אַרְבַּעַתּ הַמִּינִים הם ארבעה מיני צמחים שהתורה מצווה על נטילתם בחג הסוכות. חז"ל מזהים אותם כאתרוג, לולב, הדס וערבה. מצווה זו ידועה גם בשם נטילת לולב. נהוג לאגד את ארבעת המינים ולשאתם במהלך החג. לפי ההלכה, המצווה מתקיימת כבר בהרמת ארבעת המינים יחד. עם זאת, תוקנה הנפה ונענוע של ארבעת המינים לארבע רוחות השמיים, בסדר מיוחד המתקיים במהלך התפילה.
 | |
| נטילת ארבעת המינים בכותל המערבי | |
| מקרא | ויקרא, כ"ג, מ' |
|---|---|
| משנה | מסכת סוכה, פרקים ג'-ד' |
| משנה תורה | הלכות שופר וסוכה ולולב, פרקים ז'-ח' |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימנים תרמ"ה-תרס"ט |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קס"ט ספר החינוך, מצווה שכ"ד |
מקור המצווה בתורה ובחז"ל
מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מתוארת בתורה כך: ”וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.” (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ')
חז"ל למדו מכאן שבבית המקדש ("לפני ה' אלהיכם") יש ליטול את ארבעת המינים בכל שבעת ימי החג ("...שבעת ימים"), ואילו בשאר המקומות יש ליטול אותם ביום החג הראשון בלבד ("ולקחתם לכם ביום הראשון"). רוב הפוסקים[1] הבינו כי מדובר בבית המקדש, אולם התלמוד הירושלמי וכן הרמב"ם למדו כי מדובר בשטח העיר ירושלים כולה אפילו חוץ למקדש. בימינו יש שנוהגים להתפלל בירושלים העתיקה כדי לצאת ידי חובת פוסקים אלו. לאחר חורבן בית המקדש השני הרחיבו חז"ל את המצווה ותיקנו שגם מחוץ למקדש יש ליטול לולב כל שבעת הימים, זכר למקדש. לפיכך קיום המצווה בשאר ימי החג מוגדר כמצווה מדברי סופרים ("מדרבנן").
טעם מצוות נטילת לולב לפי ספר החינוך הוא ”לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. [...] ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם יתברך לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו...”
בשבת
מדין תורה אין שום איסור בנטילת לולב בשבת. בשל החשש שמא יעבירו את ארבעת המינים ארבע אמות ברשות הרבים, גזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת חול המועד, שבה ממילא המצווה מדאורייתא חלה במקדש בלבד. מאותה סיבה אסרו גם תקיעת שופר וקריאת מגילה בשבת. בשלב מאוחר יותר גזרו חכמים שלא יתאספו במקדש כדי ליטול ברוב עם, אלא כל אחד בביתו, מחשש סכנה[2]. ביום החג הראשון, שבו מצווה מדאורייתא ליטול את ארבעת המינים בכל מקום, לא גזרו חכמים איסור מוקצה, ובארץ ישראל נהגו ליטול לולב בשבת שחלה ביום הראשון עד ימי הגאונים[3]. לפי הרמב"ם, בתחילה חלה הגזירה רק על ששת ימי החג האחרונים ולא ביום הראשון, אך לאחר החורבן הורחבה לכל הימים[4].
מחוץ לארץ ישראל קיים ספק מתי חל יום החג הראשון (ספק שבגללו מקיימים יום טוב שני של גלויות), ולכן בחו"ל נהגו שלא ליטול לולב בשבת כלל. בתלמוד[5] נפסק שגם בארץ ישראל לא יטלו בשבת לאות הזדהות עם בני חו"ל, וכן המנהג היום. כיום ישנם המבקשים לחדש את מנהג ארץ ישראל מימי המקדש והגאונים[6].
זיהוי המינים
פרי עץ הדר
ערך מורחב – אתרוג
בתלמוד[7] מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:
- תאמר "פרי מעץ", דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
- המילה "הדר" מזכירה "דיר", שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות "גדולים" (הפירות של שנה שעברה) יחד עם פירות "קטנים" (פירות השנה).
- המילה "הדר" מזכירה את המילה היוונית "הידרו" (hydro, מים), והאתרוג הוא פרי "הגדל על כל מים".
- נאמר "פרי עץ הדר" - "הדרים באילנו משנה לשנה", דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג.
כפי שציין כבר הרמב"ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שזו הדעה שבה החזיקו אבותינו וכך נהגו במשך הדורות. הרמב"ן פירש ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג, מלשון "חמדה" או "נעים למראה", כלומר "הדור" (תרגום אונקלוס לאיסור "לא תחמוד" הוא "לא תרגג"). לעומתו, הבלשנות המודרנית הצביעה על כך שמקור השם אתרוג הוא כנראה מן המילה הפרסית תֻרֻנְג', וחוקרים משערים שהאתרוג הגיע לארץ ישראל רק בתקופה הפרסית[8].
לדעת רבי אבא דמן עכו פרי עץ הדעת היה האתרוג[9]. יש המזהים את "פרי עץ הדר" עם אצטרובל דווקא[10][11].
כפות תמרים
- ערך מורחב – לולב
כפות תמרים הן ענפים של עץ תמרים הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים כעין שרביט. ענף זה נקרא בלשון חז"ל "לולב".
ענף עץ עבות
- ערך מורחב – הדס מצוי
ענף עץ עבות הוא על פי המסורת ענף עץ הדס. כדי שייקרא "עבות" צריך שיהיו בכל רמת עלים, הנקראת בהלכה "קן", לפחות שלושה עלים, לפחות לאורך רובו של ההדס. זהו "הדס משולש". אם יש רק שני עלים ועלה אחד מעליהם או מתחתם זהו "הדס שוטה", שפסול.
כדי להשיג תכונה של הדס משולש בהדס שוטה מביאים את ההדס לכדי "הלם" על ידי שרפתו וגיזומו המסיבי, בעוד הוא רווי מים כחצי שנה לפני חג הסוכות[דרוש מקור].
ערבי נחל
- ערך מורחב – ערבה
ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי "ערבה". ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעיתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים.
לערבה שלש סימנים המעידים עליה שהינה ערבה קנה שלה אדום, עליה צרים וארוכים, קצות העלה חלקים ולא משוננים.
כשרות ארבעת המינים
- ערך מורחב – הלכות ארבעת המינים
.jpg)
חכמים למדו מהפסוק המצווה על נטילת ארבעת המינים שישנם מספר תנאים הנדרשים לכשרות המינים לשם קיום המצווה, ובהיעדר אחד מהם אצל אחד המינים - הוא פסול לנטילה. רוב התנאים קשורים לפגמים בגופו של המין, ומיעוטם קשורים לדרך השגת המין על ידי האדם הנוטלו.
נטילת ארבעת המינים מצווה מהתורה רק ביום הראשון של סוכות (ובמקדש לכל אורך החג), ובשאר הימים מצווה מדברי חכמים. לפיכך הלכות הכשרות של ארבעת המינים חמורות יותר ביום הראשון, וחלק מהתנאים פוסלים ביום הראשון בלבד. כאשר חל יום טוב הראשון של סוכות בשבת, נמצא שנטילת ארבעת המינים בכל החג היא רק מדברי חכמים.
זיהוי המינים
לשם קיום מצוות ארבעת המינים יש לקחת את ארבעת המינים המדויקים שזיהו חכמים בדרשתם על הציווי בתורה. למשל חכמים זיהו את המין המכונה בתורה "פרי עץ הדר" עם האתרוג ולכן נטילת פרי הדר אחר פסולה לחלוטין – בכל שבעת ימי החג. כמו כן, זיהו חכמים את "ענף עץ עבות" עם ההדס ולכן נטילת מין אחר שיכול לענות על הגדרת 'ענף עץ עבות' – פסולה בכל ימי החג. גם נטילת צפצפה, שהיא מין הדומה לערבה – פסולה.
צורת המינים
- צורה חריגה: כאשר אחד המינים שינה את צורתו באופן משמעותי מהצורה הרגילה של אותו המין, כגון לולב שעליו גדלים רק לצד אחד של שדרתו או הדס שרוב עליו נשרו – פסול כל שבעת ימי החג.
- אין בו שיעור: לכל אחד מארבעת המינים נקבע שיעור מינימלי. מין מארבעת המינים בגודל קטן מהשיעור הראוי לאותו המין – פסול כל שבעת ימי החג. השיעור הדרוש לאתרוג הוא נפח כביצה, ללולב דרושה שדרה בשיעור ארבעה טפחים, ולהדס ולערבה דרוש ענף בשיעור שלושה טפחים.
- חסרון הדר: כאשר מראהו של אחד המינים פגום באופן שאינו משנה באופן משמעותי את צורתו אך מפחית מיופיו והדרו – הוא פסול לנטילה. למשל מין שהתייבש מעט או שנראה חבוט או פצוע, פסול משום שאינו נחשב ל"הדר". בעניין זה נחלקו אם הפסול הוא רק ביום הראשון או בכל שבעת ימי החג.
- חסר: כאשר אחד המינים חסר בגופו, כגון אתרוג שנפצע ונחסר – פסול לנטילה ביום הראשון, אך כשר בשאר ימי החג.
השגת המינים
גידול ארבעת המינים
אתרוג
גידול האתרוג דורש מומחיות והשקעה גדולה. עץ האתרוג המקורי חלש ופגיע. הפתרון המקובל בהדרים - הרכבה על גזע של חושחש - אינו מתאים כאן, כי אתרוג מורכב פסול לברכה. המגדלים נאבקים קשות במחלות ובמזיקים. כמו כן נדרש טיפול פרטני בכל פרי. כדי להגן על הפרי משריטות הוא נקשר היטב, לבל יזוז ברוח. בנקודות חיכוך מושם ריפוד של צמר גפן. נדרש ריסוס מתמיד, כדי למנוע הגעת מזיקים, שפוגעים ביפי הפרי.
בין הזנים המפורסמים: האתרוג הארץ-ישראלי, האתרוג מזן קלבריה, אתרוג 'חזון איש', האתרוג התימני (המגיע לגודל גדול במיוחד) והאתרוג המרוקאי.
ישראל היא מרכז עולמי לגידול אתרוגים, ויש בה פרדסים רבים לגידול אתרוגים, שמיוצאים לכל רחבי העולם. חסידי חב"ד מגדלים בישראל את האתרוג מזן קלבריה, אך רבים מהם מעדיפים לברך על אתרוג שגדל בקלבריה שבאיטליה.
לולב
בעבר רוב הלולבים הנמכרים בישראל היו מיובאים ממצרים[12]. אך כיום כמעט כל הלולבים באים מעמק בית שאן ומהערבה שם ישנם גם מטעים המגודלים במיוחד לצורך הלולבים[13].לולבים אלו נקראים לולבי 'דרי',אולם יש ספק על כשרותם מסיבת היותם לולבים מדקלים שאינם נותנים פירות בעוד שבמקרא מצוין "... כפות תמרים, ומסיבה זאת נאסר לולב מדקל מסוג וושינגטוניה.
את הלולב יש לכרות בזהירות, כי אם כורתים לולבים בצורה שאינה נכונה, עלולה להיגרם פגיעה חמורה לעץ.
מדי שנה נאבקות הרשויות המקומיות בישראל בקוטפי לולבים פירטיים, המנסים לכרות לולבים מעצי הדקל המשמשים לנוי.
הדס
ההדס ה'משולש' דורש טיפוח. יש בישראל מגדלים מעטים בלבד של הדסים, ורוב שדות הגידול ממוקמים בצפון הארץ ובמושב נוב ברמת הגולן. לאחר הקטיף יש להסיר ידנית את הענפים הרבים היוצאים לאורכו של ענף ההדס, כדי שיתקבל ענף אחד בלבד.
כדי שההדס יקבל את צורתו המשולשת הדרושה למצווה, נוהגים לגזום ולשרוף אותו בראשית האביב.[14]
ערבה
בישראל קיים גידול מסחרי של ערבות בהיקף נרחב (מאות דונמים). בנוסף קיימים עצים רבים ביישובים ובחצרות הבתים בערים. קיים איסור על קטיף ערבות מעצי הערבה גדלים בר לאורך נחלי ישראל.[15]
מצוות נטילת לולב
אגידת ארבעת המינים
במשנה[16] אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה. מטבע עתיק מימי בר כוכבא מראה ארבעת המינים שיש הטוענים שנאגדו לפי שיטתו של רבי עקיבא, שכנראה רווחה בזמנו[17]. יהודי תימן נוהגים להוסיף הדסים נוספים לנוי[18], מנהג שהיה נפוץ בארץ ישראל בתקופת הגאונים[19], וניתן למצוא לו עדויות במטבעות מימי הבית השני בהם ניתן לראות לולב, שתי ערבות, וכמות גדולה של הדסים[20]. באשכנז, בימי הביניים, היה נהוג לקחת מספר מרובה של ערבות[21]. בשולחן ערוך מובא היתר להוסיף הדסים, בין כשרים ובין פסולים, אך נאמר בו שהמדקדקים אינם נוטלים יותר משלושה הדסים ושתי ערבות[22]. לדעת הרמב"ם מותר להוסיף על מספר ההדסים, אך אין להוסיף על מספר הערבות[23].
הלולב ההדס והערבה נקראים בלשון התלמוד "הושענא", וכך הם נקראים גם כיום בפי יהודי תימן[24].
הלולב, ההדס והערבה מאוגדים ביחד, משום הידור מצווה (ולא כשיטת רבי יהודה שזו חובה). ביהדות אירופה נהוג לאגוד באמצעות קוישיקלך, אך לדעת פוסקים רבים יש צורך באגידה מעבר לכך. בחלק מן הקהילות אוגדים את ההדסים מימין ללולב והערבות משמאלו, כאשר שדרת הלולב היא כלפי הנוטל. מנהג אחר, על פי קבלת האר"י הוא לאגוד ערבה אחת מימין, אחת משמאל וכן הדס מימין, הדס משמאל והדס באמצע. האתרוג עומד בפני עצמו. בעת קיום המצווה, הלולב עם ההדסים והערבות מוחזקים ביד ימין, בעוד האתרוג מוחזק ביד שמאל, כאשר הפיטם שלו מופנה כלפי מעלה, מוצמד ללולב. במצב זה מנענעים את ארבעת המינים בשישה כיוונים.
הברכה על נטילת לולב
לפני קיום מצוות נטילת הלולב ונענועו מברכים: ”ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, וציוָנו על נטילת לולב.” בפעם הראשונה שמקיימים את המצווה באותה שנה מוסיפים ומברכים את ברכת "שהחיינו".
הנוסח הוא "על נטילת לולב" ולא "על נטילת ארבעת המינים", מכיוון שכל ארבעת המינים כשהם יחד נקראים "לולב" הואיל והוא גבוה מכולם ושאר המינים טפלים לו. בערבית, המלה לולב פרושה דבר המתנועע, מסתובב. אם זה הפרוש המקורי של המלה גם בעברית, יתברר שאגודת ארבעת המינים אשר אנו מנענעים יחד היא הלולב, ולא כפות התמרים שהוא אחד המינים.
על מנת שהברכה תהיה לפני הנטילה יש המקפידים לברך לפני שהם תופסים את ארבעת המינים בידיהם. אחרים מחזיקים בעת הברכה את ארבעת המינים בידיים אך באופן שאינו מתאים לקיום המצווה, למשל כאשר האתרוג הפוך עם הפיטם כלפי מטה באופן שאינו "דרך גידולו", או שמחזיקים את הלולב האגוד עם ההדסים והערבות אך האתרוג מונח על השולחן, ורק אחרי הברכה מרימים את האתרוג ומצמידים אותו לשלושת המינים האחרים. יש הנוטלים את כל הארבעה כרגיל אך מכוונים שלא לקיים את המצווה עד אחרי הברכה.
על פי תורת הקבלה, יש לברך על הלולב אחר תפילת שמונה עשרה לפני קריאת ההלל, אולם בגמרא[25] מסופר על מנהג אנשי ירושלים שבירכו בבוקר והלכו לבית הכנסת כשהלולב כבר בידם. לפני הברכה יש הנוהגים לומר את הבקשה הקבלית הבאה:
יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, בפרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, אותיות שמך המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, ולידע איך שמך נקרא עלי וייראו מגשת אלי, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנווה אפריון למכון בית אלוהינו, ותהא חשובה לפניך מצוות ארבעה מינים אלו...[דרוש מקור]
נטילה ונענוע
חיוב המצווה הוא הגבהת ארבעת המינים (גם אם בנפרד) אך המצווה השלמה היא נענוע הלולב עם שאר המינים[26]. מנענעים בשעת נטילת הלולב לאחר הברכה. כמו כן בעת אמירת הלל מנענעים בקטע "הודו לה'" המופיע פעמיים בתפילת הלל, וכן בקטע "אנא ה' הושיעה נא". בגמרא מוסבר כי יש לנענע את הלולב במאוזן ובמאונך:
ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר "אשר הונף ואשר הורם" (שמות, כ"ט, כ"ז).
אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו. מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא מתנו הכי. אמר רבי חמא בר עוקבא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים.
אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת, שירי מצווה מעכבין את הפורענות.
אופן הנענוע שנכתב בתלמוד הבבלי ונפסק על ידי הרמב"ם[27] הוא בסדר הבא: הנעת הלולב קדימה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים, הנפת הלולב למעלה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים. כך נוהגים להלכה בקהילות יהודי תימן.
בתקופות מאוחרות יותר התפתחו מנהגי נענוע שונים, חלקם בהשפעת הקבלה. בקהילות אשכנז נוהגים כמנהג המהרי"ל, אחד מהמקורות העיקריים של מנהגי אשכנז, שפסק לעמוד לכיוון מזרח ולהניע את הידיים בלבד. מוליכים ומביאים שלוש פעמים קדימה, שלוש פעמים ימינה (צד דרום), שלוש פעמים מעל הכתף אחורה (צד מערב), שלוש פעמים שמאלה (צד צפון), מרימים שלוש פעמים למעלה, ומורידים שלוש פעמים למטה. סך הכול 36 נענועים בהולכה והבאה.
ברוב קהילות הספרדים והחסידים נוהגים כמנהג האר"י, לפיו סדר הנענועים הוא: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב. בעת הנענועים מפנים את הפנים ומסתובבים לכיוון הרוח אליה מנענעים. בקהילות תימן על פי מנהג הבלדי סדר הרוחות הוא: מזרח, מערב, מעלה, מטה, דרום, צפון. רוב השאמי מנענעים כשיטת האר"י שלעיל, ויש מקהילות השאמי שמנענעים כסדר השולחן ערוך שלעיל ומנהג אשכנז. יש לציין כי לגבי צורת העמידה נחלקו המנהגים בקהילות תימן: רוב המחוזות נהגו לסובב גופם לכל רוח, ויש שנהגו לעמוד כלפי מזרח ולהטות רק הלולב לכל הרוחות.
מצוות ערבה במקדש
- ערכים מורחבים – הושענות, מצוות ערבה במקדש
בנוסף לנטילת הערבה יחד עם שאר המינים, יוחד טקס נוסף לערבות בלבד, בבית המקדש. במשנה[28] נאמר כי היו לוקחים ערבות ממוצא שליד ירושלים, מביאים אותן למקדש וזוקפים אותן בצידי המזבח. ערבות אלו היו גדולות במיוחד וגובהן היה גדול באמה מגובה המזבח - שגובהו היה עשר אמות. לאחר מכן היו מקיפים את המזבח ואומרים "אנא ה' הושיעה נא". כך, בכל יום מימי חג הסוכות (חוץ משבת), וביום השביעי- מקיפים את המזבח שבע פעמים ועושים זאת גם אם הוא חל בשבת.
לאחר החורבן, נשאר זכר למצווה זו במנהג ההושענות, שבו מקיפים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים. בכל יום מששת הימים הראשונים של חג הסוכות מקיפים את הבימה פעם אחת, וביום השביעי, הושענא רבה, מקיפים את הבימה שבע פעמים ומקיימים חיבוט ערבה.
אספקת ארבעת המינים באירופה בימי הביניים
כשעם ישראל ישב על אדמתו, יכול היה כל אדם להשיג את ארבעת המינים סמוך לחג הסוכות, אולם לאחר חורבן המקדש והתפזרות עם ישראל לגלות ובין השאר גם לאירופה, נערמו על כל המבקש לקיים את המצוות ארבעת המינים קשיים רבים. בארצות מרכז אירופה וצפונה לא גדלים שלושת המינים: תמר, אתרוג והדס מפאת חוסר התאמה אקלימית. את שלושת המינים הללו ניתן היה לייבא מדרום איטליה, איי יוון וספרד. אך היו תקופות בהן הסחר לא היה מפותח ואופי ההתיישבות היהודית באירופה שהיה מפוזר באזורים נרחבים ומרוחקים ובריכוזים קטנים הערימו קשיים על אספקת ארבעת המינים לקהילות אלו. בקושי זה דנו בהרחבה בספרות ההלכה של פוסקי אשכנז, בעיקר בנוגע ל'לולב היבש'. במאה ה-17 חלה שיפור בזרימת המסחר לאירופה ובכך התאפשרה חלוקה סדירה וצודקת לכל הקהילות ואף לאנשים פרטיים[29].
רמזים בארבעת המינים
לארבעת המינים נאמרו כמה משמעויות במשך הדורות: כמשל לה', לדמויות מקראיות, לעם ישראל ולאברי האדם, וכן כרמז למים.
משל לקב"ה
ארבעה מינים שבלולב רומזים לקב"ה[30], כל מין מפני פסוק שהקב"ה מוזכר בו.
- פרי עץ הדר, שנאמר: "הוד והדר לבשת"
- כפות תמרים, שנאמר: "צדיק כתמר יפרח".
- ענף עץ עבות, שנאמר: "והוא עומד בין ההדסים".
- ערבי נחל, שנאמר: "סולו לרוכב בערבות ביה שמו".
דמויות מקראיות
עוד רומזים המינים לאבות האומה[30]:
- פרי עץ הדר, אלו אברהם אבינו ושרה אימנו, שהידרם הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", ועוד, שנאמר "והדרת פני זקן".
- כפות תמרים, אלו יצחק אבינו, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, ורבקה אימנו, שהעמידה בן צדיק ובן רשע, כשם שהדקל מוציא תמרים אך גם עוקצים.
- ענף עץ עבות, אלו יעקב אבינו ולאה אימנו, שהיו עמוסי בנים, כשם שההדס עמוס בעלים.
- ערבי נחל, אלו יוסף ורחל אימנו, שמתו לפני אחיהם, כשם שהערבה כמשה ויבשה לפני שאר המינים.
בספר הזוהר מובאת פרשנות קבלית לארבעת המינים, לפיה הם משל לאושפיזין ולשבע הספירות[31]:
- שלושה בדי הדס רומזים לשלושת האבות: אברהם (חסד), יצחק (גבורה) ויעקב (תפארת).
- שני בדי הערבה רומזים לאחים משה (נצח) ואהרן (הוד).
- הלולב מזכיר את יוסף (יסוד) שזקף קומתו כנגד אחיו.
- והאתרוג רומז לדוד המלך (מלכות).
פרשנות זו מוזכרת גם בפיוט סוכה ולולב לעם סגולה.
משל לעם ישראל
עוד רומזים המינים לחלקים בעם ישראל[30]:
- אתרוג – בעל טעם ובעל ריח – מסמל אנשים הלומדים תורה (טעם) ועוסקים במעשים טובים (ריח).
- לולב בעל טעם (התמר) וחסר ריח – מסמל אנשים שלומדים תורה ובעלי ידע נרחב, אך אינם אנשי מעשה.
- הדס – חסרת טעם ובעלת ריח – מסמלת אנשים שלא לומדים תורה, אך עוסקים בעשיית מעשים טובים.
- ערבה – חסרת טעם וחסרת ריח – מסמלת אנשים שאינם לומדים תורה ואינם עוסקים במעשים טובים.
אגידת ארבעת המינים, מסמלת את האחדות בין כל הסוגים בעם ישראל[32].
על פי נוסח "לשם ייחוד" המובא בסידורים[33] המבקש על ארבעת המינים את הבקשה "תקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידי". נטילת ארבעת המינים ואיחודם והצמדתם בשתי ידי האדם, מתקשר לציווי האל את הנביא יחזקאל לקחת שני ענפי עצים בשתי ידיו ולהצמיד אותם יחד "וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך"[34], כאשר ביחזקאל מעשה זה מובא בכתוב כסמל לאחדות שבטי ישראל השונים לעם אחד[35].
דימוי שבטי ישראל השונים לכמה ענפי עצים מובא במקרא אף בנס מטה אהרון[36], ואף המילה "מטה" משמשת הן במשמעות שבט בעם[37] ואף במשמעות ענף של עץ[38].
משל לאברי גוף האדם
נאמר בהושענות של רס"ג כי ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו[39]:
- האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא וחיבול.
- הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה והשינאה.
- ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות ומורדות.
- הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע.
ארבעת המינים והמים
ארבעת המינים מתייחדים בכך שהם "גדלים על המים", ולכן מבטאים את שפע המים בארץ ישראל ואת התלות בהם[40], כפי שנכתב בתלמוד הבבלי[41]: ”ארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים. וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר להם[42] בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים.” והלקיחה שלהם היא שמזכה בהורדת המטר[43]. מאפיין זה מתחבר עם עניינו של סוכות, חג האסיף כשמו בתורה[44], שהוא זמן האסיף של יבול הצומח.
בתלמוד הירושלמי[45] נאמר:
ארבעת מינין הללו גדילים על המים, לפיכן הן באין פרקליטין למים.
- כפות תמרים - ממחישות יותר מכל את שפעת המים באזורים היבשים בארץ, בבקעה ובנאות המדבר.
- ערבת הנחל – כשמה מבטאת את שפעת הנחלים והמעיינות ומזכירה את המקומות המרובים ביותר במים, שם היא נפוצה ביותר. הערבה היא גם התלויה ביותר במים מבין ארבעת המינים, שהרי ענפי הערבה שבלולב נכמשים ביום הראשון, לפני כל המינים האחרים.
- הדס – כשמו "עץ עבות", הוא הצמח הדחוס ביותר בעלים[46] וממחיש את השפע, הרעננות והירקוּת העצומה שבטבע. במקרא מופיע ההדס בין הצמחים המסמלים פוריות: ”אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם, אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס.”[47]. לעומת בדי ערבה שכומשין לאחר קטיפתם, ההדסים נשארים זקופים ורעננים גם ללא מים זמן ניכר.
- אתרוג - הוא הפרי שצריך הכי הרבה מים בחקלאות הארץ ישראלית הטבעית. עובדה זו מתבטאת בהלכה "האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו"[48], טעם הדבר הוא תלותו במים בדומה לגינת הירק[49], ומהאמור בתלמוד ירושלמי ”אמר רבי תנחומא תירגם עקילס הדר - הידור, אילן שהוא גדל על פני המים[50]” ומעוד מקורות דומים בחז"ל[51]. האתרוג מסמל פוריות מכיוון שעץ האתרוג נותן את פירותיו כל השנה. כמו כן, הפיטם, הקצה המורחב של עמוד העלי שהוא האבר הנקבי של הפרח, הוא תנאי לכשרותו[52]. שלא כמו שאר הפירות, הפיטם נשאר בראש האתרוג גם לאחר הבשלתו.
ארבעת המינים לאחר החג
מכיוון שארבעת המינים משמשים לצורכי קדושה, נוהגים שלא לזרוק אותם, אלא למצוא להם שימושי קדושה נוספים, ככל הניתן. על כן נהגו מנהגים כמו:
- בעירה לשם מצווה - נוהגים להשתמש בלולב, בהדס ובערבה כחלק ממקור הדלק למצוות הדורשות גם מקור בעירה, לדוגמה באפיית מצות, ביעור חמץ או כחלק ממדורת ל"ג בעומר.
- ברכה נוספת על אכילה - עם סיום השימוש באתרוג, נוהגים לאוכלו (כפי שהוא או אחרי ריכוך בסוכר), ובכך לזכות במצווה של הברכה על אכילתו, ובפרט בסדר ט"ו בשבט. אחרים טועמים ממנו מיד לאחר שסיימו את שימושו המקורי ורואים בכך כמקצת מהזיכוי שבברכת שהחיינו הנאמרת על פרי חדש, אותה לא ניתן לומר מפני שברכו כבר על האתרוג כחלק מנטילת הלולב.
- ברכה נוספת על בשמים - נהגו להשתמש באתרוג ובהדס (בעודו טרי) גם לצורכי ברכת בשמים הנאמרת בין היתר בהבדלה.
ארבעת המינים בסכך הסוכה
לדעת רבי יהודה ישנו קשר הלכתי מהותי בין מצוות סוכה למצוות ארבעת המינים, מכיוון שלדעתו הסוכה כשירה רק עם הסכך עשוי מאחד או יותר מארבעת המינים, לא כולל פרי האתרוג עצמו[53]. דעת רבי יהודה לא נפסקה וההלכה היא שהסכך כשר מכל סוגי הצמחים.
קשר בין ארבעת המינים לסכך מופיע אף בספר נחמיה בה מוזכר כי העם עשה סוכות מהדסים וענפי תמרים יחד עם ענפי עצים אחרים[54].
לקריאה נוספת
- זהר עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, הוצאת המחבר, צווה צוף, התש"ע.
- זהר עמר, אתרוגי ארץ-ישראל: בירור מסורת קדמותם של אתרוגי ארץ-ישראל בעת החדשה, הוצאת המחבר, נווה צוף, התשע"א
- זהר עמר, צמחי המקרא: בחינה מחודשת לזיהוי כל הצמחים הנזכרים בתנ"ך לאור מקורות ישראל והמחקר המדעי, הוצאת ראובן מס, ירושלים, התשע"ב, עמ' 91-89; 104-102; 109-106; 122-121.
- הרב משה הררי, מקראי קודש - הלכות ארבעת המינים, בסוף הספר למעלה מ-100 ציורים תלת־ממדיים שמדגימים הלכות רבות. מהדורה ראשונה יצאה בתשע"ו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- זהר עמר, ארבעת המינים - עיונים הלכתיים במבט היסטורי בוטני וארץ ישראלי, תש"ע-2009.
- ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023, הפרק "נענועים", עמ' 85–95.
קישורים חיצוניים
- אוסף מקורות בנושא ארבעת המינים, אתר ספריא
- מידע על ארבעת המינים בקטלוג הספרייה הלאומית
כתבות ומאמרים:
- נגה הראובני, ארבעת המינים, באתר דעת
- פרופ' מרדכי כסלו, טעמי נטילת ערבה במצוות לולב (אורכב 18.02.2020 בארכיון Wayback Machine)
- מאמרים רבים על סוכות, באתר Aish
- מגוון מאמרים על ארבעת המינים מט"ח
מנהג ארבעת המינים מראשיתו ועד ימינו. ד"ר טובה גנזל, סרטון באתר יוטיוב
שוק ארבעת המינים בתל אביב, יומני כרמל אוקטובר 1951 (התחלה 3:39)
נעמי לירן פריש ורן שפירא, המתנה של סוכות שנשתכחה, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2022
ארבעת המינים, דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא ארבעת המינים, באתר ספריית אסיף
הלכות:
- הלכות ארבעת המינים בקיצור שולחן ערוך
- היכרות עם ארבעת המינים, סרטון באתר יוטיוב ערוץ יהדותון
- ארבעת המינים - הלכה למעשה, באתר מכון מאיר
- ארבעת המינים והלכותיהם, באתר ישיבה
- הלכות ארבעת המינים, באתר לולב
- כיצד מנענעים את ארבעת המינים באיור
- הלכות ודיני ארבעת המינים מהספר ילקוט יוסף
- הלכות ארבעת המינים, באתר בינינו
- תמונות להמחשת הלכות ארבעת המינים, אוצר התורה
שונות:
- גידול הדסים לארבעת המינים באתר משרד החקלאות.
פרק 72 – דבר היום: פרי עץ הדר – על ארבעת המינים בפודקאסט דברי הימים בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
