Loading AI tools
תקופה בתולדות הנצרות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"נצרות קדומה" הוא מושג המתייחס לתקופה בתולדות הנצרות בה עוצבו הקווים הבסיסיים של תנועה דתית, חברתית, אינטלקטואלית ופוליטית שהפכה לדת הנוצרית חובקת העולם. תיחום גבולותיה של תקופה זו משתנה לפי האסכולות והחוקרים השונים העוסקים בה. הרוב מציין את תחילתה עם מותו של ישו בצליבה, בשנת 30 לספירה. יש המציינים את תום תקופת הנצרות הקדומה בוועידת ניקיאה בשנת 325, ועידה בה נקבעו, באופן אחיד, יסודות האמונה הנוצרית הקתולית. אחרים רואים את תום התקופה בשנת 400, תקופתו של אוגוסטינוס הקדוש מחשובי הוגי הדעות הנוצרים. אחרים מאריכים את התקופה עד לשנת 632, שנת מותו של הנביא מוחמד ותחילת התפתחות האסלאם. לבסוף, יש המגיעים עד לשנת 800, תקופתו של המלך קרל הגדול כאשר מרכז הנצרות עבר למערב, פיזית והגותית.
אחת השאלות הבסיסיות ביותר במחקר הנצרות הקדומה היא השאלה מתי נפרדו דרכיהן של היהדות והנצרות וזו האחרונה הפכה לדת חדשה ועצמאית? מתחילת חקר הנצרות הקדומה ועד לעשורים האחרונים הדעה השלטת הייתה שמתחילת שליחותו של פאולוס ועד לכתיבתן של הבשורות (סוף המאה הראשונה ותחילת המאה ה-2 לספירה) או בתקופה בין חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה ומרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה, חלה בהדרגה הפרדות בין היהדות לנצרות עד לניתוק מוחלט. אדריכל פעולת ניתוק זו היה פאולוס אשר הוגדר כמייסד הנצרות, כמנתקה משורשיה בארץ ישראל ומעבירה לעולם ההלניסטי-רומי. תהליך זה מכונה "היפרדות הדרכים".
במחקרים חדשים של העשורים האחרונים, הולכת ונקבעת דעה אחרת. בשלהי הבית השני לא הייתה בישראל יהדות הומוגנית אלא צורות יהדות שונות שחיו בצוותא, בחברה מעורבת של כיתות וזרמים. בתוך כלל זרמים יהודיים אלו, ניתן למצוא גם קבוצה מסוימת של יהודים המאמינים במשיחיותו של רבם, הלא הוא ישו. לאחר המרד וחורבן הבית השני, החלה הפרדה הדרגתית בתוך זרמים אלו. הפרדה זו לא הייתה מהירה אלא נמשכה מאות שנים. במשך מאות שנים אלו, רוב זרמי היהדות התחברו יחדיו לזרם שהפך, לבסוף, ליהדות הרבנית. הזרם היהודי של מאמיני ישו החל פונה לכוון שונה אך עדיין הכנסייה ובית הכנסת היו אחיות, השפיעו אחת על השנייה וההפרדה המלאה חלה רק במאה ה-4 עם ועידת ניקיאה והפיכת הנצרות לדת הרשמית בקיסרות הרומית ועם פרסום כתביו של אוגוסטינוס בסוף אותה מאה. במחקרים אלו, פאולוס כבר לא מתקבל כמייסד דת חדשה אלא כיהודי בלידתו ובמותו, אשר ניסה לבצע רפורמה משמעותית ביהדות.
גם משמעות המושג "יהודים-נוצרים" השתנה במחקר של העשורים האחרונים. עד אז, החוקרים חילקו את המאמינים בישו לשתי קבוצות:
הקבוצה הראשונה כונתה "יהודים-נוצרים". בשלב מאוחר יותר, אבות הכנסייה התייחסו אליה כאחת מקבוצות המינים ונלחמו בה בכל כוחם. הקבוצה השנייה היא זאת שממנה צמחה הנצרות ה"אמיתית". המחקרים המודרניים שוללים חלוקה זו. לדעתם, גם הנצרות הנוכרית, הפאולינית, כללה יהודים שהמשיכו לשמר את המצוות או חלקן, נוכרים שקיבלו את האמונה בישו אך ביחד עמה גם מנהגים יהודיים וחלק מהמצוות ונוכרים שקיבלו רק את האמונה בישו אך חיו בקהילות מעורבות עם שאר סוגי המאמינים. על כן, בתקופה הנדונה, אין לדבר על "יהודים-נוצרים" ו"נוצרים" כשתי קהילות נפרדות אלא כקהילה אחת המאמינה בישו המשיח אך רוב מרכיביה מושפעים עדיין, במידה זו או אחרת, מהיהדות.
המייחד את הנוצרים הראשונים מהיהודים או הפגאנים שסביבם, היא האמונה בישו כמשיח שהוצא להורג, קם לתחיה ועלה השמימה. האמונה הזאת, היא האמונה הבסיסית והמכוננת של הנצרות.
המושג "משיח" היה קיים גם לפני ישו. לדעת רוב החוקרים, מקורו של מושג זה הוא יהודי, ארץ ישראלי. הוא הפך למושג היסוד באמונה הנוצרית הקדומה, עד כדי כך ששמו של המשיח שונה מישוע בן יוסף לישו המשיח (Christus) והמאמינים הפכו ל"משיחיים" ברוב השפות.
משמעות המושג "משיח" אינה אחידה ועברה שינויים במשך הדורות. במובנו הראשוני המשיח הוא אדם שממונה לתפקיד מנהיגותי. התפקיד יכול להיות חילוני - כמו משיחת אדם למלוכה, דתי - כמו משיחת אדם לכהונה או רוחני כמו משיחתו (הרוחנית) של אדם לנבואה. בהדרגה, המושג השתנה והפך למשיח עתידי שיופיע בעתיד הרחוק וימלא את תפקידו המיועד. עם הזמן, עתיד זה הלך והתרחק ונוצר מושג חדש של משיח, משיח שיופיע בקץ הימים, לאחר סוף ההיסטוריה האנושית, אחרי האפוקליפסה. משיח זה של אחרית הימים יהיה בעל שלושת התפקידים - מלך (בן דוד), כהן (בן אהרון) ונביא.
ניתן לראות את תחילתו של ישו כמשיח בהטבלתו בירדן על ידי יוחנן המטביל. יוחנן קרא ליהודים לבוא לטבול בירדן כדי להטהר מחטאיהם ולהיות מוכנים למשיח ולגאולה שיגיעו בקרוב. ישו נטבל על ידי יוחנן ולאחר הטבילה ראה את השמיים נפתחים מעליו, ראה את רוח הקודש בצורת יונה צחורה ושמע את קול האל האומר לו "אתה בני אהובי, בך חפצתי" (מרקוס, א' 11). באירוע זה רואים את המשיחה הרוחנית ההופכת את ישו לנביא (הכוונה במילה "בני" היא כנראה "הנבחר" או "המועדף שלי"). את המשיחה המלכותית מקבל ישו בלידתו בבית לחם, עירו של דוד המלך ובשושלת היוחסין שלו המגיעה עד לדוד המלך. את הצד הכהני במשיחיותו מספקת אמו, מרים, קרובת משפחתו של יוחנן המטביל, בנו של כהן. חמוש בשלושת תפקידים אלו, ישו הארצי מתגבר על השטן במדבר, מבצע נסים, מחייה מתים ומפרש את דברי התורה ודברי הנביאים שקדמו לו.
אך כאן אירע המשבר החמור של קהילת המאמינים הראשונים. ישו המשיח אינו מביא גאולה לעמו ולמאמיניו, אינו מחדש את מלכות ישראל ואינו בונה בית מקדש חדש (כפי שהבטיח). לעומת זאת, הוא מוצא להורג ומת מוות נורא על הצלב. הקהילה המאמינה הייתה חייבת להתגבר על משבר מתסכל זה כדי להמשיך ולהתקיים. הפתרון נמצא במטמורפוזה בה ישו הופך (בדרשות השליחים, בייחוד פטרוס ופאולוס) ממשיח ארצי ל"בן האדם". "בן האדם" (מושג שישו לקח מחזיונו של הנביא דניאל) הוא ישו המשיח החדש, משיח שמת על הצלב, הוקם לתחייה על ידי אלוהים, עלה השמימה ושם יושב לימינו של האל. בעתיד הוא יחזור, רכוב על "ענני שמים" וייסד את מלכות האלוהים של אחרית הימים. מכאן שהגאולה כבר לא תהיה מיידית, בידי משיח ארצי, אלא בעתיד מעורפל, בידי משיח שמימי. עיכוב מתסכל זה בגאולה מתורץ על ידי השליחים בזה שנחוץ זמן כדי להכשיר את לבותיהם של האנשים, לפני שהגאולה המשיחית תבוא.
השינוי הבא במהותו של ישו מופיע בדרשותיו של פאולוס השליח. דרשות אלו נועדו ברובן למאמינים מחוץ לארץ ישראל, אנשים שנושא המשיח היה פחות מוכר וחשוב להם. בדרשותיו נוצר הנדבך הנוסף של הנצרות הקדומה - הכפרה. נדבך זה נוצר עקב השאלה המתסכלת של המאמינים היא שאלת סיבת מותו של ישו. פאולוס החל מעלה את היסוד האמוני שמותו של ישו נועד לכפר על החטא הקדמון המוטבע בבני האדם מימי בראשית ובכך, לאפשר את גאולתם בעתיד, לאחר שהם יטהרו לבם מחטאיהם הנוכחיים.
עקרונות אלו הוו את יסוד האמונה הנוצרית בתחילתה, האמונה לה הטיפו השליחים ותלמידיהם.
תקופת השליחים, המכונה גם "התקופה האפוסטולית", מתוארת בספר מעשי השליחים המיוחס לסופר ולרופא לוקאס, כותב הבשורה על שמו. בתחילת הספר, ישו מתגלה לשליחים, לאחר מותו, ואחר כך עולה השמימה. השליחים חוזרים לירושלים, רוח הקודש יורדת עליהם והם יכולים לבצע נסים, להתנבא ולהפיץ את בשורת ישו בכל הלשונות. ההנהגה היהודית הצדוקית בירושלים, אינה מקבלת בעין יפה את דרשותיהם של השליחים ופטרוס בראשם, ומתחילה לרדוף אותם. בהתחלה, הקהילה הקטנה של השליחים ותלמידיהם מנתה בסך הכל כ-120 אנשים (מעשי השליחים א' 15). הם חיו חיי שיתוף וחלוקת נכסים. אך גם בקהילה זו, שגדלה בהדרגה, הופיעו חילוקי דעות. הוויכוח הגדול הראשון היה בין שני מרכיבים של קהילה זו, המרכיב ה"עברי" (כנראה השליחים המקוריים ותלמידיהם, ילידי ארץ ישראל) ו"ההלניסטים" או "דוברי היוונית" (כנראה מאמיני ישו מחוץ לארץ ישראל שעלו לרגל אליה ונשארו בה). נושא הוויכוח היה האם הקהילה צריכה לעסוק רק בענייני קודש (כדעת "העבריים") או גם לדאוג לעניינים החומריים של הקהילה (כדעת "דוברי היוונית"). כתוצאה מהוויכוח מתמנים בעלי התפקידים הראשונים בקהילה (כנסייה, Ecclesia) הנוצרית, אלו הם שבעת השמשים (דיאקונים ביוונית). כל השבעה הם בני תפוצות מחוץ לארץ ישראל. דבר זה הוא בעל חשיבות רבה ביותר משלוש בחינות:
בראש ההנהגה החדשה הזאת עומד הדיאקון סטפנוס. הוא נעצר על ידי הסנהדרין באשמת נשיאת דברים נגד בית המקדש ונגד משה. בעומדו בפני הסנהדרין, נושא סטפנוס נאום בו הוא תוקף את היהודים על בגידתם בתורת משה בעבר ובישו המשיח בהווה. עקב כך הוא מוצא אל מחוץ לעיר ונסקל באבנים עד מותו. על כן, נחשב סטפנוס לנוצרי הראשון שמת על קידוש האמונה ("עד אמונה", מרטיר) ומכונה בשם פרוטומרטיר כלומר, המרטיר הראשון. הוא גם מסמל את המשך ההתנתקות של הנוצרים מהיהדות - מנהיג נוכרי, נרדף ומוצא להורג על ידי היהודים שבגדו בישו ובבשורתו. מכאן שהיהודים אינם ראוים יותר לבשורתו של ישו ויש להעביר בשורה זו מעם ישראל לאומות העולם. אך המנהיג הראשי של המאמינים הראשונים, הוא המנהיג שישו מינה בעצמו כיורשו, הלא הוא פטרוס, השליח שקיבל מידו של ישו את מפתחות מלכות השמיים. במשך כל ההיסטוריה של הנצרות, פטרוס נחשב כמנהיג הפלג הארץ ישראלי או ה"עברי" של הנוצרים החדשים, זה שדורש להמשיך לשמור על המצוות ולהפיץ את הבשורה רק בקרב היהודים. אך עד מהרה קם המנהיג החדש והדומיננטי, פאולוס ותופס את מקומו. הברית החדשה אינה מתארת את תולדותיו של פטרוס לאחר מכן. לפי כתבים נוצריים חיצוניים (שלא נכללו בברית החדשה), פטרוס מגיע לבסוף לרומא ומייסד שם קהילת מאמינים שהוא עומד בראשה. על כן הוא נחשב גם לאפיפיור הראשון. לפי האגדה הוא נאסר ומוצא להורג ברומא ויורשו הוא לינוס, האפיפיור השני. אין שום הוכחה על הגעתו של פטרוס לרומא ויש הסבורים שמדובר באגדה של קהילת נוצרים רומאית קדומה שרצתה להראות שמוצאה ומוצא האפיפיורים היא מהשליחים עצמם.
לאחר מותו בסקילה של סטפנוס, התפזרו הדיאקונים ואנשיהם ה"הלניסטים" ברחבי הקהילות שבמזרח ים התיכון, הפכו למנהיגי הקהילות הנוצריות שהחלו להיווצר במרחב זה והיו הצעד הראשון ביסוד ההירארכיה הכנסייתית הנוצרית.
על פי הסיפור המובא ב"מעשי השליחים",[1] היה זה בעיר אנטיוכיה שתלמידי ישו כינו עצמם לראשונה "משיחיים" ("כריסטיאנים", ביוונית: Χριστιανοί).[2]
כאמור, הדמות הדומיננטית של תקופת השליחים היא השליח פאולוס. בניגוד לפטרוס שהטיף ליהודים בארץ ישראל, פאולוס נחשב זה שהעביר את הטפת הבשורה של ישו לאומות העולם, מחוץ לארץ ישראל. במחקר המודרני עלתה דעה חדשה. דעה זו טוענת שאכן פאולוס פנה אל הנוכרים אך אלו לא היו פגאנים גמורים שהפכו, בשל ההטפה, לנוצרים. חלק גדול ממאמינים אלו היו במידה זו או אחרת יהודים. בין המתנצרים הראשונים אנו מוצאים שומרונים שלא נחשבו ליהודים אך שמרו על תורת משה. מחוץ לגבולות הארץ נשא פאולוס את דרשותיו אל יהודים שרצו להכיר את הבשורה החדשה, גויים שקודם התגיירו ולאחר מכן פנו אל הנצרות, גויים שהחלו לשמור חלק ממצוות ומנהגי היהודים, פגאנים שמדי פעם ביקרו בבתי הכנסת של היהודים וגם פגאנים שחיפשו אמונה חדשה. ב"מעשי השליחים" אנו רואים שפאולוס נושא את רובן הגדול של דרשותיו בבתי כנסת שם היו מגיעים היהודים, אך גם גויים שנמשכו אל היהדות.
מה הייתה ייחודיותו של פאולוס? הוא היה יהודי בעל תרבות הלניסטית, אשר נולד מחוץ לארץ ישראל ובעל אזרחות רומית. הוא לא הכיר אישית את ישו ואת דבריו ומעשיו ידע רק מהסיפורים ששמע מתלמידיו. לאחר שנטבל והפך למאמין בבשורת ישו, הוא בילה זמן מועט, יחסית, עם הקהילה הנוצרית הקדומה והוותיקה בירושלים. שם נתגלו ויכוחים קשים בינו ובין קהילה זו, בייחוד עם יעקב אחי ישו. אף על פי שהברית החדשה מנסה להפחית במאוד את ממדיו של ויכוח זה, אנו רואים שבכל זאת, הוויכוח היה קשה מאוד עד כדי מעצרו של פאולוס ככופר ומסית וכמעט הוצאתו להורג. על מה נסב ויכוח קשה זה?
בהופכו למנהיג הדומיננטי של הנצרות הקדומה, פאולוס היה גם לתאולוג הראשון שלה. דבריו הופצו, בעזרת הטפותיו, תלמידיו ואיגרותיו לקהילות המאמינים (שמחוץ לארץ ישראל) ועיקרם היה:
זו, בקיצור נמרץ, האמונה החדשה אותה הפיץ פאולוס, אמונה שהפכה לדת חדשה. בדורות הבאים תורה זו הלכה והתרחבה, השתנתה והתפשטה בעזרת הכנסייה, ועידותיה ואבותיה.
חוקרים רבים טוענים שהנוצרים הראשונים התנגדו למקדש ולפולחן הקרבנות המתקיים בו, או לכל הפחות לא ראו בו חשיבות כלשהי.[3] איל רגב בחן במאמרו את יחסם של הנוצרים הקדומים למקדש במאה הראשונה לסה"נ. בדיון זה, ביקש להבחין בין יחסם לבית מקדש השני, על כל מאפייניו, לבין יחסם לעצם הרעיון של מוסד המקדש והקרבנות.[4]
מעשה "טיהור המקדש", המיוחס לישו, מתאר שישו גירש מהמקדש את המוכרים והקונים, הפך שולחנות חלפני הכספים ואף קרא למקום "מערת פרצים". אך נראה שמעשה זה מבטא את טינתו לדרך התנהלותו של המקדש (המסחר שהתנהל בו, הפוליטיזציה, השחיתות) ולאו דווקא למוסד עצמו. בתיאור משפטו של ישו, מסופר (כדור או שניים אחרי צליבת ישו) שעדי שקר טענו שישו ביקש להרוס את המקדש. גם סיפור זה אינו מוכיח דבר על עמדתו של ישו כלפי מוסד המקדש: הרי נטען שם שמדובר בעלילת שווא, וכן ייתכן שישו ביקש להחליף את המקדש המושחת במקדש אוטופי, היורד מוכן מן השמים (שאיפה המפורשת במגילת המקדש).[4] ישנם חוקרים שסמכו על תיאור "הסעודה האחרונה" כדי לטעון שישו ביקש להחליף את הקרבנות בסמלים המכוונים לגופו שלו, אך טענה זו אינה עומדת במבחן הביקורת מכיוון שישו עצמו אכל מקרבן הפסח באותה סעודה.[4]
ספר מעשי שליחים מתאר שנוצרים קדומים עלו למקדש בדומה ליהודים בתקופתם, ואף נעצרו בשל פעילותם במקדש והטפתם בשם ישו.[4] פאולוס אמנם דחה את המחויבות לתורה, אך השתמש בצורה חיובית בדימויים מעולם המקדש והקרבנות. בספר מעשי השליחים, מסופר שהוא הגיע פעמים רבות למקדש ואף הקריב בו קרבנות, וזו אף הייתה העילה למעצרו והוצאתו להורג על ידי הקיסר הרומי.[4]
גם בבשורה על פי מרקוס (שהיא הקדומה מבין הבשורות הסינופטיות), משתקף יחס חיובי למקדש ולתרומה לקודש. מרקוס מייחס לישו נאום המנבא את חורבן המקדש, אך נראה שזו נבואת חורבן המבטאת את ביקורתו של מרקוס על התנהלותם של הקנאים המורדים ברומא ולאו דווקא עדות לעוינות של הנצרות הקדומה למוסד זה ולפולחן. גם הבשורה של מתי מביאה מסורות המבטאות יחס חיובי למקדש. עם זאת, הוא מצטט את הנביא הושע "חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו, ו), המבטא עדיפות למעשים של חסד כלפי אדם אחר על מעשים פולחניים.[4]
רק בכתבים המאוחרים יותר, באיגרת אל העברים, וכן בחזון יוחנן, שנכתבו בשליש האחרון של המאה ה-1 לסה"נ, ולאחר חורבן המקדש, ניתן למצוא דחייה ברורה של המקדש, תוך שימוש חיובי בדימויים פולחניים: ישו והמקדש השמיימי תופסים את מקום המקדש. ישו נמשל הן לקרבן, הן לכהן גדול המשרת במקדש שמיימי, מעין עולם אידיאלי, בו הפולחן מבוצע על ידי המלאכים ומעמד המאמינים (הרואים את עצמם כ"ממלכת כהנים") כמעמד הכהנים.[4]
הקהילות הנוצריות הראשונות חיו בתוך עולם עוין שהתנכל להן ורדף אותן. הקהילות הראשונות בארץ ישראל נרדפו על ידי ההנהגה היהודית ככופרים[דרוש מקור] ועל ידי השלטון הרומי כמסוכנים לסדר הציבורי. כדי להגן על עצמם הם חיו בקומונות בעלות רכוש משותף לכל החברים והנהגה מקומית משותפת. המנהיגים היו השליחים שלא עסקו בהטפה, תלמידים של ישו, אחיו של ישו וכנראה, גם אמו מרים ותלמידתו מרים המגדלית (מהכפר מגדל שבגליל). בשלב מאוחר יותר, הצטרפו גם הדיאקונים הנבחרים, כפי שתואר מעלה. הקהילה שמרה על עליונות מוסרית שהייתה אמורה להבדילה מסביבתה. זו כללה הימנעות ממעשי ניאוף, מריבוי נשים ומגירושין. הליכוד והסולידריות הפנימית הוגברו על ידי ארוחות ותפילות משותפות. הקהילה אופיינה גם בטקסים ייחודיים שהיו:
עם התפשטות הקהילות הנוצריות מחוץ לארץ ישראל, הועתק דגם ארץ ישראלי זה גם לשם. בראש הקהילות עמדו "משגיחים" שהם הבישופים (Episcopi) לעתיד ודיאקונים מקומיים שעסקו בעניינים החומריים של הקהילה. הקהילה גם קיימה בתי ספר ללימוד עקרונות הנצרות (Catechismus) והכנה לטבילה וכן קבוצות של מטיפים ומרפאים.
מאידך, הקשר בין הקהילות השונות היה מועט, ללא הנהגה נוצרית מרכזית וסמכותית וללא מערך של כתבי קודש נוצריים המקובלים על כולם. על כן, ניתן היה למצוא גרסאות שונות של בשורות ופירושים שונים ובלתי אחידים לדברי ישו והשליחים. בעקבות זאת היו גם כאלו שהטיפו לפרשנויות של הנצרות השונות מאוד מאלו של פאולוס. מטיפים אלו, שהמפורסם ביניהם באותה תקופה היה מרקיון (160-85 לספירה), כונו בשם גנוסטיים, אשר נחשבו לכופרים בעיני הנוצרים. ניסיונות לתקן מצב זה, בוצעו על ידי מנהיגים (חלקם בישופים) נוצרים ממקומות שונים שניסו, לראשונה, לערוך קודקסים של עקרונות הנצרות, אחידים לכל הקהילות. מנהיגים אלו כמו קלמנס ואוריגנס מאלכסנדריה ועוד, יועלו בהמשך לדרגת קדושים וכונו בתואר אבות הכנסייה.
היחס של השלטונות ברומא לנצרות הקדומה היה דו ערכי:
הרדיפות הקשות ביותר נגד הנוצרים היו בזמן הקיסרים ספטימוס סוורוס, דקיוס, נירון ודומיטיאנוס. נוצרים רבים הוצאו להורג בצורות שונות - מצליבה ותליה ועד הריגתם על ידי חיות טרף באצטדיונים, לשם בידור ההמונים. רבים מאלו שסירבו לעזוב את הנצרות והעדיפו למות על מזבח אמונתם, יהפכו בעתיד למרטירים של הכנסייה. רבים נאלצו לחפש מקומות מסתור כמו מחצבות ישנות או מערות קבורה (קטקומבות).
בשנת 313 הכריז הקיסר קונסטנטינוס על הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית. כך הפכה הנצרות מדת נרדפת לדת שלטת. לפי רוב המחקרים הסיבה הראשונית שהניעה את קונסטנטינוס לבצע מהפכה זו, הייתה סיבה פוליטית. קונסטנטינוס עמד בראש אימפריה וצבא מורכבים מרומאים המאמינים באלילות הרומית, ברברים משבטים גרמניים שונים המאמינים באלילויות שונות ונוצרים. כדי להגביר את האחדות באוכלוסייה ובייחוד בתוך הצבא היה צורך בגורם מאחד וזה נמצא בדמות הכרזת הנצרות כדת השלטת. יש הסבורים שבהמשך דרכו, קונסטנטינוס החל להאמין בעצמו באמונה הנוצרית ונראה שלפני מותו אף עבר טקס טבילה. מהפכה זו של קונסטנטינוס הביאה, בין היתר, לשתי תוצאות חשובות ביותר:
בשלב זה חלה ההפרדות הסופית והמוחלטת של הנצרות מהיהדות. יש הרואים כאן את סוף תקופת הנצרות הקדומה. מכאן הנצרות עולה לדרך עצמאית, כוחנית ושלטת, בעלת השפעה אדירה על ההיסטוריה והתרבות המערבית.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
