Loading AI tools
מערכת פיוטים מסוג הקרובה, המפייטת את שלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קדושתא (מארמית: קדושה) היא מערכת פיוטים מסוג הקרובה, המפייטת את שלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה עד לקדושה, ליבה של מערכת הפיוטים, שאף העניקה למערכת את שמה. הקדושתא נחשבת לסוג הפיוט הנכבד ביותר, ובתקופה הקלאסית בתולדות הפיוט (המאה ה-6–המאה ה-8) התמקד בה עיקר היצירה הפייטנית.[1]
ערש היווצרותו של הפיוט היא ארץ ישראל בסוף תקופת האמוראים. בתקופה זו החלו להכתב פיוטים – כלומר נוסחי תפילה הכתובים בצורת שירה – שנועדו לגוון ולהחליף את הנוסח הקבוע של התפילה בציבור שנאמר מפי שליח הציבור. בשל מעמדה המרכזי של תפילת העמידה, הסוג הפייטני החשוב ביותר היה ה"קרובה", פיוט שנועד להחליף את נוסח הקבע של חזרת הש"ץ.[hebrew 1]
כמי שנועדה להוות תחליף לתפילה הקבועה, הקרובה (כמו גם שאר סוגי הפיוט בני התקופה: יוצר, מערבית, פיוטי ברכת המזון ועוד) נבנתה כך ששמרה על מסגרת התפילה, כלומר פתיחות הברכות וחתימות הברכות, ועבור שאר הנוסח הקבוע עיצבה תחליף פיוטי. בנוסף לכך, שמר הנוסח המפויט גם על הפסוקים הקבועים שנאמרו מפי הציבור, כפסוקי הקדושה ופסוקי שירת הים בברכות קריאת שמע. נקודות אלה, המכונות בפי החוקרים "תחנות ליטורגיות", קבעו למעשה את מבני הפיוטים, שהיו אמורים להעביר אליהן. כלומר, הועמד בקרובה קטע אחד כנגד כל קטע מקביל בתפילה המקורית, ובדרך כלל מספר הקטעים בפיוט זהה למספר התחנות הליטורגיות בקטע שאותו הוא בא לפייט.[hebrew 2] בשל כך, הקרובה התפצלה לסוגים שונים בהתאם למספר הברכות בתפילה שעבורה היא נכתבה: עבור תפילת שבע נכתבה "שבעתא" בת שבעה קטעים, ועבור תפילת שמונה עשרה של ימות החול נכתבה "קרובת י"ח" בת שמונה עשר קטעים.
גורם נוסף שעיצב את צורות הקרובה השונות הוא שאלת אמירת הקדושה בחזרת הש"ץ. בניגוד למנהג בבל הקדום, המקובל כיום בכל העדות, לומר קדושה בכל חזרת הש"ץ, בנוסח ארץ ישראל הקדום נאמרה הקדושה בתפילות חגיגיות בלבד. קדושה בחזרת הש"ץ נאמרה בשבת, ביום טוב, ובימי חול מיוחדים כחול המועד, ראש חודש וחנוכה.[2] גם בימים מיוחדים אלה נאמרה קדושה בתפילת שחרית בלבד. חריג יחיד לכך הוא תפילות הימים הנוראים שבהם הרבו יותר באמירת קדושה: בראש השנה נאמרה קדושה גם בתפילת מוסף, וביום הכיפורים נאמרה קדושה בכל ארבע תפילות היום (שחרית, מוסף, מנחה ונעילה).[3] בתפילה שבה נאמרה קדושה, נוספו בתפילה תחנות ליטורגיות נוסף על הברכות – פסוקי הקדושה שנאמרו מפי הציבור, ולכן חייבה הקדושה את הפייטן להרחיב את הקרובה ולכלול קטעים שיקדימו לקדושה; אך יתרה מזו, עקב חשיבותה הרבה של הקדושה, היא הפכה לחלק מרכזי בתפילות שבהם היא שולבה, והביאה את הפייטנים להרחיב לכבודה את הקרובה אף יותר מן המינימום הנצרך. כך נוצרה הקדושתא, שהיא קרובה המורחבת בברכה השלישית, ברכת קדושת השם, לקראת אמירת הקדושה. בשל היותם פיוטי הרחבה, מתייחדים חלק מפיוטי הקדושתא בכך שאינם באים לפייט תחנה ליטורגית כלשהי, ולכן גם לא באים כנגד אף קטע מהנוסח הקבוע.[hebrew 3]
בצורתה הקלאסית, לקדושתא מבנה קבוע כמעט לחלוטין המגדיר את מספר הפיוטים במערכת, את סדרם, ולעיתים אף את תבניותיהם. במערכת ישנם תשעה פיוטים, ולרובם מוגדרים מבנה ותפקיד קבועים (לחלקם יש יותר ממבנה אפשרי אחד). מאז ימי מנחם זולאי מקובל במחקר לסמן את פיוטי הקדושתא באותיות א–ט. עזרא פליישר עמד על כך שתשעה פיוטים אלה מתחלקים לשלש חוליות: א–ג, ד–ה, ו–ט. תיאור המבנה דלהלן מתייחס לקדושתא כפי שעוצבה בתקופה הקלאסית, אז נכתבו מרבית הקדושתאות.[4]
אֶרֶץ אֲשֶׁר נֶאֶנָשָׁה
|
מגן לדוגמה, מתוך הקדושתא של יניי לסדר "ויהי כל הארץ" (ספר בראשית, פרק י"א)[5] |
חלק זה כולל פיוט כנגד כל אחת משלוש הברכות הראשונות: ברכת אבות, ברכת מחיה המתים וברכת קדושת השם. באופן כללי ניתן לומר כי החוליה הראשונה היא המגובשת ביותר והמקובעת ביותר מבחינת סגנונה ומבנהָ. במרבית הקדושתאות הקלאסיות, החוליה הראשונה נקייה מקישוטים תבניתיים, כגון שרשור, אליטרציות, או סיומות מקראיות. בסוף התקופה הקלאסית, קישוטים כאלה חודרים גם לחוליה הראשונה, והם מתרבים בתקופות מאוחרות יותר.
שני הפיוטים הראשונים, המכונים "מגן" ו"מחיה", הם סימטריים לחלוטין בדרך כלל, ונועדו להחליף את ברכת אבות וברכת מחיה המתים, בהתאמה. כל אחד מהם בנוי במחרוזות בנות ארבעה טורים, ועל פי אקרוסטיכון אלפביתי. מספר המחרוזות אינו קבוע, אך מספר המחרוזות במחיה תמיד זהה לזה של המגן.[hebrew 5] לאחר מכן באה שרשרת של פסוקים המתקשרים לנושא שעסק בו הפיוט. הפסוק הראשון בשרשרת של המגן, שהפיוט מכוון להעביר אליו, הוא כמעט תמיד הפסוק הראשון בקריאת התורה של היום שלכבודו נכתבה הקדושתא, ובמחיה – הפסוק השני של הקריאה.[hebrew 6] לאחר הפסוקים מופיעה מחרוזת נוספת המעבירה לחתימת הברכה, ולכן צריכה לעסוק בנושא הברכה כדי לקיים את הדרישה ההלכתית "מעין חתימה סמוך לחתימה". במחיה מקפידים הפייטנים להזכיר במחרוזת המעבר גם רמז לגשם או לטל, כדי לקיים את החובה ההלכתית להזכיר גבורות גשמים (בחורף) וגבורות טל (בקיץ).
לאחר חתימת ברכת מחיה המתים ישנו פיוט שלישי, המכונה "משלש". מצד מבנהו, הוא דומה למגן ולמחיה, ובנוי אף הוא במחרוזות מרובעות. בקדושתאות קדומות במיוחד הוא גם זהה להם באורכו, אך אצל פייטנים אחרים הוא לעיתים בעל אורך שונה. הוא מהווה כביכול קטע כנגד הברכה השלישית של העמידה, ברכת קדושת השם, אך לא באמת מעביר לחתימת הברכה, משום שאחריו באים פיוטי ההרחבה ואמירת הקדושה. כתיבת קטע המדמה את המבנה הסימטרי לפני פתיחת פיוטי הרחבה עולה גם בקרובות מורחבות נוספות.[hebrew 7] גם לאחר המשלש באה שרשרת של פסוקים. אצל חלק מהפייטנים (ובראשם יניי) הפסוק הראשון בשרשרת של המשלש הוא הפסוק הראשון בהפטרה של אותו היום, ואילו אצל אחרים הוא הפסוק השלישי של קריאת התורה. בניגוד למגן ולמחיה, לאחר שרשרת הפסוקים של המשלש לא באה מחרוזת מעבר לברכה,[hebrew 8] אך ישנו פסוק קבוע החותם את השרשרת: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (תהלים, כ"ב, ד'), ופעמים רבות נוסף לפניו גם הפסוק "יִמְלֹךְ ה' לְעוֹלָם..." (תהלים, קמ"ו, י'). בפסוקים אלה מסתיימת החוליה הראשונה.
משערים כי במקורה של הקדושתא פייטו חלקים אלה את נושאי הברכות עצמן, ונותרו בתחום התפילה מבחינת תוכנם. אולם, אין כל ראיה לשלב זה, וכבר הקדושתאות הקדומות ביותר המוכרות עוסקות בעיקר בענייני היום שלכבודו נכתבו, בעיקר בקריאת התורה שלו, והן שבות להזכיר את נושא הברכה רק סמוך לחתימת הברכה, כמתחייב על פי ההלכה.[6] בקרב הפייטנים הקלאסיים, בעיקר אצל יניי ורבי אלעזר בירבי קליר, החוליה הראשונה מתאפיינת לרוב בתוכן לימודי, המגיע בצורה מתומצתת בפיוט, באמצעות רמיזות דקות למדרשים ללא סיפור הדברים בהרחבה, ובאופן הדורש מהשומע מאמץ פענוח. בחירת התוכן המתפייט היא בדרך כלל סביב הפסוקים הראשונים בקריאת התורה (שכאמור, באים בראש שרשרות הפסוקים) או סביב ענייני המועד.[hebrew 9][7] אצל יניי ניכר מאמץ להקדיש את המשלש לנושאי הגלות והגאולה, אף ללא קשר ישיר לענייני היום.[8] מסורת אחרת, שמקורה במדרש ונהגה כבר מקדושתאות קדומות, והמשיכה, בעיקר בקדושתאות לימים הנוראים, במשך מאות שנים עד לפייטני ספרד, מקדישה את החוליה הראשונה לשלושת האבות, כך שהמגן עוסק באברהם, המחיה ביצחק, והמשלש ביעקב.[9]
בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ זְכוֹר / בּוֹ בְלָשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ, נָא אַתָּה זְכוֹר / וְאִם הֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית מִלִזְכּוֹר / אַתָּה אֵל וְלֹא אִישׁ, לָמָּה לֹא תִזְכּוֹר? /
בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי יֶשׁ־לְךָ לִזְכּוֹר / אֲבָל תָּשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי עַד זָכוֹר תִּזְכּוֹר / מַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל לְקֵץ זָכוֹר / וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּזְכּוֹר / אִם לֹא לְמַעֲנִי תִּזְכּוֹר / לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם זְכוֹר / חוֹק 'כִּי לֹא תִשָּׁכַח עֵדוּת' זְכוֹר / וְאֹמֶר 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ', עַתָּה לָהּ זְכוֹר / וְתִפְקוֹד וְתִזְכּוֹר / כְּאֵב צָר לַעֲכוֹר / פִּיהוּ לִסְכּוֹר / לָנוּעַ כַּשִׁכּוֹר / וְעוֹד בַּל תִּמְכּוֹר / נְקוּבֵי בֵּן בְּכוֹר / נְכוּרֵי בְלֶתֶךְ וָכוֹר / וּפְאֵרָךְ אֶזְכּוֹר / וַאֲרַצְךָ לִזְכּוֹר / בְּפָרָשַׁת זָכוֹר – |
הפיוט בלשון אשר הזכרת לזוכריך, פיוט ד' לדוגמה, מתוך הקדושתא של רבי אלעזר בירבי קליר לשבת זכור |
החוליה השנייה מורכבת משני פיוטים המרחיבים את הפיוטים הקודמים. המאפיין הבולט של החוליה הזו הוא קטעים קבועים המופיעים לפניה, לאחריה ובתוכה. מייד בתום שרשרת הפסוקים של המשלש, ולפני פיוט ד', מופיע תמיד הביטוי "אֵל נָא". פיוט ד' עצמו מסתיים תמיד במילה "קדוש" (ולעיתים קרובות בנוסח ארוך יותר, כגון "חי וקיים, נורא ומרום וקדוש"), ובסוף החוליה, לאחר פיוט ה', קיים קטע הפותח "אֵל נָא לְעוֹלָם תָּעֳרָץ".[hebrew 10] חלקם בעלי מבנה קבוע, וחלקם בעלי מבנה משתנה מקדושתא לקדושתא, העוסקים בענייני היום ביתר הרחבה ממה שעסקו הפיוטים הראשונים.
פיוט ד' בתקופה הקלאסית הוא קצר וחופשי יחסית. הוא מחורז, אך כמעט תמיד אינו מתחלק למחרוזות, ובנוי כקטע רציף, ואצל מרבית הפייטנים אין בו אקרוסטיכון. חלק מהפייטנים כותבים אותו בחרוז אחיד לאורך כל הקטע, ואצל חלקם החרוז מתחלף באופן לא סדיר, שאינו מחלק את הפיוט למחרוזות. עזרא פליישר אף הגדיר את סגנונו כ"פרוזה מחורזת", אך מאידך, בדרך כלל יש בו הקפדה על משקל כלשהו. כאמור, הפיוט מסיים תמיד במילה "קדוש". מבחינת תוכנו, מתמקד פיוט ד' בנושא אחד, לעיתים על פי מדרש ולעיתים לא, מרחיב נושא זה ומפתח אותו. שלא כבחוליה הראשונה, פיוט ד' אינו מסתיר את תוכנו ברמזים והוא גלוי בקריאה פשוטה בדרך כלל.[10]
לפיוט ה' אין מבנה קבוע, אך בדרך כלל כל פייטן בחר לו שיטה קבועה לבניית פיוט ה', כך שכל פיוטי ה' של אותו הפייטן הם באותו מבנה. אצל יניי, דרך משל, פיוט ה' כתוב תמיד במבנה המכונה בכתבי היד "עשירייה". העשירייה בנויה מעשרה טורים באקרוסטיכון א–י. בדרך כלל מתחלק כל טור לשתי צלעות החורזות זו בזו (כך שנוצרת מחרוזת דו-טורית), אך אין בכך עקביות, וניתן למצוא גם באותה עשירייה טורים המתחלקים לשתי צלעות לצד טורים המתחלקים לארבע צלעות או לצלע ארוכה ושתי קצרות.[11] פייטנים אחרים כתבו את פיוט ה' במחרוזות בנות שלושה או ארבעה טורים. רבי אלעזר בירבי קליר חריג בכך שאין לו שיטה קבועה, ובקדושתאותיו יש שני סוגי פיוטי ה': האחד דומה במבנהו לעשיריה של יניי (אך יש בו 14 טורים),[hebrew 11] והשני הוא בדגם המכונה "קיקלר".[hebrew 12] ה"קיקלר" בנוי ממחרוזות בנות שלושה טורים, ולאחר כל שלש מחרוזות מופיעה "מחרוזת קדוש" המתפקדת כרפרן. מחרוזת הקדוש אף היא בת שלושה טורים, אך היא מסתיימת תמיד במילה "קדוש". על פי השערת עזרא פליישר, ה"קיקלר" נועד לשימוש בבתי כנסת שהיו בהם מקהלות, ומחרוזת הקדוש נועדה להאמר מפי המקהלה כמענה לפיוט הנאמר בידי שליח הציבור.[12][hebrew 13]
מבחינת תוכנו, פיוט ה' דומה לפיוטי החוליה הראשונה בהסתמכותו על המדרש, ואף עולה עליהם – כמעט תמיד פיוט ה' מבוסס על מדרשים. אולם, קיים הבדל בולט בין המגן והמחיה לפיוט ה'. בעוד במגן והמחיה לרוב המדרשים מופיעים בקיצור, ולעיתים אף ברמזים, בפיוט ה' הם מפורטים בהרחבה. פעמים רבות, אותו מדרש עצמו שהובא ברמז במגן או במחיה, מסופר בפרוטרוט בפיוט ה'. גם הלשון חידתית פחות בפיוט ה' מאשר בפיוטים הראשונים, ואצל פייטנים אחדים ניתן למצוא בפיוט ה' אפילו ציטוטי מדרש כלשונו. להשערת שולמית אליצור, הדבר נועד להנגיש את הקדושתא לקהל יעד רחב, כך שמי שלא הבין את הרמזים בתחילה, יוכל להבין את המדרש בתיאור המפורט בפיוט ה'.[13]
החוליה השלישית כוללת את יחידות המעבר לקדושה ואת הקדושה עצמה. חלק זה הוא החופשי ביותר מבחינת התבניות של פיוטיו, ובחלקם אין שום כלל או מסורת שמחייבים מבנה מסוים. הוא גם החלק הראשון שהפיוטים בו חופשיים מקטעי קבע המלויים אותם, ולמעשה מהווים הרחבות עצמאיות שכבר אינם קשורות למבנה התפילה המקורי.[hebrew 14] חלק זה כולל את ה"סילוק", פיוט ארוך בדרך כלל,[14] פעמים רבות בעל מבנה פרוזאי, המעביר אל הקדושה.
כְּבוֹדוֹ יִפְקֹד פְּקוּדָיו וְיַעֲבִיר אַשְׁמָתָם מִמְּקוֹמוֹ יְקַבֵּל קְרִיאַת עֲמוּסֵי מֵעַיִם אֶחָד יִשְׁמַע שַׁוְעַת רְצוּצֵי חַיּוֹת |
פיוטי קדושה של רבי אלעזר בירבי קליר, מתוך קרובה לתפילת נעילה של יום הכיפורים[15] |
ישנן קדושתאות שבהן הסילוק הוא החלק האחרון, והקדושתא כולה מסתיימת בהגעה אל הקדושה. אולם, זה לא היה היקפה המקורי של הקדושתא, ונראה שבתקופה הקלאסית מרבית הפייטנים כתבו בקביעות לאחר הסילוק גם חלק תשיעי, הכולל את פיוטי הקדושה עצמה.[16] עיקר תפילת הקדושה הוא הכרזת פסוקים העוסקים בקדושת ה'. בנוסח ארץ ישראל (שהקדושתא נוצרה לפי מנהגיו) הופיעו בקדושה הפסוקים: ”קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ספר ישעיהו, פרק ו', פסוק ג'), ”בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ” (ספר יחזקאל, פרק ג', פסוק י"ב), ”שְׁמַע יִשרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד” (ספר דברים, פרק ו', פסוק ד') ו”אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם” (ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק מ"א). בנוסח הקבע, בא לפני כל פסוק נוסח קצר הנאמר מפי הש"ץ[hebrew 15] ומהווה הקדמה לאמירת הפסוק מפי הציבור. פיוטי הקדושה נועדו להחליף נוסחי קבע אלה, כשם שהסילוק החליף את הנוסח הקבוע לתחילת הקדושה, המקדים את הפסוק הראשון. לכן, פיוטי הקדושה כוללים בדרך כלל שלושה חלקים: אחד המופיע לאחר הפסוק הראשון ומוביל לאמירת "ברוך", אחד לאחר "ברוך" המוביל ל"שמע", ואחד לאחר "שמע", המוביל ל"אני ה'".[hebrew 16]
בתקופת הפיוט הקלאסי, הייתה הקדושתא סוג הפיוט העיקרי. יניי, ראשון הפייטנים הקלאסיים, כתב מחזור קדושתאות לכל התורה לפי החלוקה לסדרים, וכמעט כל פיוטיו הם קדושתאות. אצל ר' אלעזר בירבי קליר שפיוטיו מגוונים יותר, תופסות הקדושתאות מקום מרכזי. כל פיוטי הדותהו שהגיעו לידינו הם קדושתאות, וגם אצל שאר הפייטנים הקלאסיים המצב דומה. בתקופה המזרחית המאוחרת, התמעטה כתיבת הקדושתאות (ועיקר הכתיבה התמקדה בפיוטי יוצר).
סגנון הקדושתאות התגבש בארץ ישראל הקלאסית, אבל חלק מהקדושתאות של רבי אלעזר הקליר ופייטנים ארצישראליים אחרים הגיעו לקהילות אירופה. כמה מפייטני איטליה ואשכנז אף כתבו קדושתאות בעצמם. באשכנז שרדו הרבה קדושתאות (במחזורי אשכנז המודפסים, יש קדושתאות לשבתות ארבע פרשיות, שבת הגדול, ורוב ימי החגים), והן נאמרות בקהילות מסוימות עד היום. בנוסח איטליה, הגיעו לדפוס רק קדושתאות לתפילות יום כיפור, ובנוסח רומניא של תפילות ראש השנה ויום כיפור. בנוסח הספרדים נאמרים ביום הכיפורים חלקים בודדים מן הקדושתות המקוריות, הכוללות בדרך כלל רהיט אחד וסילוק.
בקהילות האשכנזים, התחילו בשלב מסוים[17] לדלג על הפסוקים שבתוך הקדושתאות, ופסוקים אלו נאמרים בפועל היום רק בנוסח איטליה בתפילות יום כיפור.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.