Loading AI tools
כישוף (בלועזית: מאגיה) הוא פעילות שנועדה להשפיע על המציאות באמצעים על-טבעיים. המונח כישוף מתייחס לפולחנים שמטרתם לבצע קסם. בקרב קבוצות מסוימות, במונח "כישוף" טמונה קונוטציה שלילית, הן של חוטא ושל כפירה והן של קוסם רע המשתמש בפולחנים אפלים. מוניטין שלילי זה נשתמר היטב במעשיות עם בדמותה של המכשפה הרעה.
מנקודת המבט של גישת המורה הרוחני, קיים מונח הנקרא מאגיה לבנה והוא בעל קונוטציה חיובית לחלוטין. המאגיה הלבנה באה לידי ביטוי במעשיות עם בדמות הפיות והמלאכים, או אפילו קוסמים שמביאים אושר והצלחה לדמויות הראשיות.
מנקודת המבט של חלק מהדתות, "כישוף" שימש כמונח שלילי עבור פולחנים פגאניים של קבוצות אתניות יריבות, נחותות לכאורה, המחללות שם אלוהים ועובדות אלילים. הדתות המונותאיסטיות תמיד גינו את העוסקים בכישוף, וראו בכישוף מאפיין של פוליתאיזם (שהיהדות מכנה "עבודה זרה" והנצרות מכנה "פאגאניזם") ושל תרבות נחותה.
במובן הרחב יותר של מאגיה, באופן כללי כל סוגי המאגיה כוללים שימוש בלחשים, שימוש בקמיעות, פנייה אל המתים וגירוש שדים, כאשר גירוש שדים לעיתים נעשה דרך השבעה[1].
מטרת הכישוף או המאגיה היא לגרום לכוחות מזיקים לכפות את רצונו של האדם המבקש על ברייה אחרת, לא באמצעות תפילה אלא תוך שימוש בכוחות מאגים, חיצוניים לאדם ומצויים בממדים שאינם אנושיים. רצון זה יכול להיות למשל הורדת או עצירת גשמים, ניצחון במלחמה (או כישלון לצד השני), לגרום לאדם אחר להתאהב במבקש/ת או לגרום לו להפסיק להיות מאוהב במי שהוא מאוהב בו כעת. התמורה יכולה להיות תגמול ישיר למכשף (המאגיקון) או הענקת מנחה אם הבקשה תבוצע. מבקש הכישוף חשוף גם הוא לפגיעה בידי אותם כוחות הפועלים למימוש הכישוף וכן לכוחות המתנגדים למעשי כישופים.
בתנ"ך, השורש כ.ש.פ מופיע לראשונה בספר שמות, פרק ז', פסוק י"א: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן.". כמו כן, איסורי כישוף ביהדות נזכרים במספר מקומות בתורה, ונמנים בתרי"ג מצוות. הראשון שהם הוא הנזכר בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י"ז: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה". פירוש למונח זה מופיע בהרחבה בתורה שבעל-פה.
בגלל מיעוט השימוש בכישוף לסוגיו התמעטה והלכה הספרות ההלכתית העוסקת בכישוף, בעוד שבימי קדם, על חברי הסנהדרין הייתה חובה לדעת את מקצוע הכישוף כדי שיוכלו לדון את המכשפים ולהכיר בהם (מסכת סנהדרין דף סח). כיום נשארו רק מכשפים קטינים המתייחסים לכישוף (סימן קעט משולחן ערוך יורה דעה).
בקרב העוסקים בתורת הנסתר, "כישוף" הוא מונח נייטרלי למדי אשר יש לו מספר הקשרים, כגון מאגיה לבנה ומאגיה שחורה. רבים מהעוסקים בתורת הנסתר (בעיקר בקרב הויקה) רואים בקסם יסודות דואליים המאזנים אחד את השני, בעיקר בהקשר של "מגיה לבנה ושחורה". עם כל הטענות בדבר פאראנורמליות, תחום הכישוף נכשל בהשגת תמיכה מדעית מבוססת ויכול להיחקר באופן רציני רק בנוגע להשפעותיו התרבותיות והדתיות.
מקור המונח מאגיה הוא בשמם של המכשפים הפרסים והמדיים הקדומים שכונו "מאגים" או "מאנאים" (בעברית "אמגושים"), ומכאן גם הביטוי מאניה ביוונית, שמשמעותו טירוף.
מערכת היחסים בין דת וכישוף דומה ליחסים בין "דת" לעבודת אלילים, כאשר המונח "דת" מתייחס למערכת אמונות "מבוססות", ו"כישוף" ו"עבודת אלילים" הן תוויות המשמשות אנשים מתוך המערכת הזו לתיאור אמונות ושיטות המתנגשות איתה או מצויות מחוצה לה.
מנקודת מבט של דת מבוססת, המונח "כישוף" רומז על החזקה באמונות נחותות לעומת האמונה האמיתית, ועל כן נחשבות ל"אמונת שקר" או לכפירה. לפיכך, המונח "כישוף" מיושן, למרות האזכורים בכתבי הקודש. המונחים "כפירה" או "עבודת אלילים" (פאגאניזם) הם חלופות לשוניות מודרניות יותר.
המונח "קסם" כ-"Magic" בלעז קיבל הקשר שלילי משמם של כוהני דת זרטוסטרה - "Magi" - כפי שנטמע מהאמונה היהודית ומהשפעותיה על דתות המערב. כל המתנגדים לאמונה העברית על מסורותיה ועל תרבות האמונה שלה, או חסידי דתות אחרות הואשמו בשימוש בקסם, בהם גם חסידי הנצרות והאסלאם כשעוד היו דתות מתפתחות.
בימי הביניים החלה התפתחות המדעים, בייחוד דרך האלכימיה. האלכימיה ניסתה להגדיר חוקיות מתודולוגית להישגי ניסויים שנחשבו בעלי הישג, כמו הירפאות ממחלה והשגת עושר (בין היתר על ידי יצירת זהב). בעוד הדת עסקה בענייני אמונה ורוח, אלכימיה שיחקה מרכיב חשוב בסקרנות האנושית המתפתחת לגבי העולם הטבעי כמערכת שיטתית של אמונות ושל פרקטיקות. מתוך האלכימיה יצאה התפיסה המודרנית על קסם וכישוף כדרך שילוב בין רוח, שיטתיות וחקר מקצועי לתוך "סוד" או "חכמת נסתר" (אזוטריסיזם).
היכן שקיימת אמונה בפרקטיקות קסם זדוניות, הן בדרך כלל אסורות על פי חוק, כמו גם שנואות על ידי הציבור הכללי, בעיקר מתוך פחד, בעוד קסם מועיל נסבל או אפילו מקובל על ידי האנשים בחלק מהתרבויות - גם אם הממסד האורתודוקסי מתנגד לכך.[2]
הטלת לחשים
כנראה המאפיין הידוע ביותר של מכשפה הוא היכולת שלה להטיל כישוף - קבוצת מילים, נוסחה או פסוק, טקס או שילוב של אלה, המופעלים כדי לעשות קסמים. כישופים באופן מסורתי הוטלו בשיטות רבות, כגון על ידי כיתוב של רונות או סימנים על חפץ כדי להעניק לאותו אובייקט כוחות מאגיים; על ידי הצתה או קשירה של תמונת שעווה או חימר של אדם כדי להשפיע עליהם בצורה קסומה; על ידי אמירת לחשים; על ידי ביצוע טקסים פיזיים; על ידי שימוש בצמחי מרפא קסומים כקמעות ושיקויים; על ידי התבוננות במראות, חרבות או ספקולות אחרות לראיית עתידות; ובאמצעים רבים אחרים.[2]
נקרומנסיה (העלאה באוב)
באופן מסורתי, נקרומנסיה הוא הנוהג להעלות באוב את רוחות המתים למטרות חיזוי עתיד או נבואה, אם כי המונח יושם גם להעלאת המתים למטרות אחרות. המלאכה מגונה על ידי רוב התרבויות, ואינה חוקית ביהדות ובנצרות.[3]
אמונות כישוף במערב אירופה
האמונות על שימושי כישוף שונים התמעטו בהיסטוריה האירופית והמערבית, תחת לחץ הדתות המונותאיסטיות או עקב סקפטיות כלפי ממשות הכישוף, כמו גם בעקבות שליטת המדעים.
בעולם העתיק, כמו גם כיום, כישוף נחשב עניין אקזוטי. מצרים, מסופוטמיה ופרס היו ארצות בהן התמחות בכישוף נחשבה רווחת. במצרים נתגלו מספר גדול של כתבי פפירוס בנושאי כישוף ביוונית, בקופטית ובמצרית עממית. מקורות אלה מספקים מושג מסוים על תורת הכישוף, אשר מאוחר יותר הפכה לתפיסתה של התרבות המערבית על העיסוק בקסם, בייחוד בכישוף טקסי. הם מכילים דוגמות מוקדמות של:
- שימוש ב"מילות כישוף" שנחשבו בעלות כוח שליטה ברוחות.
- שימוש במטות, בשרביטים ובכלי פולחן אחרים.
- שימוש במעגל כישוף להגנת המכשף מפני הרוחות אותן הוא מעלה באוב או מעורר.
- שימוש בסמלים ובחותמים מסתוריים שנחשבו שימושיים לזימון או לעירור רוחות.
יש גם תיעוד בטקסטים אלה בעניין מדיומים. רבים מן הכשפים דורשים הבאת ילד למעגל הכישוף כדי שישמש צינור להעברת מסרים מן הרוחות. בזמנו של יוליאנוס הכופר, שנזכר בשל כפירתו בנצרות, קמו לתחייה עיסוקי הכישוף הקשורים לנאו אפלטוניות תחת מסווה של תאורגיה (מאגיה שעוסקת בכוחות אלוהיים ובהתקרבות אליהם).
ימי הביניים
העיסוק בכישוף בימי הביניים, תחת השפעת הכנסייה, הוגבל לרוב ללימוד תורת הנסתר ולאיסוף לחשי קסם. לאלברטוס מגנוס יוחסו כוחות רבים מעין אלה. בימי הביניים המוקדמים החל להתרבות השימוש בחפצים לא רק כאובייקטים נערצים, אלא גם כמכילים כוחות שמעל הטבע. סופרו מעשיות על עצמים שבכוחם להשפיע על מלאכים לבצע ניסים, לא רק בריפוי חולים, כי אם גם למטרות כמו השפעה על תוצאות קרבות. החפצים האלו היו לקמעות, וכנסיות חתרו להשגת קמעות מעין אלה מתוך רצון להפוך למקומות עלייה לרגל. כמו בכל תחום בו יש עניין כלכלי, הביקוש הביא לעלייה בהיצע. סיפורים על קמעות עושי קסם של קדושים הופצו וקובצו לאוספי מעשיות כמו "מקראת הזהב" של יעקובוס דה וורג'ינה (אנ') או ה-Dialogus miraculorum של צזאריוס מהייסטרבאך.
היו גם תחומי כישוף שנגעו בנצרות אך היו אסורים באופן רשמי. דמונולוגיה ואנגלוגיה היו בסיס באמונות בנצרות על חיים שמסביב בדמות מלאכים ושדים. התשתית התאולוגית בחקר הדמונולוגיה הנוצרית עודדה את העוסק בקסם "למגן" את עצמו עם צומות, תפילות וטקסי פולחן כך שעל ידי שימוש ("לא ראוי") בשמותיו הקדושים של האל בשפות זרות, הוא יוכל להשתמש בכוח האלוהי לכפייה על שדים להופיע ולשרתו למטרות הכישוף האישיות שלו. שלא במפתיע, הכנסייה הסתייגה מטקסים כאלו, למרות התקשרותם לנצרות.
קסם ברנסאנס
ההומניזם הרנסאנסי ראה בנאופלאטוניזם סוג של כישוף טקסי. לעומת זאת, הרנסאנס והמהפכה התעשייתית ראו בעליית המדעים בדמות המרת האלכימיה בכימיה, בהדחת תאוריית תלמי על היקום והאסטרולוגיה ובהתפתחות תאוריית החיידקים בעניין מחלות, כמי שצימצמו את הפנייה לכשפים וערערו את מערכת האמונות שנסמכה על כך. המתיחות שהתעוררה בשל הרפורמות הפרוטסטנטיות הביאה לגידול משמעותי בציד המכשפות, בייחוד בגרמניה, באנגליה ובסקוטלנד. לבסוף, התאולוגיה החדשה של הפרוטסטנטיות הפכה לאויב מר עוד יותר לכישוף בכך שעורערה הטקסיות שאפשרה למנהגי אמונה להיעשות כשמטרתם עיסוק בקסם. המדע, יותר מן הדת, היה עוין עוד יותר לקסם.
בצד הכישוף הטקסי שאורגן על ידי אנשי השכלה (באופן יחסי) רווחו גם מעשי קסם עממיים ברחבי אירופה, כמו התחבולנים - מכשפים עממיים, באזורי הכפר של אנגליה. במעשי הקסם שלהם בענייני אסטרולוגיה, פולקלור וגרסאות מסולפות של פולחן קסם נוצרי הם נתנו מענה לדרישת ההמונים.
הכישוף והרומנטיציזם
תקופות מאוחרות יותר של התעניינות מחודשת בכישוף הופיעו בסוף המאה ה-19, כאשר סימבוליזם ושלוחות אחרות של הרומנטיציזם בענייני רוחניות ותרבות התגברו. הקולוניאליזם האירופי, אשר יצר קשר בין מערב אירופאים להודו ולמצרים, הכיר לאירופים מחדש אמונות אקזוטיות. הינדו ומיתולוגיה מצרית מופיעות לעיתים בטקסטים של קסם מהמאה ה-19. בסוף המאה ה-19 נולדו ארגוני כישוף רבים, כולל "המסדר ההרמטי של השחר המוזהב", "החברה התיאוסופית" וגרסות כישוף של מסדרי הבונים החופשיים. ייתכן שהשחר הזהוב סימן את פסגתו של גל הקסם במושכו מפורסמים כמו המשורר האירי ויליאם באטלר ייטס, סופר האימה הבריטי אלגרנון בלקווד והסופר הוולשי ארתור מצ'ן.
קסם במאה ה-20
התעניינות נוספת בקסם הופיעה באנגליה, עם הפעולה האחרונה שננקטה מטעם החוק כנגד מעשי כשפים ב-1951. היה זה האות למכשף ג'רלד גרדנר, הידוע כמייסד דת הוויקה הפגאנית, לפרסם את ספרו הלא בדיוני הראשון "אומנות כשפים כיום", בו הוא טען לחשיפת קיומה של כת מכשפות המתוארכת לאירופה שלפני הנצרות. הדת של גרדנר שילבה קסם ואמונה בצורה שגרמה לאנשים להרהר בדבר החציצה של תנועת ההשכלה בין השניים.
דתו של גרדנר שהתפרסמה ברבים, יחד עם רבות אחרות, פרחה בשנות ה-60 וה-70, כאשר תרבות הנגד של ההיפים הרחיבה גם היא את ההתעניינות המחודשת בקסם, בהגדת עתידות ובפרקטיקות אחרות של תורת הסוד. סניפים של הנאופגאניזם ושל אמונות ארציות אחרות שהתפרסמו בציבור מאז פרסומו של גרדנר, נטו לעקוב אחר תבנית של שילוב מלאכת קסם ואמונה. המגמה נמשכה על ידי ממשיכי תרבות הנגד, דוגמת פמיניסטיות אשר החיו מחדש את פולחן האלה. הדבר קישר אותם למסורות הגרדנריאניות הקסומות, אשר הושפעו גם הן מהעניין בתורן.
אנשים מערביים רבים טוענים לאמונתם או לעיסוקם בצורות שונות של קסם שעברו גלגולים שונים. "המסדר החתום של השחר המוזהב", אלייסטר קרולי ומאמיניהם, נחשבים למחיי מסורות הקסם בעולם דובר האנגלית של המאה ה-20, אולם בלהיטותם לבנייה מחדש של מסורות אבודות מהעבר, הם כללו לעיתים גורמים שאמינותם מוטלת בספק. תנועות נוספות פעלו אותה תקופה גם בצרפת ובגרמניה. לכן, כל מסורת נוכחית העוסקת באלמנטים של הטבע, בעונות השנה וביחס המתלמד אל הארץ, אל גאיה או אל האלה, יכולה להיחשב ניאופגאניזם.
את פעולת הקסם הגדיר אליסטר קראולי בספרו "קסם בתאוריה ובעיסוק":
מהי פעולת קסם? ניתן להגדירה ככל אירוע בטבע המגיע לידי ביצוע באמצעות רצון. אין להוציא מהגדרה זו גידול תפוחי אדמה או בנקאות. הבה ניתן דוגמה פשוטה ביותר של פעולת קסם: אדם הגורף את חוטמו.
— אליסטר קראולי, קסם בתאוריה ובעיסוק, פרק 15
אף על פי שחלק מהעוסקים בקסם מעדיפים את המונח "פגאני", ניאופגאניזם הוא הגדרה מדויקת יותר לטקסים ולמסורות נוכחיות. ויקה נחשבת קסם מודרני יותר מאשר הניאופגאניזם.
לפי ההגדרה של אליסטר קראולי, מאגיה היא "התורה והאומנות של גרימת שינוי במציאות (הפיזית) בהתאמה עם הרצון (של המאג)". כישוף הוא אחד השלבים בפעולה המאגית. מאגים וטקסים מאגיים קיימים בכל הדתות ובכל התרבויות.
יש להבחין בין סוגים שונים של מאגיה. היות שמדובר בסוגים שונים של טקסים. יש להבחין אם כן בין שני סוגי מאגיה: מאגיה שחורה (שנועדה להרע, לפגוע באויב וכדומה) לבין מאגיה לבנה (שנועדה לעזור, להציל, להגן, לרפא וכדומה).
בפעולה המאגית מספר שלבים: הגדרת מטרת הפעולה המאגית (למשל פגיעה באויב), התכווננות מקדימה לטקס המאגי, על ידי בחירת הזמן בו יבוצע (למשל ירח מלא), המקום (למשל בית קברות) והשגת חפצים סמליים הדרושים לטקס (למשל חפץ משל האויב) וכן הטהרות מקדימה של המאג, מתוך הכנת גופו ונפשו לטקס (למשל טבילה במקום קדוש, התנזרות מיין ומיחסי מין).
לאחר מכן תתבצע יצירה סמלית של האזור מבוצע הטקס, למשל באמצעות ציור מעגל על הקרקע, והנחת חפצים בעלי קדושה לצידו ובתוכו וכן טיהור המקום בו יבוצע הטקס מגורמים מפריעים, כדוגמת רוחות רעות. הטיהור יכול להתבצע באמצעות קטורת, התזת מים קדושים, שירה, ואף ציווי הרוחות הרעות להסתלק באופן זמני.
בחלקה האחרון של ההכנה, תתבצע כניסה למצב תודעה מרומם ואקסטטי, באמצעות מדיטציה, סמי הזיה, ריקוד ושירה, ואף באמצעות פעילות מינית, קריאה לכוחות היקום לסייע להצלחת הטקס, למשל קריאה לכל מיני אלים ורוחות המתמחות בנושא הטקס להיכנס לגופו של המאג, להעניק לו מכוחם, ולסייע להגשמת המטרה. לעיתים מקריבים קורבן או קורבן סמלי כדי לתגמל כוחות אלו. הקריאה לאלים ורוחות מתבצעת תוך שימוש בסמלים מיוחדים וחפצים המיועדים לקרוא להם.
בשלב זה יתקיים הטקס המאגי עצמו, בו המאג מתפלל, ומבצע פעולות סמליות שונות באמצעות חפצים שהכין מראש (למשל חרב קדושה בה ינתץ את סמלי האויב). בסיום הטקס המאגי, מקום הטקס המאגי מוחזר לקדמותו (למשל שריפת שאריות החפצים והקורבן, ומחיקת המעגל) תהיה יציאה ממצב התודעה האקסטטי והכרזה על סיום.
לוגיקה מאגית
בשיחה שקיים חוקר המאגיה גדעון בוהק עם הפעיל החברתי אלכס צייטלין ניתן היה להבין מדברי הראשון שלמאגיה יש לוגיקה משל עצמה לפתרון בעיות, למשל בצורת השבעות[4].
באופן כללי כל סוגי המאגיה כוללים שימוש בלחשים, שימוש בקמיעות, פנייה אל המתים וגירוש שדים כאשר הדברים תמיד נעשים לפתרון בעיה (כגון סטרס, מחלה או אהבה נכזבת)[4].
לוגיקת גירוש שדים טיפוסית בהשבעה תהיה למשל[4]:
”אני משביע אותך (שד) ששמך X, שתצא מאדם זה דרך איבר Y בלבד ולא תיכנס לגופו של אף אדם בתחום ארץ זו לעולם”, או, אם התרבות בה נעשה טקס כזה היא מונותאיסטית אז ההשבעה הייתה נעשית בשם אלוהים מסוים, למשל, ”אני משביע אותך (שד) ששמך X, בשם כינוי אלוהות שתצא מאדם זה דרך איבר Y בלבד ולא תיכנס לגופו של אף אדם בתחום ארץ זו לעולם”.
מאגיה כמקצוע
בעולם העתיק היו בעלי מקצוע (מאגים, שמאנים, מכשפים, בארו) שהתמחותם הייתה בשינוי המציאות או חיזוי העתיד לפי דרישת המשלם. כזה היה בלעם בן בעור שנשכר על ידי בלק בן ציפור מלך מואב לקלל את עם ישראל. גם כהני הדת הרגילים נדרשו להשתתף בטקסים בעלי משמעות מאגית עבור ציבור המאמינים שלהם. ישנם טקסים בעלי דמיון מאגי בהם גם אנשים רגילים מורשים להשתתף, אולם, ברוב התרבויות נאסר על אדם פשוט לבצע טקסים מאגיים, מתוך חשש לשלומו של המבצע חסר הניסיון, שעלול להזיק לעצמו ולסביבתו בגלל ביצוע מרושל.
בעולם העתיק, טקסי המאגיה היו כרוכים בכל שלב משמעותי בחייו של אדם (לידה, מחלות, נישואין, הצלחה כלכלית, מוות) ושל אומה (חגי השנה, המלכת שליט חדש, ויציאה למלחמה). שרידים לטקסים מאגיים אלו נמצאים בטקסים דתיים בדתות המונותאיסטיות ותפילותיהן, ובטקסים רשמיים.
כתבים מאגיים רבים נמצאו מתקופת הפרעונים ומימי הביניים, המתארים בפירוט טקסים מאגיים שונים. אולם, אף אם לכאורה ביכולתנו לאתר את כל החפצים הנדרשים לצורכי ביצוע הטקס הקדום, הרי חסר לנו מידע על מרכיב משמעותי לביצוע הטקס המאגי - האמונות של המאג ואופן כניסתו למצב תודעה אקסטטי.
- כישוף שחור
- איסורי כישוף ביהדות
- מילת קסם
- קסם
- אמונה
- מיסטיקה
- מיסטיקה יהודית
- מאגיה בעולם היווני-רומאי
- ויקה
כישוף בספרות הפנטזיה
- ג'פרי ב' ראסל ואלכסנדר ברוקס, היסטוריה של הכישוף - קוסמים, מכשפות ופגאנים, מאנגלית: אילת אטינגר ואהד זהבי, רסלינג, 2008.
- יובל הררי, 'הכישוף היהודי הקדום', יד יצחק בן צבי, תש"ע.
- לין תורנדייק, The Place of Magic in the Intellectual History of Europe, The Columbia University Press, 1905.
- אבריאל בר-לבב, מאגיה בספרות המוסר, תרביץ עב,ג (תשסג) 414-389
- Owen Davies, Grimoires: a History of Magic Books, Oxford University Press, 2009
- Maurice Besey, A Pictorial History of Magic and the Supernatural, London: Spring Books, 1964
- כישופים: הקדרה המבעבעת של כרמית
- אלי אליהו, הכינו את המטאטאים, באתר הארץ, 1 בפברואר 2009
- ענבל בהונקר, מוות בשידור חי, באתר nrg, 24 במרץ 2008
איילת שני, מה זה בעצם אשה כשפנית, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2013 - ריאיון עם הסופרת דורית קידר- זיוי ברמן וגדי שבת, הפסאז' - וריאציות על נושא: כישוף, 14 בינואר 2017
- עו"ד יוסף ויצמן, הסרת כישופים, באתר כיכר השבת, 26 באפריל 2015
- מריאלה יאבו, ״כישוף ומהפכה״, באתר פוליטיקלי קוראת, 6 בנובמבר 2018
- רינה קסם, ״מה עושות מכשפות בלילות?״ באתר פוליטיקלי קוראת, 3 בנובמבר 2018
- עדי סמריאס, הידד לאי רציונליות: כך חדר הכישוף למיינסטרים של דור ה־Y, באתר "Time Out ישראל", 5 ביוני 2019
- יהונתן הרשברג, חמסה על הילד, אלכסון, דצמבר 2021
- הרב אביגדור אמיתי, עולם הכישוף, בפורטל הדף היומי
- כישוף, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קסם, דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
