Loading AI tools
מצווה המתקיימת בשבעת ימי חג הסוכות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אַרְבַּעַתּ הַמִּינִים הם ארבעה מיני צמחים שהתורה מצווה על נטילתם בחג הסוכות. חז"ל מזהים אותם כאתרוג, לולב, הדס וערבה. מצווה זו ידועה גם בשם נטילת לולב. נהוג לאגד את ארבעת המינים ולשאתם במהלך החג. לפי ההלכה, המצווה מתקיימת כבר בהרמת ארבעת המינים יחד. עם זאת, תוקנה הנפה ונענוע של ארבעת המינים לארבע רוחות השמיים, בסדר מיוחד המתקיים במהלך התפילה.
נטילת ארבעת המינים בכותל המערבי | |
מקרא | ויקרא, כ"ג, מ' |
---|---|
משנה | מסכת סוכה, פרקים ג'-ד' |
משנה תורה | הלכות שופר וסוכה ולולב, פרקים ז'-ח' |
שולחן ערוך | אורח חיים, סימנים תרמ"ה-תרס"ט |
ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קס"ט ספר החינוך, מצווה שכ"ד |
מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מתוארת בתורה כך: ”וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.” (ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ')
חז"ל למדו מכאן שבבית המקדש ("לפני ה' אלהיכם") יש ליטול את ארבעת המינים בכל שבעת ימי החג ("...שבעת ימים"), ואילו בשאר המקומות יש ליטול אותם ביום החג הראשון בלבד ("ולקחתם לכם ביום הראשון"). רוב הפוסקים[1] הבינו כי מדובר בבית המקדש, אולם התלמוד הירושלמי וכן הרמב"ם למדו כי מדובר בשטח העיר ירושלים כולה אפילו חוץ למקדש. בימינו יש שנוהגים להתפלל בירושלים העתיקה כדי לצאת ידי חובת פוסקים אלו. לאחר חורבן בית המקדש השני הרחיבו חז"ל את המצווה ותיקנו שגם מחוץ למקדש יש ליטול לולב כל שבעת הימים, זכר למקדש. לפיכך קיום המצווה בשאר ימי החג מוגדר כמצווה מדברי סופרים ("מדרבנן").
טעם מצוות נטילת לולב לפי ספר החינוך הוא ”לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף. [...] ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם יתברך לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו...”
מדין תורה אין שום איסור בנטילת לולב בשבת. בשל החשש שמא יעבירו את ארבעת המינים ארבע אמות ברשות הרבים, גזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת חול המועד, שבה ממילא המצווה מדאורייתא חלה במקדש בלבד. מאותה סיבה אסרו גם תקיעת שופר וקריאת מגילה בשבת. בשלב מאוחר יותר גזרו חכמים שלא יתאספו במקדש כדי ליטול ברוב עם, אלא כל אחד בביתו, מחשש סכנה[2]. ביום החג הראשון, שבו מצווה מדאורייתא ליטול את ארבעת המינים בכל מקום, לא גזרו חכמים איסור מוקצה, ובארץ ישראל נהגו ליטול לולב בשבת שחלה ביום הראשון עד ימי הגאונים[3]. לפי הרמב"ם, בתחילה חלה הגזירה רק על ששת ימי החג האחרונים ולא ביום הראשון, אך לאחר החורבן הורחבה לכל הימים[4].
מחוץ לארץ ישראל קיים ספק מתי חל יום החג הראשון (ספק שבגללו מקיימים יום טוב שני של גלויות), ולכן בחו"ל נהגו שלא ליטול לולב בשבת כלל. בתלמוד[5] נפסק שגם בארץ ישראל לא יטלו בשבת לאות הזדהות עם בני חו"ל, וכן המנהג היום. כיום ישנם המבקשים לחדש את מנהג ארץ ישראל מימי המקדש והגאונים[6].
בתלמוד[7] מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:
כפי שציין כבר הרמב"ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שזו הדעה שבה החזיקו אבותינו וכך נהגו במשך הדורות. הרמב"ן פירש ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג, מלשון "חמדה" או "נעים למראה", כלומר "הדור" (תרגום אונקלוס לאיסור "לא תחמוד" הוא "לא תרגג"). לעומתו, הבלשנות המודרנית הצביעה על כך שמקור השם אתרוג הוא כנראה מן המילה הפרסית תֻרֻנְג', וחוקרים משערים שהאתרוג הגיע לארץ ישראל רק בתקופה הפרסית[8].
לדעת רבי אבא דמן עכו פרי עץ הדעת היה האתרוג[9]. יש המזהים את "פרי עץ הדר" עם אצטרובל דווקא[10][11].
כפות תמרים הן ענפים של עץ תמרים הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים כעין שרביט. ענף זה נקרא בלשון חז"ל "לולב".
ענף עץ עבות הוא על פי המסורת ענף עץ הדס. כדי שייקרא "עבות" צריך שיהיו בכל רמת עלים, הנקראת בהלכה "קן", לפחות שלושה עלים, לפחות לאורך רובו של ההדס. זהו "הדס משולש". אם יש רק שני עלים ועלה אחד מעליהם או מתחתם זהו "הדס שוטה", שפסול.
כדי להשיג תכונה של הדס משולש בהדס שוטה מביאים את ההדס לכדי "הלם" על ידי שרפתו וגיזומו המסיבי, בעוד הוא רווי מים כחצי שנה לפני חג הסוכות[דרוש מקור].
ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי "ערבה". ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעיתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים.
לערבה שלש סימנים המעידים עליה שהינה ערבה קנה שלה אדום, עליה צרים וארוכים, קצות העלה חלקים ולא משוננים.
חכמים למדו מהפסוק המצווה על נטילת ארבעת המינים שישנם מספר תנאים הנדרשים לכשרות המינים לשם קיום המצווה, ובהיעדר אחד מהם אצל אחד המינים - הוא פסול לנטילה. רוב התנאים קשורים לפגמים בגופו של המין, ומיעוטם קשורים לדרך השגת המין על ידי האדם הנוטלו.
נטילת ארבעת המינים מצווה מהתורה רק ביום הראשון של סוכות (ובמקדש לכל אורך החג), ובשאר הימים מצווה מדברי חכמים. לפיכך הלכות הכשרות של ארבעת המינים חמורות יותר ביום הראשון, וחלק מהתנאים פוסלים ביום הראשון בלבד. כאשר חל יום טוב הראשון של סוכות בשבת, נמצא שנטילת ארבעת המינים בכל החג היא רק מדברי חכמים.
לשם קיום מצוות ארבעת המינים יש לקחת את ארבעת המינים המדויקים שזיהו חכמים בדרשתם על הציווי בתורה. למשל חכמים זיהו את המין המכונה בתורה "פרי עץ הדר" עם האתרוג ולכן נטילת פרי הדר אחר פסולה לחלוטין – בכל שבעת ימי החג. כמו כן, זיהו חכמים את "ענף עץ עבות" עם ההדס ולכן נטילת מין אחר שיכול לענות על הגדרת 'ענף עץ עבות' – פסולה בכל ימי החג. גם נטילת צפצפה, שהיא מין הדומה לערבה – פסולה.
גידול האתרוג דורש מומחיות והשקעה גדולה. עץ האתרוג המקורי חלש ופגיע. הפתרון המקובל בהדרים - הרכבה על גזע של חושחש - אינו מתאים כאן, כי אתרוג מורכב פסול לברכה. המגדלים נאבקים קשות במחלות ובמזיקים. כמו כן נדרש טיפול פרטני בכל פרי. כדי להגן על הפרי משריטות הוא נקשר היטב, לבל יזוז ברוח. בנקודות חיכוך מושם ריפוד של צמר גפן. נדרש ריסוס מתמיד, כדי למנוע הגעת מזיקים, שפוגעים ביפי הפרי.
בין הזנים המפורסמים: האתרוג הארץ-ישראלי, האתרוג מזן קלבריה, אתרוג 'חזון איש', האתרוג התימני (המגיע לגודל גדול במיוחד) והאתרוג המרוקאי.
ישראל היא מרכז עולמי לגידול אתרוגים, ויש בה פרדסים רבים לגידול אתרוגים, שמיוצאים לכל רחבי העולם. חסידי חב"ד מגדלים בישראל את האתרוג מזן קלבריה, אך רבים מהם מעדיפים לברך על אתרוג שגדל בקלבריה שבאיטליה.
בעבר רוב הלולבים הנמכרים בישראל היו מיובאים ממצרים[12]. אך כיום כמעט כל הלולבים באים מעמק בית שאן ומהערבה שם ישנם גם מטעים המגודלים במיוחד לצורך הלולבים[13].לולבים אלו נקראים לולבי 'דרי',אולם יש ספק על כשרותם מסיבת היותם לולבים מדקלים שאינם נותנים פירות בעוד שבמקרא מצוין "... כפות תמרים, ומסיבה זאת נאסר לולב מדקל מסוג וושינגטוניה.
את הלולב יש לכרות בזהירות, כי אם כורתים לולבים בצורה שאינה נכונה, עלולה להיגרם פגיעה חמורה לעץ.
מדי שנה נאבקות הרשויות המקומיות בישראל בקוטפי לולבים פירטיים, המנסים לכרות לולבים מעצי הדקל המשמשים לנוי.
ההדס ה'משולש' דורש טיפוח. יש בישראל מגדלים מעטים בלבד של הדסים, ורוב שדות הגידול ממוקמים בצפון הארץ ובמושב נוב ברמת הגולן. לאחר הקטיף יש להסיר ידנית את הענפים הרבים היוצאים לאורכו של ענף ההדס, כדי שיתקבל ענף אחד בלבד.
כדי שההדס יקבל את צורתו המשולשת הדרושה למצווה, נוהגים לגזום ולשרוף אותו בראשית האביב.[14]
בישראל קיים גידול מסחרי של ערבות בהיקף נרחב (מאות דונמים). בנוסף קיימים עצים רבים ביישובים ובחצרות הבתים בערים. קיים איסור על קטיף ערבות מעצי הערבה גדלים בר לאורך נחלי ישראל.[15]
במשנה[16] אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה. מטבע עתיק מימי בר כוכבא מראה ארבעת המינים שיש הטוענים שנאגדו לפי שיטתו של רבי עקיבא, שכנראה רווחה בזמנו[17]. יהודי תימן נוהגים להוסיף הדסים נוספים לנוי[18], מנהג שהיה נפוץ בארץ ישראל בתקופת הגאונים[19], וניתן למצוא לו עדויות במטבעות מימי הבית השני בהם ניתן לראות לולב, שתי ערבות, וכמות גדולה של הדסים[20]. באשכנז, בימי הביניים, היה נהוג לקחת מספר מרובה של ערבות[21]. בשולחן ערוך מובא היתר להוסיף הדסים, בין כשרים ובין פסולים, אך נאמר בו שהמדקדקים אינם נוטלים יותר משלושה הדסים ושתי ערבות[22]. לדעת הרמב"ם מותר להוסיף על מספר ההדסים, אך אין להוסיף על מספר הערבות[23].
הלולב ההדס והערבה נקראים בלשון התלמוד "הושענא", וכך הם נקראים גם כיום בפי יהודי תימן[24].
הלולב, ההדס והערבה מאוגדים ביחד, משום הידור מצווה (ולא כשיטת רבי יהודה שזו חובה). ביהדות אירופה נהוג לאגוד באמצעות קוישיקלך, אך לדעת פוסקים רבים יש צורך באגידה מעבר לכך. בחלק מן הקהילות אוגדים את ההדסים מימין ללולב והערבות משמאלו, כאשר שדרת הלולב היא כלפי הנוטל. מנהג אחר, על פי קבלת האר"י הוא לאגוד ערבה אחת מימין, אחת משמאל וכן הדס מימין, הדס משמאל והדס באמצע. האתרוג עומד בפני עצמו. בעת קיום המצווה, הלולב עם ההדסים והערבות מוחזקים ביד ימין, בעוד האתרוג מוחזק ביד שמאל, כאשר הפיטם שלו מופנה כלפי מעלה, מוצמד ללולב. במצב זה מנענעים את ארבעת המינים בשישה כיוונים.
לפני קיום מצוות נטילת הלולב ונענועו מברכים: ”ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו, וציוָנו על נטילת לולב.” בפעם הראשונה שמקיימים את המצווה באותה שנה מוסיפים ומברכים את ברכת "שהחיינו".
הנוסח הוא "על נטילת לולב" ולא "על נטילת ארבעת המינים", מכיוון שכל ארבעת המינים כשהם יחד נקראים "לולב" הואיל והוא גבוה מכולם ושאר המינים טפלים לו. בערבית, המלה לולב פרושה דבר המתנועע, מסתובב. אם זה הפרוש המקורי של המלה גם בעברית, יתברר שאגודת ארבעת המינים אשר אנו מנענעים יחד היא הלולב, ולא כפות התמרים שהוא אחד המינים.
על מנת שהברכה תהיה לפני הנטילה יש המקפידים לברך לפני שהם תופסים את ארבעת המינים בידיהם. אחרים מחזיקים בעת הברכה את ארבעת המינים בידיים אך באופן שאינו מתאים לקיום המצווה, למשל כאשר האתרוג הפוך עם הפיטם כלפי מטה באופן שאינו "דרך גידולו", או שמחזיקים את הלולב האגוד עם ההדסים והערבות אך האתרוג מונח על השולחן, ורק אחרי הברכה מרימים את האתרוג ומצמידים אותו לשלושת המינים האחרים. יש הנוטלים את כל הארבעה כרגיל אך מכוונים שלא לקיים את המצווה עד אחרי הברכה.
על פי תורת הקבלה, יש לברך על הלולב אחר תפילת שמונה עשרה לפני קריאת ההלל, אולם בגמרא[25] מסופר על מנהג אנשי ירושלים שבירכו בבוקר והלכו לבית הכנסת כשהלולב כבר בידם. לפני הברכה יש הנוהגים לומר את הבקשה הקבלית הבאה:
יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, בפרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, אותיות שמך המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, ולידע איך שמך נקרא עלי וייראו מגשת אלי, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנווה אפריון למכון בית אלוהינו, ותהא חשובה לפניך מצוות ארבעה מינים אלו...[דרוש מקור]
חיוב המצווה הוא הגבהת ארבעת המינים (גם אם בנפרד) אך המצווה השלמה היא נענוע הלולב עם שאר המינים[26]. מנענעים בשעת נטילת הלולב לאחר הברכה. כמו כן בעת אמירת הלל מנענעים בקטע "הודו לה'" המופיע פעמיים בתפילת הלל, וכן בקטע "אנא ה' הושיעה נא". בגמרא מוסבר כי יש לנענע את הלולב במאוזן ובמאונך:
ומוליך ומביא, מעלה ומוריד, שנאמר "אשר הונף ואשר הורם" (שמות, כ"ט, כ"ז).
אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו. מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא מתנו הכי. אמר רבי חמא בר עוקבא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות. מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים.
אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת אומרת, שירי מצווה מעכבין את הפורענות.
אופן הנענוע שנכתב בתלמוד הבבלי ונפסק על ידי הרמב"ם[27] הוא בסדר הבא: הנעת הלולב קדימה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים, הנפת הלולב למעלה ונענוע שלוש פעמים, החזרתו לכיוון הנוטל ונענוע שלוש פעמים. כך נוהגים להלכה בקהילות יהודי תימן.
בתקופות מאוחרות יותר התפתחו מנהגי נענוע שונים, חלקם בהשפעת הקבלה. בקהילות אשכנז נוהגים כמנהג המהרי"ל, אחד מהמקורות העיקריים של מנהגי אשכנז, שפסק לעמוד לכיוון מזרח ולהניע את הידיים בלבד. מוליכים ומביאים שלוש פעמים קדימה, שלוש פעמים ימינה (צד דרום), שלוש פעמים מעל הכתף אחורה (צד מערב), שלוש פעמים שמאלה (צד צפון), מרימים שלוש פעמים למעלה, ומורידים שלוש פעמים למטה. סך הכול 36 נענועים בהולכה והבאה.
ברוב קהילות הספרדים והחסידים נוהגים כמנהג האר"י, לפיו סדר הנענועים הוא: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב. בעת הנענועים מפנים את הפנים ומסתובבים לכיוון הרוח אליה מנענעים. בקהילות תימן על פי מנהג הבלדי סדר הרוחות הוא: מזרח, מערב, מעלה, מטה, דרום, צפון. רוב השאמי מנענעים כשיטת האר"י שלעיל, ויש מקהילות השאמי שמנענעים כסדר השולחן ערוך שלעיל ומנהג אשכנז. יש לציין כי לגבי צורת העמידה נחלקו המנהגים בקהילות תימן: רוב המחוזות נהגו לסובב גופם לכל רוח, ויש שנהגו לעמוד כלפי מזרח ולהטות רק הלולב לכל הרוחות.
בנוסף לנטילת הערבה יחד עם שאר המינים, יוחד טקס נוסף לערבות בלבד, בבית המקדש. במשנה[28] נאמר כי היו לוקחים ערבות ממוצא שליד ירושלים, מביאים אותן למקדש וזוקפים אותן בצידי המזבח. ערבות אלו היו גדולות במיוחד וגובהן היה גדול באמה מגובה המזבח - שגובהו היה עשר אמות. לאחר מכן היו מקיפים את המזבח ואומרים "אנא ה' הושיעה נא". כך, בכל יום מימי חג הסוכות (חוץ משבת), וביום השביעי- מקיפים את המזבח שבע פעמים ועושים זאת גם אם הוא חל בשבת.
לאחר החורבן, נשאר זכר למצווה זו במנהג ההושענות, שבו מקיפים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים. בכל יום מששת הימים הראשונים של חג הסוכות מקיפים את הבימה פעם אחת, וביום השביעי, הושענא רבה, מקיפים את הבימה שבע פעמים ומקיימים חיבוט ערבה.
כשעם ישראל ישב על אדמתו, יכול היה כל אדם להשיג את ארבעת המינים סמוך לחג הסוכות, אולם לאחר חורבן המקדש והתפזרות עם ישראל לגלות ובין השאר גם לאירופה, נערמו על כל המבקש לקיים את המצוות ארבעת המינים קשיים רבים. בארצות מרכז אירופה וצפונה לא גדלים שלושת המינים: תמר, אתרוג והדס מפאת חוסר התאמה אקלימית. את שלושת המינים הללו ניתן היה לייבא מדרום איטליה, איי יוון וספרד. אך היו תקופות בהן הסחר לא היה מפותח ואופי ההתיישבות היהודית באירופה שהיה מפוזר באזורים נרחבים ומרוחקים ובריכוזים קטנים הערימו קשיים על אספקת ארבעת המינים לקהילות אלו. בקושי זה דנו בהרחבה בספרות ההלכה של פוסקי אשכנז, בעיקר בנוגע ל'לולב היבש'. במאה ה-17 חלה שיפור בזרימת המסחר לאירופה ובכך התאפשרה חלוקה סדירה וצודקת לכל הקהילות ואף לאנשים פרטיים[29].
לארבעת המינים נאמרו כמה משמעויות במשך הדורות: כמשל לה', לדמויות מקראיות, לעם ישראל ולאברי האדם, וכן כרמז למים.
ארבעה מינים שבלולב רומזים לקב"ה[30], כל מין מפני פסוק שהקב"ה מוזכר בו.
עוד רומזים המינים לאבות האומה[30]:
בספר הזוהר מובאת פרשנות קבלית לארבעת המינים, לפיה הם משל לאושפיזין ולשבע הספירות[31]:
פרשנות זו מוזכרת גם בפיוט סוכה ולולב לעם סגולה.
עוד רומזים המינים לחלקים בעם ישראל[30]:
אגידת ארבעת המינים, מסמלת את האחדות בין כל הסוגים בעם ישראל[32].
על פי נוסח "לשם ייחוד" המובא בסידורים[33] המבקש על ארבעת המינים את הבקשה "תקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידי". נטילת ארבעת המינים ואיחודם והצמדתם בשתי ידי האדם, מתקשר לציווי האל את הנביא יחזקאל לקחת שני ענפי עצים בשתי ידיו ולהצמיד אותם יחד "וקרב אתם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך"[34], כאשר ביחזקאל מעשה זה מובא בכתוב כסמל לאחדות שבטי ישראל השונים לעם אחד[35].
דימוי שבטי ישראל השונים לכמה ענפי עצים מובא במקרא אף בנס מטה אהרון[36], ואף המילה "מטה" משמשת הן במשמעות שבט בעם[37] ואף במשמעות ענף של עץ[38].
נאמר בהושענות של רס"ג כי ארבעת המינים באים לכפר על האדם, כל מין על איבר הדומה לו במראהו[39]:
ארבעת המינים מתייחדים בכך שהם "גדלים על המים", ולכן מבטאים את שפע המים בארץ ישראל ואת התלות בהם[40], כפי שנכתב בתלמוד הבבלי[41]: ”ארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים. וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר להם[42] בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים.” והלקיחה שלהם היא שמזכה בהורדת המטר[43]. מאפיין זה מתחבר עם עניינו של סוכות, חג האסיף כשמו בתורה[44], שהוא זמן האסיף של יבול הצומח.
בתלמוד הירושלמי[45] נאמר:
ארבעת מינין הללו גדילים על המים, לפיכן הן באין פרקליטין למים.
מכיוון שארבעת המינים משמשים לצורכי קדושה, נוהגים שלא לזרוק אותם, אלא למצוא להם שימושי קדושה נוספים, ככל הניתן. על כן נהגו מנהגים כמו:
לדעת רבי יהודה ישנו קשר הלכתי מהותי בין מצוות סוכה למצוות ארבעת המינים, מכיוון שלדעתו הסוכה כשירה רק עם הסכך עשוי מאחד או יותר מארבעת המינים, לא כולל פרי האתרוג עצמו[53]. דעת רבי יהודה לא נפסקה וההלכה היא שהסכך כשר מכל סוגי הצמחים.
קשר בין ארבעת המינים לסכך מופיע אף בספר נחמיה בה מוזכר כי העם עשה סוכות מהדסים וענפי תמרים יחד עם ענפי עצים אחרים[54].
כתבות ומאמרים:
הלכות:
שונות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.