Loading AI tools
גדי או טלה שנאכל בליל יציאת מצרים ומצווה לאכלו בכל שנה בליל הסדר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קורבן פֶּסַח ביהדות הוא קורבן של טלה או גדי שהוקרב לראשונה שעות ספורות לפני מכת בכורות – המכה האחרונה מעשר המכות, ערב יציאת בני ישראל ממצרים, ובעקבות זאת נקבע כקורבן המוקרב בכל שנה במקדש, מעת הכניסה לארץ ישראל, בי"ד בניסן אחר הצהריים, מועד תחילת עשיית הפסח, ונאכל בליל ט"ו בניסן – ראשית חג המצות, וליל עשיית הפסח. הפסח נקרא על שם ה"פסיחה"[1] של אלוהים על בתי ישראל בזמן מכת בכורות.
 | |
| בקורבן הפסח מוקרב שה תמים (בלא מום) עד גיל שנה. | |
| מקרא | שמות, י"ב, א'–י' ופסוקים מ"ג–נ' ופרק כ"ג, פסוק י"ח, במדבר, ט', א'–י"ד, דברים, ט"ז, א'–ח' |
|---|---|
| משנה | מסכת פסחים, פרק ה' עד פרק ט'. |
| תלמוד בבלי | מסכת פסחים מפרק ה עד פרק ט |
| משנה תורה | ספר הקורבנות, הלכות קרבן פסח |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות, עשה נ"ה עד עשה נ"ח לאו קט"ו עד לאו קי"ט מלאו קכ"א עד לאו קכ"ג ומלאו קכ"ה עד לאו קכ"ח סה"כ 4 עשה ו-12 לא תעשה. |
למצווה זו משמעות היסטורית ודתית רבה, והמקרא מדגיש את קיומה של המצווה מספר פעמים באירועים היסטוריים מיוחדים.
מקור המצווה הוא בספר שמות, כאשר משה מצוּוה להודיע לבני ישראל בעודם במצרים, לקחת שה (של כבש או עז) בי' בניסן, ולשחוט אותו בי"ד בניסן, בין הערביים:
וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
למצוות האכילה נוספו איסורים וציוויים מיוחדים: יש לאוכלו עם מצה ומרור, יש לצלות אותו באש דווקא ולא לבשלו, אין לשבור בו עצם, אין להותיר ממנו עד הבוקר (את הנותר עד הבוקר יש לשרוף), וכן יש לאוכלו בחיפזון: ”מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה'.”[2] כמו כן הצטוו למרוח מדם הקורבן על המשקוף ועל שתי המזוזות, משום שאותו לילה היה ליל מכת בכורות, ומריחת הדם מהווה מעין אות למלאך המשחית ש"יפסח" על בתי בני ישראל ולא יכה את הבכורים שבהם, ככתוב: ”וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.”[3]
בפרשה נפרדת ציוותה התורה (שמות, י"ב, מ"ג–נ') גם על הקרבת הפסח כקורבן קבוע מדי שנה בתאריך בו הקריבו את קורבן הפסח במצרים. המצווה לדורות היא זכר למצווה בה נצטוו ישראל בזמן יציאת מצרים – "פסח מצרים", ואשר סימלה את הברית בין עם ישראל לאלוהיו ואת התנתקותו של עם ישראל מהעבודה הזרה של המצרים. כחלק מהציוויים של פסח זה (שחלו גם על הפסח במצרים) נאסר על טמא, על ערל (אדם שלא נימול) ועל גויים לאכול את הפסח, וכן נצטוו לאכלו רק בבית אחד ולא להוציא מן הבשר החוצה.
באשר למצוות שהוזכרו בפרשה שלפני כן, הבינו חז"ל שחלק מהן, כגון האכילה בחיפזון ומריחת הדם על הבתים, היו רק לאותו זמן, שאותו כינו "פסח מצרים", ואילו אחרות – כגון השחיטה בין הערביים, האיסור לשבור עצם ולהותיר עד הבוקר והחובה לאוכלו עם מצה ומרור – נשארו גם לדורות. קורבן זה כינו בשם "פסח דורות". במקראות נוספים נוספו מצוות נוספות הקשורות לקורבן הפסח – האיסור לשחטו כאשר יש ברשות המקריב חמץ (כך לפי פרשנות חז"ל), וכן שאין לזבוח את הפסח אלא ”בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'”,[4] דהיינו בירושלים (לאחר שזו נבחרה).[5]
נראה שהמצווה בזמן יציאת מצרים סימלה את ההתנתקות מאלוהי המצרים על ידי שחיטתו בפועל. חז"ל הסבירו שהשה היה אלוהיהם של המצרים, ושחיטתו מהווה ניתוק מן העבודה הזרה (אחד הגלגולים של רע היה איל שמחזיק את השמש. לדעת המפרשים השמש בזמן מזל טלה הגבירה את הנילוס בגלל הפשרת שלגים). יש אף הסוברים כי היותו של הקורבן צלוי ולא מבושל, הוא כדי להמחיש למצרים את הזלזול באלוהיהם, שכן ריח הבשר הצלוי והעשן מורגש למרחוק.[6] מריחת דם הקורבן היוותה, לפי זה, מעין סימן שבית זה מנותק מן התרבות האלילית המצרית, ואף מסכן עצמו בשחיטת אלוהי המצרים לעיניהם כדי לקיים את מצוות ה', ובכך ראוי הוא להצלה. במצווה זו הייתה מעין כריתת ברית בין עם ישראל לאלוהיו (זוהי אחת המצוות הראשונות שבהן נצטווה עם ישראל, אם לא הראשונה).
למצוות השונות שנלוו אל הקורבן ניתנו פירושים שונים; העיקרי שבהם הוא שמדובר באלמנטים של חיפזון (צלייה באש היא מהירה, יש לאכול עד סוף הלילה, אין להתעכב לשבור את העצמות ולמצוץ את לשדן), כמו האלמנטים הבולטים של ”מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם.” וכן אכילת המצות עם קורבן הפסח מבטאת זריזות, שכן הכנת ואפיית המצה נעשית בזריזות.[7] כל אלו מסמלים נכונות לצאת ממצרים עד עלות השחר. פירוש נוסף שהוצע הוא שהאלמנטים הללו הם דרך מלכות ושחרור – צלי אש הוא מאכל מלכים; דרכם לאכול את הבשר עם ירק (המרור); שבירת עצמות היא דרכם של עניים, וכן על דרך זו.
המצווה לדורות נועדה, ככל הנראה, להוות זכר ליציאת מצרים, יחד עם חידוש הברית מדי שנה; כך ניתן להבין גם מההדגשות בתנ"ך על אירועים שונים שבהם נעשה הפסח ברוב עם.
הרמב"ם מונה בספר המצוות ובמשנה תורה שש עשרה מצוות (ארבע עשה ושתים עשרה לא תעשה) הקשורות לקרבן הפסח. במניין זה כלולות מצוות הנוגעות לקרבן פסח ראשון, לקרבן פסח שני ולקרבן החגיגה הבא עם הפסח:
(א) לשחוט הפסח בזמנו.
(ב) שלא לזבוח אותו על החמץ.
(ג) שלא תלין אֵמוריו.
(ד) לשחוט פסח שני.
(ה) לאכול בשר הפסח על מצה ומרור בליל חמישה עשר.
(ו) לאכול פסח שני על מצה ומרור בליל חמישה עשר לחודש השני.
(ז) שלא יאכל נא ומבושל.
(ח) שלא יוציא מבשר הפסח חוץ לחבורה.
(ט) שלא יאכל ממנו משומד.
(י) שלא יאכל ממנו לתושב ושכיר.
(יא) שלא יאכל ממנו ערל.
(יב) שלא ישבור בו עצם.
(יג) שלא ישבור עצם בפסח שני.
(יד) שלא ישאיר ממנו לבֹּקר.
(טו) שלא ישאיר מפסח שני לבֹּקר.
(טז) שלא ישאיר מבשר חגיגת ארבעה עשר עד יום שלישי.
כל יהודי המחויב במצוות מחויב אף באכילה מקורבן הפסח. חיוב זה כולל נשים,[8] עבדים כנענים, וקטנים היכולים לאכול לפחות כזית מבשר הקורבן.[9]
המצווה מוטלת על גברים ונשים כאחד. אדם שיכול היה להקריב את הקורבן במועדו אך לא עשה זאת – ”וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.”[10] זהו עונש בידי שמים, כרת, אשר מהותו היא ניתוק מגורל עם ישראל, וחז"ל פירשוהו שעניינו על היכרתות מן העולם הבא או על קיצור חיים בעולם זה. עונש זה הוא כמעט ייחודי למצוות קורבן הפסח, שכן מצווה זו ומצוות המילה,[11] הן שתי מצוות העשה היחידות שאי-קיומן מהווה עילה לעונש זה.
לפני שחיטת קורבן הפסח, ישנו צורך בחבורה מוגדרת ה"מנוייה" על הקורבן, חבורה זו יכולה להכיל כל שילוב של החייבים באכילה, ובתנאי שהקורבן מספיק גדול כדי לספק כזית בשר לכל אחד,[12] למעט מהמקרים הבאים:
ניתן להצטרף ולעזוב את החבורה כל עוד לא נשחט הקורבן,[16] אך בעת השחיטה, כל אדם רשאי להשתייך לחבורה אחת בלבד.
בקורבן הפסח מוקרב שה תמים (בלא מום) עד גיל שנה.
לקראת יציאת מצרים, אלוהים ציווה את בני ישראל:
"בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. [...] שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה..."
הציווי לשחוט את הפסח "בין הערביים" נתפרש על ידי חז"ל כמכוון לזמן אחר הצהריים (מעת נטיית השמש מערבה משיא גובהה). אולם רבי אברהם אבן עזרא[20] טוען שהביטוי, לפי פשוטו, מתייחס לשעת הערב, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים. אולם הוא מביא את דברי רב סעדיה גאון, שזמן קצר זה אינו מספיק לשחיטת קורבנות הפסח של כל עם ישראל, ולכן מן ההכרח לפרש שמדובר על זמן ממושך יותר.[21]
כשהגיעה שעת ההקרבה, באו המקריבים לבית המקדש עם קורבנותיהם. אין צורך שכל המנויים על קורבנות הפסח יבואו לעזרה, אלא די בנציג אחד מכל חבורה. המקריבים היו נכנסים לעזרת ישראל[22] בשלש קבוצות (בלשון המשנה: כיתות). נכנסו המקריבים הראשונים וכאשר נתמלאה העזרה נעלו את דלתותיה והתחילו את תהליך ההקרבה. כשהתהליך הסתיים פתחו את הדלתות, ויצאה הכת הראשונה. לאחר מכן נכנסה הכת השנייה, ואחריה הכת השלישית. גם אם יש מעט מקריבים יש לחלקם לשלש כיתות. לפי המשנה,[23] הכת השלישית הייתה הקטנה ביותר, כיוון שהכל השתדלו להזדרז בהקרבת הפסח, ובתוספתא[24] כת זו אף נקראת "כת עצלנים".
במקביל לתהליך ההקרבה, כחלק ממצוות שירת הלווים, קראו הלויים את ההלל (פרקים קי"ג-קי"ח בספר תהילים). נחלקו המפרשים אם רק הלויים קראו את ההלל או שגם המקריבים שהיו בעזרה הצטרפו אליהם.[25] אם סיימו את קריאת ההלל – התחילו לקרוא אותו פעם שנייה. לפי המשנה,[23] מעולם לא אירע שנזקקו לקרוא את ההלל פעם שלישית, שכן ההקרבה נעשתה במהירות רבה.
ההקרבה החלה בשחיטת הקורבן. שחיטת הפסח, כמו שחיטת שאר הקורבנות, יכולה להיעשות גם על ידי זר (מי שאינו כהן).
לאחר השחיטה, קיבל כהן את דם הפסח במזרק (כלי המיועד לקבלת דם הקורבנות וזריקתם אל המזבח). הולכת הדם אל המזבח נעשתה בתהליך מיוחד, המתואר במשנה: הכהנים היו עומדים בשורות, והעבירו את מזרקי הדם מיד ליד, עד שהגיעו אל הכהן הקרוב למזבח, וזה שפך את הדם על המזבח, במקום שהיה למזבח יסוד (בליטה מוגבהת שהייתה מסביב למזבח, בצד הצפוני ובצד המערבי שלו). במקביל להולכת הדם, החזירו הכהנים את מזרקי הדם הריקים לתחילת השורה. בחלק מהשורות השתמשו במזרקי זהב, ובחלקן במזרקי כסף, תוך הקפדה על אחידות בסוג המזרקים שבכל שורה.
לאחר זריקת הדם, תלו את הקורבן על ווים שהיו בקירות העזרה, ועל גבי עמודים שהיו בעזרה, והפשיטו את עורו. כשהווים לא הספיקו, היו מקלות מיוחדים שהיו מניחים על כתפיהם של הנוכחים, כדי לתלות עליהם את הקורבן ולהפשיט אותו. לאחר הפשטת עור הקורבן, חתכו את בשרו והוציאו ממנו את החלבים (חלקים שומניים, אותם היו מקריבים על גבי המזבח) ואת הפרש (פסולת המזון שבקרבי הבהמה). ההפשט והניתוח יכולים גם הם להיעשות על ידי זרים. רבי מנחם המאירי כותב[26] שיש להניח כי כל מה שניתן לעשותו על ידי זרים אכן נעשה על ידיהם, מפני שהכהנים היו טרודים בעבודות המיוחדות להם. לאחר מכן הקטירו הכהנים את החלבים על גבי המזבח.
עם סיום ההקרבה של הכת נפתחו דלתות העזרה, והמקריבים יצאו עם קורבנם למקום המיועד לאכילתו. עם סיום ההקרבה כולה, הדיחו הכהנים את העזרה במים, כדי לנקותה מהדם שנשפך בה.
הקרבת קורבן פסח דוחה את השבת, ולכן מקריבים אותו בזמנו גם בערב פסח שחל בשבת.[27] עם זאת, פעולות שניתן לעשותן לפני שבת או לאחריה אינן דוחות את השבת. לפיכך יש כמה שינויים בתהליך ההקרבה בשבת.
נאמר בתורה: ”אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ.”[32] מכאן שאסור לאכול את הפסח כשהוא נא (כלומר: נצלה מעט ועדיין אינו ראוי למאכל אדם) או מבושל, אלא רק כשהוא צלוי כראוי – ללא נוזלים. אם בטעות הבשר נחרך, הגמרא אומרת שלא נפסל בכך.
עוד יש ללמוד מפסוק זה שהפסח חייב להיות צלי אש, כלומר צלוי מחמת האש ולא מחמת דבר אחר. לפיכך צליית הפסח נעשית כשהוא תחוב על שיפוד של עץ, שאינו מעביר חום, ולא על שיפוד של מתכת (משום שאם ייעשה כן, הפסח יצלה מחמת השיפוד הלוהט, וייחשב "צלי מחמת דבר אחר"). כמו כן אין צולים את הפסח כשהוא נתון בכלי. לפי המשנה,[33] היו משתמשים דווקא בשיפוד של רימון, משום שהוא יבש יותר מעצים אחרים, וגם כשהוא מתחמם לא יוצאים ממנו מים. לעומת זאת, בעצים אחרים יכולים לצאת מים במהלך הצלייה, ולבשל את בשר הפסח. את הרגליים ואת המעיים של הקורבן תולים על השיפוד בנפרד מגופו.
כאשר ערב פסח חל בשבת נדחית צליית הפסח למוצאי שבת. כשפסח חל בשבת, הכנסת השה לתנור הייתה עם כניסת החג/שבת ונצלה ללא מגע יד אדם.
זמן אכילת הפסח שנוי במחלוקת תנאים: לדעת רבי עקיבא, ניתן לאכול את הפסח, מן התורה, כל הלילה, ואילו לדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח אינו אלא עד חצות.[34] גם לפי רבי עקיבא, אסור מדרבנן לאכול את הפסח לאחר חצות. גם הראשונים נחלקו בעניין זה להלכה: יש שפסקו כרבי עקיבא, ויש שפסקו כרבי אלעזר בן עזריה.
לפני האכילה יש לברך ברכה מיוחדת. נוסח הברכה הוא: ”ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לאכול הפסח.” לפני אכילת שלמי החגיגה מברכים: ”ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לאכול הזבח.”[35]
נאמר בספר שמות, פרק י"ב, פסוק ח': ”וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”, ומכאן שיש לאכול מצה ומרור עם קורבן הפסח. ולדעת הלל הזקן אף יש לאכול את הפסח, המצה והמרור כשהם כרוכים יחד. מכאן הנוהג לאכול מצה ומרור כשהם כרוכים זה בזה. עם זאת, אין אכילת המצה והמרור מעכבת את מצוות הפסח, וכשאין מצה ומרור ניתן לאכול את הפסח לבדו.[36]
ערך מורחב – חגיגת ארבעה עשריחד עם קורבן הפסח, אפשר גם להקריב קורבן חגיגה, שהוא קורבן שלמים, ואותו אוכלים לפני אכילת הפסח, כדי שאכילת האחרון תהיה "על השובע". יש הסוברים שקורבן זה אינו חובה כלל[41] בעוד שלדעת אחרים, בתנאים מסוימים (ראו להלן) הקורבן הוא חובה, אך לא מן התורה אלא מדברי חכמים.[42] הקורבן נלמד מן הפסוק ”וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ – צֹאן וּבָקָר” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק ב'). פסוק זה מוקשה, שכן אם מדובר בקורבן הפסח עצמו, הרי אותו מותר להקריב (לפי הפרשות האחרות בתורה) רק מן הצאן, ולא מן הבקר. על כן הבינו חז"ל, שמדובר בקורבן שבא יחד עם הפסח, שאותו מותר להביא גם מן הבקר. לקורבן זה קראו "חגיגת ארבעה עשר".
המשנה[43] קובעת שקורבן חגיגה זה בא בחול ובטהרה, כלומר דווקא כאשר קורבן פסח קרב ביום חול וכאשר הציבור והכהנים טהורים, ולא כאשר הוא קרב בשבת או כאשר הציבור או הכוהנים טמאים (ראו לעיל: הבאת הקורבן בטומאה). טעם הדבר הוא שקורבן חגיגת ארבעה עשר הוא קורבן רשות, אין הוא דוחה לא את השבת ולא את הטומאה. עוד אומרת המשנה שהקורבן קרב דווקא "במועט", דהיינו כשיש מעט בשר לאכילת בני החבורה, ויש צורך באכילה נוספת כדי שהפסח ייאכל על השובע, ולא "במרובה" – כאשר בשר קורבן הפסח הוא רב, וניתן לשבוע ממנו ללא תוספות.[44]
בשר קורבן החגיגה נאכל, שלא כבשר הפסח, במשך שני ימים ולילה (כלומר: ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו וביום המחרת),[45] אולם אם העלו את בשר החגיגה על השולחן ביחד עם בשר הפסח יש לבערו ביחד עם הפסח, כאשר תם זמן אכילת הפסח, שמא נתערבו זה בזה.[46]
קורבן הפסח, כשאר הקורבנות שיש להם זמן קבוע, דוחה את הטומאה, בהתאם לכלל טומאה הותרה בציבור. כאשר רוב קהל מקריבי הפסח טמאים בטומאת מת בשעת הקרבת הפסח הם רשאים וחייבים להקריב את הפסח למרות טומאתם. במצב זה, הטמאים נכנסים לעזרה בטומאה, ועושים את כל הפעולות הדרושות להקרבת הפסח. דין זה נוהג בטומאת מת (ולפי חלק מהדעות גם בטומאת שרץ), אך לא בטומאות היוצאות מגוף האדם – טומאת זב, זבה, נידה, יולדת ומצורע, אם כי הם ייפטרו מכרת אם אכלו פסח שבא בטומאה.
כשם שהפסח קרב בטומאה כאשר רוב קהל מקריבי הפסח טמאים, כך הפסח קרב בטומאה כאשר רוב הכהנים טמאים, אף שרוב מקריבי הפסח טהורים. גם אם המקריבים והכהנים טהורים, אך כלי השרת (הכלים המשמשים להקרבה) טמאים, הפסח קרב בטומאה.
כאשר הפסח קרב בטומאה הוא גם נאכל בטומאה על ידי המקריבים. זאת בניגוד לשאר הקורבנות, שגם כשהם קרבים בטומאה אין הם נאכלים בטומאה. הסיבה לכך היא שקורבן הפסח שונה במהותו משאר הקורבנות, בכך שהוא "לא בא מתחילתו אלא לאכילה" (בניגוד לשאר קורבנות שבהם העיקר הוא תהליך ההקרבה, והאכילה, אם ישנה, היא בעלת ערך משני).
ערך מורחב – פסח שניבספר במדבר מתואר מאורע שבו בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, עת נצטוו לעשות את הפסח במועדו, באו קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם לעשות את הפסח גם הם (במדבר, ט', ו'–ז'). בעקבות זאת ניתן ציווי לפיו מי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בזמן שחיטת הפסח יכול להקריב פסח בי"ד באייר. הלכה זו נקבעה לדורות, ויום זה כונה על ידי חז"ל "פסח שני". פסח שני שונה מפסח ראשון בכמה דינים.
בתנ"ך מוזכרים כמה וכמה מאורעות של הקרבת קורבן פסח – אולי יותר מקיום כל מצווה אחרת בתורה[דרוש מקור]. בדרך כלל נזכר הקורבן אצל מלכים שחידשו את הברית עם אלוהים, ונראה כי קורבן פסח מסמל זאת בצורה מובהקת.
האירוע הראשון הוא בזמן המצווה המקורית, ביציאה ממצרים, עת נכרתה הברית בין עם ישראל לאלוהיו. גם בשנה שלאחר מכן (ספר במדבר, פרק ט', פסוקים א'–ה') עשו בני ישראל את הפסח – תחילת קיומו של "פסח דורות". בשאר שלושים ושמונה שנות הנדודים במדבר לאחר חטא המרגלים, לא הקריבו עם ישראל את קורבן הפסח משום שזהו קורבן שנועד להקרבה בארץ ישראל,[47] ורק בשנה השנייה קיימוהו בעקבות ציווי מיוחד של ה' שנועד, בין היתר, להביא לציווי על מצוות הקרבת פסח שני.
הפעם הבאה בה לפי המקרא הקריבו עם ישראל את קורבן הפסח הייתה בסיום הנדודים במדבר, בעת ביאת בני ישראל לארץ ישראל בראשות יהושע בן נון (יהושע, ה', י') לאחר שכל הנולדים במדבר מלו את עצמם, דבר שנבצר מהם לעשות במדבר, וזאת כדי שיוכלו לאכול מקורבן הפסח, שערל אסור בו.
תיאור נרחב של עשיית פסח מוזכר בספר דברי הימים ב', פרק ל' (בספר מלכים לא מוזכר מעשה זה), בעת החזרתו של המלך חזקיהו את ממלכת יהודה לשמירת מצוות התורה הפסח נעשה "בחודש השני", חז"ל סבורים שאף חזקיהו הקריב בחודש ניסן על ידי כך שהוא הוסיף אדר נוסף לשנה כשכבר הגיע חודש ניסן.[48]
לעומת זאת בספר מלכים בקטע המתאר את הפסח שהוקרב בזמן המלך יאשיהו, מצוין כי לא נעשה קרבן פסח מאז ימי השופטים וזה בניגוד למה שנכתב בספר דברי הימים על קורבן הפסח של חזקיהו:
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם.
הקרבת הפסח מוזכרת תוך תיאור מסע ביעור עבודת האלילים הנרחב שערך יאשיהו, ונראה שהוא מסמל גם כאן את כריתת הברית המחודשת עם אלוהי ישראל.
גם בזמן שיבת ציון בימי עזרא הסופר מוזכרת עשיית הפסח, בהקבלה בולטת לעשיית הפסח בעת הכניסה הראשונה לארץ, בימי יהושע, ולפסחים האחרים:
וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי הַגּוֹלָה אֶת הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד – כֻּלָּם טְהוֹרִים, וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם. וַיֹּאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲשׂוּ חַג מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם ה' וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית הָאֱלֹהִים, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
.jpg)
מאז שחרב בית המקדש, אין מקריבים את קורבן הפסח, כשם שאין מקריבים את שאר הקורבנות, מסיבות של אי-היתכנות פוליטית-מדינית, ובעיות הלכתיות שונות. עם זאת, חז"ל הנהיגו כמה הלכות ומנהגים זכר לקורבן הפסח:
קורבן הפסח אומנם אינו נהוג ביהדות הרבנית, בשל האיסור להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש, אך היה קיים אצל קהילת ביתא ישראל משום שבני קהילה זו נהגו להקריב קורבנות גם מחוץ לבית המקדש. הקרבת הקורבנות בקהילה נמשכה עד העלייה מאתיופיה למדינת ישראל במהלך שנות ה-80 וה-90. כיום הקהילה היחידה המקריבה את קורבן הפסח היא קהילת השומרונים, המקריבה את הפסח בהר גריזים.
ערך מורחב – חידוש עבודת הקורבנותבימינו יש מספר קבוצות (תנועת נאמני הר הבית וקבוצות דומות) המבקשות לחדש את קורבן הפסח או לכל הפחות להיות מוכנים ומזומנים לקיימו שמא תשתנה המציאות בכל יום. מכיוון שאין צורך בבית מקדש בנוי, על פי ההלכה ש"מקריבין אף על פי שאין בית", הרי שהמניעות ההלכתיות להקריב את הקורבן אינן כה גדולות. בכל שנה מבקשות הקבוצות הללו אישור ממשטרת ישראל להקריב את קורבן הפסח, ונענות בשלילה.
פעולות אלה זכו בהתחלה לתמיכה של חלק קטן מהממסד הרבני ושל מיעוט בציבור הדתי בלבד, אם משום הבעיות ההלכתיות הכרוכות בהקרבת קורבן פסח בימינו, ואם משום השקפת עולם האומרת שאין לחדש את הקורבנות כל זמן שאין נכונות לכך מצד הציבור הישראלי. במרוצת השנים התרבתה התמיכה לאחר שרבנים נוספים הביעו את הסכמתם לחידוש קורבן פסח בהם הרב אריה שטרן, רבה של ירושלים, ורבנים נוספים.
בנוסף, משטרת ישראל יוזמת מעצרים נגד יהודים מחשש שהם עלולים להקריב קרבן פסח, בטענה שקיום המצווה עלול להפר את הסדר הציבורי[57]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
