Loading AI tools
הדגל הלאומי הרשמי של מדינת ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דגל מדינת ישראל הוא דגלה הרשמי והלאומי של מדינת ישראל, אשר מייצג את המדינה, ריבונותה, מוסדותיה ואזרחיה, הן בישראל והן בעולם. דגל עברי זה הוא בעל רקע לבן, ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה,[1] וביניהם מגן דוד בגוון זהה, אשר בסיסיו מקבילים לפסים האופקיים של הדגל. הסמל הוא סמל יהודי המתחבר למסורת היהודית.
 | |
| סוג הדגל |
 דגל לאומי |
|---|---|
| יחס אורך/גובה | 8:11 |
| הונף לראשונה |
1885 כדגל ראשון לציון, 1897 כדגל התנועה הציונית, 1948 כדגל מדינת ישראל |
| קבלת מעמד רשמי | 28 באוקטובר 1948 |
| מוטיבים עיצוביים | דגל לבן, שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם מגן דוד באותו הצבע |
| גרסאות נוספות |
  דגל חיל הים הישראלי  דגל צי הסוחר הישראלי   |
ראשיתו של הדגל במושבה ראשון לציון[2] בימי העלייה הראשונה, והוא אומץ כדגלה של התנועה הציונית מיום היווסדה ב-1897. דגל זה הועדף על פני "דגל שבעת הכוכבים" שהציע בנימין זאב הרצל. לאחר קום מדינת ישראל התלבטה מועצת המדינה הזמנית לגבי דגלה של המדינה. דגל התנועה הציונית נבחר באופן רשמי לשמש כדגלה של מדינת ישראל ב-28 באוקטובר 1948, והוא הועדף על פני רעיונות אחרים, בעיקר בשל הפופולריות הרבה שהייתה לו בציבור היהודי.
מעמדו החוקי של הדגל עוגן בחוק הדגל והסמל, ה'תש"ט, ובשנת ה'תשע"ח (2018) גם ניתן לו מעמד חוקתי בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
חלק ניכר מקרב התושבים היהודים במדינת ישראל, ומהיהודים שחיים במדינות אחרות, רואה בדגל הלאומי סמל לעצמאותה של מדינת ישראל. אחד הביטויים הרווחים לכך הוא, הנפת הדגל על בתים ועל מכוניות ביום העצמאות. בחלק מהמגזר החרדי קיים פולמוס לגבי היחס לדגל ולגבי מקומו בחברות אלו, במיוחד משום היותו סמל ציוני, וגם בחלק מהמגזר הערבי קיים פולמוס לגבי היחס לדגל משום היותו סמל ציוני ויהודי.
צורתו של דגל המדינה והיחסים בין ממדיו נקבעו ופורסמו בהצהרה רשמית של מועצת המדינה הזמנית:
הדגל – 220 סנטימטרים אורכו, 160 סנטימטרים רוחבו. הרקע – לבן ועליו שני פסי תכלת כהה, 25 סנטימטרים רוחב הפס, נטויים לכל אורכו של הדגל מצלע אל צלע. הפס העליון – במרחק 15 סנטימטרים מצלע האורך העליונה. הפס התחתון – במרחק 15 סנטימטרים מצלע האורך התחתונה. באמצעיתו של הרקע הלבן, בין שני פסי התכלת ובמרחק שווה משניהם – מגן דוד עשוי שישה פסי תכלת 5.5 סנטימטרים רוחב האחד, המצטרפים לשני משולשים שווי צלעות, שבסיסותיהם מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל.
— עיתון רשמי מס' 32 מיום י' בחשוון תש"ט (12.11.48), עמוד 62
תוקפם של מאפיינים אלה עוגן בחוק הדגל, ה'תש"ט-1949 (הקרוי כיום חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט-1949).
.svg)
.svg)
במונחים וקסילולוגיים, דגל ישראל הוא דגל מלבני ביחס 8:11 בין אורכו לרוחבו, שעליו 5 פסים מתחלפים בצבעים כחול-לבן. היחס בין הפסים הוא 3:5:16:5:3. במרכז הפס המרכזי מוטענת הקסגרמה (מגן דוד) בקוטר 66 ס"מ[4] שקודקודיה מצביעים על הפסים הכחולים. הדגל סימטרי לשיקוף בצירי האורך והרוחב, וכן סימטרי משני צידי הבד (קדימה–אחורה).
הפסים הנטויים לאורכו של הדגל לקוחים מתוך הטלית המעוטרת בפסים. צבעי הדגל מבוססים על התכלת, ממנה היה עשוי המעיל, שהיה חלק מבגדי הכהן הגדול, ופתיל תכלת היה שזור בציצית. המגן דוד הוא סמל יהודי עתיק, וכן מהדהד את הטלאי הצהוב כתזכורת לשואה.
גון הצבע הכחול בדגל מוגדר בחוק כ-"תכלת כהה", אשר הוגדר כ-Indanthren Calidon (שקיצורו: GCDN),[5] אך מאחר ששם זה לא נמצא כיום בשימוש, ישנה אי-בהירות לגבי הצבע המדויק של הדגל. בנוסף, גוון צבע התכלת שבדגל משתנה בין דגלים שונים ונובע בין השאר גם מדהיית הצבע עם הזמן. ההגדרה הרשמית[6] לצבעי הדגל מובאת בטבלה שלהלן:
צבע |
תכלת כהה / כחול | לבן |
|---|---|---|
| מינוח רשמי | Indanthren Calidon - GCDN | White |
| ייצוג צבע במחשב – RGB | 0/56/184 | 255/255/255 |
| קוד צבע הקסדצימלי | #0038b8 | #FFFFFF |
| CMYK | 100/70/0/28 | 0/0/0/0 |
בפועל, גון הצבע התכלת-כחול משתנה מדגל לדגל ואינו קבוע, לפעמים הוא כחול כהה ולפעמים הוא כחול בהיר.
.svg)
ערכים מורחבים – הצבעים הלאומיים של ישראל, דגל עבריככל הנראה, הסופר האוסטרי היהודי לודוויג אוגוסט פרנקל היה הראשון, שהעלה את הרעיון כי הצבעים הלאומיים היהודיים הם כחול ולבן, במתכונת המזכירה דגל, וזאת בשיר "צבעי ארץ יהודה", שפרסם בשנת 1864,[7] לאחר ביקור בירושלים. את השימוש המעשי בדגל זה, במתכונתו המוכרת, ניתן לשייך לימי העלייה הראשונה. הסופר מרדכי בן הלל הכהן תיעד מסיבה לכבוד יום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי, בשנת 1884, ובה "בפעם הראשונה גילינו לפני הקהל הרחב את צבעינו הלאומיים, כי רבים לא ידעו כי תכלת ולבן הם צבעי עמנו".[8] בחירת הצבעים, הן על ידי פרנקל והן על ידי אנשי העלייה הראשונה, לא הייתה מקרית, שכן המדובר בצבעי הטלית בעלת פתיל תכלת, שמקורה בספר במדבר:
וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.
סמל מגן דוד ששולב בדגל, נמצא בתרבויות העמים מאז תקופת העת העתיקה; אולם זוהה עם היהדות מאז, בפריטי אמנות ותשמישי קדושה רבים.
אם מתוך ששמע על האירוע, או שגיבש את הרעיון בעצמו, הניף בשנת 1885 ישראל בלקינד, מחלוצי תנועת ביל"ו, את הדגל במתכונת דומה לדגל ישראל כיום אותו הכין יחד עם פאני מאירוביץ' ("יריעת אריג לבנה: שתיים-שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע"), בחגיגות שלוש שנים להיווסדה של המושבה ראשון לציון.[9] דגל זה כונה "דגל ראשון לציון". בדגל דומה השתמש מיכאל הלפרן באירוע "החגיגה המשולשת" בנס ציונה בשנת 1891,[10] וכן השתמש בו "מסדר בני ציון" בבוסטון באותה השנה.
אין לדעת עד כמה היו אירועים אלו ידועים לבאי הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897), שם התקבל הדגל בעל שני פסי התכלת על רקע לבן ובתוכו מגן דוד, ונדחתה הצעתו של בנימין זאב הרצל – דגל עם שבעה כוכבי זהב ורקע לבן. את נסיבות היווצרותו של דגל ישראל, שבתחילה היה דגלה של התנועה הציונית, תיאר דוד וולפסון, תוך שהוא מתאר את עצמו כאבי הרעיון של עיצוב הדגל על פי הטלית:
בפקודת מנהיגנו הרצל באתי לבזל, כדי לעשות את כל ההכנות לקונגרס הראשון. בין השאלות הרבות שהעסיקוני אז הייתה אחת... באיזה דגל נקשט את אולם הקונגרס? מה הם צבעיו? הן דגל אין לנו. הרעיון הזה הכאיבני מאוד. צריך ליצור את הדגל. ואולם באיזה צבעים נבחר?
והנה הבהיק רעיון במוחי: הרי יש לנו דגל. לבן כחול. הטלית אשר בה נתעטף בתפילתנו – טלית זו היא סמלנו. נוציא־נא את הטלית מנרתיקה ונגולל אותה לעיני ישראל ולעיני כל העמים. הזמנתי אז דגל תכול לבן ומגן דוד מצויר עליו.
וכך בא לעולם דגלנו הלאומי.[11]
בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאחר ששבו יהודי גירוש תל אביב חזרה מכפר סבא ליפו, הגה מנהיג הקהילה ר' מנחם יצחק קליונר את הרעיון להניף דגל על חלונות הבתים אליהם שבו, ושרטט את צורתו של הדגל המוכרת כיום. בשנת 1920 הזמין, באמצעות משפחת האחים שבתאי ומתיתיהו אליהו כמות מסחרית ראשונה מבית חרושת בגרמניה.[12]
ערך מורחב – דגל עבריבתקופת היישוב שימש הדגל את התנועה הציונית, והונף בגלוי באירועים רשמיים.
במהלך מרד גטו ורשה הניף הארגון הצבאי היהודי את הדגל מעל כיכר מוראנובסקה, כסמל של תקווה והתגרות בכוחות הנאציים, שניסו לדכא את המרד.[13]
חיילי חיל החפרים, מראשוני מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, אשר רבים מהם נפלו בשבי הנאצי באפריל 1941, הניפו את הדגל מתחת לדגל הבריטי כבר ב-1940, בעת שירותם בגזרת המדבר המערבי. אחראי לכך היה מנהיגם יוסף אלמוגי. עדויות מצולמות רבות לכך נותרו בעזבונות בני משפחות פדויי השבי.[14]
הבריגדה היהודית השתמשה בתג כתף, המזכיר בעיצובו ובצבעיו את הדגל. חיילי הבריגדה נהגו להניף את הדגל לצד הדגל הבריטי, ואף התעמתו עם מפקדיהם הבריטים על רקע זה. הם נהגו להניפו בטקסים רשמיים של הבריגדה. לאחר הגעת הבריגדה היהודית לאיטליה ביקר אצלם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ב-3 באפריל 1945, הביא דגל ללוחמים ונשא במעמד הנפת הדגל נאום הידוע כנאום הדגל. החי"ל היה הכוח היחיד והראשון, שלחם במלחמת העולם השנייה בדגל יהודי שהוכר כמייצג את העם היהודי.
בעת הכרזת העצמאות קושט האולם בדגל גדול, שנמתח על הקיר מאחורי הנואמים, ושימש כמרכיב עיצובי בולט, שהדגיש את העצמאות שזה עתה הושגה.
לאחר הקמת המדינה, היה חשש, שאם ייקבע דגל התנועה הציונית כדגלה של מדינת ישראל, יעורר הדבר בעיות פוליטיות ומשפטיות לחברי התנועה הציונית, שהם אזרחי מדינות אחרות. לפיכך נקבעו תחילה דגלי המדינה להנפה על גבי ספינות – דגל חיל הים ודגל צי הסוחר, ואילו הדיון בדגל הכללי התארך, ונשקלו הצעות שונות לגבי עיצובו.
ועדת הסמל והדגל של מועצת המדינה הזמנית הזמינה הצעות, וקיבלה מספר גדול של רעיונות לעיצוב הדגל. רובן התבססו על דגל התנועה הציונית בשינויים קלים.
תוספות מיוחדות שהוצעו:
בסופו של דבר, הוחלט לאמץ בכל זאת את דגל התנועה הציונית בלא כל שינוי, בעיקר בשל הפופולריות הרבה שהייתה לו בציבור היהודי, וגם כי מדינות וארגונים זרים החלו לזהות אותו כדגל הלאומי של העם היהודי. ההחלטה התקבלה לאחר התכתבות שערך משה שרת עם קהילות יהודיות ציוניות בעולם, במיוחד בארצות הברית, וקבלת אישורן, ואפילו עידודן לכך, שדגל התנועה הציונית העולמית ישמש גם כדגל מדינת ישראל. ההחלטה הסופית לגבי דגל המדינה התקבלה ב-28 באוקטובר 1948. הייתה כוונה לכלול את שבעת כוכבי הזהב של הרצל על סמל המדינה במקום על דגלה, אולם בסופו של דבר נבחר סמל שלא כלל אותם, והשריד היחיד להם הוא בחלק מסמלי ערים בישראל.
בתקשורת הפלסטינית נטען מספר פעמים, כי שני הפסים מרמזים על שאיפתה של מדינת ישראל לכבוש את השטחים שמהנילוס ועד הפרת.[15]
ערך מורחב – חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה
מעמדם המשפטי והמדיני של דגל מדינת ישראל וסמלהּ על פי החוק, נקבע בחוק הדגל והסמל, תש"ט-1949, שהתקבל ביום 24 במאי 1949.[16]
החוק קובע את דגל המדינה, סמל המדינה והמנון המדינה. החוק אוסר על שימוש בדגל למטרות מסחריות, פרט לייצור דגלים ומכירתם, ולמקרים בהם התקבלה רשותו של שר הפנים. החוק קובע מקומות, שבהם יש חובה להניף את הדגל (כמשרדי ממשלה), וכן קובע איסור פלילי על פגיעה בכבודו של דגל המדינה. כללי השימוש הנאות בדגל הלאומי דומים בדרך כלל לכללים הנהוגים במדינות אחרות, אך שונים מהם בכמה היבטים מהותיים. בארצות הברית, שריפתו או ביזויו של הדגל הלאומי בידי אזרחים נחשבים כביטוי קיצוני, אך מוגן במסגרת עקרון חופש הביטוי. החוק הישראלי אינו מאפשר מעשים דומים. עם זאת, התקנות לגבי השימוש בדגל בידי גורמים רשמיים מחמירות יותר מאשר בישראל. בארצות הברית קובע החוק, למשל, כי אסור לדגלנים רשמיים להניח את הדגל על הרצפה, וכי גורמים רשמיים צריכים לדאוג לקבורת דגל שנתבלה באדמה. בישראל אינן נהוגות החמרות כאלה, למעט פקודת מטכ"ל לגנוז דגל שהתבלה,[17] החלה על חיילים. בבריטניה, נוהגים אזרחים להשתמש בדגל הלאומי (ה"יוניון ג'ק") לעיטור חפצים שונים, ואפילו שקיות במרכולים או בגדים תחתונים. בישראל, שימוש כזה בדגל אינו מקובל.
החוק בישראל קובע את בכירותו של הדגל בהנפתו עם דגלי מוסדות וארגונים, כך שיש להניף את דגל המדינה ראשון ולהורידו מן התורן אחרון. בעת הנפת דגל המדינה עם דגלי מדינות אחרות, יש להתייחס אל כל הדגלים באופן שווה.
על פי תיקון לחוק משנת 1997, שהוסף ביוזמת חברת הכנסת לימור לבנת,[18] יש להניף את הדגל על הבניין הראשי או בחזיתו בכל בתי הספר ומוסדות החינוך המוכרים על ידי משרד החינוך, לרבות מוסדות מוכרים אך בלתי רשמיים. עם זאת, החוק אינו מחייב את הנפת הדגל במוסדות המוכרים על ידי משרד הדתות, כך שמוסדות החינוך החרדיים רשאים להימנע מהנפת הדגל.
תקנות הדגל והסמל (השימוש בדגל המדינה), תשי"ג–1953, שהתקבלו ב-16 באפריל 1953, קובעות פרטים טכניים רבים לגבי הצורה בה יונף הדגל, ודרכי השימוש הראויות בו.[19]
בנוסף להנפת הדגל, נהוגה גם תלייתו במאונך לכל גובהו של בניין. במצב כזה נוהגים לעיתים קרובות למתוח את הדגל הרבה מעבר לפרופורציות הקבועות בחוק, ויש הנוהגים במצב זה לסובב את המגן דוד כך שקודקודיו ימשיכו להצביע מעלה ומטה (במקום לעבר הפסים הכחולים). נוהג זה שנוי במחלוקת: לקראת יום העצמאות 2008 חילק בנק הפועלים דגלי ישראל (תוצרת סין) בהם מגן דוד עם קודקודים מופנים מעלה ומטה. ערוץ 7 ומבקרים אחרים טענו כי מדובר בהפרה של חוק הדגל.[20]
בדצמבר 2010 אישרה הכנסת תיקון לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, אשר מחייב מוסדות המתוקצבים באופן מלא או חלקי על ידי המדינה לרכוש דגלי לאום רק מתוצרת ישראל.[21]
.jpg)
חלק ניכר מתושבי המדינה היהודים רואה בדגל את הביטוי הלאומי לעצמאות העם, ואת סמלו. כך, למשל, אחד הביטויים החזותיים החזקים להחלת הריבונות על שטחי המדינה במהלך מלחמת העצמאות היה הנפת דגל הדיו באילת.
על מוסדות עירוניים מקובל להניף את דגל המדינה ביחד עם דגל הרשות המקומית. כשבוע לפני יום העצמאות נוהגות הרשויות המקומיות לעטר את עמודי התאורה בדגלי המדינה ובדגלי הרשות המקומית. בהתאם לסמכות שניתנה לו בחוק יום העצמאות, תש"ט-1949, קבע ראש הממשלה, דוד בן-גוריון כי "ביום העצמאות יונף דגל המדינה על כל בנין ממשלתי או ציבורי ועל כל בית פרטי".[22] הוראה זו אינה נאכפת, אולם רשויות המדינה מעודדות את האזרחים לנהוג כך. כמו כן התגבש בסוף המאה העשרים מנהג לתלות את הדגל על מכוניות פרטיות ביום העצמאות.
ביום ירושלים רבבות אנשים, רובם מזוהים עם הציבור הדתי לאומי, בני הציונות הדתית, עורכים את ריקוד דגלים: צעדה עם דגלי ישראל ברחבי ירושלים והעיר העתיקה אל עבר הכותל המערבי לציון שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.
במהלך השנים נעשו כמה מחוות הקשורות לדגל, לרוב כביטוי לעמידה איתנה. כך, למשל, נעטף בניין תיאטרון "הבימה" בתל אביב בדגל ישראל ענק, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, שבה נורו טילים על תל אביב. עזאם עזאם, שנכלא במצרים באשמת ריגול נעטף בדגל ישראל בעת ששב מכלאו בשנת 2004.
בנוסף לכך אימצו אזרחים ישראלים מנהגים המקובלים במדינות אחרות לגבי דגל הלאום. למשל, הגולש גל פרידמן התעטף בדגל בעת שזכה במדליית הזהב באולימפיאדת אתונה 2004. התעטפות בדגלי לאום היא מנהג רווח בקרב ספורטאים המייצגים מדינות בתחרויות רשמיות. האסטרונאוט אילן רמון לקח עמו לחלל את דגל מדינת ישראל, ביחד עם חפצים רבי משמעות אחרים כציור של ילד שנספה בשואה, מכתב מאת רון ארד, גביע לקידוש וספר תורה קטן. דגל ישראל מופיע גם לצד שמו של רמון על לוח זיכרון להנצחת חללי אסון מעבורת החלל קולומביה, אשר הותקן על הרובר ספיריט שנחת על מאדים בשנת 2004, כמו גם על לוח מיוחד שהורכב על הגשושית בראשית. גם מנהג זה, לקחת את דגל הלאום וחפצים משמעותיים אחרים, רווח בקרב אסטרונאוטים ממדינות שונות בעת מסעות לחלל.
הביטוי "כחול לבן" כצבעי הדגל, מסמל את תוצרת מדינת ישראל, ונכנס ללשון הדיבור בביטויים כגון "קנה כחול לבן".
בימי המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות השתמשו שני הצדדים בדגל ישראל לביטוי התנגדותם או תמיכתם בתוכנית. "הסרטים הכתומים" שליוו את מחנה מתנגדי התוכנית, הוצמדו בתחילה לדגל, ולאחר מכן הופיעו "דגלים כתומים" בתבנית הדגל, אך בצבע הכתום. תומכי התוכנית ביטאו את תמיכתם באמצעות הצגת סרטים כחולים, או כחולים לבנים, באופן שנועד להזכיר את דגל ישראל.
בסמוך ליום העצמאות ה-60 של מדינת ישראל (2008) נפרש דגל ישראל בגודל 100 על 200 מטרים למרגלות הרי אדום באילת.[23] זהו אחד הדגלים הגדולים ביותר בעולם, אך כיום (מאי 2016), הדגל הגדול ביותר בעולם הוא דגל רומניה בעיירה קלינצ'ן.[24]
בתמונות ובציורים מקובל להציג את דגל ישראל כשהתורן לשמאלו, כמקובל ברוב מדינות העולם, אך בניגוד לכיוון הכתיבה בשפות השמיות בעברית ובערבית שהן שתי השפות הרשמיות בישראל. במדינות אחרות שבהן נהוג לכתוב מימין-לשמאל מציגים את הדגל כשהתורן לימינו. כיוון שדגל ישראל הוא סימטרי הן על ציר האורך והן על ציר הרוחב, שינוי מיקום התורן אינו משנה את צורת הדגל.
היחס לדגל ישראל וסמלי הלאום בצה"ל מוסדר בפקודות מטכ"ל ונהלים מבודרים. פקודת מטכ"ל מס' 33.0401 קובעת את היחס לדגל ישראל, לדגל צה"ל, לתמונות אישים, ולדגלי החילות והפיקודים.[17] במדינת ישראל, המבוססת על שירות צבאי המוני, ואשר בה רוב הטקסים הממלכתיים (ובמיוחד הטקסים המרכזיים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ביום העצמאות ואף ביום הזיכרון לשואה ולגבורה) נערכים במתכונת צבאית ובהשתתפות חיילי צה"ל, מהווה יחסו של צה"ל אל הדגל את הנורמה המקובלת, ומטמיע בחיילים, ובציבור כולו, את החינוך ליחס של כבוד אל הדגל.
על פי הפקודה מונף הדגל בכל יחידה של צה"ל בכל יום לאחר שעת ההשכמה, ומורד עם סיום היום בטרם שקיעת החמה. טקס זה תופס מקום מרכזי בשגרת יומם של החיילים. על פי הפקודה יורכנו הדגלים ויונפו בחצי התורן בימי אבל, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובמועדי אבל מיוחדים שיקבעו על ידי הממשלה. הפקודה אף קובעת כי דגל שאינו ראוי עוד להנפה ייגנז במקום המיוחד לכך, בדומה למנהג היהודי העתיק לגניזת ספרי קודש, ואילו דגלים מיוחדים בעלי ערך היסטורי יישמרו לפי הוראות מחלקת ההיסטוריה של צה"ל.
דגל המדינה אינו אהוד כמעט בכלל במגזר הערבי והמוסלמי. מוסדות חינוך ערביים אינם מחויבים להניף את הדגל, ואילו מוסדות חינוך ערביים ממלכתיים מניפים אותו בצורה צנועה בהרבה יותר מהמקובל במגזר היהודי - כמו במגזר הדרוזי בו מקובל להניף את דגל ישראל לצד דגל הדרוזים. מנגד, הערבים המוסלמים והנוצרים בישראל בוחרים לצמצם ככול הניתן גם את השימוש הרשמי בקרבם בדגלי או בסמלי המדינה.
אף כי דגל המדינה מבוסס על סמלים יהודיים, ערבים המגדירים עצמם גם כפלסטינים רבים רואים בו את סמלה של התנועה הציונית, תנועה שהם מתנגדים לה אידאולוגית, ולכן נמנעים משימוש בסמליה.
רבים מהציבור הערבי טוענים כי הדגל אינו מייצג אותם, כיוון שאין בו כל סממן של הדתות הנפוצות בקרבם, לא לאסלאם ולא לנצרות.
בעניין שינוי דגל המדינה וסמלים רשמיים נוספים (כמו המנון ישראל), עלו בעבר הצעות לשינוי הדגל באמצעות הוספת סמל הסהר המזוהה עם הדת המוסלמית, לצד המגן דוד המזוהה עם היהדות - או לחלופין לאמץ עיצוב נייטרלי יותר - ובעיקר עם גוני צבע שונים מתכול ולבן (ראו: הצבעים הלאומיים של מדינת ישראל), על-מנת מצד אחד לכבד את הדתות השונות של תושבי ארץ ישראל ומאידך להימנע מלגרום לבני מיעוטים ומגזרים שונים מלהרגיש לא-שייכים לישראל.
על הצעות אלו כתב פרופסור שלמה אבינרי:[25]
כך גם בעניין הדגל, אפשר להבין את הקושי של ערביי ישראל להזדהות עם דגל תכלת לבן עם מגן דוד. אבל גם בדגליהן של מדינות דמוקרטיות רבות מופיע הצלב: שווייץ ושוודיה, דנמרק ונורווגיה, וכמובן, הצלב הכפול של אנגליה וסקוטלנד בדגל הבריטי. האם זה מונע מיהודי אזרחי המדינות הללו להישבע אמונים לדגל? כמובן, זה מקשה עליו, כי גם במדינה דמוקרטית קשה להיות מיעוט. ברמה סמלית זו, ערביי ישראל הם בחברה טובה. מכל מקום, אין שום נורמה דמוקרטית המחייבת לשנות את טיב סמליה של מדינת לאום.
לכך ענה הסוציולוג סמי סמוחה ב-1996, כי לעמדתו אין להשוות בין מדינות המערב האמונות על מסורת הדמוקרטיה הליברלית בה היסוד האתני הוא משני בלבד, ובין ישראל, ”שהאתניות [היהודית] טבועה במהותה, בזהותה, בארגון המוסדי שלה ובמדיניות הציבורית המופעלת בה”. לטענת סמוחה כל עוד אין זהות "ישראלית" המעמידה את כל אזרחיה על בסיס שווה, יש לעובדה כי דגל המדינה מבוססת על סמלי היהדות הבלעדיים לאותה אומה יחידה, ולפיכך משמעות השארתם היא המשך אפליית כל בני המיעוטים והמגזרים הללו.[26]
הצעות לשינוי הדגל, שממילא לא כללו עיצוב קונקרטי לדגל חדש, לא הגיעו לדיון במוסדות המדינה, אך הן שבות ועולות מדי פעם לדיון ציבורי, במסגרת הדיון בשאלה האם מדינת ישראל היא, כהגדרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו "מדינה יהודית ודמוקרטית", או שמא, כדרישתם של חוגים מסוימים, עליה להיות "מדינת כלל אזרחיה". הדרישה לשינוי הדגל נתפסת בקרב רבים כאיום ממשי על עצם מהותה ותכליתה של המדינה הישראלית. על רקע זה באה הוראתה של לימור לבנת כאשר הייתה שרת החינוך, בשנת 2001, לאכוף את התיקון לחוק הדגל שיזמה, ולהורות על הנפת הדגל בחזיתות כל בתי הספר במדינת ישראל, גם באלה שבהם מתחנכים ערבים או מוסלמים.[27]
.JPG)
.jpg)
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל דגלים וסמלים | ||
| פורטל ישראל | ||
חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט-1949, באתר ויקיטקסט
אביגיל אורן, דגל המדינה: המחלוקת וההחלטה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ציון נאנוס, איך נבחר דגל המדינה, בערוץ ארכיון המדינה, 2007 "המשוגעים לדבר: דגל כחול לבן", בערוץ של כלכליסט
אוסף תמונות בעקבות הדגל, באתר הארכיון הציוני, 24 באפריל 2023Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
