Loading AI tools
מבנה המתואר בספר בראשית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מִגְדַּל בָּבֶל, או בכינויו הרווח בספרות הרבנית: מעשה דור הפַּלָּגָה, הוא סיפור מקראי המופיע בסוף פרשת נח שבספר בראשית, לאחר סיפור המבול. לפי המסופר, בשחר האנושות התיישבו בני האדם בארץ שנער (דרום מזרח מסופוטמיה), הקימו שם עיר ובנו בה מגדל גבוה. אלוהים לא ראה בעין יפה את בניית העיר והמגדל, בלבל את שפתם והפיצם בכל רחבי תבל. כתוצאה מכך חדלו בני האדם לדבר בשפה משותפת ונוצרו השפות השונות. על שם בלילת השפות נקראה העיר בשם "בבל". סיפור זה מעניק הסבר מקראי למגוון הלשוני של האנושות ולפיזורה הגאוגרפי.
_-_Google_Art_Project_-_edited.jpg)
המעשה מופיע בפרק יא בספר בראשית. הוא חותם את חטיבת סיפורי הראשית (אנ') (בראשית פרקים א-יא), העוסקים בבריאת העולם ובהתהוות האנושות. אחריו מופיעה רשימה של צאצאי שם עד אברהם, המקשרת בין סיפורי הראשית לסיפורי האבות. לפי הקשרו המקראי, עוסק הסיפור בגורלה של הקהילה האנושית שמוצאה מניצולי המבול, נח ומשפחתו.
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ
על פי המסופר, בראשית ימיה הייתה האנושות "עַם אֶחָד", קהילה מאוחדת הדוברת לשון יחידה, ללא חלוקה לעמים ולקבוצות אתניות. תחילה נדדו אנשיה, ולאחר מכן השתקעו באזור מישורי בארץ שנער שבדרום מסופוטמיה. הם החליטו לבנות שם עיר גדולה ובה מגדל שיתנשא לגובה רם; קודם ציון יוזמה זו מתעכב הכתוב על תיאור שיטת הבנייה ההיסטורית הטיפוסית למישורי דרום מסופוטמיה, הדלים באבני בניין, שבה נעשה שימוש בלבנים צרופות המהודקות זו לזו באספלט (חֵמָר) במקום באבני בניין ובטיט (חֹמֶר). בניין העיר והמגדל נתפס בעיני בני האדם כמפעל שיאפשר את המשך קיומם המלוכד וימנע את פיזורם ברחבי העולם.
אחדותם הלשונית והגאוגרפית של בני האדם, היא שאפשרה את מפעלם הכביר. אולם הדבר לא מצא חן בעיני ה', שהחליט להפר את עצתם. הוא בלבל (בלל) את לשונותיהם של בוני העיר והמגדל כך שלא יבינו איש את דברי רעהו, וגרם לפיזורם בכל ארצות תבל. בסיום הפרשה נמסר לקורא כי העיר המדוברת היא בבל, ושמה מתבאר על פי המעשה מלשון "בלילה".
בספר בראשית, פרק י', פסוק כ"ה, כתוב שבימי פלג נפלגה הארץ. לפי סדר עולם זה קרה בשנת מות פלג, 340 שנה אחר המבול - 1996 שנה מבריאת העולם. לפי ספר היובלים פרק י', התחילו לבנות כשרעו היה בן 17 - בשנת 1645 לבריאת העולם, והבנייה נמשכה 43 שנה עד שנת 1688 לבריאת העולם.
מקובל על רוב החוקרים שההשראה למגדל שבסיפור נובעת ממבנים פולחניים מטיפוס הזיגוראת - מגדל הבנוי שבע קומות כשכל קומה צרה מזו שתחתיתה - ובפרט מהזיגוראת בבבל המכונה é-temen-an-ki, שם שפירושו בשומרית: "בית יסוד שמים וארץ".[1]
על בניית הזיגוראת בבבל מסופר באנומה אליש כי לאחר ניצחונו של מרדוך על תיאמת פנו אליו האלים ואמרו ”"עַתָּה הָאָדוֹן, אֲשֶׁר נָתַתָּ גְאֻלָּתֵנוּ, בַּמֶּה נוֹדֶה לְפָנֶיךָ? נַעֲשֶׂה-נָׁא מִשְׁכָּן אֲשֶׁר יִקָּרֵא לוֹ שֵׁם...”,[2] כאשר מרדוך שמע את דברי האלים השיב ”"יַסְדוּ אֶת בָּבֶל אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתֶּם לִבְנוֹתָהּ, תִּכֹּנָּה לְבֵנֶיהָ, רוֹמְמוּ בָּמָתָה."”.[3] בשנה הראשונה האלים הכינו לבנים ובשנה השנייה ”הָאֶסַגִלַה - רוֹמְמוּ אֶת רֹאשׁוֹ נֹכַח הָאַפְּסוּ, בָּנוּ אֶת מִגְדַּל-הָאַפְּסוּ הָעֶלְיוֹן, כּוֹנְנוּ מוֹשָׁב לְאַנוּ, לְאֶנְלִל, לְאֶאַה וְלוֹ.”.[4]
בהקשר של בלילת השפות מוזכרת במחקר הפואמה המיתולוגית השומרית "אנמרכר ואדון ארתה (אנ')",[5] בה מסופר על יצירת השפות השונות בעולם עקב ויכוח בין האלים אנליל לבין אנכי.[6] המקור לא שרד בשלמותו והוא נתון לקריאות ולפרשנויות שונות, ויש הטוענים כי תיאור האנושות כדוברת שפה אחת איננו מתייחס לימים עברו, אלא הוא נבואה לעתיד לבוא, ליום בו ידברו כולם שומרית. לפי פירוש זה המקור השומרי מזכיר את הנבואה שבצפניה ג, ט, ראו להלן בפרק ״אזכורים במקרא״.[7]
,_Baghdad,_Iraq_in_1916.png)
שאלת מקורותיו ותולדות חיבורו המשוערים של סיפור מגדל בבל כרוכה בשאלת תולדות החיבור והעריכה של ספר בראשית ושל התורה כולה. בקרב החוקרים המקבלים את השערת התעודות, מקובל לייחס את הסיפור למקור היהוויסטי.[8] רוב החוקרים רואים בסיפור חיבור אחדותי מבחינה ספרותית;[9] בין שהם מתייחסים אליו כאל יחידה שלמה ועצמאית בתוך הטקסט היהוויסטי, ובין שמדגישים את היותו חלק אורגני מיחידה רחבה יותר.[10] אמנם, ניתן לחוש בחספוסים מסוימים במרקם הסיפור, המתבטאים בין השאר בכפילויות: מתוארים שני מפעלי בנייה - עיר ומגדל; גם התוצאה היא כפולה - ה' בולל את שפתם ומפיץ אותם על פני כל הארץ; הסיפור מסכם כדרך הסיפורים האטיולוגיים: "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ", אך ההמשך "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" איננו תומך בסיכום זה ונראה טפל לו, מה גם שלפתע מזכיר הכתוב את העיר לבדה ומתעלם מן המגדל. אך את כפילות המוטיבים נקל להסביר כהתפתחות במסורת שבעל-פה, שקדמה להעלאת הסיפור על הכתב.[11]
עם זאת, מיעוט מבין החוקרים סבור שהסיפור איננו עשוי מקשה אחת. לדעתם, יש בסיפור קשיים ואף סתירות לכאורה, שיש להניח כי היו נעלמים בשלב הגיבוש הספרותי אילו קדמו לו, ולכן אין להסבירם בדרך זו. דוגמה לכך היא ירידתו הכפולה, לכאורה, של ה' כדי לראות את מעשי בני האדם (פסוק ה) וכדי לסכל את תוכניתם (פסוק ז). הכפילויות והמתחים בסיפור מסגירים לדעתם את טיבו המורכב, בין שהתהווה בהתפתחות ספרותית מרובדת, ובין שהורכב מלכתחילה ממקורות כתובים שונים. יש הסבורים שניתן אף לשחזר את הרבדים או המקורות הללו. יאיר זקוביץ, לדוגמה, סבור כי הנוסח המקורי של הסיפור עסק בבלילת הלשונות בלבד ולא בהפצת האנושות; ושכל אזכורי ההפצה: "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (ד), "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (ח), "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (ט) הן תוספת משנית לסיפור המקורי, שנועדה לקשור אותו עם לוח העמים שבפרק י.[12]
הראשון שהציע שחזור קונקרטי של שני מקורות כתובים שמהם הורכב לדעתו הסיפור היה הרמן גונקל, בפירושו לספר בראשית.[13] לפי שחזורו, במקור היו שני סיפורים, שניהם ממוקמים בבבל, שניהם דומים בנושאיהם ובסוגם הספרותי, אך עדיין שני סיפורים נבדלים. הסיפור האחד עסק בבניית העיר ונועד להסביר את המגוון הלשוני של האנושות, והסיפור השני עסק בבניית המגדל ונועד להסביר את הפיזור הגאוגרפי שלה. שני הסיפורים סורגו זה בזה כמעט בשלמותם בידי עורך מוכשר (אולי היהוויסט),[14] בשינויים מעטים. גונקל מניח שסיפור המגדל הסתיים גם הוא במקורו בהסבר אטימולוגי-אטיולוגי, מעין: 'על כן קרא שם המגדל [שם המצטלצל עם השורש פו"ץ] כי משם הפיצם ה' על פני כל הארץ'. אלה הם שני המקורות שעליהם הושתת לכאורה הסיפור, על פי שחזורו של גונקל:
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה.[15] וַיֹּאמְרוּ: הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם. וַיֹּאמֶר ה': הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. <השמטה> וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ.
וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם, וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ: נִבְנֶה מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.[15] וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה': זֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת, וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. עַל כֵּן קָרָא [שם המגדל פיץ], כִּי מִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
במבחן הזמן נותרה הצעתו של גונקל בגדר דעת מיעוט.[16] נעשו ניסיונות שונים, בין השאר על ידי קאסוטו, להפריך את החלוקה שהציע גונקל על ידי הדגמת המבנה הספרותי המהודק של הסיפור, שמוכיח לכאורה את אחדותו; אמנם, ספק אם גישה זו נחלה הצלחה.[17] רבים טוענים שהקשיים שצוינו כראיה לאי-אחדות הסיפור אינם בגדר קשיים, או שניתן לפתרם בנקל מבלי לשלול את אחדות הטקסט. אף הובע ספק אם ניתן בכלל להפיק סיפור קוהרנטי באופן ששיער גונקל. בעקבות גונקל, זיהה גם הפרשן האורתודוקסי מרדכי ברויאר שתי "בחינות" שונות - בהתאם לשיטתו הייחודית - השזורות בסיפור. אך הוא ניתח את הבחינות בצורה שונה מגונקל: הוא הבחין בסיפור על בניין העיר והמגדל (אין הוא מפריד בין השניים) ובלילת הלשונות מצד אחד; ובסיפור על הפצת האנושות מצד שני.[18]
סיפור מגדל בבל בנוי במתכונת של סיפור אטיולוגי, שהנחת המוצא שלו היא שבשחר ההיסטוריה התקיימה קהילה אנושית מאוחדת הדוברת שפה אחת. הוא בא להסביר, בין השאר, כיצד נוצר המצב הקיים, שבו בני האדם פזורים בכל העולם ודוברים שפות שונות. בנוסף, מסביר הסיפור את מקור שמה של העיר בבל בדרך של משחק מילים מהשורש בל"ל. הסיפור קצר וסגנונו לקוני, ומותיר פערים רבים להשלמת הקורא. פערים אלה פותחים פתח לשלל פרשנויות.
הסיפור דומה מבחינות אחדות לסיפורים אחרים בחטיבת סיפורי הראשית, שגם הם בעלי מאפיינים אטיולוגיים.[19] בפרט, קיים דמיון תמטי לסיפור הגירוש מגן עדן: שני הסיפורים מתארים כיצד בשחר ימיה של האנושות חל שינוי ממצב טוב והרמוני למצב המוכר לנו. השינוי חל בעקבות מעשה של בני האדם, שלכאורה יש בו כדי לאיים על הגבול בין האנושות לאלוהות. בתגובה למעשה זה, אלוהים משנה את מצב האנושות באופן שמבצר את הגבול בינו לבינה. בעקבות השינוי האנושות נאלצת להסתגל למצב חדש וגרוע יותר, כשהמצב הקדום איננו נגיש עוד.
סיפור קצר זה מתאפיין בעיצוב הרמוני ודחוס, המשופע באמצעים ספרותיים ביחס לגודלו. מאפיין כזה נדיר במקרא בטקסט פרוזאי.[20] כפי שהבחין לראשונה משה דוד קאסוטו, הסיפור עשיר במיוחד במאפיינים מצלוליים חוזרים המעניקים לו איכות אסתטית מיוחדת.[21] מאפיין בולט החוזר לאורך הסיפור הוא שילוב העיצורים ב, ל, נ הבאים ביחד, לעיתים בכמה מילים סמוכות. חזרה זו משתלבת עם משחק הצלילים המודגש שבמדרש השם בבל=בלל בסוף הסיפור. כמו כן, לכל אורך הסיפור חוזרים העיצורים ל, שׁ, שׂ. מאפיינים בולטים נוספים:
אורי אלטר מציין כי ריבוי משחקי הצלילים והחזרות משרה תחושה של טשטוש הגבולות וההבדלים בין המילים, החיוניים לתפקודה של הלשון כאמצעי תקשורת. מאפיין סגנוני זה מתאים לסיפור העוסק בבלילת הלשונות.[22]
מבחינת מבנהו האמנותי, הסיפור מורכב משתי פסקאות דומות בגודלן, המקבילות זו לזו בצורתן ומנוגדות בתוכנן. הפסקה הראשונה (פסוקים א-ד) עוסקת במעשה בני האדם, והשנייה (ה-ט) – במעשה האלוהים. בין שתי הפסקאות יש הקבלה ישירה (חופפת), כפי שמראה יאן פוקלמן:[23]
| פסקה א | פסקה ב |
|---|---|
| שפה אחת ודברים אחדים | עם אחד ושפה אחת לכלם |
| הבה (+צורת עתיד מוארך) | הבה (+צורת עתיד מוארך) |
| נבנה | ויחדלו לבנת |
| נעשה לנו שם | שמה בבל |
| פן נפוץ על פני כל הארץ | הפיצם ה' על פני כל הארץ |
הקבלה צורנית זו משרתת את תוכן הסיפור, בכך שהיא מחדדת את יסוד המידה כנגד מידה שבו.
בד בבד עם ההקבלה הישירה בין שני חלקי הסיפור, מתקיים בו מבנה נוסף ויציב יותר. הסיפור בכללותו יוצר מבנה של הקבלה קונצנטרית (או כיאסטית[24]) סביב המילים "וירד ה' לראֹת". אין תמימות דעים במחקר לגבי פרטי המבנה הקונצנטרי/כיאסטי, אבל גם כאן מקובלת למדי ההתאמה המפורטת שהציע פוקלמן:[25]
כל הארץ שפה אחת
| בארץ שנער
| | וישבו שם
| | | ויאמרו איש אל רעהו
| | | | הבה נלבנה לבנים
| | | | | נבנה לנו
| | | | | | עיר ומגדל
| | | | | | | וירד ה' לראת
| | | | | | את העיר ואת המגדל
| | | | | אשר בנו בני האדם
| | | | הבה נרדה ונבלה
| | | לא ישמעו איש שפת רעהו
| | ויפץ ה' אתם משם
| בבל
בלל ה' שפת כל הארץ.
ההקבלה הקונצנטרית מבליטה אף היא את המסר של מידה כנגד מידה, ובייחוד את יסוד ההיפוך שבסיפור. כל העלילה כולה סובבת סביב נקודת המפנה - התערבותו של אלוהים - ומאותה נקודה הכול מתהפך. בתחילת הסיפור כוחם של בני האדם באחדותם, אחדות הלשון ואחדות גאוגרפית, וכוח זה הוא שמאפשר להם להתחיל בבניית העיר והמגדל; בסוף הסיפור בני האדם מפורדים וחלשים, ומפעלם הכביר ננטש.
חלק מפרשני ימי הביניים, כגון הרשב"ם, הרד"ק והחזקוני, סברו כי טעותם של אנשי דור הפלגה הייתה בכך שרצו להתאחד כולם בבקעה אחת, כדי להימנע מתפוצה עולמית. לשם כך בנו עיר שתאכלס את כל בני האדם בתוכה. ואילו ה' היה מעוניין דווקא שיפוצו על פני כל הארץ וימלאו אותה, וכפי שצווה וברך את אדם הראשון[26]: ”וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ”. לצורך כך בלבל את לשונם וכתוצאה מכך קרה הדבר מעצמו. הראב"ע[27] הוסיף שהייתה להם גם כוונה לפאר את שמם (”וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם”) בִראות הדורות הבאים את המגדל המפואר שבנו.
לפי מדרש חז"ל, בניין המגדל היה חטא נגד האל:
'דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא'. מאי עבוד? [במה חטאו?]... אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו לשלש כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה [בה']. זו שאומרת 'נעלה ונשב שם' - הפיצם ה', וזו שאומרת 'נעלה ונעשה מלחמה' - נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין, וזו שאומרת 'נעלה ונעבוד עבודה זרה' - "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ". תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו
— תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק"ט עמוד א'
המדרש מחלק את בוני המגדל לשלוש קבוצות, שלכל אחת מניע משלה: שתי הקבוצות הראשונות ביקשו לחצות את הגבול המפריד בין אדם לאל, כדי לשבת במחיצת האל ("נעלה ונשב שם") או כדי למרוד בו ("נעלה ונעשה מלחמה"). הקבוצה השלישית ביקשה להשתמש במגדל לפולחן אלילי. מכך ניתן להסיק שלא גובה המגדל רע בעיני ה', כי אם האליל שלכבודו נבנה המגדל והחטא אינו הרצון להגיע לה' בשמיים ולהידמות לו, אלא העבודה הזרה שלשמה הוא נבנה. הבנייה המשותפת של המגדל הייתה ביטוי לכוחה השלילי, במקרים מסוימים, של האחדות, כאשר היא משמשת למטרות לא רצויות. שבירת האחדות גרמה לקטטה ומריבה בין בני האדם: ”זה שואל לבנה וזה מביא טיט, וזה עומד עליו ופוצע את מוחו” (רש"י בראשית פרק י"א, פסוק ז' בשם מדרש ילקוט שמעוני נח רמז ס"ב). לפי פרשנות נוספת, ניסו בוני המגדל למנוע את בואו של מבול נוסף.[28]
פרשן המקרא משה דוד קאסוטו קיבל את זיהוי הזיגוראת הבבלי é-temen-an-ki כמגדל שעמד בבסיס יצירת הסיפור. הבבלים האמינו שהזיגוראת הוא מעשה ידי האלים, וכינוהו, כאמור: "בית יסוד שמים וארץ". על כן מדגישה התורה כי זהו המגדל "אשר בנו בני האדם". קאסוטו מציע הסבר נוסף למעשה, לפיו חטאם של אנשי דור הפלגה היה גאווה והתפארות בכח החומרי. ולתורה יש מסר כפול לעניין: הראשון כי הגאווה וההתפארות נחשבות לעוון בעיני האלוהים; והשני כי עצת ה' לעולם תעמוד, וכל תוכנית שעלתה במחשבתו מתגשמת בהכרח. עצם בניית המגדל הייתה מעין מלחמה נגד ה', והוא הפך את המצב וגרם למלחמה בין בוני המגדל ובכך לעג להם.[29]
ערך מורחב – בבלבסיום הפרשיה נדרש שם העיר בבל מהשורש בל"ל, הדומה בצלילו, על שם בלילת לשונותיהם של בוני המגדל: ”עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ”. קאסוטו רואה בכך מדרש שם לעגני המתפלמס עם מדרש השם שהיה מקובל על הבבלים עצמם, מלשון: bāb-ili, באכדית: "שער האל".[30] הבבלים האמינו כי מקום זה הוא שער השמים ומגדל שבנה האל מרדוך. ואילו המקרא, המתנגד לתפיסה אלילית זו, מביא הסבר חלופי למסורת הבבלית, כך שמעשה בניית הבניין מוצג כסיפור של כישלון ושחצנות אנושיים.
יאיר זקוביץ סבור שמחברו של סיפור סולם יעקב בבראשית כח הכיר את סיפור מגדל בבל ורמז אליו בסיפורו. סיפור מגדל בבל לועג, כאמור, למסורת הממקמת את "שער האל" בעיר בבל ודורשת את שמה בהתאם. בעל סיפור סולם יעקב ממשיך את המהלך הסאטירי הזה, ומצביע על המקום האמיתי שבו מתקיים לשיטתו חיבור בין שמיים וארץ, הלוא היא העיר בית אל, שכשמה כן היא: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".[31]
בספר צפניה מופיעה נבואה שיש הרואים בה התייחסות לסיפור:
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד
לפי פרשנות זו, הנבואה מתארת את אחרית הימים כזמן שבו החטא והעונש של מגדל בבל יבואו על תיקונם.[32]
בתרבות הכללית משמש סיפור מגדל בבל בהקשרים של תקשורת בין אנשים הדוברים שפות שונות. בספרו של דאגלס אדמס "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", "דג בבל" מאפשר לאדם אחד להבין את דברי אדם אחר אף על פי שהוא דובר בשפה שונה. "בבילון" (על פי האנגלית) הוא שמה של תוכנה המאפשרת תרגום מכל שפה לכל שפה אחרת על ידי לחיצה על המילה המבוקשת.
בסיפורו "סמלה של העיר" (אנ'), מפרש פרנץ קפקא את סיפור המגדל כאלגוריה לתרבות האנושית המכלה את עצמה. הסיפור הקצר מתאפיין בניסוח מתחמק ששואב כוחו מהיסטוריוגרפיה של סיפור המגדל ואומר כי אין משמעות לסיפור הדורות.
מגדל בבל, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
