Loading AI tools
פוליטיקה ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפוליטיקה הישראלית כוללת תנועות, מפלגות וארגונים רבים. האידאולוגיה השולטת בישראל היא הציונות, ומרבית המפלגות במדינה מציינות את ערכיה כבסיס למצעיהן. הגושים הפוליטיים העיקריים בפוליטיקה הישראלית ובכנסת בפרט משויכים לזרמים האידאולוגיים של הימין, המרכז והשמאל. חלוקה זו אמנם דומה לפוליטיקה במדינות רבות בעולם – אך בישראל יש לה משמעויות ויישומים ייחודיים. ובדומה בחברות ומדינות בעולם, משתנה מעת לעת משמעות המונחים בציבוריות ובתקשורת בישראל.
בנוסף לשלושת הגושים המרכזיים וגם במקביל להן, קיימות קבוצות סקטוריאליות באוכלוסייה: חילונים, מסורתיים, דתיים לאומיים, חרדים, עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, ערבים, דרוזים, בדואים ועוד. אל חלוקה זו נוספה גם החלוקה העדתית ההולכת ומיטשטשת בקרב היהודים: למזרחים ולאשכנזים.
התגבשות הזרמים הפוליטיים בישראל החלה עוד בתקופת היישוב בשנות ה-20 של המאה ה-20, בדמותם של תנועת העבודה, הציונות הדתית, החוגים "האזרחיים" (כגון הציונים הכלליים) והרוויזיוניסטים.
השיח הפוליטי בישראל נע בעיקר סביב הציר הביטחוני-מדיני, זאת בניגוד למדינות אירופה שם החלוקה היא בעיקר על פי העמדות בתחום הכלכלי-חברתי. לפי הציר הזה מוגדרים גם מחנות השמאל והימין בכלל. החלוקה בין שמאל וימין בפוליטיקה הישראלית נעשית בעיקר לפי הפרמטרים הבאים: היחס למעמד שטחי יהודה ושומרון והיישובים שבהם, תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ביחס לכלכלה, יחסי דת ומדינה ובחלוקת המשאבים הכלכליים של המדינה.
בנושא המדיני-ביטחוני נחלקים הגושים הפוליטיים לפי עמדתם כלפי מעמד יהודה ושומרון, ההתנחלויות ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני.
הימין הישראלי תומך בסיפוח, בין אם מלא או חלקי, של יהודה ושומרון, אך ישנה הסכמה כמעט מלאה וגורפת בימין הישראלי שיש לספח בקעת הירדן לישראל. ביחס לפלסטינים בשטחי A ו-B, הדעות נעות בין הרחבת האוטונומיה לתושבים ועד פירוק הרשות הפלסטינית. הימין מתנגד להקמת מדינה פלסטינית, התנגדות שמנומקת בסיבות לאומיות, כמו אי-הכרה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, וביטחוניות, כמו הטענה שהקמת מדינה כזאת מהווה איום קיומי ממשי על קיומה של מדינת ישראל ופגיעה קשה בביטחונה. הימין הישראלי דוגל בבניית התנחלויות, בין בגושי ההתיישבות ובין מבודדות, ורואה בהן מימוש זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל וגם כמימוש של מצוות יישוב ארץ ישראל.
השמאל הישראלי, לעומת זאת, תומך בנסיגה ברמה מסוימת מהשטחים, בחלקו היותר קיצוני גם תומך בנסיגה מלאה ומיידית לקווי 1967. השמאל מתנגד להתנחלויות המבודדות, אך מקבל ברובו את אלו השוכנות בגושי ההתיישבות המסודרים. מהלכים אלו מנומקים על ידי השמאל הציוני בכך שהתבססות אזרחית ביהודה ושומרון עלולה לסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לסכל את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ולפגוע במדינה ביטחונית, מדינית ואף כלכלית. ישנם פלגים בשמאל היותר קיצוני בהם נובעת ההתנגדות מהדעה שההתנחלויות גורמות להפרת זכויות האדם של הפלסטינים. דעה זאת מובאת על ידי ארגוני שמאל שונים, אשר רואים בהתנחלויות, יחד עם מהלכים נוספים של ישראל בשטחים, עוולות במסגרת מה שמכונה בפיהם הכיבוש הישראלי.
העמדה הבסיסית של השמאל היהודי בישראל מושתתת על הכרה בזכויות הפלסטינים בארץ. על פי תפיסת השמאל, יש להביא לאיזון בין זכותם של הפלסטינים וזכותם של היהודים על הארץ. מחנה השמאל דוגל ברובו הגדול בפתרון שתי המדינות ובחתירה לפשרה עם הפלסטינים הכוללת הקמת מדינה פלסטינית אשר במקרים רבים, כולל גם פינוי של מתנחלים בהסכמה או בכוח, ובמיעוטו הקיצוני יותר תומך בפתרון מדינה אחת דו-לאומית.
העמדה הבסיסית של הימין היהודי מתבססת על זכותם של היהודים על ארץ ישראל (מסיבות דתיות או היסטוריות או בשל הצורך בהבטחת קיומה של מדינת ישראל). גם הימין, בחלקו, חותר לפשרה עם הפלסטינים ולשם כך מוכן לוויתורים גדולים לעומת עמדותיו המקוריות (אם כי הוויתורים המוצהרים של הימין פחותים, בדרך כלל, במידה רבה, מאלה של השמאל). נכונותם של חוגי ימין רבים לוותר על חלקים מארץ ישראל אינה מתבססת על זכות של הפלסטינים על ארץ ישראל אלא על צורך ליישב את הסכסוך עמם. חלק אחר בימין, בעיקר בימין הדתי מאמין בעיקרון ארץ ישראל השלמה. בימין דעות וגישות שונות לעניין זה, ביניהן מתן אוטונומיה לפלסטינים או הפיכתם לאזרחים ירדנים ועד כדי הסכמה ל"שתי מדינות לשני עמים" (אם כי לא כ"משאת נפש"). בימין הרדיקלי (ובעבר גם בשמאל הסוציאליסטי) מוצע גם טרנספר של הפלסטינים, בהסכמה או בכוח. בגלל החשדנות הרבה של הימין כלפי הפלסטינים וכוונותיהם האמיתיות, הימין שם דגש על משא ומתן זהיר.
הימין מתנגד לגישה הטוענת כי הטרור הערבי נובע מ"ייאוש מהתהליך המדיני" או כתוצאה מהכיבוש ביהודה ושומרון והמצור על עזה היות שהטרור התקיים גם הרבה הרבה מלפני הכיבוש ולפני המצור על עזה.
לדידו, הטרור הערבי נובע מחוסר השלמתם של הערבים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית במזרח התיכון הערבי-אסלאמי ויתקיים כל עוד לערבים יש זיק של תקווה שבאמצעות כוח ואלימות הם יצליחו להשמיד את ישראל ולסלק את היהודים מארץ ישראל. לגישת הימין, הדרך להפסקת הטרור צריכה להיות הקמת "קיר ברזל" וגדיעת התקווה הערבית להשמדת ישראל, וזאת על ידי שלילת נסיגות משטחים בשליטת ישראל והגברת הבנייה וההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ, ובפרט ביהודה ושומרון, ובמקביל חיזוק צה"ל והההרתעה האסטרטגית. לפיכך, הימין דוגל בדיכוי הטרור בכוח צבאי ובפרט בסיכולים ממוקדים כנגד מחבלים מכל הדרגים ובהריסת בתי מחבלים. חלקים בימין דוגלים גם בעונש מוות למחבלים ובגירוש משפחות מחבלים כדי לחזק את ההרתעה נגד "טרור יחידים".
הימין הציוני דוגל בהתיישבות בשטחים, ואילו השמאל תומך בפירוק חלק מההתנחלויות או אף את כולן באשר הן ומסירת השטחים לידי הפלסטינים. מיעוטו של השמאל הציוני וכל השמאל הרדיקלי (ורוב הערבים, שמאל וימין כאחד) תומכים בפירוק כל ההתנחלויות. בעבר הימין החילוני דגל ברעיון ארץ ישראל השלמה, אולם כיום מטרה זו היא נחלתו הכמעט בלעדית של הימין הדתי, בעוד הימין החילוני ברובו מוכן להכיר בפשרה טריטוריאלית כלשהי. כיום, רוב הימין המתון ומחנה המרכז בישראל תומכים בהשארת רוב ההתנחלויות (ובעיקר גושי ההתיישבות הגדולים וההתנחלויות אשר קרובות לקו הירוק) תחת ריבונות ישראלית. גם השמאל אינו אחיד בגישתו להתנחלויות: בעוד חוגי שמאל מסוימים קוראים לחתירה למשא ומתן עם הפלסטינים בנושא השטחים, חוגי שמאל אחרים קוראים לפינוי מלא של ההתנחלויות גם ללא הסכמה בצד הפלסטיני.
נושא יחסי דת ומדינה מציף מחלוקת הקשורה להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המחלוקת נוגעת למתחים שבין שני מרכיבי ההגדרה, ולשאלה האם יש להגדיר את המדינה כיהודית במובן הדתי של המילה, או במובן הלאומי בלבד. בסוגיות דת ומדינה החלוקה היסודית אינה לימין ושמאל אלא לחילונים ודתיים. רוב החילונים תומכים בביטול חוקים דתיים, לעומת רוב הדתיים התומכים בשימורם.[1] עמדה דתית רדיקלית תומכת בחקיקה דתית עד כדי הפיכת המדינה למדינת הלכה, במטרה לחזק את זהותה היהודית של המדינה. ומנגד, עמדה רדיקלית חילונית תומכת בהפרדת דת ומדינה וביטול הסטטוס קוו.
בישראל אין חפיפה מובהקת בין העמדה המדינית לזו הכלכלית ועניין זה נתפס כמורכב מאוד מכיוון שאינו מתואם בהכרח אחד עם השני וגם משום שמדובר בשני נושאים שונים בתכלית. ככלל השמאל הישראלי תומך בהרחבת מעורבות הממשלה במשק והרחבת מדינת הרווחה. עמדותיהן נעות מסוציאל-דמוקרטיה ועד קומוניזם. בקרב השמאל הרדיקלי, הן הציוני והן הלא-ציוני ישנם המחזיקים בעמדות מרקסיסטיות.[2] רבים בימין קוראים גם הם להרחבת מדינת הרווחה ומעורבות הממשלה במשק.
רוב תנועות המרכז (כמו שינוי, המפלגה הליברלית הישראלית, יש עתיד ואחרות) ורוב תנועות הימין (כמו הליכוד והציונות הדתית) נוטים יותר לליברליזם כלכלי ומאמינים בשוק חופשי פתוח ומתפתח המאפשר לעוד ועוד חברות לפעול בו ושהוא גם בעיקר מתבסס על יזמות והיי-טק תוך הפחתת הרגולציה הממשלתית על הכלכלה, החברות והעסקים הקטנים והבינוניים.
להלן החלוקה המקובלת לזרמים הפוליטיים העיקריים בארץ. החלוקה על פי קווים אלה נובעת מההתפלגות הקואליציונית שבאופן היסטורי נחלקת בין גוש ה"ימין", בהובלת הליכוד, לבין גוש ה"שמאל", בהובלת העבודה, עם ניסיונות חוזרים ונשנים של מפלגות שונות ליצור "מרכז" יציב (קדימה, כחול לבן). עם זאת, ערכי היסוד של ציונות ודמוקרטיה משותפים לגוש ה"מרכז" ולרובם המכריע הן של גוש ה"שמאל" והן של גוש ה"ימין". מרבית החברה הישראלית חלוקה בדרכי מימושם של אותם ערכי יסוד. לעומת זאת, האגפים הרדיקליים בימין ובשמאל עשויים להתנגד לציונות, לדמוקרטיה, או לשני הערכים גם יחד, מתוך נשיאת ערכי יסוד אחרים (כגון לאומנות יהודית, לאומנות ערבית, פוסט-ציונות, או חרדיות).
ערך מורחב – ימין פוליטי בישראל
הימין בישראל דוגל בלאומיות יהודית, ומאוחד בעיקרון שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת העם היהודי. הימין מכונה על ידו המחנה הלאומי. בעוד על אופייה הדתי של המדינה ועל אופייה הדמוקרטי יש דעות שונות, החל מהפרדת הדת מהמדינה ודמוקרטיה ליברלית, עבור במדינה יהודית ודמוקרטית ועד מדינת הלכה, יש הסכמה שעל ישראל לשמור על אופייה היהודי-לאומי ושלילה מוחלטת של כל טענה כלפי ישראל לוותר על אופייה היהודי וסמליה. הימין תומך במשא ומתן זהיר עם הערבים. כמו כן, חלק ניכר מהימין תומך בארץ ישראל השלמה ובהתנחלויות ביהודה ושומרון.[3] מבחינה חברתית-כלכלית הימין תומך בגישות שונות, ממדינת רווחה ועד כלכלת שוק.
מפלגת הימין הגדולה בישראל היא מפלגת הליכוד, על גלגוליה השונים, לאחר שתנועת החרות התאחדה עם המפלגה הליברלית הישראלית ועם מספר מפלגות ימין אחרות. התנועה מייצגת את חזונו של זאב ז'בוטינסקי ודרכו של מנחם בגין למדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית המבוססת על זכותו של עם ישראל על כל ארץ ישראל, ומציגה עצמה כחלופה למפלגות המרכז-שמאל גם בתפיסתה הכלכלית התומכת בכלכלת שוק.
מפלגות ימין נוספות בישראל הן הציונות הדתית, עוצמה יהודית, תקווה חדשה וישראל ביתנו, המפלגות החרדיות שס ויהדות התורה גם נחשבים כמשתייכים לגוש הימני, מחנה הימין מתאפיין בגישה ניצית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי, הוא מאמין שהערבים אינם מעוניינים בשלום אמת וכל הדיבורים על הסכם הם הונאה שמטרתם להחליש את ישראל ולהקים בסיסי טרור קדמיים בשטחים. לפיכך, הם מאמינים בגישה תקיפה כנגד הטרור הפלסטיני והתנגדו להסכמי אוסלו, אותם הם ראו כתרמית ערבית. הימין סבור שאפשר למגר את הטרור באמצעות פעולות צבאיות ותמך במבצעים דוגמת חומת מגן[4][5] וכן במדיניות הסיכולים הממוקדים. רוב הימין תמך בארץ ישראל השלמה ומתנגד לעקירת התנחלויות, אולם בתנאים שנוצרו בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 מוכנה מפלגת הליכוד, המפלגה הגדולה בימין, לפשרה טריטוריאלית, אך מתנגדים לחלוקת ירושלים.[6]
רוב הדתיים הלאומיים נוטים באופן מובהק לימין, כאשר בציונות הדתית יש מספר זרמים: הקיבוץ הדתי, הזרם הממלכתי, חרדים לאומיים והזרם הרדיקלי יותר (המכונה לעיתים נוער הגבעות). כמו כן, חלק מבני הציונות הדתית (כ-15%) הם תושבי ההתנחלויות ותומכים בתנועת גוש אמונים. בציונות הדתית פועל גם זרם של שמאל-דתי (המזוהה פוליטית עם מפלגת מימד ותנועת ציונות דתית ריאלית), אך מדובר בזרם קטן יחסית. המפד"ל, מפלגת דתית-לאומית שייצגה הלכה למעשה את הציונות הדתית, הייתה בעבר מפלגת מרכז-שמאל, בעלת ברית של מפא"י ושל מפלגת העבודה הישראלית. אולם בעשורים האחרונים, כשההיבטים המדיניים זכו להדגשה יתרה בפוליטיקה הישראלית, נוצר פער בין המפלגות והמפד"ל מצאה עצמה בין מפלגות הימין, על רקע היותה תומכת בהתיישבות בארץ ישראל כולה ומתנגדת בנחרצות לכל ויתור טריטוריאלי, תהליך ששיאו בריצה המשותפת עם מפלגת האיחוד הלאומי.
כיום את הציונות הדתית מייצגות מפלגת הציונות הדתית, שמתנגדת למדינה פלסטינית[7] ודוגלות בהיותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שהיא מדינת העם היהודי. הזרם הרדיקלי (הלא-בהכרח דתי, אם כי רוב תומכיו דתיים וכן יו"ר המפלגה איתמר בן גביר דתי) מיוצג על ידי מפלגת עוצמה יהודית שתומכת בטרנספר כפתרון לסכסוך.
ככל הנראה, רוב הימין בארץ הוא בעל נטייה מסורתית ופרו-שמרנית, אם כי יש מחנה ימין נרחב שהוא חילוני מובהק שמבוסס בין היתר על ציבור גדול של עולים מברית המועצות לשעבר שלמרות נטייתם לחילוניות הם ימניים יותר משאר האוכלוסייה.[8] מפלגות ימין חילוניות בנוסף לליכוד הן ישראל ביתנו ובעבר גם צומת, חרות - התנועה הלאומית והתקווה - מפלגה ציונית לאומית.
מבחינה כלכלית רוב מפלגות הימין תומכות בקפיטליזם[9] וליברליזם כלכלי בעוד שחלקים בהן תומכים בשילוב של כלכלת שוק עם מדינת רווחה ומדיניות קצבאות המסייעת לחלשים. בייחוד התבלטו מפלגות הציונות הדתית בעמדות סוציאל-דמוקרטיות מובהקות.[10]
בתחום שהוא חוץ פרלמנטרי, הימין מיוצג על ידי תנועות ועמותות כגון מועצת יש"ע, גוש אמונים, ישראל שלי, הפורום המשפטי למען ישראל, חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ושלל תנועות אחרות. היו גופי ימין שהשתתפו במחאות על מדיניות הממשלה כמו המחאה נגד תוכנית ההתנתקות. ארגון אם תרצו (המגדיר את עצמו מרכז ומוגדר כימין בעיני אחרים) פועל בין היתר נגד הקרן החדשה לישראל. קרן תקווה מממנת גופי ימין שונים.
לצד הימין המתון, פועלים בישראל מספר תנועות ופלגים של הימין הרדיקלי. הללו תומכות בפתרונות רדיקליים ביחס לאוכלוסייה הערבית, כגון גירושם מתחומי ארץ ישראל למדינות ערב, טרנספר, עידוד הגירתם או השארתם ללא אזרחות ולגבי הערבים היושבים בכפרים הנמצאים ליד הקו הירוק והגבול עם הרשות הפלסטינית המכונים "המשולש" יש המאמינים כי צריך למסור את כפרים אלו ואוכלוסייתם לשליטה פלסטינית במסגרת תוכנית חילופי שטחים תמורת ההתנחלויות וגם כדי להיפטר מהם דמוגרפית במדינת ישראל היהודית.
הימין ידע עליות ומורדות במהלך השנים האחרונות ובהם הגיע לשפל עם 32 מנדטים בימי הכנסת ה-17 (אז יוצג על ידי הליכוד, ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי-מפד"ל) ולשיא עם 56 מנדטים בימי הכנסת ה-24 (מיוצג על ידי הליכוד, ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו והציונות הדתית) ובימי הכנסת הכנסת ה-25 (מיוצג על ידי הליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית, ישראל ביתנו, מפלגת נעם והימין הממלכתי).
ערך מורחב – שמאל פוליטי בישראל
פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא מפלגות חדשות וישנות שצריך להוסיף/להסיר או לאחד.
השמאל בישראל, אשר נקרא בעבר "מחנה הפועלים" בשל זיקתו החזקה לסוציאליזם, הונהג בעבר על ידי מפלגת העבודה (בפרט כמפא"י) על גלגוליה השונים אשר ייצגה את הכלכלה הסוציאליסטית, ובשנות ה-90 של המאה ה-20 הובילה את תהליך אוסלו. מחנה זה, הכולל בכנסת גם את חד"ש (ועד כינון הכנסת ה-25 כלל גם את מרצ), דוגל בגישה יונית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי ומאמין שוויתורים מצד ישראל יביאו להסכמי שלום והם הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך. השמאל מעדיף קידום משא ומתן דיפלומטי, גם אם הוא כרוך ב"וויתורים" מצד ישראל אפילו אם וויתורים אלה הם חד צדדיים (שבעיני חלקם אינם נחשבים לוויתורים), על פני פעולות צבאיות, ומתנגד לנוכחות הישראלית בשטחים או ברובם. כלומר, השמאל תומך בוויתורים טריטוריאליים ובפינוי רוב ההתנחלויות (או אף כולן) ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה.
בהיבט המדיני, השמאל בארץ מתחלק בין שמאל ציוני התומך בציונות לבין השמאל הרדיקלי, שמתנגד לציונות ורואה בה תנועה שנישלה את העם הפלסטיני מאדמתו. השמאל הציוני תומך בעיקרון שתי המדינות לשני העמים וסבור שכך יתאפשר לשמר בה את הרוב היהודי מבלי לפגוע בזכויותיה של האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש ובעזה. לדעתו של השמאל הציוני, עיקרון שתי המדינות חיוני לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, תוך שמירה על הלגיטימציה הבינלאומית שלה. כמו כן, השמאל הציוני סבור שעקרון שתי המדינות הוא צעד הכרחי לשם כינון שלום בעתיד עם העולם הערבי. לעומת זאת, רובו של השמאל הרדיקלי היהודי דוגל בביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינה נייטרלית מבחינה לאומית, בין אם לאחר חלוקתה קודם לכן לשתי מדינות או בהפיכתה למדינה דו-לאומית על כל שטחי ארץ ישראל. השמאל נוטה לליברליזם בנושאי חברה, דת ומדינה. הוא תומך בהפרדת דת ומדינה וחופש מדת. הוא בעד שוויון זכויות לבני מיעוטים (לרבות מיעוטים על רקע מגדר מיני, כגון הלהט"ב). בנושאי כלכלה קיימת קשת של דעות בחוגי שמאל שונים, בין קומוניזם לסוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה. כך מרצ מזוהה כמפלגה הדוגלת במדיניות רווחה כלכלית, והפרדת הדת מהמדינה. בנוסף, היא מקדמת מדיניות לחיזוק זכויות מיעוטים כגון ערבים אזרחי ישראל, נכים, פליטים לא יהודים (כגון עובדים זרים) וקהילת הלהט"ב. גוש השמאל הלך וקטן במהלך העשורים האחרונים, ובכנסת ה-25 מונה בסה"כ 8 מנדטים בלבד של המפלגות חד"ש והעבודה.
אחד מארגוני השמאל החוץ-פרלמנטריים הוותיקים הוא "שלום עכשיו", הפועל לסיום הכיבוש ולגיוס תמיכה ציבורית לכך וסבור שצעדים אלה יביאו לקידום השלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב. הארגון מתרכז בעיקר בפעילות נגד ההתנחלויות. עוד ארגונים שפועלים לקדם הסכם מדיני עם הפלסטינים הם יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין והמפקד הלאומי של עמי אילון. לצדם פועלים עשרות ארגוני שמאל וכמה ארגוני שמאל רדיקלי קטנים, כאשר רבים מהם מתעסקים בעיקר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקרן החדשה לישראל תומכת ומממנת ארגוני שמאל רבים.
ערך מורחב – מרכז פוליטי בישראלהמרכז הפוליטי מנסה להציג חלופה פוליטית לגושי הימין והשמאל המסורתיים ומציג השקפות ודיעות המאפיינות את שני המחנות.
המרכז הפוליטי משלב את חוסר האמון של הימין בנכונות של הפלסטינים לשלום עם הטענה של השמאל שיש לצמצם את הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון. כתוצאה מכך, אף על פי שהמרכז תומך בהמשך משא ומתן זהיר עם הערבים הוא תומך בפעולות חד-צדדיות כגון גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות לצד המשך הפעולות הצבאיות (כגון סיכולים ממוקדים) ללחימה בטרור. רוב מפלגות המרכז מתנגדות לחלוקת ירושלים ותומכות בהשארת גושי ההתיישבות תחת ריבונות ישראלית בכל הסדר מדיני עם הפלסטינים. מבחינת אופי המדינה המרכז תומך בציונות ובישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומדינת העם היהודי אך בדרך כלל דוגל בחילוניות.
מבחינה כלכלית, המרכז הוא ליברלי וחלקו תומך בכלכלה חופשית ובעל גישה קפיטליסטית בעוד אחרים תומכים במדינת רווחה. נושא חשוב של חלק ממפלגות המרכז בישראל במאה ה-21 הוא נושא גיוס בני ישיבות לשירות צבאי ולאומי ויישום תוכנית לימודי הליבה במוסדות החינוך החרדיים. מספר מפלגות מרכז מיתגו את עצמן כ"מפלגות של מעמד הביניים" המהווה את רוב הציבור הישראלי.
עד הבחירות לכנסת השבע עשרה, גוש המרכז בכנסת היה קטן, מספר חבריו לא עבר את 15 המנדטים ומפלגות מרכז נטו להתפורר תוך פחות משתי קדנציות (לדוגמה: ד"ש, הדרך השלישית, מפלגת המרכז ומפלגת שינוי). מפלגות מרכז אחרות התמזגו עם שתי המפלגות הגדולות, כמו יחד (מפלגתו של עזר ויצמן, התאחדה עם המערך ב-1987), תל"ם (ה"תנועה להתחדשות ממלכתית" של משה דיין, התפלגה למערך ולליכוד), ליברלים עצמאיים (שהתפרקה עם כישלון המערך ב-1977) והציונים הכלליים (שהתאחדה עם מפלגות נוספות לגח"ל ובסוף נטמעה בליכוד). בעקבות השינויים הפוליטיים הדרמטיים שהתרחשו בישראל (ושזכו לכינוי "המפץ הפוליטי") לאחר פירוק הליכוד והקמת קדימה על ידי אריאל שרון, זכה גוש המרכז בבחירות לכנסת השבע עשרה למספר שיא של 36 מנדטים שיוצגו על ידי קדימה ומפלגת הגמלאים. קדימה, אשר הורכבה בעיקר מיוצאי מפלגת העבודה והליכוד, החזיקה בראשות הממשלה בשנים 2006–2009. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל שבה מפלגת השלטון לא הייתה הליכוד או מפלגת העבודה אלא מפלגת מרכז. לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה רשם גוש המרכז ירידה בכוחו ל-28 מנדטים, כולם מיוצגים על ידי קדימה. בהמשך גוש המרכז בכנסת ה-18 עלה ל-33 מנדטים עקב הפילוג במפלגת העבודה ויצירת מפלגת העצמאות שהשתייכה למרכז הפוליטי. בבחירות לכנסת ה-19 התרסקה קדימה לשפל של 2 מנדטים ואת מקומה תפסו מפלגות "יש עתיד" ו"התנועה". בבחירות לכנסת ה-20 רצה "התנועה" ביחד עם מפלגת העבודה הישראלית ואת המרכז ייצגו מפלגות "יש עתיד" ו"כולנו", שגרפו ביחד 21 מנדטים. בבחירות לכנסת ה-21 קמו המפלגות המרכז-ליברליות: "חוסן לישראל" (של בני גנץ), תל"ם ("תנועה לאומית-ממלכתית" של משה יעלון), ויש עתיד (בראשות יאיר לפיד) והתאחדו לרשימת מרכז משותפת: כחול לבן, במטרה להחליף את השלטון בישראל. המפלגה זכתה ב-35 מנדטים. בכנסת ה-22 ירד גוש המרכז ל-33 כשמיוצג כולו על ידי כחול לבן, בכנסת ה-23 לאחר הפילוג במפלגת כחול לבן גוש המרכז ירד ל-31 מנדטים כשהוא מונה את המפלגות כחול לבן ויש עתיד – תל"ם, בכנסת ה-24 ירד גוש המרכז ל-24 מנדטים המיוצגים על ידי כחול לבן ויש עתיד ובכנסת ה-25 עלה ל-32 מנדטים כשהוא מונה את המפלגות יש עתיד וכחול לבן חוסן לישראל (חלק מתוך המחנה הממלכתי). מפלגת המרכז הגדולה ביותר (נכון לשנת 2024) היא יש עתיד, שלה 24 מנדטים בכנסת ה-25, יש שיראו את יש עתיד כשמאל מרכז.
גם חלק מהמפלגות שאינן מזוהות כימין או שמאל נחשבות למפלגות מרכז. לדוגמה: מפלגת הגמלאים התמקדה בנושאי פנים ונכנסה לכנסת-17 עם שבעה מנדטים והייתה בממשלה-31. מפלגה זו נחשבת מרכז בתחום המדיני, אך תחום זה לא מרכז פעילותה.
המפלגות החרדיות (מיוצגות נכון ל-2024 על ידי ש"ס ויהדות התורה המורכבת מדגל התורה ואגודת ישראל). נחשבו הרבה שנים כ"לשון מאזניים" כי הן ישבו בממשלות ימין אך ישבו גם בממשלות השמאל והמרכז. מפלגות אלו פועלות אך ורק על-פי רבניהן (בהנהגת מפלגת 'ש"ס' עומדת מועצת חכמי התורה, בהנהגת דגל התורה עומדת מועצת גדולי התורה (מועצג"ת), מכונה בהגה ליטאית "המויעצ'ס" ולאגודת ישראל יש מועצת גדולי התורה משלה). המפלגות מתנגדות להפרדת דת ומדינה ושמרניות מאוד בנושאי צביון המדינה והחברה. הן מתנגדות לגיוס בחורי ישיבה ולכל פגיעה אחרת ב"עולם הישיבות". מפלגות אלה תומכות במדינת רווחה והגדלת הקצבאות לחלשים בחברה. מפלגות אלו אינן נוטות להתמקד בענייני חוץ וביטחון ועיקר עיסוקן בשמירה על הגנת התקציבים והשירותים החברתיים של האוכלסיות המוחלשות, וכן מימון החינוך הדתי ושירותי הדת ובחקיקה דתית שתדגיש את זהותה היהודית של המדינה, מתוך שאיפה לשוויון זכויות מלא לציבור החרדי אותו הם מייצגים. סיעת יהדות התורה מייצגת את רוב הציבור החרדי האשכנזי ואילו מפלגת ש"ס, שהוקמה על ידי הרב עובדיה יוסף, מייצגת את הזרם הספרדי ביהדות ובין תומכיה נמנים חרדים מהזרם הספרדי אך גם מסורתיים רבים מעדות המזרח. בעבר פעלה בכנסת פועלי אגודת ישראל אשר התמזגה עם אגודת ישראל, כיום המפלגות החרדיות נחשבות לחלק מגוש הימין.
העולים מדינות ברית המועצות לשעבר נוטים ברובם לימין במישור המדיני, וחשובה להם הפטריוטיות של המנהיג והקשיחות שהוא מפגין כנגד הטרור. ברם, בנושאי תרבות, דת וכלכלה רובם ליברלים, ותומכים בשוק חופשי ובהפרדת דת ומדינה.
מאז העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים היו שלוש מפלגות מרכזיות ברחוב הרוסי: ישראל בעלייה בראשות נתן שרנסקי, שקיבלה בבחירות 1996 7 מנדטים, ולימים התרסקה ונטמעה בליכוד; ישראל ביתנו, בראשות אביגדור ליברמן שהגיעה ל-15 מנדטים בבחירות לכנסת ה-18, והפכה למפלגה השלישית בגודלה כאשר קיבלה קולות רבים מחוץ למגזר הרוסי; והבחירה הדמוקרטית בהנהגת רומן ברונפמן, שרצה יחד עם מרצ ואיננה פעילה יותר (נכון ל-2024).[11]
כיום, רק מפלגת ישראל ביתנו הימנית, מזוהה עם העלייה הרוסית.
מאז קום המדינה ועד היום, פעילות בישראל ומיוצגות בכנסת מפלגות המייצגות את ציבור הבוחרים הערבי. עד הבחירות לכנסת העשירית לא היה ביטוי מהותי לעמדות הפוליטיות עצמאיות של הציבור הערבי – רוב הבוחרים הערביים הצביעו למערך או למפלגות ערביות דוגמת קידמה ופיתוח, שהיוו רשימות לוויין של המערך ופעילותן בכנסת תואמה ולמעשה הוכתבה על ידי המערך, ובכך הן שיתפו פעולה עם הממסד היהודי-ציוני (הן גם בדרך כלל נטלו חלק בקואליציה אך לא בממשלה), בעוד מיעוט משמעותי של הבוחרים הצביע לרשימה המבוססת על המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י/רק"ח/חד"ש) שהנהגתה באותה התקופה הייתה יהודית-ערבית, ואשר מדיניותה הייתה כפופה למדיניות ברית המועצות. החל מהכנסת האחת עשרה היה בכנסת ייצוג לקולות פוליטיים עצמאיים מתוך הציבור הערבי הישראלי: ניצני לאומיות פלסטינית חילונית בדמות הרשימה המתקדמת לשלום בראשות פעיל אל-ארד לשעבר מוחמד מיעארי, כמו גם ראשיתו של תהליך נטישת המערך מצד הציבור המוסלמי המסורתי (בעיקר בעקבות תחילת האינתיפאדה הראשונה) עם הקמת המפלגה הדמוקרטית הערבית של חה"כ עבד אל-והאב דראושה. במקביל, וביתר שאת בעקבות קריסת הגוש הסובייטי, "חד"ש" התאימה את עמדותיה ופעילותה לשיח הפוליטי הפנים-ערבי. מאז הבחירות לכנסת הארבע עשרה ניתן לזהות גוש מפלגות ערביות אשר זוכות לרוב המכריע של קולות הבוחרים הערבים. השפעתן של המפלגות הערביות על השיח הפוליטי בישראל הייתה זניחה בין אם שיתפו פעולה עם הממסד ובין אם התנגדו לו ואף התריסו כנגדו. עם זאת, ככל שהתגבר הקול הפוליטי הערבי העצמאי, אשר מתנגד למדיניות ישראל בשטחים, לציונות ולאופייה היהודי של מדינת ישראל, ותומך במאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל, כך התחדדה תפישתם של רבים בציבור היהודי את המפלגות הערביות כעוינות את ישראל ואף תומכות טרור.
מאז שהתהווה גוש המפלגות הערביות ועד שנת 2021 הוא היה באופוזיציה והביע התנגדות לממשלה. עם זאת, ולמרות פער מהותי הנובע מהתנגדותן לציונות, הן תמיד ראו בשמאל הציוני רע במיעוטו בהשוואה לימין הישראלי, אותו ראו כמקדם סדר יום לאומי-יהודי. בהתאם לכך הן מרבות לשתף פעולה עם סיעות השמאל הציוני בכנסת בנושאים רבים, החל בתחומי מדיניות חוץ והתנהלות ישראל מול הפלסטינים ומדינות ערב, עבור ביחסי יהודים-ערבים בישראל ומעמד האזרחים הערבים, וכלה בתחומי כלכלה ורווחה. הדוגמה הבולטת ביותר לשיתוף פעולה שכזה הייתה בימי ממשלת ישראל העשרים וחמש, שזכתה לתמיכה עקבית של הסיעות הערביות בכנסת כמעט לכל אורך כהונתה, ואף נשענה על תמיכה זו כדי להבטיח רוב בכנסת. במהלך המשבר הפוליטי בישראל, רע"מ החלה לתמוך בשיתוף פעולה גלוי גם עם מפלגות הימין הציוני[12] ואף הצטרפה לממשלת ישראל השלושים ושש.
בעקבות שיתוף הפעולה עם השמאל הציוני, ובהינתן הדומיננטיות של השיח היהודי-ציוני בפוליטיקה הישראלית, המפלגות הערביות בישראל נחשבות בעיני רבים כגוש הומוגני של שמאל רדיקלי, ומסייעת לכך העובדה שבחלקן פעיל מספר מצומצם של חברים יהודים, כולם אנשי שמאל רדיקלי מובהקים. ברם, המפלגות הערביות מייצגות קשת עמדות שרובן אינו עולה בקנה אחד עם תפישות שמאל רדיקלי או שמאל בכלל, כאשר הפרמטר העיקרי עליו נחלקות המפלגות הערביות הוא חילון לעומת מסורת בחברה הערבית המוסלמית ברובה: הקוטב החילוני תומך בשיתוף פעולה בין-עדתי (מוסלמי-נוצרי-דרוזי-יהודי), בקידום מעמד האישה, בקידום השכלה מערבית ובשבירת המבנה החמולתי-פטריארכלי בחברה הערבית. הקוטב השמרני, הנשען רובו ככולו על אוכלוסייה מוסלמית (שמרנים בקרב הנוצרים ובעיקר בקרב הדרוזים לא בהכרח תומכים במפלגות הערביות), תומך במבנה החמולתי-פטריארכלי בחברה הערבית המוסלמית, תוך הקפדה על ערכי המסורת ודת האסלאם.
המפלגות החילוניות הן מק"י, הערבית-יהודית, שהיא הגרעין הדומיננטי בחד"ש, המהווה את המסגרת הפוליטית לכלל השמאל הערבי בישראל, ובל"ד, המקדמת אג'נדה לאומית פלסטינית חילונית. שתי המפלגות מתאפיינות בציבור פעילים ובוחרים רב-עדתי, כאשר הגיוון בולט במיוחד במק"י-חד"ש (בכנסת ה-20 מכהנים מטעם "חד"ש" חמישה ח"כים, מהם שניים בני העדה המוסלמית, אחת מהעדה הנוצרית, אחד מהעדה הדרוזית ואחד יהודי). עיקר המחלוקת בין מק"י-חד"ש ל"בל"ד" נסוב על היחס כלפי הרוב היהודי במדינה: "חד"ש" דוגלת בשיתוף פעולה משמעותי עם כוחות פוליטיים בציבור היהודי, ובכללו ארגונים ומפלגות בשמאל הציוני (ואפילו עם "ש"ס" בענייני כלכלה ורווחה), וכן בנכונות להתערבות המדינה לשם קידום ערכים מתקדמים בחברה הערבית. לעומת זאת, "בל"ד" מתעקשת על קו לאומי בדלני ואף מתריס, ורואה בשמאל הציוני כסות ליברלית ללאומיות היהודית המנשלת את העם הפלסטיני (חלק מאנשי "בל"ד" אף מפנים את עיקר ביקורתם דווקא לשמאל הציוני בשל כך), מתנגדת לשיתוף פעולה עם כוחות פוליטיים יהודיים שאינם מזדהים עם הלאומיות הפלסטינית (אך מקבלת בברכה פעילים יהודיים השותפים לדרכה), ומנהלת את מאבקה למען חילוניות וערכים מערביים בחברה הערבית כמאבק פנים-ערבי, ללא השענות על המדינה היהודית-ציונית. גם בתחום הכלכלי שתי המפלגות נבדלות זו מזו, כאשר מק"י-חד"ש נוקטת קו סוציאליסטי עקבי בהתאם לאידאולוגיה מרקסיסטית נטולת זיקה לאומית, בעוד "בל"ד" גוזרת את עמדותיה מתוך אינטרסים צרים של הציבור הערבי בישראל. בצד מפלגות אלה ניתן להזכיר גם את דעם, מפלגה טרוצקיסטית יהודית-ערבית אנטי-לאומית, שנמצאת באופן טבעי בקוטב החילוני של הפוליטיקה הערבית, ושמה את עיקר יהבה על זכויות עובדים. "דעם" התמודדה לכנסת בהתמדה מאז הבחירות לכנסת ה-14, אך בכולן גרפה אלפים בודדים של קולות, ומעמדה בפוליטיקה הערבית והישראלית בכלל נותר זניח.
המפלגות השמרניות פועלות באופן כמעט בלבדי בקרב הציבור הערבי-מוסלמי, בעיקר באוכלוסייה הכפרית והבדואית. מאז הכנסת ה-14, המפלגה הבולטת בקוטב השמרני היא הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הגוזרת את מדיניותה ישירות מדת האסלאם ומהמבנה הפטריארכלי המסורתי הדומיננטי באוכלוסיות אלה. המפלגה אומנם נוקטת קו לאומי פרו-פלסטיני מובהק בסוגיות מדיניות וביטחוניות, אולם לרוב נמנעת מלהתריס כנגד הממסד היהודי באופן שיסכן את מעמד הממסד המוסלמי במדינה, ואף מקיימת שיתוף פעולה פרלמנטרי עם המפלגות היהודיות החרדיות בנושאים בהם ישנה הסכמה בין ההנהגות השמרניות בשתי הדתות, לדוגמה התנגדות לקידום מעמד נשים במוסדות דת ומשפחתיות חד-מינית במדינה. במקביל לתנועה האסלאמית פעלו ופועלות מפלגות נוספות בעלות קו שמרני מתון יותר, כגון המפלגה הדמוקרטית הערבית והתנועה הערבית להתחדשות, וכן מפלגות קטנות נוספות או סיעות פורשים שהתמודדו מדי פעם בבחירות לכנסת ללא הצלחה. מפלגות אלה מבקשות לאזן בין ערכי המסורת הערבית-מוסלמית לבין ערכים מערביים, כמו גם בין הנאמנות לקו לאומי פלסטיני לבין פרגמטיזם ושיתוף פעולה נקודתי עם הממסד הישראלי לצורך אינטרסים ספציפיים של חלקים בציבור הערבי-מוסלמי. בעוד שהייצוג של הקו השמרני-מתון בכנסת מוגבל למדי (בדרך כלל ח"כ אחד או שניים, כחלק מבלוק טכני עם מפלגה אחרת, למשל הרשימה הערבית המאוחדת), הוא זוכה לביטוי משמעותי יותר בפוליטיקה המוניציפלית בקרב הציבור הערבי, בו רווחת מאוד תופעת ראשי הערים העצמאיים, שרבים מהם מובילים קו שמרני-מתון בענייני פנים וקו לאומי אך פרגמטי ביחסם למדינה.
בעקבות העלאת אחוז החסימה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ל-3.25%, רף המהווה כרבע מחלקם של הערבים בקרב בעלי זכות הבחירה בישראל, ועל-כן מסכן את סיכויי הגושים הפוליטיים הערביים השונים להיכנס לכנסת באופן עצמאי (רבים טוענים שרף זה נקבע בכוונה תחילה לדחוק חלק מהמפלגות הערביות מהכנסת), חברו המפלגות הערביות הראשיות לבלוק טכני בדמות הרשימה המשותפת. הרשימה זכתה להישג חסר תקדים של 13 מנדטים, כאשר בהתאם למפתח דירוג הרשימה, 5 מהח"כים משתייכים לחד"ש, 3 לבל"ד, 3 לרע"מ ו-2 לתע"ל. בבחירות לכנסת העשרים ושלוש, זכתה הרשימה ב-15 מנדטים.
במקביל למפלגות המייצגות את ציבור הבוחרים הערבי בכנסת, התקיימו ומתקיימות תנועות פוליטיות אשר מתנגדות להשתתפות בבחירות לכנסת ומחרימות אותן ואף שוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל, כמו התנועות הלאומניות אבנאא אלבלד ואל-ארד או הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. ככלל, היקף ההשתתפות בבחירות בקרב הציבור הערבי נמוך מאשר בציבור היהודי.
במישור המדיני-ביטחוני:
במישור הכלכלי-חברתי:
במישור גישות ליהדותה של מדינת ישראל:
במישור הלאומי:
במישור הדתי:
במישור המשטרי:
במישור אמונה:
הקבינט – המהפך – ממשלת אחדות לאומית (ישראל) – שלום – מלחמה – סיפוח יהודה ושומרון – המשבר הפוליטי – ממשלת מיעוט – חוק בדר-עופר – החוק הנורווגי – ממשלת חילופים – הסכם רוטציה
ערך מורחב – כינויי גנאי בשיח הפוליטי בישראלאו"ם שמום – גיס חמישי – צ'חצ'חים – הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם– ביביסטים
אהוד ברק, ההבדל בין שמאל לימין - כמו בין מאמצי האבולוציה למכחישיה, באתר הארץ, 12 במאי 2017
ישראל, פוליטיקה וממשל, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
