אוכריסטיה

אֶוּכַרִיסְטִיַה (מיוונית: Ευχαριστία, "הודיה"; בארמית: ܩܘܪܒܢܐ ܩܕܝܫܐ, "קורבנא קדישא" - הקורבן הקדוש; בעברית: הוֹחָדָה^[1]) היא טקס נוצרי שבו מקודשים ונאכלים לחם הקודש ויין הקודש, המייצגים את בשרו ודמו של ישו. האוכריסטיה היא מעשה הפולחן המרכזי והחשוב ביותר בנצרות, והיא מציינת את קורבנו של ישו על הצלב, המכפר על חטאי האנושות.

קנקן יין וכוסות, וצלוחיות עם קרומי לחם, בכנסייה בפטיסטית בגרמניה.

מקור האוכריסטיה

לפי הברית החדשה, ישו עצמו ציווה על תלמידיו במהלך הסעודה האחרונה לקיים את הטקס, והוא נחגג על ידי המאמינים הנוצרים כבר בימי השליחים.

מקור האוכריסטיה בדברי ישו בבשורה על פי מתי: "קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי... שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי", המוזכרים בניסוח דומה מאוד גם במרקוס, בלוקאס ובאיגרת השנייה אל הקורינתים.

בזרמי הנצרות

האוכריסטיה נערכת ברוב מוחלט של זרמי הנצרות. היא המוקד של המיסה בכנסייה הקתולית ושל הליטורגיה הקדושה בכנסיות האורתודוקסיות, ושל טקסים ותפילות נוספים בכנסיות אחרות. היא מכונה בין היתר "הקורבן הקדוש" בכנסיות דוברות-הארמית, "סעודת האדון" בזרמים פרוטסטנטיים, "האחדות הקדושה" בקרב קתולים ועוד. זרמי שוליים מעטים, בעיקר הקווייקרים, אינם מקיימים את האוכריסטיה.

בשל מעמדה המרכזי, הייתה האוכריסטיה נושא למחלוקות קשות, בייחוד בתקופת הרפורמציה. במאה ה-12 לערך חדלה הכנסייה הקתולית (ללא החלטה רשמית, אך התמורה התפשטה במהרה ובאופן גורף) לאפשר לקהל לשתות מן היין, ורק הכומר לגם ממנו. הדבר נומק בדרך כלל בכך שאין זה יאה ש"דמו של ישו יטפטף מזקניהם". הדרישה לקבל יין עם הלחם, או "קומוניון משני הסוגים", הפכה לקריאת הקרב של ההוסיטים, ושל הפרוטסטנטים אחריהם.

תיאולוגיה

פולמוס חריף ועמוק נסוב על מהות האוכריסטיה. התפיסה התאולוגית הקלאסית של הטקס היא שהיין והלחם הופכים לדמו ולבשרו של ישו בפועל ממש, באופן נסי, ועל המאמינים לאכול אותם כדי לקחת חלק בקורבנו ולזכות בטובין הרוחניים שהוא מעניק. הכנסייה הקתולית הגדירה תמורה זו במושג טרנסובסטנציאציה, והניסוח התאולוגי הרשמי הוא שמהותם הפשוטה של היין והלחם אובדת במהלך השינוי. הכנסיות המזרחיות נמנעו בדרך כלל מלדון בדקויות של האופן בו מתרחשת התמורה, אם כי השקפתן זהה.

במאה ה-16, הלותרנים סירבו לקבל שהלחם והיין נעשים בשר ודם ממש, אך התעקשו כי ישו נוכח בטקס באופן ממשי, ומהותו מצויה שם לצד זו של העצמים המקודשים. הצווינגליאנים סירבו להאמין בנוכחות ממשית כזו, והגדירו את האוכריסטיה כטקס קדוש ביותר אך סמלי בלבד, המהווה זיכרון ולא השתתפות בקורבן. בעמדת הביניים, הקלוויניסטים סברו שישו נוכח באמת אם כי רק באופן רוחני ולא גשמי.

ראו גם

• סקרמנט
• הסעודה האחרונה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוכריסטיה בוויקישיתוף

• סעודת האדון, דף שער בספרייה הלאומית

• אוכריסטיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. האח יוחנן: המילה "הוחדה", מתוך אתר נציגות יעקב הצדיק לקתולים הדוברים עברית בישראל.