Loading AI tools
חג יהודי שחל באמצע חודש אדר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פּוּרִים הוא אחד מחגי ישראל, הנחוג ברוב המקומות בי"ד באדר ("פורים דפרזים"), ובערים מוקפות חומה בט"ו באדר ("פורים דמוקפים" או "שושן פורים"). החג נקבע כיום הודאה לאלוהים, מכיוון שעל פי המסורת היהודית בחג זה ניצלו היהודים באימפריה הפרסית מרצח עם שזמם לבצע בהם המן האגגי, המשנה למלך אחשוורוש.
 | |
| תפילת על הנסים לפורים | |
| סוג |
חג ציבורי  |
|---|---|
| סיבה | סיכול תוכניתו של המן האגגי להשמיד את כל יהודי האימפריה הפרסית בי"ג באדר, כפי שמסופר במגילת אסתר.[1] |
| סמלים | קריאת מגילת אסתר, מתנות לאביונים, משלוח מנות, שתיית יין, רעשנים, תחפושות ומסכות, אוזני המן |
| מתקשר עם | תענית אסתר המצוינת יום לפני פורים |
| מועד | |
| תאריך |
פרזים: י"ד באדר
ה'תשפ"ה |
  | |
מקור המסורת במגילת אסתר, על פיה נקרא החג על שום ה"פּוּר"[2] (גורל) שהטיל המן כדי לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים.[3] בעקבות רצף אירועים המתוארים במגילה, התהפך הגלגל, ובזכות אסתר סוכלה מזימתו של המן, שנתלה, והיהודים הם שהרגו באותו יום באויביהם. י"ג באדר, ערב פורים ויום הטבח המתוכנן, הוא יום תענית אסתר.
מצוות החג כוללות את קריאת מגילת אסתר בלילה וביום, מתנות לאביונים, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו ועריכת סעודת פורים שבה מקובל להשתכר "עד-דְלֹא-ידע".[4] החג מצטיין במאפייני השמחה שבו, לבישת תחפושות ומסכות, בדחנות והרעשה ברעשנים. כמו כן, מאפה מתוק שמקובל לאכול בתקופת החג הוא אוזן המן.
חג הפורים וחג החנוכה הם שני החגים המרכזיים ביהדות שהמקור להם אינו מהתורה, אלא מדרבנן. חגים אלו כלולים בשבע מצוות דרבנן. עם זאת, לחג הפורים תוקף גדול יותר מחג החנוכה (הנקרא "דברי קבלה") בשל היותו תקנה מזמן הנביאים הכתובה בתנ"ך.
ערך מורחב – מגילת אסתרעל פי הכתוב במגילת אסתר, נקבע החג לציון הצלת היהודים מהשמדה באימפריה הפרסית בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש הראשון. באותה עת שלטו הפרסים על חלקים נרחבים מיבשת אסיה.
על פי המסופר במגילה, המלך אחשוורוש גירש את אשתו המלכה ושתי, והחל לחפש מלכה חדשה בין בתולות הממלכה. הוא בחר לבסוף בהדסה, נערה יהודייה שהסתירה את דתה מפני המלך ואנשיו בעצת בן דודה מרדכי, והציגה עצמה בשם הנוכרי אסתר. באותו זמן המן האגגי, יועצו הקרוב של אחשוורוש, החל לנטור טינה למרדכי בשל סירובו להשתחוות בפניו. שנאתו של המן הניעה אותו "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" שחיו בכל ממלכת פרס ולקחת את רכושם. לשם כך, הוא ביקש את אישורו של המלך, והסביר לו כי:
יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, לְהָבִיא אֶל-גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ.
המלך נעתר לבקשה ופרסם כתב מלכות המורה על השמדת כל היהודים ביום י"ג באדר, יום שאותו בחר המן על ידי הטלת פור. מזימה זו סוכלה הודות לשורה של אירועים במעורבותם של אסתר ומרדכי, שהובילו במקום זאת להוצאתו להורג של הזומם, המן. על־אף שהמלך לא יכול היה לבטל את כתב ההשמדה, הוא הוציא פקודה חדשה המאפשרת ליהודים להתגונן ולעמוד על נפשם ביום המיועד.
באותו יום, י"ג באדר, הרגו היהודים כ-500 איש (וכן את עשרת בניו של המן) בשושן הבירה ו-75 אלף איש בשאר הממלכה, אך לא בזזו שלל. אסתר ביקשה רשות מהמלך להאריך את המלחמה בשושן הבירה, וקיבלה יום אחד נוסף. ביום זה, י"ד באדר, נתלו עשרת בניו של המן ונהרגו כ-300 איש נוספים. יהודי כלל הממלכה נחו וחגגו ב"יום משתה ושמחה"[5][6] בי"ד באדר, ויהודי שושן הבירה חגגו בט"ו באדר.
המגילה מספרת כיצד בעקבות מאורעות אלו נקבעה חגיגה מדי שנה באותו יום שבו נחו וחגגו היהודים את נס הצלתם. מנהג זה נקבע בעקבות שתי איגרות שנשלחו מאת מרדכי היהודי ואסתר המלכה אל כל היהודים:
וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים ... לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ ... יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים ...
וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף, לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית ... לְקַיֵּם אֶת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם ... וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר.— מגילת אסתר, פרק ט'
בדברי ימי הממלכה האחמנית לא מופיעות הדמויות עליהן מסופר במגילת אסתר, כגון מלך בשם אחשורוש, מלכה בשם אסתר או משנה למלך בשם המן או מרדכי. אין גם אזכור של אירועי האלימות הנרחבים המתוארים בסוף המגילה, בהם נהרגו 75,000 מתושבי הממלכה בידי היהודים. מסיבה זו, ומכיוון שהמגילה תואמת דפוסים ספרותיים שהיו נפוצים בתקופה ההלניסטית, המחקר האקדמי אינו מחשיב את המגילה כתיעוד של אירועים היסטוריים אלא כנובלה היסטורית, כלומר כיצירה בדיונית המתרחשת בתקופה היסטורית, וכסיפור אטיולוגי, כלומר כיצירה שנועדה לספק בדיעבד הסבר לחג הפורים, שכבר היה מקובל בצורה זו או אחרת בזמן כתיבתה.[7][8]
בתחילת המאה ה-20 התגלתה בארכיב המנהלתי של פרספוליס (אנ') תעודה מסוף ימי דריווש הראשון או תחילת ימי חשיארש הראשון, אשר מוזכר בה פקיד בשם marduka, והיו חוקרים שסברו כי מדובר במרדכי היהודי אשר מוזכר במגילת אסתר.[9][10][11] חוקרים אחרים טענו כי הדמיון בשמות אינו מספיק לקביעה כזו, משום שהתעודה לא מזכירה שאותו פקיד היה יהודי, או משושן הבירה, או קרוב של המלכה,[12] וכי בתעודות מאותה תקופה מוזכרים ארבעה אנשים שונים באותו שם,[13] שמשמעותו היא "עבדו של מרדוך", והיה כנראה נפוץ ברחבי האימפריה האחמנית.[14]
_-_Aert_de_GELDER_-_Google_Cultural_Institute.jpg)
מקורו ההיסטורי של החג אינו ברור.[15] יש חוקרים שמצאו דמיון בין מנהגי החג לחגים אחרים שנחגגו במסופוטמיה בסוף החורף או בתחילת האביב, כגון זגמוק (Zagmuk) הבבלי או סאקיאה (Sacaea) הפרסי, חגים שכללו חגיגות, הוללות, היפוך תפקידים בין המלך לפושע שהוצא להורג בסוף החג, ומוטיבים דומים נוספים.[16]
בין החגים האיראניים הנחגגים בתקופה זו של השנה:
בנוסף, נמצא דמיון לחגים עתיקים מתרבויות אחרות:
התלמוד[18] מזכיר חג בבלי נוסף ביום י' באדר.
בהיעדר ראיות ברורות המקשרות את פורים לאחד מן החגים הללו, העמדה המקובלת היא כי יש לראות את מקור חג הפורים באקלים המשותף שבו מתפתחים חגים ומנהגים, ובו כל חברה מפתחת היבטים ייחודיים לחגיגה. חגיגות של פריקת-עול, תחפושות והיפוך הסדרים נפוצות גם בימינו, כגון הקרנבל הקתולי, ליל כל הקדושים וחגים נוספים.[19]
במגילה נאמר שכל היהודים קיבלו עליהם לחגוג את פורים מיד לאחר הנס. חוקרים חיפשו עדויות חוץ-מקראיות לזמן שבו הפך חג פורים לחג משמעותי אצל היהודים.
המקדימים טוענים שחג הדומה לפורים נחגג באופן נרחב, בשמחה ובמשלוח מנות, כבר בסוף תקופת בית המקדש השני. חוקרים אלו מביאים כראיה את אזכורו של "היום המורדוכאי" בספר מקבים ב' (פרק ט"ו),[20] את אזכור פורים במגילת תענית כיום שאין להתענות ואין להספיד בו, את אזכורו בקולופון לתרגום היווני למגילת אסתר שנשלח למצרים בשנת 77/76 לפנה"ס, ואת אזכורו בדברי יוסף בן מתתיהו כחג הנחגג בכל תפוצות ישראל.[21] המאחרים, לעומת זאת, טוענים כי עדויות אלו אינן מעידות על יותר מניצנים קדומים של חג אשר היה בעל חשיבות מועטה, וכי אי-אזכורו של החג בדברי פילון האלכסנדרוני ובברית החדשה מעיד שאופיו היה מצומצם.[22][23] מגילת אסתר היא היחידה מבין ספרי התנ"ך שלא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש, ואכן חג הפורים לא נכלל ברשימות החגים של כת זו.
המשנה במסכת מגילה, שנכתבה בדור שלאחר מרד בר כוכבא, עוסקת בעיקר בדיני קריאת המגילה, מה שמעיד על כך שבמאה ה-3 לספירה כבר היה נהוג לקרוא את מגילת אסתר בחג פורים.
בהלכה נקבעו ארבע מצוות החלות בפורים, שאותן נהוג לסמן כ"ארבעת המ"ם": מקרא מגילה, מתנות לאביונים, משלוח מנות ומשתה ושמחה. תחפושות אינן כלולות במצוות החג, והן מהוות מנהג מאוחר יותר. נשים מחויבות במצוות אלו אף על פי שהן לא מחויבות במצוות עשה שהזמן גרמן, משום שגם הן ניצלו בנס פורים. על מצוות אלו פסק הרמב"ם:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים.
ערך מורחב – מקרא מגילהעל כל אדם לקרוא מגילה פעמיים במהלך החג, פעם אחת בליל החג ובפעם שנייה ביום החג, כחלק מפרסום הנס וההודיה לקב"ה. הקריאה נעשית מתוך מגילת קלף, בנעימה מיוחדת של טעמי המקרא, וכל השומעים את הקריאה יוצאים ידי חובה. מקובל לקיים את קריאת המגילה באופן פומבי בבית הכנסת, כחלק מסדר תפילת ערבית ותפילת שחרית ביום הפורים. אף על פי שלכתחילה יש לקרוא את המגילה דווקא בציבור, אם אי אפשר לאסוף מניין מותר לקוראה אפילו ביחיד,[24] להבדיל מקריאת התורה.
ערך מורחב – מתנות לאביוניםחובה לתת ביום זה צדקה לשני נזקקים. כל "מתנה" חייבת להיות בערך של מנה שאדם יכול לשבוע ממנה, ולכן גם כמה שקלים בודדים מספיקים כדי לצאת ידי חובה. אפשר למסור את הצדקה על ידי שליח (כמו בית תמחוי), אך היא חייבת להימסר לעני ביום החג. את המתנה הבסיסית אסור לתת מדמי מעשר כספים, אך אפשר לתת מעבר לסכום החובה ולחשב את התוספת מהמעשר.
ערך מורחב – משלוח מנותמלשון הכתוב, "משלוח מנות איש לרעהו", בה המילה "מנות" כתובה בלשון רבים והמילה "רעהו" בלשון יחיד, הסיקו חז"ל שעל כל אדם לשלוח לפחות שני פריטי מאכל לאדם אחד. הטעם המקובל למצווה זו הוא חיזוק האחדות בעם ישראל. טעם נוסף, לוודא שלכולם יהיה אוכל ראוי לסעודת פורים, ולכן יש המקפידים לשלוח מצרכים המתאימים לסעודה. כיום מקובל לחלק משלוחי מנות רבים המכילים חטיפים, ממתקים ומגדנות, לשכנים ולמכרים.
ערך מורחב – סעודת פוריםכנאמר במגילה, ימי פורים נקבעו להיות "ימי משתה ושמחה". אף על פי שהחג מתחיל בלילה, נקבע בתלמוד (מסכת מגילה) שמצוות הסעודה מתקיימת דווקא ביומו של החג. כחלק מקיום המצווה, מוזכרת בתלמוד החובה לשתות יין "עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'". בקרב הפוסקים שתי דעות מרכזיות בנוגע למידת השכרות אליה התכוונו חכמים: האחת טוענת כי יש להשתכר עד שבאמת לא ידע האדם להבדיל בין רשע לצדיק, והשנייה טוענת כי על כל אדם לשתות מעט יותר ממה שהוא רגיל כדי לחוש בערעור שיקול דעתו. יש גם הטוענים שמספיק להשתכר במידה המעודדת שינה, ובעת שנתו לא יבחין האדם בין ארור המן לברוך מרדכי (המאירי).
במסכת מגילה[25] למדו חז"ל מהמילים ”שמחה ומשתה ויום טוב”, המאפיינות את החג לפי המגילה,[26] כי ישנם שלושה איסורים בחג פורים:
_-_P.M._YITZHAK_SHAMIR_WAVING_A_NOISEMAKER.jpg)
כאשר מוזכר שמו של המן בקריאת המגילה, מרעישים המתפללים ברעשנים או בכלים אחרים כדי ששמו לא יישמע, ובכך לקיים באופן סמלי את מחיית זכר עמלק, שלפי המסורת המן הוא מזרעו. יש שהתנגדו למנהג זה. גם כשמוזכר עמלק בקריאת התורה, יש המוחים את שמו באמצעים שונים.
ערך מורחב – תחפושת בפורים.jpg)
נהוג לעטות מסכות ותחפושות, מנהג שהחל בימי הביניים בוונציה, כנראה בהשפעת קרנבל המסכות המקומי. אחת ההתייחסות הקדומות למסכות בהלכה מובאת ברמ"א, שם הן מכונות "לבישת פרצופים". ברמ"א נראה שהסיבה למנהג היא כ"מנהג שמחה".[28]
בהגות היהודית ניתנו הסברים שונים למנהג. בעל השפת אמת כתב שהתחפושת מלמדת את הרעיון שהפנימיות של האדם יכולה להשתנות בעקבות מעשים חיצוניים. מחבר הבני יששכר כתב שמתחפשים כדי לרמוז לכך שהתבוללות יהודים בימי אחשוורוש הייתה רק כלפי חוץ. הרב שלמה אבינר הסביר שכל הדמויות הראשיות בסיפור המגילה מתחפשות במובן מסוים:
אסתר המלכה מסתירה את זהותה, את חששותיה ואת כוונותיה; אחשוורוש נראה כאדם העושה ככל העולה על רוחו, אך כל צעדיו מכוונים על ידי הסובבים אותו; המן מציג חזות של נחישות וביטחון עצמי, אך נטפל לחלשים מתוך פחד למעמדו; מרדכי עובד כפקיד נאמן בחצרו של אחשוורוש, אך שומר בסתר על נאמנות מוחלטת לעמו; היהודים אף הם מתחפשים לפי דברי חז"ל במסכת מגילה, לפיהם היהודים באותו דור חטאו בעבודה זרה ובהתבוללות אך נותרו נאמנים בלבם. הקב"ה הוא המתחפש הראשי בשל היותו נעדר לגמרי מהסיפור, בעוד שהמגילה רצופה בצירופי מקרים לכאורה,[29] המבטאים למעשה את ידו הנסתרת של הקב"ה.
ערך מורחב – בובת המן
החל מהמאה ה-13 הופיעו פרודיות ספרותיות לפורים, העושות צחוק מסיפור המגילה, מאלמנטים שונים בחיים היהודיים וממנהגי פורים בפרט. ביניהן ידוע במיוחד הפיוט ליל שיכורים, המשתייך לתת-סוגה של פרודיות העוסקות באהבת היין בפורים, ובשנאה כלפי אויבו הגדול, המים. בתת-סוגה זו מופיעות לעיתים קרובות יצירות המהוות פרפרזה על טקסטים יהודיים ליטורגיים, המוסבים לשבח היין והשכרות.
הצגות מיוחדות הקרויות "פורים שפיל" מועלות ביום זה, ועוסקות לרוב בסיפור המגילה באופן היתולי. בישיבות נהוג למנות מבין התלמידים את "רב פורים", שבין היתר דורש דרשה פסבדו-תורנית מצחיקה המובילה לאווירה מבודחת.
נוהגים לחלק לילדים דמי כיס הידועים בשם "דמי פורים" או "מעות פורים".
בחלק מהערים בישראל נהוג לקיים בפורים מצעד היתולי בשם "עדלאידע" ברחובות העיר. תהלוכת פורים הראשונה נערכה בתל אביב בפורים תרע"ב (1912), ועד היום מתקיימות עדלאידות הכוללות מצעד, רקדנים, משאיות ובובות ענק (למשל בעיר חולון).
בעת המודרנית נוצרה תופעה של ילדים ובני נוער המשתמשים בנפצים, חזיזים וזיקוקים, רימוני עשן ופצצות סירחון. סחר בצעצועים אלה או שימוש בהם מנוגד לחוק במדינת ישראל. הפיצוצים מסכנים חיים, מבהילים בני אדם ובעלי חיים, פוגעים בסובלים מפוסט-טראומה ועלולים לגרום פציעות קשות למשתמשים בהם ולסובביהם.
המשטרה והרשויות המקומיות מנסות להילחם בתופעה באמצעות הסברה ואכיפה,[30] בעוד אנשי חינוך עוסקים באזהרת ילדים מעיסוק בצעצועים מסוכנים. הרבנים הראשיים ורבנים מכל המגזרים מדגישים מעת לעת את האיסור להשתמש בנפצים אלו, ואף קוראים לדווח למשטרה על מוכרי נפצים לא חוקיים.[31]
חז"ל קבעו בהלכה זמנים שונים לציון חג פורים: בערים שאינן מוקפות חומה (המכונות "פרזים") נקבע החג בי"ד באדר, והוא מכונה "פורים דפרזים"; בערים שעל פי המסורת מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כמו ירושלים ושושן, נקבע החג בט"ו באדר, והוא מכונה "פורים דמוקפים" או "פורים שושן" (או בעקבות היידיש: "שושן פורים"). ישנה דעה הלכתית שנדחתה, לפיה הזמן הקובע להגדרת עיר כמוקפת חומה אינו ימות יהושע בן נון אלא ימות אחשוורוש. התלמוד הירושלמי מסביר את הבחירה בימות יהושע בכך ש"חלקו כבוד לארץ ישראל", שהייתה חרבה בזמן המגילה ועל כן הרחיקו לזמן שבו הייתה בנויה.
בערים עתיקות שבהן יש ספק אם הייתה חומה בימות יהושע בן נון, חוגגים את פורים בשני הימים ומברכים על קריאת המגילה בי"ד באדר בלבד. רוב הערים העתיקות בישראל הן ערים שקיים לגביהן ספק כזה, כמו צפת, יפו וכו'. טבריה היא מקרה מיוחד כיוון שהספק לגביה הוא לא על מציאות קיומה של חומה מימות יהושע, אלא שאלה הלכתית האם הכנרת יכולה להיחשב כחומה של העיר. ישנם מקומות עתיקים שבהם התחדש היישוב היהודי, כמו חברון ושילה, שגם בהם מציינים את החג במשך יומיים מחמת הספק. בשל ההלכה "סמוך ונראה" ממסכת מגילה, שעל פיה כל הסמוך לעיר מוקפת והנראה ממנה נכלל בתוכה, הספק מורחב לעיתים גם לערים אחרות, כמו בני ברק.[32] גם בערים מסוימות מחוץ לארץ ישראל חוגגים את פורים במשך יומיים, בהן איזמיר שבטורקיה, חלב שבסוריה ובגדאד שבעיראק.
בהלכה קיים דיון מפורט ובו דעות שונות לגבי "בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר": אדם שנוסע בימי הפורים מעיר מוקפת חומה לעיר שאינה מוקפת חומה, ולהפך. הנושא נדון בשאלות רבות לרבנים, מחמת מורכבותה של ההלכה בנושא. הדבר תלוי, בין היתר, במועדי נסיעתו ובכוונותיו של הנוסע בשעת נסיעתו.
"פורים משולש" הוא כינוי מקובל למצב ההלכתי שנוצר כאשר פורים המוקפים, ט"ו באדר, חל בשבת (המקרה המקביל, שבו י"ד באדר חל בשבת, אינו אפשרי לפי כללי הלוח העברי הקבוע). מסיבות שונות, חלק ממצוות פורים אינן יכולות להתקיים בשבת, ובשל כך, על פי השיטה המקובלת, מקיימים חלק מהן ביום ששי וחלק מהן ביום ראשון. מצב זה מכונה "פורים משולש" מכיוון שמצוות החג מתפרסות על שלושה ימים רצופים. פורים משולש הוא אירוע נדיר יחסית הקורה רק בכ-11.5% מהשנים, באותן שנים בהן חל ערב פסח בשבת (שנות השא, זחא והחא).
הבעיה העיקרית היא קריאת המגילה, שאינה יכולה להיעשות בשבת. במשנה, מסכת מגילה, פרק א', משנה ב' נאמר שכאשר פורים חל בשבת, מקדימים לקרוא את המגילה ביום שישי, י"ד באדר (שבו קוראים גם בני הפרזים). בתלמוד מבואר כי אף שמעיקר הדין אין מניעה לקרוא מגילה בשבת, אסרו חז"ל לקראה בשבת משום גזירה דרבה: "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".[33] הקריאה אינה יכולה להידחות ליום ראשון, מפני שאין קוראים את המגילה לאחר יום ט"ו באדר.[34] הסבר אחר לאיסור הקריאה בשבת נובע מהזיקה בין קריאת המגילה למצוות מתנות לאביונים, שאינן יכולות להינתן בשבת (שהשימוש בכסף אסור בה).[33] טעם זה מחייב גם את הצמדת הענקת המתנות לאביונים לקריאת המגילה, ולכן שתי המצוות מתקיימות ביום שישי.
מועד עריכת סעודת פורים פחות ברור. אף על פי שלכאורה אין מניעה לקיים סעודה זו בשבת, נאמר בתלמוד הירושלמי שאין לקיימה בשבת, כדי לא לערב בין שמחת הפורים, הנקבעת בידי אדם, לשמחת השבת, הקבועה ועומדת מששת ימי בראשית. בשל כך, קובע הירושלמי, יש לדחות את הסעודה ליום ראשון.[35] נימוק נוסף שלא לעשות את הסעודה בשבת הוא שהסעודה תלויה במשלוח מנות (שנועד לצורכי הסעודה), ואין לשלוח מנות בשבת (או בשל איסור הוצאה מרשות לרשות או בשל איסור קניין בשבת).[36] כיוון שאין התייחסות לנושא בתלמוד הבבלי, רוב פוסקי ההלכה הראשונים פסקו לפי התלמוד הירושלמי, וכתבו שמאחרים את הסעודה ליום ראשון.[37] מקצת מהראשונים קיבלו את דעת הירושלמי שלא לעשות סעודה בשבת, אך הכריעו שעדיף להקדים אותה ליום שישי, יחד עם קריאת המגילה.[38] ברם, ראשונים רבים דחו את דברי הירושלמי, וקבעו שיש לערוך את הסעודה בשבת.[39] התפרסמו במיוחד דברי רבי לוי בן חביב, רבה של ירושלים במאה ה-16, שהכריע כראשונים אלה, ונהג למעשה לערוך סעודת פורים ולשלוח מנות בשבת עצמה.[40] רוב הפוסקים דחו את ראיותיו של רבי לוי בן חביב, וטענו שהתלמוד הבבלי לא הכריע בסוגיה זו ולכן יש לפסוק לפי התלמוד הירושלמי,[41] וכך המנהג הרווח כיום – לערוך את סעודת הפורים ולשלוח מנות ביום ראשון.[42] בניגוד לכך, חלק מיוצאי תימן נוהגים כשיטת רבי לוי בן חביב, משום שגם מדברי הרמב"ם משתמעת שיטתו.[דרוש מקור]
בתלמוד הבבלי נאמר שיש לשאול ולדרוש בהלכות פורים בשבת זו.[43] לדעת הרמב"ם זהו חיוב מיוחד משום שנגרעה קריאת המגילה,[44] ואילו לדעת השולחן ערוך זה חיוב בפורים שכזה ככל המועדים.[45]
סדר הדברים לפי הדעות שהתקבלו להלכה ולפי המנהג הרווח:
הלכה עתיקה שאינה מתקיימת בימינו מתייחסת לדינם של "כפרים", שהם מקומות יישוב קטנים מאוד (שאין בהם עשרה "בטלנים" – אנשים הבטלים ממלאכת כפיים כדי לעסוק בצורכי ציבור או בלימוד תורה ובתפילה). במקומות אלו הייתה המגילה נקראת בתקופת חז"ל גם לפני י"ד באדר, כדי שהקריאה תתקיים בימי שני וחמישי, שבהם היו אנשי הכפרים מגיעים לשווקים. כך יכלו לקיים את מצוות מקרא מגילה מבלי שתיפגע פרנסתם. בשיטה זו יכלו להקדים את קריאת המגילה עד יום י"א באדר.[46]
פורים קטן הוא כינוי לימים בתאריך חג הפורים, י"ד ו-ט"ו באדר, המתקיימים בחודש אדר א' בשנה מעוברת. בעוד בשנים רגילות יש חודש אדר אחד, בשנה מעוברת יש שניים: חודש אדר א' וחודש אדר ב'. בשנה מעוברת חג הפורים נדחה לחודש אדר ב'. אמנם יש דעות בתלמוד שעל החג לחול באדר א', וכך נוהגים הקראים[47] (שהרי במגילת אסתר כתוב שפורים נחוג ב"חודש השנים עשר" מניסן, ובשנה מעוברת החודש השנים עשר הוא אדר א' ולא אדר ב'), אך לא כך נפסק להלכה.
המשנה קובעת כי קריאת המגילה ומתנות לאביונים אינן נוהגות בפורים קטן.[48] אף על פי כן, התלמוד קובע כי פורים קטן אסור בתענית ובהספד, ואין אומרים בו תחנון. כך פסקו רוב הראשונים, אך יש החולקים.[49] מקצת מן הראשונים (כגון רבי יחיאל מפריז) סברו שמצוות שמחה נוהגת בפורים קטן כמו בפורים רגיל, ולכן ערכו סעודה גדולה גם בפורים קטן וקראו למוזמנים להצטרף ל"שמחת פורים". למעשה כתב הרמ"א שאף שאין הלכה כדעתם, ראוי להרבות בסעודה כדי לצאת ידי דעת המחמירים.[50] יש שכתבו כי מי שמחמיר לקיים סעודה, ראוי שיחמיר אף במשלוח מנות.[51]
בניגוד לרוב הניסים שנעשו לעם ישראל, שהיו גלויים וברורים לכול, נס פורים היה נסתר באופיו, ולכן הכינו בו מאכלים המשלבים חומרי גלם מוסתרים.[דרוש מקור][מפני ש...] נהוג במיוחד לאכול "אוזני המן", קרעפלאך, פלודן (אצל יהודי אשכנז), מקרוד, ספרה, סמבוסק, חומוס (אצל יהודי ספרד) - כולם מאכלים ממולאים.
אוזני המן היו במקור עוגיות עם מילוי פרג, אך במשך השנים השתכלל המנהג. השם "אוזני המן" הוא בדיחה לפורים בשפת היידיש. כיסוני פרג נקראים ביידיש "מאהן טאשן". "מאהן" (פרג) נשמע כמו "המן" וצורת הכיסונים דומה לאוזניים, וכך נוצרו "אוזני המן". מאז התפשט המנהג בכל העדות, והכיסונים מולאו בשלל מילויים שונים. באוקראינה מולאו אוזני המן בדבש ובאגוזים, בצ'כיה בשזיפים, ובפולין מולאו באגסים ובאגוזים.
בלוב ובתוניס הכינו היהודים עוגיות מיוחדות לפורים הנקראות דבלה, ספרה ומקרוט - שיחד נקראו יחד "חלאוות' פורים". בהונגריה הכינו עוגיות "קיפלי" בצורת חצי סהר שמולאו באגוזים. בהודו הכינו מאפה הנקרא "פורן פולי בהקרי" שמולא בחומוס ממותק. במרוקו הכינו עוגיות "שבקיה" או "ברקוקש" שהוא קוסקוס חלבי מתוק. בכמה מקומות במרוקו הכינו גם חלה מתוקה עם ביצים קשות הנקראת "אפו בוייז'ו". בעיראק הכינו "סמבוסק מטוגן" לזכר הזרעונים שאכלה אסתר המלכה בארמון המלך אחשוורוש. באפגניסטן הכינו היהודים מאכל מתוק שנקרא "חלווה" שעשוי מאורז קלוי עם סוכר, זעפרן, אגוזים ותבלינים. בכמה מקומות באפגניסטן נהגו להכין עוגיות בצורת הדמויות של מגילת אסתר או להחביא ביצים קשות בתוך עלי בצל. בסוריה ובלבנון הכינו לפורים תבשיל של שעועית לבנה. בטורקיה וביוון הכינו היהודים מאפה מטוגן לחג שנקרא "אצבעות המן". בגרמניה נהגו לאכול בשר מעושן.
![Thumb](#/media/קובץ:אץ_קוצץ_מתוך_כת"י_דרזדן_A.46.a_עמוד_70א.jpg)
השבת שלפני פורים קרויה "שבת זכור", משום שקוראים בה בתורה את פרשת זכור שנזכרת בה מצוות זכירת מעשה עמלק והחובה למחותו (סוף פרשת כי תצא). קריאת פרשה זו היא מצווה מן התורה לפי רוב הפוסקים, וחז"ל קבעו לקיים אותה דווקא בסמוך לפורים, משום שלפי המסורת המן היה מזרע עמלק.
בשבת זו נוהגים בני הספרדים ועדות המזרח לקרוא לפני קריאת התורה או אחריה את הפיוט "מי כמוך ואין כמוך" שכתב רבי יהודה הלוי העוסק בסיפור המגילה. לפי מנהג האשכנזים אומרים פיוטי יוצר וקדושתא מרבי אלעזר הקליר בברכות קריאת שמע ובחזרת הש"ץ של שחרית (כיום פיוטים אלו נאמרים רק בקהילות מעטות), בהם הפיוטים בלשון אשר הזכרת לזוכריך ואץ קוצץ.
בתפילת העמידה של פורים, וכן בברכת המזון, מוסיפים קטע הודיה על הנס בשם "על הנסים", במטרה לזכור את הנס. בערים מסופקות (שיש ספק היום היו מוקפות חומה) יש נוהגים להוסיף את הקטע בשני הימים ויש שנוהגים רק ביום הראשון. בנוסח אשכנז נהגו לומר את הפיוט ויאהב אומן – קרוב"ץ בחזרת הש"ץ מרבי אלעזר הקליר. כיום פיוטים אלו נאמרים רק בקצת קהילות. בסידורי אשכנז (המזרחי) מופיע גם פיוט "מאורה", פיוט לפורים הנאמר לפני חתימת ברכת יוצר המאורות בברכות קריאת שמע[52] כמנהג קצת קהילות, והוא נאמר כיום בקהילות ספורות בעולם בכלל.
במחזור ויטרי מובא פיוט מיוחד לתפילת ערבית של ליל פורים בשם 'ליל שיכורים', שהוא למעשה פרודיה על פיוט 'ליל שימורים' לתפילת ערבית של פסח.
בתפילה קוראים בתורה את פרשת מלחמת עמלק מתוך פרשת בשלח. בערים המסופקות יש שנוהגים לקרוא בתורה רק ביום הראשון ויש שנוהגים בשני הימים.
בזמן אמירת ברכת המזון שלאחר סעודת פורים נוהגים לומר מיגדול כבימים שיש בהם מוסף ולא מגדיל כבשאר ימות השנה.[53]
ברוב עדות ישראל (למעט חלק מהאשכנזים) אומרים שיר של יום מיוחד לפורים, כשבחלק מהמקומות הוא נאמר במקום השיר הרגיל ובחלק בנוסף לו. הספרדים וחלק מהאשכנזים הנוקטים בשיטת הגר"א ואומרים את מזמור תהילים כ"ב, האיטלקים אומרים את מזמור תהילים ז', והתימנים אומרים את מזמור תהילים פ"ג. בחלק מקהילות האשכנזים אין אומרים מזמור מיוחד לפורים.
בניגוד לחגים אחרים, ובפרט חנוכה, אין אומרים בפורים הלל. בתלמוד הבבלי[54] נתנו לכך שלושה הסברים:
ישנם פוסקים שכתבו כי לפי ההסבר שקריאת המגילה מהווה תחליף להלל, משמע שקיים חיוב עקרוני לקרוא את ההלל בפורים, אך כיוון שקוראים את המגילה אין צורך לקרוא הלל; ולכן מי שאינו יכול לשמוע את קריאת המגילה מסיבה כלשהי, חייב לקרוא את ההלל בפורים.[55]
ערך מורחב – פורים שניישנן קהילות ומשפחות שהנהיגו להן ולצאצאיהן לקיים יום שמחה פרטי בתאריך שבו קרה להן נס הצלה מיוחד. בשל הדמיון לחג הפורים שמציין אף הוא נס הצלה, חגים כאלה כונו בשם 'פורים שני', למרות שהם יכולים להתקיים בכל זמן בשנה.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל שבת ומועדי ישראל | ||
יובל מלחי, פרק 93- חג פורים (פודקאסט היסטוריה), באתר "קטעים בהיסטוריה", 12 במרץ 2014
אילון גלעד, למה אוכלים אזני המן בפורים (ועוד כמה מנהגים), באתר הארץ, 24 בפברואר 2015
חגיגת פורים, יומני כרמל 1952 (התחלה 4:00) עופר אדרת, גן החיות בתל אביב ערך תחרות תחפושות. הפרס למקום הראשון: קוף (1949), באתר הארץ, 26 בפברואר 2021
תצלומים המתעדים חגיגות פורים, דנצ'ו ארנון, אתר הספרייה הלאומית אנתולוגיית שירה לפורים, ליאור וינשטיין, תמי כץ לוריא, משה עזוז, עידן קרקו, טל פאר, שולמית אורבך, חגית מסיקה, אלון ארד, גיל אליאס, נאור יצהרי, אילן ברקוביץ' (עורך), באתר הארץ, 16 במרץ 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
