Loading AI tools
מגוון רעיונות ומערכות דתיים, שמקורם בסביבה נוצרית-יהודית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגנוסטיקה או גנוסטיות (ביוונית: γνωστικισμός; "[הדוגלים ב-] ידיעה, הכרה") היא כינוי למגוון השקפות מיסטיות שהופיעו באגן הים התיכון סביב תחילת הספירה; ופרחו סביב המאה השנייה והשלישית.
| יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
 | |
| הדפס העץ פלאמאריון ממחיש את התפיסה הגנוסטית של רצונו של האדם לחתור מעבר למטריאליזם שמסתיר ממנו את האידאות הרוחניות | |
| שורשים, סיווג והנהגה | |
|---|---|
| זרם |
השקפת עולם  |
| תאריך ייסוד | המאות הראשונות לספירה |
  | |
הכתות הגנוסטיות היו מרובות ונבדלו זו מזו בתפישותיהן ואמונותיהן, אך היה להן בסיס משותף: הן האמינו בדואליזם מהותי, המדגיש את עקרון חלוקת העולם ליסודות הטוב והרע. בהתאם לכך, אמונתן הייתה כי קיים אל נשגב ורוחני המצוי מעבר לגשמיות, ואל נחות ורשע, השולט בעולם הנברא. לפי אמונה זו, בכדי לשחרר את התודעה מכלאה הגשמי ולהיוושע, יש להשיג הכרה מיסטית עמוקה אודות מהותו האמיתית של העולם ושקריות החומר.
הרעיונות הגנוסטיים שגשגו מן האימפריה הרומית ועד סין במאות הראשונות לספירה, תוך שהם חודרים אל הנצרות הקדומה, אל הדתות הפגניות השונות ואל היהדות. תפישות אלה דוכאו וכמעט שנכחדו, אם כי השפעותיהן הפילוסופיות ושרידים מסוימים להן נוכחים עד ימינו.
בגלל מיעוט המקורות הכתובים, הרבה מהידוע על הגנוסיס נשאר בגדר השערה. חוסר הידיעה התמעט חלקית במאה העשרים, הודות לגילויים של טקסטים גנוסטיים עתיקים, כגון אלה שנמצאו בנַגְע חמאדי, שאיפשר מיפוי מדויק יותר של המגמות הגנוסטיות ששלטו בעולם העתיק.[1]
משמעות המילה גנוסיס ביוונית היא 'ידיעה' או 'דעת'. במשמעותה הדתית הכוונה לידיעה מיסטית שכאשר האדם קונה אותה לעצמו ומפנים אותה, היא אמורה לחולל בו תהליך פנימי של גאולה רוחנית. לפילוסופיה היוונית, ובמיוחד לתורת האידיאות של אפלטון, הייתה השפעה גדולה על התפתחות אמונה זו. מאידך גם למקרא ולסמליו תרומה לא מבוטלת בהגות הגנוסטית.
בין הכתות הגנוסטיות הקדומות ניתן למנות את:
הגנוסטיקה תפסה מקום מרכזי ברחבי המזרח בעת העתיקה ובלטה במיוחד בממלכה הפרסית, שדתה הרשמית הייתה הדת הזורואסטרית. לגנוסיס גילויים שונים אף בימינו בעולם הפגני ובתאולוגיה הנוצרית, ושרידים ממנה מצויים אף ביהדות, בעיקר בספרות הקבלה. כיום ידוע רק על זרם אחד של הגנוסטיקה, שמתקיים בדרום עיראק ושייך לפלג המנדעי של הגנוסטיקה.
צווי קונסטנטינוס דנו את הכתבים הגנוסטיים לכליה, ולפיכך המקורות העיקריים להגות הגנוסטית נמצאים בספרים חיצוניים יהודיים ונוצריים (כגון מעשי תומא ומזמורי שלמה). מקורות אותנטיים של ההגות הגנוסטית אפשר למצוא בכתבי הקודש של הכת המנדעית, בכתבים גנוסטיים קופטיים שנמצאו בחפירות נַגְע חמאדי במצרים בשנת 1945, ובאוסף פפירוסים מאניכאיים שהתגלו במצרים בשנת 1932. מקורות עקיפים לתפיסות הגנוסטיות ניתן למצוא בכתבים של אבות הכנסייה, כגון אירנאיוס, היפוליטוס מרומא (אנ'), ואפיפניוס, המתפלמסים עם התפיסות הגנוסטיות. גם מספרות חז"ל ניתן לדלות רמזים על תפיסות גנוסטיות, ביחסם למינות למשל.
תורת הגאולה של כת "היחד" שישבה בקומראן, המצויה בחלק ממגילות ים המלח, מעידות על קרבה לגנוסטיקה, אך אין הוכחה חותכת כי קיים קשר בין שתי התופעות.
לא ידוע עד כמה השתתפו יהודים בחיבור הספרות הגנוסטית, אך מקובלת ההשערה כי המשיכה לגנוסטיקה מקורה באכזבה מתקוות משיחיות שרווחו בימי בית שני, ונגוזו לאחר חורבנו. סטרומזה טען כי בדומה לנצרות, גם מוצאן של הכתות הגנוסטיות הוא בתסיסה המהפכנית בקרב יהודים בארץ ישראל ובתפוצות במאה הראשונה.
קיימות הקבלות מסוימות בין כתבים גנוסטיים ובין ספרות אפוקליפטית וספרות ההיכלות שנכתבו בימי בית שני. כמו בגנוסטיקה, גם באלה מצויים אלמנטים מיתולוגיים; מתוארים חזיונות על מעשה בראשית ואחרית הימים; ומודגשים הניגודים בין העולם הזה לבין המציאות השמיימית.
אבות הכנסייה טענו שאנשי הגנוסטיקה גילו עניין רב בספרות האפוקריפית; ועקבות ספרות זו מצויות לרוב בנַגְע חמאדי. בדומה לספרות האפוקריפית, דמויותיהן של אדם, חוה, שת ובני האלוהים מוצבות בהבלטה בספרות הגנוסטית כדמויות מיתולוגיות.
אף שישנן גרסאות רבות ושונות לכתות הגנוסטיות, ניתן לציין בחשיבה הגנוסטית שלוש נקודות עיקריות:
תפיסה מקובלת (לא גנוסטית) של אלוהות, מתייחסת לאל כאל מהות מושלמת וגמורה. באל לא חלים שום שינוי, התפתחות דינמית או התהוות פנימית, מכיוון שהאל אינו חלק מהעולם האורגני העובר שינויים ותהליכי צמיחה וכיליון.
לעומת זאת בגנוסטיקה, האל הוא אורגני, מכלול כוחות שמצויים בזיקה ודינמיקה מתמדת שפירושה גם תולדות. האל הוא ישות מתפתחת, מסתעפת ומעמידה תולדות והדימוי שלו הוא כשל עץ הפוך, ששורשו למעלה והוא מסתעף וצומח כלפי מטה ונושא פרי. באגדות מספרים על הציפורים שדרות בין ענפיו של העץ, שהן למעשה נשמות בני האדם. דימוי זה של אילן הפוך נעשה לבן-בית בעולם הקבלי, אין כמעט ספר קבלי אחד שאינו מכיל הסבר או דימוי של העץ. כפי שהעץ ניזון מהאדמה בעזרת שורשים נסתרים מהעין, כך האדם יונק את מקור חיותו והשראתו משורש נשמתו הסמוי שבשמיים.[2]
המלאות האורגנית של האל קרויה בטרמינולוגיה היוונית 'פלרומה' (Pleroma), שפירושה מלאות או כוליות. בתוך המלאות הזו מתרוצצים כוחות – איאונים (Aeon) – עצמים נצחיים וישויות מטפיזיות דינמיות, כמו אמונה, חוכמה ובינה, אמת וחסד, משיחיות ובתולין, השרויים בדינמיקה בינם לבין עצמם.
ערך מורחב – בורא עולם (גנוסיס)
המחשבה הגנוסטית מחלקת את העולם לשתי ממלכות: ממלכת הטוב וממלכת הרע. על פי תפיסה זו, לא רק העולם הגשמי מחולק לטוב ורע, אלא גם בעולם העליון – בשמיים, יש שתי רשויות – ממלכת הטוב וממלכת הרע.
הראשונה היא מלכותו של 'האל הטוב' האל "הבלתי נשחת", האל הטוב הוא השורש הנעלם של האילן הגנוסטי, הוא אל טרנסדנטי שמבטא את השלמות האידיאלית בה הוא מתגלה, כאלוהי הרוחות והנשמות. ומולה מלכות ה'אל הרע', המכונה 'דמיורגוס', המקביל לדמות השטן ולסמאל – "האל העיוור" (סומא אל) שאינו יודע הכול. דמות זו כבר מופיעה בכתביו של אפלטון כמתווכת במעשה הבריאה. האל הטוב מבטא את עולם האידיאות, עולם הרוח. לעומת זאת האל הרע הוא ביטויו של עולם החומר, הגוף, הבשר: הגשמיות.
לפי המיתולוגיה הגנוסטית, בתוך המלאות האורגנית של האלוהות מתרוצצות ישויות אלוהיות רוחניות. אחת הישויות הללו – ספירת החוכמה – השתוקקה אל האלוהות הטובה, דבר שהוליד כנפל ישות שלילית – את האל הרע והדמוני דמיורגוס/ילדבאות (שקרוי בשמות נוספים), שהוא אחד האיאונים בתוך הפלרומה של האלוהות, והוא שברא את העולם הגשמי שבו אנו חיים, כאקט של מרידה באל העליון. מכאן שהעולם הזה הוא בעצם מעשה שטן. הדמיורגוס מתבטא כאלוהי הבשר והחומר, בניגוד לאל הטוב, אלוהי הרוח.
אך הדמיורגוס לא הסתפק בכך; לפי המיתוס הגנוסטי הוא גנב 'ניצוצות' של קדושה והטמינם במעבה המציאות הגשמית. ניצוצות אלה הן נשמותיהם של בני האדם, או ליתר דיוק של הגנוסטים. האפשרות היחידה שבה נשמות אלו יכולות לצאת מתוך כבלי העולם החומרי בהן הן מצויות, היא בכוח הידיעה הפנימית – כשמגיע האדם לידיעה שהוא אינו שייך לעולם זה, אלא לעולם נעלה יותר, ונשמתו נתגלגלה אליו שלא ברצונה, הוא ישתחרר מכבלי העולם הזה ויחזור לאל הנעלם, לשורש האילן והמציאות כולה, שממנו נעקרה הנשמה שהשתלשלה בעל כורחה.
הגנוסטיקנים זיהו את דמיורגוס עם אלוהי היהדות ואלוהי התנ"ך שברא את העולם. אך הוא לא רק ברא את העולם, אלא גם העניק לו את התורה – שאינה רוחנית ומטפיזית גרידא, אלא מכוונת לעולם הגשמי ולחיי המעשה הגופניים. מכאן שחוקיות העולם והתורה מקבילים זה לזה. מכך יוצא שהתורה היא פרי הביאושים של הדמיורגוס ומעין 'מעשה שטן', שיש לפרשה באופן קונספירטיבי, ויש לעקור אותה ואת נושאיה מהעולם.
בעוד שבמקרא מתואר כי לתהליך הבריאה קדם "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" בתפיסה הגנוסטית תחילתה של הבריאה הייתה דווקא באורו הבהיר של הבורא, שממנו נאצלות ישויות מתגשמות.
מתוך המחשבה של החוכמה לשחזר את הבריאה, כפי שהיא נוצרה מתוך האמונה, או מתוך התשוקה שלה לאלוהות, נוצר הדמיורגוס, אותה ישות אלוהית אפלה שחוצה את העולם כמסך ומחשיכה למי שמתחתיה את האור האלוהי, וכך נוצר עולם של חושך, שהוא יהיה עולם החומר שייווצר מתוך הקנאה שיש בו, ובו יהיה האל הרע הדמיורגוס שליט אחד בעל עוצמה וכוח, שאינו יודע מאין הוא בא וכיצד הוא נוצר, אך יש לו את היכולת לברוא במאמר את השמיים והארץ, את הצמחים ואת כל החיים.
הדמיורגוס ניסה לברוא אדם אך מכיוון שחסר את החוכמה, הוא הצליח לברוא אדם חסר כוחות שזחל על הארץ כתולעת, עד שריחמה עליו החוכמה העליונה והעניקה לו את היכולות האנושיות. גם שליחת חוה היה מעשה של החוכמה, וחוה (חיויא (=נחש) בארמית) תפקידה היה לגלות לאדם ביחד עם הנחש, את האמת באמצעות האכילה מעץ הדעת ובכך לגאול אותו. רק הבן השלישי שלהם שת, בניגוד להבל וקין, היה גילוי של הצד הטוב, שכן הוא נוצר לאחר האכילה מעץ הדעת.
הדמיורגוס אינו המושל היחיד בעולם. ביחד איתו מצויים מושלים נוספים המכונים ארכונטים, כאשר הוא הגדול שבכולם. לא רק שהדמיורגוס מתואר כאלוהי ישראל אלא אף הארכונטים האחרים מכונים בשמות של האל היהודי כמו אדני, אל שדי וצבאות. מקום שבעת מושלים אלו הם הגלגלים, כאשר כל אחד מהם ממונה על כוכב לכת אחר.
מושלים אלו מהווים חיץ בין האנושות לאלוהות הטובה, ולא רק שהם מאפילים את הידיעה של בני האדם ושולטים על גורלם כמפקדי בית כלא, אלא גם לאחר מותם הם מונעים מנשמות האנשים המתים לעלות אל האלוהים. לכן אין פלא שעל פי הגנוסיס העולם הזה הוא ביטוי להשתלטות של כוחות הרוע בניגוד לרצון האל. עצם קיום העולם החומרי הוא טעות טראגית שקרתה בעולם האלוהי והיא תבוא לידי תיקונה, מתוך התחברות האנושות למשיח שישלח האלוהים לגאול את האנושות, או, לפי תפיסה אחרת, לבנו המורד של הדמיורגוס – "צבאות" – שהועמד מעל הרקיעים וניתן לו אור וכוח.
על פי התפיסה הגנוסטית הנוצרית ישו הוא למעשה שליח של האל הטוב והישויות הרוחניות, שתפקידו להביא גאולה באמצעות הענקת הידיעה על אמיתת העולם כפי שנתפס בעיני הגנוסטים. בשל אופיו המתועב של העולם, לא ייתכן שהגואל ישו הטהור והמואר היה בקשר כלשהו עם החומריות של העולם, ולכן אימו שימשה כצינור בלבד להבאתו לעולם, כאשר היא לא נותנת בו משהו מעצמה, והוא רק לבש צורת אדם וגם צליבתו הייתה מדומה אבל לא באמת. רעיון הגאולה קשור לא רק בידיעת המיתוס הגנוסטי, אלא גם שימוש בנוסחאות מאגיות, כדי שלנשמה לאחר מותה תהיה את האפשרות לכפות על הארכנוטים לאפשר לה מעבר חופשי אל האלוהים.[3]
מאחר שהגנוסטים ראו את עצמם כנעלים וכמוארים שבבני האדם, הם נתנו לעצמם חופש רב בחשיבה, בהגות, בהתנהגות ובפולחן, שכן רווחה אצלם התפיסה האינדיבידואלית, שבה כל גנוסטי מואר הוא בעל קשר ישיר עם האלוהות ולכן יש לו אוטונומיה לעשות כרוחו בעלת הדרור המשוחררת מכבלי העולם.
תורת המידות שלהם נקבעה לרוב על פי זלזולם ושנאתם כלפי העולם שנברא בידי הרע, אך מכאן התורות הגנוסטיות הגיעו לשתי מסקנות הפוכות. חלק מהגנוסטים דגלו בפרישות והתרחקות מכל ענייני העולם הזה "הרעים", וניסו לצמצם כל מגע בשל רצונם לשמור על "טהרה" מפני העולם הטמא.
ומצד שני, חלק מהגנוסטים דגלו בחיי הפקרות ופריצות, על מנת לבטל את שליטת הכוחות הרעים עליהם, שכן לפי תפיסה זו חוקי המוסר של התורה ניתנו ביד האל הרע והמושלים, על מנת לשעבד בהם את בני האדם, ולכן זרמים של גנוסטים מרדו בחוקים אלו, זלזלו בהם, ועברו עליהם בכוונה תחילה, כדי לבטל את השליטה של הארכנוטים עליהם. חוקרים מסוימים עמדו על הדמיון שיש בין תפיסה זו לבין התפיסה של השבתאות והפרנקיזם.
למרות ריחוקה מן היהדות, השפעת כתבי הקודש היהודיים ניכרת במערכת האמונות הגנוסטית, השפעות הלקוחות מספר בראשית בפרקים א-י, הספרות החיצונית של ימי בית שני, ספרי-חנוך, ספר אדם וחוה וספר היובלים – בעיקר בחלקים הדנים בפרקיו הראשונים של ספר בראשית. לפי עמדתם של בכירי הנצרות, היו ספרים אלה נחלתם הבלעדית של היהודים דאז, והועלתה השערה שמחולליה של התנועה הגנוסטית בתקופת בית שני – באו מן היהדות.
ישנה גם קרבה רעיונית עמוקה בין הגנוסטיקה לנצרות, וישנה מחלוקת בין החוקרים, האם הנצרות הייתה הקרקע לצמיחתה של הגנוסטיקה, או שמא הנצרות היא אחד מגילוייה של הגנוסטיקה. בין הרעיונות הדומים ניתן למנות את הרעיון של גאולה אישית באמצעות אמונה, יחס מזלזל כלפי המצוות המקובלות, העדפת אידיאות מופשטות, ראיית חוקי היהדות כדבר המעכב את הגאולה, הקשר שבין חומר ורוע, האידיאל של הפרישות והנזירות, והיחס השלילי בעיקר כלפי המיניות.
עם זאת בשלב מסוים נפרדה הנצרות מהגנוסטיקה, וקיבלה מהיהדות את התפיסה של רשות אחת, ואת הזהות של האל הבורא כאל הטוב וכאלוהי ישראל. גם היחס ליהדות שונה ביניהן. בעוד הגנוסטיקה רואה ביהדות ובתורת משה גילוי של רע, הנצרות רואה את עצמה כיורשתה וממשיכתה של היהדות המקורית ומוסר הנביאים. ועם כל ההפרדה הזו, עדיין פיכו במהלך ההיסטוריה בנצרות זרמים חתרניים של הרוח הגנוסטית, ועדות לכך מהווים זרמים גלויים של כתות נוצריות כופרות כמו הבוגומילים והקתרים.
במאות הראשונות להיווצרותה של הנצרות, התנהל בה מאבק על ההגמוניה בין אבות הכנסייה לגנוסטיקאים, ובמשך זמן ארוך לא היה ברור מי ינצח. התפיסה הגנוסטית הייתה כה מבלבלת, שהנצרות כמעט מינתה לבישוף אחד מהוגיה. הנצרות הכריזה מלחמת חורמה נגד התפיסה הגנוסטית, והכריזה על מאמיניה ככופרים וכאויבי הכנסייה. מלחמה זו נשאה פרי, שכן במהלך המאות ה-5 וה-6 לספירה, הצליחה הכנסייה לעקור מן השורש לתקופה ארוכה את שרידי הגילויים הגלויים של אמונה זו.
אך למעשה התפיסה הגנוסטית לא נעלמה לחלוטין, ונותרו לה בסתר מאמינים לא מעטים. ואכן בימי הביניים בפרובאנס של המאות 12–13 קמה "התנועה האלביגנזית" שהחייתה מחדש את הגנוסטיקה. ישנן דעות הגורסות כי האינקוויזיציה נולדה מלכתחילה כדי לחקור את המינות הנוצרית ולהילחם בה, תוך התמקדות בחיסול תופעת הגנוסטיקה שפרצה מחדש בעולם הנוצרי ועקירתה מהעולם, שכן בעיני הכנסייה אמונה סוטה שמערערת על עיקרים של המערכת האמונית הנורמטיבית, מסוכנת, הרסנית וחמורה יותר מאשר כפירה סתם.
אחד החוקרים הבולטים של הנצרות בשליש הראשון של המאה העשרים, רודולף בולטמן, תהה לגבי מקור המיתוס שעמד מאחורי דמותו של ישו, הוא גם זה שהעלה את התיזה לגבי הקשר ההדוק שבין מערכת האמונות הגנוסטית מחד, ודמותו של ישו מאידך. בולטמן עמד על כך שהמיתוס הגנוסטי היה הבסיס והתשתית שיצר את הנצרות.
מגמות ומוטיבים גנוסטיים לא נעלמו מהעולם מאז, וקיימות עוד שאריות של תפיסה זו בדתות שונות. מוטיבים גנוסטיים פגאניים אף בוטאו בנאציזם.
היהדות בשלביה השונים ראתה בתפיסות הגנוסטיות אמונה סוטה שתרה אחרי פיתויי הלב והדמיון הכוזב, מעוותת את האמונה הטובה ועוקרת את עיקרי האמונה היהודית. בשלהי תקופת הבית השני אף תוקנה ברכה מיוחדת ברכת המינים בידי שמואל הקטן נגד המינים והמלשינים,[4] לא רק בשל העימות הרוחני, אלא גם בשל ההלשנות של אנשי הכתות נגד היהודים לשלטון הרומי. בחלק מהמקומות בספרות חז"ל שבהם מוזכרים מינים הכוונה לכתות גנוסטיות שונות. ייתכן גם שחז"ל בתקופה הראשונה של הנצרות, לא עשו הבחנה בין הכתות הגנוסטיות לבין הנצרות, וראו בה עוד כת גנוסטית.[5]
התפיסה המונותאיסטית הקלאסית של האל במקורות היהודיים, החל מהמקרא ועד החשיבה העיונית של ימי הביניים (ובעיקר הגותו של הרמב"ם), מדברת על האל כ"אחדות טוטאלית השרויה בשלמות גמורה". כלומר באל לא חל שום שינוי והתפתחות, כי באל אין משמעות לריבוי או התפתחות, אלא הוא אחדות גמורה.
כבר בספר ישעיהו ניתן לראות ביטוי לגבי האל, הסותר לחלוטין את תפיסת העולם הגנוסטית: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". כלומר הן הדברים המתפרשים בעינינו כ'טוב', והן אלו המתפרשים כ'רע' – מקורם באל אחד ויחיד.
גם בספרות חז"ל ובמיוחד בתלמוד הבבלי אנו מוצאים ביטויי נגד לאמונה ב'שתי רשויות', אמונה שהייתה נפוצה בארצות המזרח הקרוב. ייתכן שהכוונה הייתה לשתי רשויות לאו דווקא מנוגדות, אלא מדורגות, כעין יחסו של ממטטרון – מלאך השרת – לאלוהים. ואולם יהודים שנחשדו כמאמינים ברשויות מנוגדות, אמונה שפירושה בפועל מרידה באלוהי ישראל, הוכרזו כמינים וככופרים בעיקר – לדוגמה התנא אלישע בן אבויה, שמתואר בתלמוד כמי שנטה לאמונה זו, בעקבות יכולת רוחנית גבוהה.[6][7]
פולמוסים עם הגנוסטים היו בנושאים נוספים כמו ההשגחה. הגנוסטים לא האמינו בהשגחת האלוהים בעולם, בשל אמונתם שהאל הטוב טרנסצדנטי ומנותק מהחיים ומהעולם, וקיים רק בעולם אידאות רוחני.[8] כמענה לכך, חז"ל ייחסו לגנוסטים את הפסוק ”אמר נבל בלבו - אין אלהים, השחיתו התעיבו עלילה, אין עושה טוב”.[9] שכן, אם האל הטוב אינו קשור לעולם ואינו מצווה על המצוות, הרי שאין משמעות לקיום מצוות, דבר הנקרא בשפת חז"ל "קיצוץ בנטיעות", ולא זו בלבד אלא שאם המצוות ניתנו מהאל הרע, אפשר אף ללעוג להן ולזלזל בהן. במקום נוסף הגנוסטים מתוארים כמי שכופרים בתחיית המתים וסוברים שהעולם הבא הוא עולם הנשמות בלבד, בשל תפיסתם שעצם קיומו של העולם הוא ברוע, ואין שום שכר בהמשך החיים עלי אדמות.[10] לנושא זה קשורה גם המחלוקת על בחירת ישראל. בעוד שבתורה, בחז"ל וביהדות הרבנית נתפס עם ישראל כעם בחירה; ובעוד שהנצרות הממסדית טענה שהבחירה עברה מ'ישראל שבבשר לישראל שברוח'; טענו הגנוסטיקאים שהדמיורגוס, האל המרושע שמרד באל העליון הטהור והטוב, הוא שבחר את היהודים והשתמש בו כזרועו הארוכה עלי אדמות במלחמתו. כך, ניתן לראות בגנוסטיקה מרכיב המתנגד ליהדות.[11]
ישנן דעות במחקר הטוענות שתקומת הגנוסיס לתחייה באותו מקום ובאותו זמן שבהם הופיעה הקבלה איננה מקרית. על פי השערות חוקרים מסוימים, לגנוסיס הייתה השפעה גדולה על התפתחותה של המיסטיקה היהודית במאות הראשונות לספירה, ובמיוחד להתפתחות הספרות הקבלית בימי הביניים. בעניין זה יש לציין במיוחד את תורת הספירות. מאידך, ישנם חוקרים אחרים, כמשה אידל, שמוצאים את שורשי הקבלה לאורך כל הספרות היהודית מן העת הקדומה והלאה.
היו חוקרים שרצו לדמות את הרעיון הגנוסטי למבנה המופיע בקבלה ונקרא "האילן הקדוש". האילן הוא מעין עץ הפוך, ששורשו למעלה והוא מסתעף וצומח כלפי מטה. לדעת החוקרים בזאת מובא לידי ביטוי האופי האורגני של האל שגדל, מתפתח ונושא פרי. עוד טוענים החוקרים, כי ב'ספר הבהיר' – חיבור קבלי, שחובר בפרובנס במאה הי"ב – יש דימוי של עץ קבלי מובהק; וסימני המקור המזרחיים – הגנוסטיים – שלו, בולטים מאוד למרות העריכה הרבה שהייתה בו. אולם לא ידוע באילו צינורות השתלשל המידע אל מחברי היצירה הזאת.
לעומת זאת, הקבלה הלוריאנית סיכמה את התפיסות שמבנה האילן לא עולה בקנה אחד עם הגישה הגנוסטית. אלא, היא מראה את המבנה של יכולות ההשתלשלות של יצור חומרי מהאין סוף הבלתי חומרי וחסר הגדרה כלשהי. במקומות מסוימים במבנה האילן יש מעין גילוי של אנרגיות בעלות תכונות זכריות ונקביות שמהותן נתינת אנרגיה או צמצומה לצורך בריאת מערכות. עם זאת, בתורת האצילויות, תורת הצמצום, ובמיוחד בתורת הניצוצות האלוהיים, יש מקבילות מפתיעות לקוסמולוגיה המאניכאית – אבל גם כאן לא נמצא קשר היסטורי מוכח.
התפישה כי הקבלה הושפעה עמוקות מן הגנוזיס, קיבלה ביטוי נרחב במחקריהם של גרשום שלום ותלמידיו. ברם משה אידל, מחוקרי הקבלה המובילים כיום, אינו מקבל הנחה זו, וטוען כי לא נמצאה שום ראיה מובהקת להשפעה מעין זו[דרוש מקור]. המחלוקת על זיקת הגנוזיס והקבלה, היא חלק ממכלול רחב יותר, של שאלת מקוריותה של הקבלה במסורת היהודית: בעוד שלדעת שלום ותלמידיו הקבלה צמחה כמעט יש מאין במאה השלוש עשרה בספרד, אידל וחוקרים נוספים מצביעים על שורשיה הקדומים של הקבלה, כשרשרת ארוכה מן המקרא דרך חז"ל ועד המאה השלוש עשרה בספרד. לפיכך, לדעתם, אין לדבר דווקא על השפעה מבחוץ, כאשר ניתן לאתר את שורשי התופעה מתוך המסורת עצמה.[12]
בשונה מהגישה הגנוסטית, רואה התפיסה הקבלית בכל מערכת אנרגטית – תת-מערכת המורכבת מיסודות זכריים ונקביים, כך שהחלוקה אינה שחור ולבן אלא גם השחור מורכב משחור ולבן וכן הלבן עצמו – במבנה שהולך ומסתעף כדמות אילן. דוגמאות לשוני בין התפיסה הגנוסטית לבין הקבלה הם תיאור בריאת העולם.[13]
יש הבדל מהותי בין סיפורי הבריאה הגנוסטיים, לבין תיאור הבריאה הקבלי. העולם הקבלי מתאר את מערכת הבריאה כמערכת של השתלשלות מהאחד המוחלט והאין-סופי ועד למציאות החומר הפשוט ביותר הנמצא על פני האדמה. במערכת הזו בשונה מהמערכת הגנוסטית קיימים שלושה מרכיבים שהם צד ימין, צד שמאל, וקו האמצע הממצע ביניהם.
מערכת הטוב והרע אינה נמצאת בעולם האלוהות אלא בעולם הנבראים בלבד, ובהיותה מערכת נבראת הרי שאינה עומדת בשום קנה מידה עם האלוהות וכל כוחותיה ותכונותיה נובעות מתוך היותה מערכת נבראת נפרדת מהאלוהות ושייכת בהגדרה הקבלית ל"עולם הנפרדים".
על פי התפיסה הקבלית, מערכת הרע הייתה במקורה פוטנציאלית בלבד. טעות ביצוע הציווי האלוהי על ידי האדמה ביום השלישי לבריאת העולם בכך שצוותה להוציא "עץ פרי עושה פרי" שמשמעותו טעם העץ כטעם הפרי והיא בטעותה הוציאה "עץ עושה פרי", דרך קטרוג הלבנה ביום הרביעי לבריאה שטענה שאין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד, וכלה בחטאו של האדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע – הם אלה שגילמו ונתנו תוקף לכוח הרע בעולם.
המקובלים מתארים את ההבחנה של האדם הראשון קודם החטא כברירה בין אמת לשקר ואילו מערכת הטוב והרע חיצונית לו. אולם לאחר החטא התעברה מערכת הרע והפכה לחלק מהאדם עצמו. התפיסה הקבלית טוענת שהיות שהרע הוא ישות נבראת ו"אין רע יורד מן השמים" הרי שב"אחרית הימים", סופו של הרע להיאבד ולהיכחד ולא לשמש יותר כברירת מחדל לתהליך הבחירה בעולם.
אחד הטקסטים הגנוסטיים הקדומים מסביר את התהליך שקדם לבריאה. הוא מדבר על דמות הקרויה בתוך העולם הקודם להיווצרות העולם הנקרא 'פיסטיס' (ביוונית: אמונה) שמתוכה נבעה ה'סופיה' – החוכמה. תיאור זה שונה לחלוטין מהתאור הקבלי המדבר על מערכת עליונה הנקראת "אדם קדמון" שהיא מערכת עליונה אלוהית שאיננה מתחלקת אפילו לימין ולשמאל אלא רק בלשון מושאלת. מערכת זו אף קודמת ליצירת העולם האלוהי הנקרא "אצילות" וכן לעולמות שתחתיו שהם "עולם הבריאה" "עולם היצירה" ו"עולם העשיה" הנקראים בדרך קיצור עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה). האדם הראשון נברא רק לאחר שכל המערכת עמדה על תילה וגופו, נפשו, רוחו ונשמתו נחצבו מתוך העולמות הרוחניים השונים – עולמות אבי"ע. בנוסף, לאדם הראשון ניתנה התורה, שהיא מעל מערכות הבריאה. בשונה מהתפיסה הגנוסטית ניתן לתאר את התורה כ'ספר אדריכלות' שבאמצעותו נברא העולם, ולכן על האדם להעמיק בה על מנת להתחבר למקורות החוכמה.
האל שהניח את אדם הראשון בגן עדן, הניח גם את הנחש שהוא הנקרא בלשון הקבלה שטן וסמא"ל, ושם את הנחש בראש ההיררכיה הנקראת "הצד האחר" (בארמית: "סטרא אחרא"). כל מערכות הצד האחר הן עולמות הנמצאים מתחת למערכות עולמות אבי"ע, ובשל כך סופם להיאבד.
לאדם שלאחר החטא נבחרה משימה ליצור הפרדה בין העולם החומרי המורכב מטוב ורע, כלומר – לבחור בהנהגת עולמות אבי"ע ולא בהנהגת עולמות הסטרא אחרא.
הכלל הנקוט בגנוסיס הוא שכשם שבטבע יעמדו צאצאים רק מכוח הזיווג בין זכרים לנקבות – כך גם בעולם הרוח לא ייווצרו תוצרים ללא זיווגים בין היסוד הזכרי והיסוד הנקבי. ישנן אפילו גישות הגורסות שלאיאונים יש פנים לזכרים ולנקבות.
מתנגדי הקבלה ראו את ספר הבהיר כנושא רעיון גנוסטי בצורתו הטבעית, ולכן סירבו לקבל אותו ואת גישתו. לעומתם הזרם המרכזי שתפיסתו היא היום השלטת והמקובלת – אינה רואה את המונחים זכר ונקבה וממילא את זיווגם כדרך ארצית אלא מדברת על המושג "זכר" כמערכת "משפיעה" "חסד" ו"נותנת", ואת המערכת הנקבית כמערכת "מצמצמת" "דין" ו"מקבלת". תפקידן של המערכות הוא ליצור איזון בין הרצון להשפיע שפע אין סופי שסופו כליה לבין מערכת מצמצמת אין סופית שגם סופה כליה.
המערכות נבראו בצורה זו כדי לאפשר למוצר הסופי שהוא האדם את קיומו באותה תבנית סביבתית יקומית בעלת מבנה מסודר שבה הוא נמצא.
הרעיונות הגנוסטיים החלו להיחקר באופן מדעי במהלך המאה ה-19, וחדרו לאחר מכן למגוון תנועות ורעיונות. בין השאר מקובל לראות בהפרדה בין אל ארצי טוב ואל שמימי רע בסיס לגישת "פילוסופיית החיים" (Lebensphilosophie) שרווחה בגרמניה בשלהי המאה ה-19.[14] תנועה זו השפיעה לאחר מכן על תפיסות יסוד של התנועה הנאצית,[15] וגם על מספר הוגים ציונים, בהם ארתור רופין.[14]
גנוסיס, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
