית והן התאוסופית-תאורגית. המקובל התאוסופי-תאורגי הראשון באיטליה הוא רבי מנחם רקנאטי. מרכז נוסף שהתפתח הוא המרכז בביזנטיון.
תורת הסוד והקבלה נקלטה בחוגים רבים כיסוד משלים לתורת הנגלה, ויסודות קבליים מובהקים החלו להופיע בספרות פרשנות המקרא, המוסר וההלכה.
ערך מורחב – ספר הזוהרהחל משנת 1280 החלו להופיע הגיליונות הראשונים של החיבור המרכזי בספרות הקבלה, הוא ספר הזוהר. המחקר האקדמי חלוק בדעותיו לגבי המחבר או המחברים של ספר זה והמחקר העדכני מייחס את כתיבת הספר למחברים שונים ולא ידועים, כאשר הופעתם של טקסטים שונים של הזוהר מופיעים כבר בראשית המאה האחת עשרה[5][6]. המסורת האורתודוקסית הרווחת מייחסת את חיבור הספר לרבי שמעון בר יוחאי, תנא מהמאה ה-2, וחוג תלמידיו. הספר לא קנה לו בתחילה פרסום והכרה אלא אצל בעלי הקבלה. ההתקדשות של ספר הזוהר וההשפעה הרחבה שלו צברה תאוצה עקב הטראומה של גירוש ספרד. תורת הקבלה נתנה מקום נרחב לכיסופי הגאולה של העם הכואב את משבר הגירוש. הקבלה וספר הזוהר יצאו מתחומי הכת המסוגרת של בעלי הקבלה אל המוני בית ישראל.
דחיפה נוספת להפצתו ולקדושתו של ספר הזוהר הייתה במאה ה-16, עם הדפסתו (לראשונה במנטובה). השפעה זו הגיעה לשיאה בקבלת צפת, ובפרט בקבלת האר"י, שרבים מהרעיונות המיסטיים החדשים שבה נתלו על דרך הפרשנות בספר הזוהר. הזוהר הפך למקור הראשי של תורת הסוד, וקנה לו מקום קאנוני לצד התנ"ך והתלמוד. עם זאת, במשך הדורות מראשית הופעתו של הספר ועד תקופת ההשכלה, היו שהתנגדו לו מסיבות שונות, והפולמוס סביב הספר נמשך עד לימינו.
במהלך המאה ה-15 התמעט החידוש בתורת הקבלה, אך בשנת 1492 התחוללה תמורה עמוקה בתורת הקבלה בשל גירוש ספרד, ומרכז הכובד שלה עבר לעיר צפת.
בארבעים השנים שלאחר גירוש ספרד התגלו בקרב המקובלים נטיות אפוקליפטיות ומשיחיות מובהקות, כגון הופעתן של תנועות משיחיות ומחשבי קיצין, בהם אשר למלין, אברהם בן אליעזר הלוי, דוד הראובני ושלמה מולכו, חיבור הנוסח הראשון של מעשה יוסף דלה ריינה, ועוד.
באותה עת הפכה ארץ ישראל שתחת שלטון האימפריה העות'מאנית למרכזה החדש של הקבלה ולמרכזו הרוחני של עם ישראל – בתחילה בירושלים ומשנת 1530 ואילך בצפת. לצפת נהרו מן הגולה רבנים בעלי שיעור קומה מכל תחומי ההגות היהודית: בתחום ההלכה – רבי יעקב בירב מחדש הסמיכה, רבי משה מטראני ורבי יוסף קארו; בתחום הפרשנות והדרשה – רבי משה אלשיך ורבי שמואל אוזידא (בעל מדרש שמואל על פרקי אבות); ובתחום המוסר והפיוט – רבי ישראל נג'ארה, רבי אלעזר אזכרי, רבי אליהו די וידאש ורבי שלמה אלקבץ. אולם, ההשפעה הגדולה של צפת באה לה בעקבות ענקי הרוח בתחום הקבלה, הרמ"ק והאר"י, שפיתחו את תורתם בעיר, שהתפשטה משם לשאר תפוצות ישראל.
באווירה המיסטית המיוחדת שפשטה בעיר "נדבקו" גם רבנים מתחומים שונים שמיזגו בתורתם את הנסתר והנגלה. דוגמאות לכך הם: שלמה אלקבץ בפיוטיו, הרבנים יוסף קארו ואלעזר אזכרי שהעלו על הכתב יומנים מיסטיים, אליהו די וידאש בספר המוסר הקבלי "ראשית חכמה" ועוד.
התמורה היסודית בקבלת צפת היא הבאת חכמת הקבלה לכל שכבות הציבור. שלא כמו הקבלה בראשיתה, שהסתגרה בתוך חוגים מצומצמים של מקובלים יחידי סגולה ובני עלייה, קבלת צפת הייתה תופעה ציבורית רחבה ונחלתם של רבים. אחד הזרזים לכך הייתה היווצרותה של ספרות המוסר הקבלי. ספרים רבים כדוגמת "ראשית חכמה", "ספר חרדים", "תומר דבורה" ו"שערי קדושה" נפוצו והפכו לנכסי צאן ברזל.
בצפת התאגדו חבורות וחוגים רבים, שכללו בתוכם אף את פשוטי העם. חבורות אלו עסקו בין היתר בלימוד התורה ובהוראת דרכי התשובה. נוצרו חוגים של מקובלים שעסקו בלימוד תורת הקבלה ובתיקוני התשובה. בנוסף, נהגו המקובלים להשתטח על קברי צדיקים של חכמי המשנה והזוהר הקבורים באזור, ושאת דרך לימודם ואורח חייהם ביקשו מקובלי צפת לחקות. בהשתטחויות אלו זכו המקובלים פעמים רבות לחוויות מיסטיות ולגילויים מן העולמות העליונים, וכן להידבקות בנשמות הצדיקים ולתופעות של דיבור אוטומטי – כמו ה"מגיד" שדיבר מתוך גרונו של רבי יוסף קארו. אחד מן החוגים הבולטים בצפת שעסק בכך היה חוגו של רבי משה קורדובירו (הרמ"ק).
הרמ"ק נחשב כגדול המקובלים העיוניים. הוא היה בעל יכולת העמקה, וכישרון הכתיבה שלו העשיר מאוד את תורת הקבלה. חוקר הקבלה גרשם שלום תיאר את הרמ"ק כ"הוגה הדעות והנציג החשוב ביותר של קבלת צפת. מחשבה דתית אינטנסיווית מאוד וכוח הסברה הצטרפו אצל רמ"ק, והוא התאולוג הסיסטמאטי העיקרי של הקבלה".
הרמ"ק נולד בשנת ה'רפ"ב (1522). מקום לידתו אינו ידוע, אך שם משפחתו מעיד על כך שמוצא משפחתו מהעיר קורדובה שבספרד. הוא גדל וגר בצפת, למד תלמוד והלכה אצל רבי יוסף קארו. הוא התחתן עם אחותו של רבי שלמה אלקבץ, ובגיל עשרים החל בלימוד קבלה אצל גיסו. הרמ"ק פיתח את הקבלה בהרחבה וביסס אותה על רבים מהיסודות של תורת רבו, שלמה אלקבץ. הרמ"ק היה אחד מארבעת הרבנים שנסמכו בידי רבי יעקב בירב ב-ה'רצ"ח 1538, ולאחר שנים אחדות החל לשמש כראש ישיבה בצפת. עם תלמידיו נמנו רבי חיים ויטאל, לימים עורך כתבי האר"י, ורבי אליהו די וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה".
עם הגעתו של האר"י לצפת הפך הרמ"ק לרבו למשך תקופה קצרה, עד לפטירתו של האחרון בכ"ג בתמוז ה'ש"ל (1570). עם פטירתו נחשב האר"י ליורשו הרוחני וממשיך דרכו, אף ששיטתם בקבלה אינה דומה: הרמח"ל יצר הבחנה בין השיטות, והסביר כי קבלת הרמ"ק מהווה לימוד "עולם התוהו", ואילו "עולם התיקון" נמצא בקבלת האר"י.
חיבורו המרכזי והספר שאיתו מזוהה הרמ"ק ביותר הוא "פרדס רימונים", המבאר את שיטתו בקבלה ומהווה סינתזה של כלל ההגות הקבלית. הרמ"ק עצמו מעיד על כך בהקדמתו לספר:
וכאשר באתי לשלם נדרי ערכתי לפני את כל ספרי האלוהי הרשב"י ואתבונן בהם, ויהי לבבי כהולך בלב ים וכשוכב בראש חיבל, נבוך ומתבלבל בעמקי הדרושים הרבים. ואומרה אקח קסת הסופר אשר במותני ואערוך כל הדרושים עדר עדר לבדו עד אשים ריוח לשכלי בין עדר ובין עדר.
הרמ"ק חיבר גם פירוש לספר הזוהר ולספר יצירה בשם "אור יקר", ספר מוסר בשם "תומר דבורה" המיוסד על י"ג מידות ההנהגה, ועוד. על אף התפוצה הרבה שלה זכתה תורתו של הרמ"ק והכבוד הרב שחלקו לו, את הבכורה בתורת הסוד והקבלה נטלו במהרה האר"י ותורתו. על כך כתב החוקר יוסף בן שלמה במבוא לספרו:
הסיבות ההיסטוריות לניצחונה של קבלת האר"י על זו של רמ"ק נובעת מן ההבדלים הגדולים שבין שתי השיטות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. טעם עיקרי לכוחה העדיף של קבלת האר"י, שכולה סובבת על הציר של גלות וגאולה, ואילו בשיטתו של הרמ"ק אין בעיות הגאולה תופסת מקום חשוב. הדורות שלאחר גירוש ספרד היו זקוקים לתורה, שתסביר להם פשר גורלם המר ותורה להם את הדרך לגאולה... בעניין זה התקרב האר"י יותר מרמ"ק לצרכים הפסיכולוגים וההיסטוריים של היהודי באותה תקופה.
— יוסף בן שלמה, תורת האלוהות של ר' משה קורדובירו, מבוא
רבי יצחק לוריא (1534–1572), המכונה האר"י, היה גדול מקובלי צפת במאה ה-16 והוגה שיטה חדשה בקבלה. השפעתו על המיסטיקה היהודית היא עצומה, וממנו ואילך זכתה הקבלה שלו, הקבלה הלוריאנית, או קבלת האר"י, להשפעה רבה בכל רחבי העולם היהודי, עד שמחלקים את תורת הקבלה לשניים – לפניו ואחריו. תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י.
האר"י נולד בירושלים לאב אשכנזי ולאם ספרדייה. לאחר פטירת אביו חי בבית דודו במצרים. את תורת הנגלה למד מפי רבי בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת. עד גיל 36 חי בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים, שם הקדיש האר"י את עתותיו בעיקר ללימוד ספר הזוהר ותורת הסוד. בשנת 1570 עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, ובתום שנתיים של פעילות ערה נפטר והוא בן 38 בלבד.
מכתבי האר"י עצמו נשארו בידינו מספר פיוטים לשבת ("אזמר בשבחין", "אסדר לסעודתא" ו"בני היכלא") וכן מספר מאמרים שנקבצו בתוך ספר "שער מאמרי רשבי". שאר תורתו נכתבה על ידי תלמידיו. יש מהחוקרים האומרים שכתב יחד עם הרב בצלאל אשכנזי את פירוש "שיטה מקובצת" על מסכת מנחות, אך הפירוש אבד עוד כשהיה בכתב יד. האר"י מעולם לא כתב דבריו בקבלה, וכל תורתו ידועה לנו רק מכתבי תלמידיו. שלושת תלמידיו הגדולים היו רבי יוסף בן טבול, רבי ישראל סרוג ובעיקר רבי חיים ויטאל, בכיר תלמידי האר"י, אשר תורתו של האר"י מובאת בעיקרה בספרו "עץ חיים".
תלמידיו של האר"י היו חוג מסוגר שלא קיבל אליו אלא תלמידים נבחרים. גם לאחר פטירתו של האר"י המשיך חוג זה להסתגר בתוך עצמו, ולא פעל להפצת תורת האר"י. התפשטות קבלת האר"י החלה רק במחצית השנייה של המאה ה-16, עם מסעותיו של רבי ישראל סרוג באיטליה ובפולין. בעקבות כך החלה קבלת האר"י לצבור תאוצה באיטליה, בפולין ובטורקיה, וזו גרמה להתעוררות רבה. בשל העובדה שהיה זה סרוג שפעל להפיץ את תורת האר"י, נטבעה בראשיתה קבלה זו תחת חותמו, וזאת עד אמצע המאה ה-17, אז הופצו כתבי היד של רבי חיים ויטאל. עם הפצתם של כתבים אלה התפשטה עוד יותר הקבלה הלוריאנית והגיעה לכל קהילות ישראל, עד שקנתה לה את הבכורה במחשבה הקבלית מראשית עלייתה ועד לימינו.
השבתאות, על-אף שתלתה את תורתה במחשבה הלוריאנית[דרוש מקור], הייתה למעשה פנייה ממנה[דרוש מקור]. לעומת אלו, בקבלת המזרח המשיכה קבלת האר"י להעמיק שורשים ולהתפתח. דוגמה לכך היא פיתוחה ושכלולה של תורת הכוונות בידי רבי שלום שרעבי אשר עמד בראש ישיבת המקובלים בית אל – ישיבה אשר הייתה הסמכות העליונה בקבלת המזרח.
ההשפעה של הקבלה על יהדות צפון אפריקה היא גדולה וייחודית, השפעה המתבטאת בחדירתה של זו לכל שכבות העם ולא רק לשכבות אינטלקטואליות. תופעות אחדות מדגימות חדירה זו, ובהן סידורי תפילה המוניים שנערכו על פי תפיסות קבליות, שיעורי זוהר יומִיים בבתי כנסת רבים בין מנחה לערבית לכל באי הקהילה, תופעת המקובלים הספרדיים ועוד.
אחד החידושים בקבלה הלוריאנית היה התפיסה של אופן בריאת העולם והשלכתה על תכליתו של האדם בעולם. הקבלה שקדמה לאר"י תפסה את תהליך בריאת העולם כהתפשטות ישירה והדרגתית מתוך האלוהות האין-סופית. הכוחות הכלולים בה הולכים ומתגלים, כשכל מדרגה בסדר ההשתלשלות היא בגדר סיבה ומקור לזו הבאה אחריה. זאת עד להיווצרותו הסופית של העולם בתוך מושג ה"יש", מושג הנתפס בשכל האנושי.
חידושה של קבלת האר"י הייתה בכך שראתה את תהליך הבריאה כתהליך מורכב יותר ודינמי, שכוחות מנוגדים פועלים בתוכו זה על זה. כיוון שקודם הבריאה מילא אור אין סוף את כל החלל, הרי שלכאורה לכל מציאות אחרת שהיא נפרדת מהאלוהות לא היה מקום להתקיים ולהתגלות. קבלת האר"י פתרה בעיה זו בהציגה את תהליך הבריאה כתהליך של הסתלקות שקודמת בהכרח להתגלות. תהליך זה מכונה בשם צמצום. בזכות הצמצום וההתכנסות של ההארה האלוהית נוצר חלל פנוי שמאפשר להכיל בתוכו את כל העולמות, הן הרוחניים העליונים והן הגשמיים התחתונים. חלל זה נקרא בשם "חלל הטהירו". על-אף הסתלקותו של האור האלוהי מחלל הטהירו, נותרו במקום שיירי אור המכונה בשם "רשימו". שיירי האור שנותרו בתוך החלל הפנוי נותרו מעורבים בשורשי הדין, שקודם הצמצום היו כלולים בתוך האין-סוף אך לא ניתנו להבחנה ולא התגלו בתוכו. לכוחות הדין שנתגלו בצמצום יש תפקיד קונסטרוקטיבי בהתהוות העולמות. כוח הדין הוא כוח ההגבלה והצמצום ובכך מתאפשרת נתינת מידה ושיעור מחוץ להוויה האין-סופית של האלוהות. צורתו של החלל שנתהווה הוא חלל עגול, ובתור שכזה הוא נטול ממדים של מעלה, מטה, ימינה ושמאלה. ממדים אלו נקבעו עם השפעתו של אור אלוהי אל תוך החלל הזה ונקודת הבקיעה הראשונה של האור נקבעה כנקודת המעלה. האור השופע ממלא את כל החלל והדמות המצטיירת שם היא דמות "האדם הקדמון" המתוארת בקבלה כדמיון אדם. מדמות זו עתידים להתגלות העולמות העליונים.
וכך כותב רבי חיים ויטאל בחיבורו "עץ החיים":
דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא... והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם.
— עץ החיים, שער א-ענף ב
העולם הראשון נקרא "עולם העקודים", שהוא חלקו העליון של "האדם הקדמון". העולם השני הוא "עולם הנקודים" שהוא חלקו התחתון של "האדם הקדמון". החילוק המרכזי בין העולמות הוא שבעוד "עולם העקודים" העליון מורכב מ"כלי" אחד, ב"עולם הנקודים" התחתון יש הבחנה מפורטת יותר והוא כלול מעשרה "כלים" – כלי לכל ספירה.
עם היווצרות הכלים החל האור האלוהי להאיר לתוך הכלים. הכלים ב"עולם הנקודים" היו חלשים מדי כדי להכיל בתוכם את ההארה האלוהית, וכך נסדקו שלושת הכלים העליונים – כתר, חכמה ובינה, ושבעת הכלים התחתונים, שמטבעם חלשים יותר, נשברו. אירוע זה מכונה בספרות האר"י "שבירת הכלים" או "מיתת המלכים". שבירת הכלים נועדה לטהר את הכלים, שכן סייגי הפסולת של שורשי הדין היו מעורבים בכלים ועם שבירתם נפרדו מהם והתכנסו במקום אחד, ב"ממלכת הקליפות".
לאחר השבירה החל התהליך של תיקון והיבנות מחדש. שלב זה של התיקון מכונה בשם "עולם התיקון" או "עולם הברודים". ספרות האר"י מדמה תהליך זה לתהליך של לידה מחדש ומכנה את שלביה "עיבור", "יניקה" ו"מוחין". עם היווצרות עולם הקליפות נלכדו ניצוצות מההארה האלוהית ו"נשבו" שם. ניצוצות אלו הם שנותנים חיות לממלכה הדמונית של הקליפות, וכל עוד הם שבויים שם יש לטומאה ולרוע אחיזה בעולם. כאן מתגלה ייעודו של האדם ותפקידו בעולם: על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם אל העולם האלוהי, וזאת בעזרת "תורת התיקון והכוונות". כשיסתיים תהליך הבירור וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם, תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו. עם ישראל נתפש כקולקטיב עם ייעוד משיחי, שבכל פעולה שלו צריך לכוון לפעולה של בירור ותיקון לקראת הגאולה הסופית. כך מצטיירת הקבלה הלוריאנית כקבלה משיחית הנושאת את עיניה אל עבר אחרית הימים, ולייעודה הסופי – הגאולה, אשר עם ישראל כקולקטיב מחויב לפעול לקירובה.
ערך מורחב – שבתאותבעוד קבלת האר"י הטילה את הייעוד המשיחי על עם ישראל כקולקטיב, הטילה תנועת השבתאות את השליחות המשיחית על אדם בודד והעמידה במרכזה את משיח השקר שבתי צבי.
שבתאי צבי נולד באיזמיר ב־1626. כבר בצעירותו הרבה להתעסק במיסטיקה ובקבלה לצד ספרות ההלכה. מגיל צעיר נתגלו בו סימנים של מאניה דפרסיה. בגיל 25 (או 29) גורש מאיזמיר והחל במסע נדודים. בעזה פגש את נתן העזתי, ששכנע אותו, על סמך חזון נבואי, כי הוא המשיח. פגישה זו, שהתרחשה בשנת 1665, היוותה את האפיזודה הראשונה בסדרה של התרחשויות, שעתידות היו לחולל טלטלה עצומה בקהילות ישראל בשנים שאחר כך. נתן העזתי החל להפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, ובה בעת יצא שבתי צבי עצמו לירושלים להפיץ את בשורתו. בקהילות ישראל באירופה התקבל שבתי צבי כמשיח, הרבה בהשפעת פרעות ת"ח ת"ט (1648–1649). היהודים, שהיו במצב כלכלי, דתי, חברתי וביטחוני קשה מאוד לאחר הפרעות, פירשו את מצבם כחבלי משיח והאמינו שהגאולה קרובה. על כן, כששבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח, קיבל אותו העם בהתלהבות.
העולם היהודי חווה חודשים של אופוריה משיחית; צומות החורבן בוטלו. שבתי עצמו נהג לעבור על איסורי תורה כמו אמירת השם המפורש – טאבו חמור מאין כמוהו – ובירך על כך: "ברוך מתיר איסורים". עם זאת, בפומבי הייתה הקריאה שיצאה מתנועתו קריאה לחזרה בתשובה. שמועות על מלכותו, ועל כך שהוא עומד להדיח את השליט העות'מאני ולתפוס את מקומו, רדפו זו את זו.
הקדחת המשיחית לא תמה אף כאשר הווזיר הטורקי החליט לעצור את שבתי צבי; ניתנה לשבתי צבי האפשרות לבחור בין מוות לבין התאסלמות; ובספטמבר 1666 הוא בחר להמיר את דתו. התאסלמותו של שבתי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרובו לזנוח את התקווה המשיחית. אף על פי כן, מעטים שמרו אמונים לרעיון המשיחי. נתן העזתי עצמו יצא את עזה ופנה למסע נדודים בקהילות ישראל, והטיף להמשך האמונה בשבתי צבי. התאסלמותו הוסברה כירידה לקליפות האסלאם, כדי להוציא משם את הניצוצות שנשבו. מקורות רבניים עתיקים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון קבלי נועז זה.
שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול (בבלקן), ראש ל-200 משפחות של נאמניו, שהתאסלמו אתו. התגלויותיו לא פסקו, והוא ניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי; דבר זה היה לצנינים בעיני השלטון. ב-1673 הוגלה שבתי צבי לדולצינו, העיר העתיקה שבאלבניה. בתקופה זו יצר משנה קבלית חדשה, שעיקריה הם קיומם של שני אלוהים נבדלים. הראשון הוא ה"אין סוף", והשני "אלוהי ישראל", הנאצל ממנו.
שבתי צבי מת ביום כיפור שנת ה'תל"ז (1676) והוא בן 50. נתן העזתי הפיץ את הרעיון לפיו שבתי צבי "נבלע באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוהות.
בעוד הקבלה המוקדמת ביקשה לחקור את האלוהות והבריאה בראשיתה, והקבלה הלוריאנית נשאה את עיניה אל עבר הגאולה העתידית שזמנה אינו ידוע, השבתאות ראתה עצמה כעומדת על סִפה של הגאולה. אי לכך ביקשה השבתאות לעקור את תורת הכוונות של האר"י, ואף את ההלכה, משום שזו נתפסה כתורה השייכת לזמן הגלות ולא לעת הגאולה.
את מקומה של ההלכה כערך דתי עליון תפשה האמונה בשבתי צבי כמשיח ישראל. את מעשיו הזרים ומצבי הרוח הקיצוניים שהיה נתון בהם תירצה השבתאות בעזרת פיתוח תאולוגיה יוצאת דופן. את טלטלות הנפש של שבתי צבי תירצו כמצבים שבהם היה שרוי במאבק ב"קליפות", כשבעתות הדפרסיה היה שרוי בעומק ה"קליפה" ובעתות התרוממות הרוח היה כמי שהצליח לחלץ ממנה את ניצוצות הקדושה שהיו שבויים בתוכה. אף את מעשה ההמרה של שבתי צבי תירצו כמהלך הכרחי במאבק מול הקליפות. כדי לחדור לעומקה של הקליפה ואז לשוברה, היה צריך המשיח להידמות לה וכך להיטמא ולהיטמע בתוכה.
אצל המאמינים נתגלו שתי מגמות. אצל המתונים נתפס המעשה של הירידה כמעשה שרק המשיח מסוגל לו ואילו הם מחויבים להמשיך ולקיים את התורה והמצוות. לעומתם, אנשי התנועה הקיצונית בשבתאות ראו עצמם מחויבים ללכת בדרכו של המשיח ולסייע לו במלחמתו כנגד הקליפות ואף להמיר את דתם בעקבותיו. מהפלג הקיצוני הזה התפתחו כתות כ"פרנקיזם" והדונמה שהגיעו אף לניהיליזם.
ערך מורחב – פולמוס רמח"לבשל השימוש הנרחב בספר הזוהר ובטרמינולוגיה קבלית לוריאנית בשבתאות, אחת מתגובות הרתע לה הייתה הטלת הגבלות על הפצתה ולימודה של תורת הקבלה. בשל כך נרדף הרמח"ל והוטלו עליו הגבלות שונות ומשונות, והוא אף נחשד לזמן מה בשבתאות. הרמח"ל היה רב, מקובל, סופר ומשורר במאה ה-18. עוד כנער נמשך לקבלה, ואף חיבר בה חיבורים רבים. לדבריו נגלה לו "מגיד" והוא קיבץ סביבו תלמידים רבים אשר רחשו לו הערצה רבה, שבעקבותיה התעורר פולמוס גדול שגבל אף ברדיפתו והגיע לכדי שריפת ספריו.
על אף הרדיפות אחר הרמח"ל, לאחר פטירתו זכה להערכה רבה אצל הגר"א והתנועה הליטאית שבראשה עמד הושפעה ממנו רבות.
את החלל שהותירה אחריה השבתאות מילאה תנועת החסידות, שקמה באמצע המאה ה-18. מייסד התנועה הוא רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), מיסטיקן שינק בהגותו מן המורשת של תורת הקבלה. הגותה של הקבלה החסידית מושפעת ממיזוג של תפיסות קבליות שונות, לעיתים אף מנוגדות זו לזו. המגמה העיקרית של הקבלה החסידית היא מגמה של פופולריזציה של הקבלה, תוך שעתוק וטרנספורמציה של מושגי הקבלה מתורת העולמות העליונים והאלוהות אל תורת הנפש והאדם. פסיכולוגיזציה זו של הקבלה לא הייתה ייחודית לחסידות – היא שאבה יסוד זה מהקבלה האקסטטית של רבי אברהם אבולעפיה.
בנוסף ליסודות האקסטטים שילבה לתוכה החסידות יסודות תאוסופיים-תאורגיים, הן של האר"י והן של הרמ"ק. את היסוד המשיחי, שהיה יסודי אצל האר"י ואצל השבתאות – ובמקרה האחרון הביא בסופו של דבר למשבר – השכילה החסידות לנטרל על ידי הגבלתה לגאולה הפנימית של האדם. יסוד נוסף שהודגש בחסידות הוא היסוד המיסטי-מאגי שמילא תפקיד מרכזי בתודעה החסידית, אף יותר מהיסודות התיאוסופים-תיאורגיים.
על אף ההשראה המהותית שהעניקה תורת הקבלה לתורת החסידות, התירו מרבית האדמו"רים רק ליחידי סגולה להגות בתורת הקבלה ואסרו זאת על השאר[7]. יש מהאדמו"רים שאף התירו את הלימוד רק לבני ארבעים ומעלה.
אדמו"רים שונים אוסרים במיוחד על בעלי תשובה טריים (שלהם נטייה ללימוד זה) את לימוד הקבלה[8].
הרב יהודה לייב אשלג (1884–1954), המכונה "בעל הסולם" על שם הפירוש שכתב לספר הזוהר, עסק בהפצתה של חכמת הקבלה. מלבד הפירוש האמור, הוא כתב גם את "תלמוד עשר הספירות" המונה 16 חלקים ומיוסד על כתבי האר"י.
"בעל הסולם" הדגיש מאוד את חשיבות הנתינה. בראייתו, תיקון "שבירת הכלים" ייעשה כאשר כל אדם יצרוך רק את הדרוש לו וייתן לזולת ככל יכולתו, תוך מילוי מושלם של הרצון האלוהי. כל הקלקולים בחברה האנושית (למשל: הפערים בין עשירים לעניים ומלחמות), הם תוצאות של האגואיזם והרצון לקבל, המנתק את נשמתו של האדם מבוראו, מסביבתו ומקיומו. הוא הצביע על הצורך הטמון באדם להתעלות במדרגות רוחניות כדי להשיג בשלמותו את מושג 'האהבה הנצחית' הכולל את כל השפע והטוב. ההתעלות והדבקות הרוחנית מלווה גם בהתקדמות חברתית גשמית שתתבטא במבנה חברתי מקיף עולם של אחדות ואחווה. מאמריו וספריו פונים בראש ובראשונה אל היהודי. עם זאת, רעיונות מרקסיסטיים הופכים בפרשנותו לסולם דיאלקטי המוביל אל גאולה קיבוצית. כל הקבלה נתפשת אצלו כמודל לקדמה.
בסוף המאה ה-15, בראשית תקופת הרנסאנס, משכה תורת הקבלה את תשומת לבם של מלומדים נוצרים. חיבורים קבליים אחדים תורגמו ללטינית, וההתעניינות והעיסוק בתורת הקבלה הלכו והתרחבו עד שהפכו לתנועה. הסיבה העיקרית לעניין שמצאו המלומדים הנוצרים בקבלה הוא הדמיון שראו בעיניהם בין כמה מיסודות הקבלה לבין עיקרי האמונה הנוצרית. בכך ביקשו למצוא ביסוס לעיקרי הנצרות בעודם נתלים בתורת הקבלה.
הנוצרים, אשר אחד מעיקרי אמונתם היא שלילת המצוות, נטרלו מן הקבלה את אחד מיסודותיה – את הממד התאורגי-הלכתי. כך למשל רבי מנחם רקנאטי, אחד מנציגיה הבולטים של הפרשנות התאורגית ההלכתית, צוטט בסלקטיביות רבה, והובאו בשמו רק היסודות התאוסופים של הקבלה. תנועה זו הייתה הראשונה שהדפיסה ספרות קבלית, ובכך אף הקדימה את הכתבים הקבליים היהודים הראשונים שהובאו לדפוס.
החל מהמאה ה-16 החלו להופיע לראשונה בקרב תנועה זו תרגומים של חלקים מספר הזוהר. על אף הפולמוס על קדמות הזוהר – גם בחוגים הנוצרים – העמדה המקובלת הייתה שהספר אכן קדמון ויצא מחוגו של רשב"י, שלפי דעה קיצונית השתייך לדת הנוצרית. גם במקרה של ספר הזוהר ההשקפה הייתה כי הוא משקף יסודות נוצריים. תנועה זו אף ניסתה לפעול במקרים מסוימים באופן מיסיונרי, על מנת לשכנע יהודים להמיר את דתם בעודם מוכיחים לכאורה את אמיתות הנצרות על יסוד תורת הקבלה וספר הזוהר.
שתי דמויות בולטות בקבלה הנוצרית הם יוהנס רויכלין בגרמניה ופיקו דלה מירנדולה באיטליה. האחרון ניסח בשנת 1486 900 גופי תורה שחלקם שואבים מתורת הקבלה, ובפרט מהביאור לתורה של רבי מנחם רקנאטי.
השימוש בקבלה ובספר הזוהר לצדה של הנצרות, ומאוחר יותר של השבתאות, הביא לכדי הסתייגויות מצד כמה מחכמי היהודים, שהזהירו מפני לימוד והפצת תורת הסוד, ובמקרים מסוימים אף פנו כנגד תורת הקבלה. הבולט שבהם הוא רבי יהודה אריה ממודנה.
עם התנופה שלה זכה ההרמטיציזם בימי הרנסאנס, מצאו חיבורים קבליים יהודיים את דרכם גם אל מכשפים ואוקולטיסטים הרמטיים שפעלו באירופה, ואלו פיתחו את הקבלה ההרמטית, לצד הקבלה הנוצרית. הקבלה ההרמטית שואבת ממקורות רבים, בהם הקבלה היהודית והאסטרולוגיה המערבית אך גם מאלכימיה, פגאניזם (בעיקר פגאניזם מצרי ויווני – ממנו צמח ההרמטיציזם), גנוסיס, נאופלאטוניזם, ומתחומים הרמטיים נוספים דוגמת "מערכת קסמי המלאכים החנוכית" של ג'ון די. עם דעיכת השפעת הדת על אורח החיים האירופי בימי ההשכלה, הפכה הקבלה ההרמטית לאחד הבסיסים הפילוסופיים והפולחניים של אגודות כישוף, תנועות נאו-פגאניות ואגודות סתרים שונות, כגון המסדר הרמטי של השחר המוזהב, ת'למה, "אחוות צלב הורד" ועוד.
הקבלה ההרמטית השפיעה על תנועות ניו אייג' ותנועות נאו פגניות מודרניות (לדוגמה ויקה)[9].
על פי רוב, עלייתה של הקבלה לא לוותה במחלוקות מפורסמות בתוך היהדות. עובדה זו מפתיעה במיוחד על רקע הפולמוס נגד הרמב"ם, שהיה קרוב בזמן ובמקום לעליית הקבלה. לכך תרמו גורמים אחדים. בעוד שהרמב"ם היה דמות יחידה, מי שביקש לצאת כנגד הקבלה היה עליו להתמודד עם מספר רב של חוגים ורבנים בעלי שם וסמכות גדולה דוגמת הרמב"ן, הראב"ד, הרשב"א ועוד. ניתן להסביר זאת גם אם טוענים להמשכיות של הקבלה כמסורת עתיקה בעם ישראל.
עם זאת, תורת הקבלה אינה חפה לחלוטין מפולמוסים, אך אלו כוונו בעיקר כלפי היבטים מסוימים של הקבלה. יתר על כן, את הפולמוסים הובילו רבנים שהיו בעצמם מקובלים. דוגמאות לכך הם הפולמוסים של הרשב"א כנגד רבי אברהם אבולעפיה והקבלה האקסטטית, והפולמוסים של רבי יעקב עמדן והגר"א כנגד השבתאות ולהבדיל החסידות.
אך הייתה גם התנגדות לעיקר הקבלה. רבי משולם מבדרש ורבי מאיר המעילי יצאו נגד הקבלה בתחילתה, וקבעו שרעיונות הקבלה כגון עשר הספירות הם כפירה, ושספרי הקבלה כגון ספר הבהיר הם זיופים. טיעוניהם נמצאים בספר מלחמת מצווה של רבי מאיר המעילי. בשו"ת הריב"ש תשובה קנ"ז מצטט רבי יצחק בר ששת רבנים בדורו שהם ממתנגדי הקבלה, והוא דן בדברי התנגדותם כדבר לגיטימי אף על פי שהוא באופן אישי מבין ומקבל כלגיטימית גם את השקפת המקובלים. בין היתר הוא כותב בשם רבו רבי פרץ הכהן שהוא איננו מחשיב את הספירות. פולמוס של ממש כנגד הקבלה הוא המחלוקת סביב ספר הזוהר. רבי אליהו דלמדיגו כתב את הספר "בחינת הדת", המתנגד לקבלה ומערער על קדמות הזוהר. חיבור נוסף בשם "ארי נוהם" של רבי יהודה אריה ממודנה הוא חיבור שהוקדש כולו לביקורת על הקבלה וספר הזוהר. גם הרב אלעזר פלקלס (תלמידו של הרב יחזקאל לנדא בעל ה"נודע ביהודה") בספרו "תשובה מאהבה"[10] מבקר קשות את ספר הזוהר ומביע התנגדות לספרות המקובלים, ובין השאר הוא כותב כך:
אני אומר הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו, ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר... ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלדי רבי שמעון בר יוחאי כי הוא היה מחסידי עליון אלא אני אומר לאו גושפנקא דרשב"י ועזקתיה חתום עליה ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראים שהם אחר רבי שמעון בר יוחאי שנים רבות במספר, והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בספר מטפחת ספרים להגאון מו"ה יעב"ץ זצלל"ה שגזר אומר שחלו בו ידיים מזייפים וחשד את החכם רבי משה דיליון יע"ש... באו ונחזיק טובה וחינות לשני מלכים גדולי אדירים, אדוננו המשובח המנוח הקיסר יאזעף השני ואדוננו המהולל הקיסר פראנץ השני אשר צפו והביטו בחכמתם הנפלאה רבות רעות ושבושי דעות תסתעפנה מחלומות והבלים המקובלים והמה לנזקי בני האדם נזקי הגופות ונזקי הנפשות, ופקדו באזהרה גדולה שלא להביא ספרי קבלה בכל מדינות מלכותם.
אחד מתלמידי החתם סופר (1839–1762), הרב אליעזר נויזץ, כתב שרבו אמר "בפנים רבים מתלמידיו, אילו היה יכולת ביד אדם להעמיד מדרשי רבי שמעון בר יוחאי על טהרתן לבררם מתוך מה שנתחבר אליהם מחכמי הדורות שאחריו, לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים"[11].
הקבלה הייתה מושא ללעגם של המשכילים, שראו בה את אחת הרעות החולות של היהדות. הם יצאו כנגדה "מפני הזיית דת קבליסטית". מלחמתם של אנשי ההשכלה הגבילה מעט את השפעתה של הקבלה במזרח אירופה, אך בקרב יהדות המזרח המשיכה הקבלה להשפיע על חיי הציבור עד לימינו. תנועה יוצאת דופן בקרב יהדות זו היא תנועת "דור דעה" התימנית, בראשותו של רבי יחיא קאפח, אשר דחו ודוחים בתוקף את הקבלה, והולכים בכל עניין בעקבות משנתו של הרמב"ם ובעקבות המסורת התימנית הקדומה.
בחצי השני של המאה ה-20 היה פרופסור ישעיהו ליבוביץ ממתנגדיה הבולטים ביותר של הקבלה מבין שומרי המצוות. הוא טען שהיא משקפת את "האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלאסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם"[12] וכי העיסוק בה מרחיק את היהודי מעבודת האל לשמה.
ראשיתם של מחקר הקבלה והעיסוק הביקורתי בה הייתה בהופעות הראשונות של חיבורים קבליים בפרובאנס. על פי רוב לא פנו הביקורות כנגד הקבלה עצמה, אלא כוונו לסילופים שלה. בתקופת הרנסאנס החלו חוקרים לעמוד על הזיקה בין השקפות קבליות לתפיסות פילוסופיות שונות. מחקרים אלו תרמו להופעת גישה ביקורתית לקבלה ולניסיונות להבינה בעזרת כלים פילולוגיים-היסטוריים. שניים מהחוקרים הבולטים בעת ההיא הם רבי אליהו דלמדיגו ורבי יהודה מסר ליאון. הופעתו של ספר הזוהר, והשימוש שנעשה בו ובתורת הקבלה בקרב חוגים נוצריים מיסיונרים, היווה בעיה סוציו-אינטלקטואלית ליהדות. ההתמודדות עם בעיה זו תרמה לבחינתם המדוקדקת של הקבלה ושל ספר הזוהר. החיבור הראשון שיוחד כולו להתקפה כנגד הקבלה וספר הזוהר הוא "ארי נוהם" של יהודה אריה ממודנה.
המחבר הראשון שעמד על הקרבה בין הגנוסטיקה לאמונות קבליות היה היינריך אגריפה, בספרו "על הבלי המדעים". דמויות בולטות בחקר הקבלה במאה ה-18 הם רבי יעקב עמדן, שבמסגרת מאבקו בשבתאות חקר באופן פילולוגי טקסטים קבליים, ושלמה מימון, שניסה לפענח את הקבלה במונחים פילוסופיים.
בראשיתה של המאה ה-19, עם התעוררות ההתעניינות האקדמית ביהדות (חכמת ישראל), התגברה גם ההתעניינות בקבלה אצל החוקרים – בהם ניתן למנות את רנ"ק, אליהו בן אמוזג, אדולף פרנק, שלמה מונק, שד"ל, משה שטיינשניידר וצבי גרץ. אצל חלקם לא היה המחקר האקדמי בתחום חף ממניעים זרים, בהם מניעים דתיים ותרבותיים[13]. מגמה זו בולטת במיוחד אצל שני האחרונים, שאותם מכנה יהודה ליבס "הקברנים": "שביקשו לייבש ולחסל במחקרם את המורשת היהודית ורק לערוך לה קבורה הגונה". יוסף דן הדגיש כי "כל תנועות הרפורמה [היהודיות] המודרניות, עוד בטרם פנו לתקן את סידור התפילה וההלכה, התנערו בתחילה כל שריד של יראה כלפי הקבלה. הם הבינו שאי-אפשר לנתק בינה לשמירת מצוות דקדקנית... עד אמצע המאה ה-20, האורתודוקסים המודרניים, הקונסרבטיבים, הרפורמים והרקונסטרוקטיבים התאפיינו בדחייה גמורה של הקבלה."[14]
חוקר הקבלה הבולט ביותר במאה ה-20 הוא גרשם שלום, אשר נחשב לראש החוקרים של תחום הקבלה. מחקריו וחיבוריו בתחום זיכו את הקבלה במעמד נכבד בעולם האקדמי. שלום העמיד תלמידים רבים וחשובים כמו ישעיה תשבי, רבקה ש"ץ אופנהיימר, יוסף בן שלמה, משה אידל, יוסף דן ויהודה ליבס. תלמידיו של שלום הכשירו את הדור הבא של חוקרי הקבלה ובראשם רחל אליאור, מיכל אורון, בועז הוס, יונתן גארב ואחרים. חקר הקבלה הוא התחום הפורח ביותר בתחום מדעי היהדות; כך למשל, קרוב ל-5% מכלל עבודות הדוקטורט שאושרו באוניברסיטה העברית בשנת 2004 עסקו בתחום הזה. בראשית המאה ה-21 אושרו במוסדות האקדמיה בישראל וברחבי העולם עשרות עבודות דוקטורט בתחום הקבלה.[דרוש מקור]
מחקרים רבים פורסמו גם מחוץ לעולם האקדמי, כגון מחקריו של הרב יוסף אביב"י.
כחלק מהתגברות העניין העממי הגלובלי במיסטיקה ובדת, זוכה גם הקבלה לפריחה מחודשת בישראל ובעולם, ואף בקרב מי שאינם יהודים. מאמיניה ואלה שרוצים ללמוד אותה, משתייכים לכל שכבות הציבור, והשפעתה ניכרת אף בקרב ידוענים מתעשיית הבידור. הדוגמה העיקרית היא השחקנית והזמרת מדונה, שחרטה על זרועה את האותיות העבריות "לאו", ואף הוסיפה לשמה את השם היהודי "אסתר". מדונה משתייכת ל"מרכז לקבלה" שהקימו בני הזוג קרן ושרגא ברג. ברג היה תלמידו של המקובל הרב יהודה צבי ברנדויין, מממשיכי דרכו של הרב אשלג. מרכז זה נמצא בלוס אנג'לס ומפעיל בנוסף כ-50 סניפים בעולם, ונחשב לגוף המרכזי המפיץ את לימודי הקבלה בעולם. אף הזמרת ומעצבת האופנה ויקטוריה בקהאם ובעלה שחקן הכדורגל דייוויד בקהאם נחשבים כקבליסטים, ושניהם קעקעו את המילים העבריות "אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים" וגם את המילים "ביחד לעולמי עד". אף הזמרת בריטני ספירס קעקעה את המילים "מהש" (ראשי תיבות של "מעולם הוא שמך") שנאמר בקבלה שהוא מסוגל לשמירה. נוסף להם הזמרת והשחקנית כריסטינה אגילרה קעקעה גם את המילים "אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים".
רובם המוחלט של הרבנים האורתודוקסים (ורבים מבין הזרמים האחרים) מתנגדים נחרצות לשימוש שעושים ב"מרכז לקבלה" ובארגונים דומים ללימוד תורת הקבלה. לטענתם הוא פופוליסטי ושטחי, ומהווה זילות של תורה זו וניתוקה משאר חלקי היהדות. היו אף רבנים שהוציאו פסקי הלכה האוסרים לימוד כזה. פסק ההלכה הבולט שבהם הוא זה של הרב עובדיה יוסף[15]. הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ אף אמר בריאיון בערוץ הראשון כי היחס בין הקבלה הפופולרית לקבלה האמיתית הוא כמו היחס בין פורנוגרפיה לעומת אהבה[16]. עמדה דומה מובעת גם על ידי רוב חוקרי הקבלה בישראל ובעולם, הטוענים כי ב"מרכז לקבלה" מלמדים תורת ניו-אייג' ולא קבלה ממש. גופים כמו יד לאחים או המרכז הישראלי לנפגעי כתות אף מגדירים תנועות קבליסטיות עממיות דוגמת זו של ברג או "בני ברוך" של מיכאל לייטמן ככתות. בתגובה, טענו אנשי "המרכז לקבלה" כי מדובר בקיבעון של הממסד.
התפשטות התופעה, שנהפכה לפופולרית מאוד, הובילה לפרסום מאמרי עיתונות רבים על "המרכז לקבלה" בעיתוני העולם. מלבד זאת נעשו גם מחקרים רבים על תופעת הקבלה החדשה בכלל והמרכז לקבלה בפרט. יש חוקרים המבקרים תופעה זו. כך למשל, טען החוקר יוסף דן, כי "מרבית המיסטיקה וה"קבלה" שנלמדים היום בישראל אין להם שום קשר לקבלה היהודית האותנטית וכי לאמיתו של דבר הם מבטאים את ניצחונה של "הקבלה הנוצרית", שהיא פירוש שונה ומעוות של הקבלה היהודית".
בספרי הקבלה נוצרה שפה חדשה – שפה קבלית. שפה זו כוללת מילים חדשות וכן משמעויות חדשות למילים ולמושגים. במשך הדורות נכתבו חיבורים בצורת רשימות ערכים, מילון, מפתח או אנציקלופדיה העוסקים במושגי ובתכני הקבלה. בהם:
חביבה פדיה, לספר אחרת את תולדות תורת הסוד היהודית, באתר הארץ, 2 באפריל 2018
קבלה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
