קורבן (יהדות)
בעלי חיים או מינים מן הצומח, המובאים לבית המקדש, ומונחים על אש המזבח או נאכלים על ידי הכהנים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ביהדות, קָרְבָּנוֹת הם בעלי חיים או מינים מסוימים מן הצומח אשר היו מועלים על גבי המזבח בבית המקדש בירושלים, לאחר ביצוע כל הפרוצדורות הספציפיות לאותו קרבן, בזמנים ובמועדים שונים, ושם היו מוקטרים על ידי הכהנים על אש המזבח, או נאכלים על ידם, בהתאם לסוג הקורבן, והנתח שבו. הבאת הקורבנות הייתה ביטוי מרכזי להיותו של האדם עובד אלוהים, ולכן היא נקראת בלשון המקרא וחז"ל באופן סתמי "עבודה"[1]. המילה "קורבן", מלשון "קירבה", יש לה משמעות של קרבה רוחנית, שכן באמצעות הקורבן האדם "מתקרב" לאל[2]. וישנה גם משמעות של קרבה גאוגרפית, בכך שהאדם מביא ומקרב את מתנתו אל המקום הנחשב למקום שכינתו של ה'[3].
האל אינו אוכל ושותה את הקורבנות. הבאתם היא הבעת רצון של האדם והעם בקשר עם בורא העולם, ורצונו של האל בקורבן משמעו הבעת רצון הבורא להתקשר עם ברואיו בכלל ועם ישראל בפרט. קבלת הקורבן מותנית ושלובה בהתנהגות מוסרית. כלומר, אין הקורבן שילום שוחד לפני האל, אלא עדות על כוונת הנברא ללכת בדרכי הבורא. תפיסה זו מודגשת רבות בדברי הנביאים, ושורשיה מופיעים כבר בתורה[hebrew 1].
הקרבת הקורבנות החלה, על פי המקרא, משחר האנושות. בראשיתה הייתה ההקרבה על בסיס יוזמה אישית, ללא הגדרה מדויקת של מקום וזמן ההקרבה ויתר הלכותיה. לאחר הקמת המשכן התמסדה הקרבת הקורבנות בישראל, ונקבעו לה בתורה כללים ופרטים מרובים. מצוות הקורבנות תופסות חלק נכבד מן ההלכה היהודית. רוב פירוט דיני הקורבנות לסוגיהם נמצא בתורה בספר ויקרא, ובמידה פחותה גם בספרים שמות במדבר ודברים. בנביאים מופיעים דיני כהונה וקורבנות גם בספר יחזקאל[4]. במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הוקדש לדיני הקורבנות אחד מששת סדרי המשנה, הוא סדר קדשים. על פי מניינו של הרמב"ם[5], 142 מצוות מבין תרי"ג המצוות שבתורה עוסקות בנושא הקורבנות.