Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבו רבים מבני היישוב העברי בארץ ישראל לצבא הבריטי כדי להשתתף במלחמה נגד גרמניה הנאצית. היישוב ראה עצמו בנסיבות אלה כבן ברית אקטיבי של הממלכה המאוחדת (בריטניה), ובמהלך המלחמה התנדבו 38,000 יהודים לשרת בצבא הבריטי, מספר רב ביותר ביחס לאוכלוסיית היישוב הכוללת באותה עת, שמנתה כ־431,000 איש.
יחסה של הנהגת היישוב לשירות בצבא הבריטי בא לידי ביטוי בדברים שנאמרו, עם פרוץ מלחמת העולם, על ידי הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הנציגות הרשמית של יהודי ארץ ישראל:
הספר הלבן ממאי 1939 פגע בנו קשות. וכמקודם נעמוד במלוא יכולתנו על זכות העם היהודי במולדתו אולם... המלחמה שהוטלה עכשיו על בריטניה הגדולה היא מלחמתנו, וכל עזרה שיהי ביכולתנו וברשותנו להושיט לצבא הבריטי ולאומה הבריטית - ניתן בנפש חפצה..
— קיצור תולדות ההגנה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור הקריה תל אביב עמודים 358 359, לפי אתר "עמלנט"
_-_A_portrait_of_a_Jewish_volunteer_in_the_British_auxiliary_territorial_service.jpg)
בהתקרב המלחמה הודיע נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, חיים ויצמן, ב־29 באוגוסט 1939, לראש־ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין: "...היהודים עומדים לימין בריטניה הגדולה ... הסוכנות היהודית מוכנה ומזומנה לפתוח מיד בעשיית סידורים לניצולם של כוח-אדם יהודי, כושר טכני, אמצעים וכיוצא בזה ..." ומכאן ועד סוף המלחמה עשה כל שביכולתו כדי לקדם גיוס יהודים בכלל ובני ארץ ישראל בפרט, בתור שכאלה, לשירות בצבאות בעלות-הברית.
הבריטים התלהבו פחות. ב־2 בספטמבר 1939 ענה צ'מברלין לוויצמן בנימוס צונן כי הוא שמח לקבל את ההבטחה שבמכתבו, אך "הן לא תחכה לשמוע ממני בשלב הנוכחי יותר מזה שהבטחותיך החדורות רוח של מסירות ציבורית נתקבלו ברצון". מספר ימים לפני פרוץ המלחמה התריע ארצ'יבלד וייוול (Wavell), מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, בפני הלורד גורט (Gort), ראש המטה הכללי הקיסרי, כי יש להיזהר מן האופורטוניזם היהודי, המבקש לנצל את מצוקת בריטניה "כדי לקדם ... הקמת צבא יהודי בארץ ישראל ... במסווה המפוקפק של עזרה למאמץ המלחמתי הבריטי".
הממשל הבריטי הסתייג מהגיוס מהסיבות הבאות:
אך למרות חוסר התלהבותה, קשיי בריטניה במלחמה, וצורכה בכוח אדם, בשירותים טכניים ובשירותי עזר - ובייחוד באזור מרוחק מבריטניה שמרבית אוכלוסייתו ברמה טכנולוגית והשכלתית נמוכה, אזור שלעיתים הקשר בינו לבריטניה היה קשה - הביאו לגיוס במספרים גדלים והולכים של יהודים מארץ ישראל, ליותר ויותר חילות בצבא הבריטי.
מיד עם פרוץ המלחמה, בסוף שנת 1939, הכריזו המוסדות הלאומיים של היישוב היהודי על מפקד שיביע את נכונות היישוב להתגייס למלחמה באויב הגרמני. 40,000 צעירים התייצבו במפקד והביעו נכונות להצטרף מיד לצבא הבריטי ולהילחם בשורותיו – תחת דגל עברי. משה שרת (אז – משה שרתוק), ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, הוא שיזם את התוכנית לגיוס המוני לצבא הבריטי.
בקיץ 1941 נדחו הספקות. הצבא הגרמני תקף את ברית המועצות, והיה בדרכו לכיבוש תעלת סואץ – עורק החיים של האימפריה הבריטית. איטליה, שהייתה בעלת עניין מיוחד במרחב הים התיכון, נכנסה גם היא למלחמה. בארץ ישראל התעוררה מחדש התביעה להתגייס, בצורה המונית, לצבא הבריטי. בפנייתה של ההנהגה הציונית אל הבריטים נאמר כי "לפני בוא הניצחון, עלולה ארץ-ישראל היהודית להימצא בסכנה חמוּרה. אם נגזר עלינו כליון, זכותנו לפגשו תוך מלחמה"[1]. המוסדות הלאומיים הכריזו על צו גיוס של רווקים מגיל 20 עד 30 ונקטו אמצעים נגד המשתמטים ממילוי הצו. היו היסוסים בקרב חייבי הגיוס, בין השאר, בקרב הציבור הדתי, שבדרך כלל נרתע מצבאיות והכיר את הבעיות הכרוכות בשירות בצבא זר.
מרות ההנהגה הלאומית על המתגייסים נשמרה באמצעות עסקני היישוב שהתגייסו לצבא. אלה גויסו אמנם על מנת לתת דוגמה לציבור, אך נעשה בהם שימוש גם לשמירת המרות היישובית על החיילים במסגרת הצבא. שיטה זו פעלה במיוחד במסגרת הבריגדה היהודית, בה התקיימו שתי היררכיות: ה"צבאית", מהמטה ליחידות, וה"אזרחית", שהעבירה הנחיות מהמוסדות הלאומיים דרך "ועד הבריגדה". ההנחיות היו בעיקר בתחום ההכשרה, החינוך ועידוד העלייה של שארית הפליטה באירופה.[2]
הראשונים שהתגייסו לצבא הבריטי היו 12 חיילים, אשר כבר ב־7 בספטמבר 1939 – שבוע ימים לאחר פרוץ המלחמה – התגייסו להפעלת סוללת תותחים אנטי-אווירית במפרץ חיפה, להגנת בתי הזיקוק ונמל חיפה – הנמל עמוק המים היחיד בארץ ישראל. הבריטים ניסו לגייס יהודים וערבים לפלוגות מיוחדות ולנטרל בכך את החסרונות שראו בגיוס יחידות עבריות הומוגניות, אך ללא הצלחה רבה.
הבריטים היו מעוניינים בבעלי מקצוע. וכך גויסו רבים ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה וכן אלפים לחיל החפרים. באשר למניעי הגיוס, היו שטענו כי ברוב המקרים המניעים היו כלכליים גרידא. בארץ ישראל שררה אבטלה נרחבת, והגיוס לצבא נראה לרבים פתרון הולם, בייחוד כאשר התנהל בעורף החזית, במזרח התיכון ככלל ובארץ ישראל בפרט. עם זאת היה גם רצון לקחת חלק בלחימה נגד האויב הנאצי, בייחוד אצל העולים שהגיעו בעשור האחרון ממרכז אירופה ועמדו מקרוב על אופיו של המשטר הנאצי. רשמית הוצגו שתי סיבות: ניצחון על גרמניה והכנת גרעין לצבא העברי, לקראת האתגרים העומדים בפני היישוב היהודי. במסגרת התנדבותם של בני היישוב לצבא הבריטי גויסו חלקם לחיל האוויר המלכותי ואחדים, כריצ'רד לוי-הארשר, עזר ויצמן ואהרן רמז, היו לטייסים בחיל האוויר המלכותי.
ביוני 1942 יצאה הסוכנות היהודית לארץ ישראל בקריאה להתנדב ליחידות הצבא הבריטי, לאחר שהוחל כבר בינואר 1942 בגיוס מתנדבים, כולל נשים למקצועות פקידות, חיל רפואה, ונהגות, כולל רכב כבד ואפילו לחיל האוויר. כ־4,000 מבנות היישוב שירתו במסגרת זו, למעלה מ־3,000 ב־ATS, חיל העזר לנשים, ועוד כ־700 ב־WAAF, חיל העזר האווירי לנשים.
ערכים מורחבים – מתנדבי היישוב בחיל החפרים, יחידת הקומנדו 51הראשונים שהתגייסו מקרב יהודי ארץ ישראל היו כמה אלפי צעירים שהצטרפו לחיל החפרים ( Auxiliary Pioneers), ליחידות ההנדסה השונות, לפלוגת תפעול הנמלים 1039 וליחידות אחרות כמו חיל הקשר, התובלה, התחזוקה, חיל האוויר ועוד. חיילים אלו שרתו בכוח עזר לצבא הלוחם במסגרת חיל החפרים, שעסק בין היתר בחפירת עמדות וביצורים, סלילת כבישים ופריצת דרכים, הנחת קווי מים ועוד שלל פעולות הנדסה ובינוי. היחידות שבהם היו חיילים יהודים השתתפו בלחימה בצרפת, ביוון ובאי כרתים. בשנת 1941, 1,500 מהם שנלחמו במערכה ביוון, נפלו בשבי הגרמנים עם כניעת הכוחות הברטיים, ורובם רוכזו במחנה STALAG XVIII שמוקם בסמוך לכפר וולפסברג שבאוסטריה[3]. מרבית השבויים דוברי הגרמנית מבין מתנדבי ארץ ישראל נשלחו כעבור כשנה למחנות שבויים בשטחי פולין (ובמיוחד למחנה STALAG VIII-B שבקרבת העיר למסדורף, כיום וומבינוביצה שבשלזיה), שם הוחזקו כשבויים במחנות עבודה שכללו עבודת פרך במכרות פחם, כריתת יערות ועוד. לקראת תום המלחמה נשלחו בצעדות מוות לעבר גרמניה. כ-400 חיילים נהרגו במהלך הלחימה והשבי. מרבית השבויים שוחררו רק בשנת 1945, עם סיום המלחמה.
חיילי היישוב השתתפו גם בפעולות של הצבא הבריטי באריתריאה, בסוריה, בעיראק ובהגנה על מצרים. רק לאחר פרק זמן ניאותו הבריטים לשתף את בני היישוב ביחידות הלוחמות במסגרת של פלוגות הבאפס (כינויו של הגדוד המלכותי של קנט המזרחית). סיבת השילוב בגדוד קיים הייתה הרצון שלא להקים יחידה מיוחדת לאנשי היישוב. עד מהרה התברר כי גם במסגרת זו מעסיקים הבריטים את מתנדבי היישוב בתפקידי שמירה על מתקנים, שדות תעופה ומחנות שבויים. כן נתקבלו מתנדבי היישוב לפלוגות תובלה והנשים המתנדבות שירתו בחיל העזר לנשים. אחדים ממתנדבי היישוב התקבלו לשרת בחיל האוויר המלכותי ובצי המלכותי (הידועים מביניהם עזר ויצמן ואהרן רמז ששירתו כטייסים בחיל האוויר הבריטי והיו לימים ממפקדי חיל האוויר).
חלק מהחפרים גויסו באוקטובר 1940 ליחידת הקומנדו 51, שמנתה כ־360 לוחמים, יהודים וערבים, כ־60% מהם יהודים. היחידה, בפיקוד לויטננט קולונל הנרי קייטר, לחמה במדבר המערבי, ולאחר מכן במערכה במזרח אפריקה עד שפורקה באמצע 1941. לוחמי היחידה הצטרפו לאחר מכן ליחידות קומנדו אחרות כגון קבוצת החקירה המיוחדת.
שלוש יחידות של תותחנים הגנו על ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה: הגונדה הראשונה, הסוללה הארצישראלית הראשונה לתותחנות נגד-מטוסית, גונדת תותחני החוף מס' 17, גדוד תותחני שדה 202 (202 Jewish Field Regiment RA). עיקר תפקידם היה להגן על מתקנים אסטרטגיים של הצבא הבריטי. למרות שהיו הפצצות על האוכלוסייה האזרחית, כמו שקרה בתל אביב ובחיפה, הרי ההגנה האווירית לא נועדה להגנה על האזרחים.
היחידה הראשונה, שהוקמה ב־7 בספטמבר 1939, מנתה 42 חיילים, ושמה היה גונדת תותחני החוף מס' 17. היא נועדה להגנת חופי ארץ ישראל. היא כללה 4 תותחי נ"מ 6 אינץ' שהוצבו 2 בבת גלים ו־2 בשפך הקישון. בסתיו 1941 מנתה הגונדה 7 תותחי נ"מ 6 אינץ' שהוצבו: 3 – על הכרמל בסטלה מאריס, 2 – בבת גלים ו־ 2 בקריית ים של היום, להגנה על בתי הזיקוק. בנוסף לכך: 2 תותחים דו־קניים 6 ליטראות שהוצבו על שוברי הגלים בכניסה לנמל חיפה להגנה מפני התקפות ימיות ועשרה זרקורים בקוטר 90 ס"מ.
בסתיו 1941 הוקמה היחידה השנייה של ארטילריה נגד מטוסים. היחידה מנתה בתחילה 81 חיילים ובהמשך הגיעה ל־300 חיילים. המתנדבים אומנו בתותחי 20 מ"מ איטלקיים ובמקלע כבד נ"מ "לואיס". סוללה תותחנים אחת צורפה לגדוד תותחנים בריטי בלבנון וסוריה, להגנת הנמל בטריפולי שבלבנון. נשקם היה: תותחי 75 מ"מ וזרקורים. הגונדה הארצישראלית הגנה על אזור חיפה, על תחנת הכוח בנהריים, על מפעלי ים המלח ועל שדות התעופה בתל נוף ורמת דוד. בשנת 1942 הוחלף הנשק לתותחי נ"מ חדישים 40 מ"מ תוצרת "בופורס". לקראת סוף 1943 עברה הגונדה – כולה ממוכנת – להגנה על האי קפריסין.
היחידה החשובה ביותר הייתה השלישית: בסתיו 1944 הוקם גדוד תותחני שדה 202. הוא מנה 600 חיילים, ביניהם היה אחד מבני משפחתו של הברון רוטשילד, אדמונד דה רוטשילד, יליד 1916 דור חמישי לשושלת רוטשילד הבריטית, אשר הקים ופיקד על סוללת תותחים בבריגדה היהודית, ועוד 300 חיילים בריטיים להשלמת התקנים. מבנה הגדוד וחימושו היה: 3 גונדות בנות 2 סוללות כל אחת (לכל גונדה מנ"א) סה"כ 24 תותחי שדה 25 ליטראות. מ־27 במרץ עד 15 באפריל 1944 סייע הגדוד לחי"ל בקרבות ההגנה על נהר סניו, בצליחתו ובמרדף אחרי נמלטים. ב־6 באוגוסט 1946 פורק החי"ל.
ערך מורחב – מתנדבי היישוב בבאפסבספטמבר 1940 הוקמה הפלוגה העברית הראשונה[א][4] של חיל הרגלים בתוך הרגימנט האנגלי – Buffs (אנ') – הכינוי הרשמי של רגימנט Royal East Kent [ב]. שירותם של פלוגות עבריות של חיל רגלים סדיר בצבא הבריטי הייתה פריצת דרך חשובה לבניית כוח צבאי יהודי בארץ אף על פי שפלוגות אלו עסקו בעיקר בתפקידי אבטחה, שמירה וליווי שיירות. בסופו של דבר קמו 15 פלוגות רגלים יהודיות, וב־1942 הורכבו מפלוגות אלה שלושה גדודי הרגימנט הארץ ישראלי, ואלה היוו את המסד להקמת הבריגדה היהודית ב־1944.
ערך מורחב – הבריגדה היהודיתהנהגת היישוב דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. רק בשנת 1944, בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים להקים את "הבריגדה היהודית", או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת", שמפקדה היה בריגדיר לוי בנימין, קצין יהודי בצבא הבריטי, וכל לוחמיה ומפקדיה היו מבני היישוב. החטיבה נלחמה בחזית האיטלקית וספגה אבדות והרוגים.
בסיום הלחימה עסקה הבריגדה בהצלת ניצולי השואה, שנקראו "העקורים", אשר נשארו ללא משפחות וללא קורת גג.[5] במסגרת תנועת הבריחה, חיילי הבריגדה סייעו לעקורים להתארגן במחנות מעבר לקראת עלייתם לארץ ישראל. הם דאגו לארגון פעולות חינוך לילדים הניצולים ולפעולות תרבות למבוגרים, אשר ייקלו בעתיד את קליטתם בארץ ישראל.
רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.
ערך מורחב – צנחני היישובביישוב היו ילידי ארצות מרכז אירופה, וטבעי היה שהצבא הבריטי ירצה להשתמש בהם למטרות חבלה ואיסוף מודיעין. המוסדות הלאומיים מצידם ראו בשליחתם לאירופה גם אפשרות ליצירת מגע עם היהודים בארצות האלה: הן לשם סיוע – אם כי מצומצם, והן לשם ארגון התנועה הציונית. היתרון של הנבחרים לשליחות היה ההיכרות עם השפות המקומיות וקודי ההתנהגות וחלקם גם נראו כמו בני הארצות הכבושות. 32 מתושבי היישוב הוכשרו והוצנחו באירופה. חנה סנש ושישה מחבריה נתפסו והוצאו להורג על ידי הגרמנים.
ערך מורחב – מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטימתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי היו יהודים מן היישוב העברי בארץ ישראל שהתגייסו לצי המלכותי הבריטי בשנת 1942, באמצעות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כדי לתרום למאמץ הכולל במלחמה בגרמניה הנאצית וכדי לרכוש ידע בימאות. הימאים היו פזורים בכלי שיט ובמספנות הצי באגן הים התיכון, ומספר מועט מהם שירתו גם בצוללות, בטרפדות ובמשחתות. לצי המלכותי הבריטי התנדבו כ־1100 מבני היישוב, מתוכם 13 קצינים.
ערך מורחב – מתנדבי היישוב לצי המסחרי המגויסמתנדבי היישוב לצי המסחרי הבריטי (אנ') המגויס לצי המלכותי הבריטי היו יהודים ארץ-ישראלים שפעלו ברובם דרך החבל הימי לישראל ובית הספר הימי של בית"ר. בניגוד לימאי הצי המלכותי, שהיו חיילים ולשם גיוסם נדרש מאמץ מדיני לפתוח את שערי הצי בפני מתנדבי היישוב, לא היו מגבלות ותנאים לקבלת ימאים לצי המסחרי. חלקם אף החלו עבודתם בצי הסוחר טרם פרוץ מעשי האיבה.
ערך מורחב – הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי
הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי (Jewish Chaplain) היו חלק מהיחידה של קציני דת בצבא הבריטי. תפקידם היה לספק לחיילים היהודים שירותי דת, חברה ותרבות, ולא רק בארץ ישראל, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אלה גם בארצות המזרח הרחוק וכמובן בעת הלחימה באירופה. הרבנים הגיעו מארץ ישראל ומקהילות חבר העמים הבריטי. הצבא הבריטי העניק כבוד לרבנים הצבאיים והעניק להם דרגות צבאיות בכירות, תנאי שירות נאותים,[ג] ובדרך כלל השתדל להענות לבקשותיהם. בתום המלחמה הרבנים הצבאיים פעלו בארגון הקשרים עם יהדות הפליטה, והגישו עזרה לקהילות המשתקמות ולריכוזי הפליטים במוצרי מזון כשר ובאביזרים דתיים. בסופו של דבר סייעו להם בעלייה לארץ ישראל.
חלק ניכר מהמתנדבים היהודים שהו בזמן המלחמה במצרים. לרוב, חיילים אלה שירתו בבסיסים עורפיים ויכלו לצאת בסוף יום העבודה ובסופי שבוע לערי מצרים. המקומות הפופולריים היו מקומות מושבם של הקהילות יהודיות בקהיר, באלכסנדריה ובאסמאעיליה. יותר מאוחר, עם כיבוש צפון אפריקה על ידי הבריטים, היו גם בטריפולי ובבנגאזי שבלוב. בתחילת המלחמה היו גם בביירות שבלבנון. במקומות אלה הוקמו מועדונים על ידי הקהילות היהודיות המקומיות בשיתוף עם הוועד למען החייל, ואליהם הגיעו צעירים וצעירות יהודים מקומיים. היכרויות אלה הביאו לעידוד העלייה לארץ מיוצאי הארצות האלה.
אחת הערים המרכזיות שבהן נפגשו החיילים והחיילות היהודים הייתה איסמעיליה, במרכז אזור תעלת סואץ, שבו היו מרוכזים בסיסים צבאיים גדולים. בניהול הקהילה המקומית ובעזרת הוועד למען החייל הוקם במקום מועדון. הקהילה המקומית באה לעזרת החיילים שחיפשו סביבה יהודית אוהדת. במיוחד הצטיינו המשפחות היהודיות בארגון סדר פסח, תוך הקפדה על כשרות המאכלים. הצבא הבריטי היה מוכן לספק את כל הדרוש לסדר של מאות חיילים. וכך, הבריטים קנו בהמות חיות רבות וארגנו בית מטבחיים מיוחד לחיילים. יין ומצות, הביא "הוועד למען החייל" מארץ ישראל. ההעברה הוסדרה באמצעות גיוס קרונות רכבת משא שהגיעו עם המטען מארץ ישראל למצרים. במקום נערך אחד ה"סדרים" הגדולים של החיילים היהודים שהיו במצרים.
אריה טבקאי היה עורך של עיתון "החייל העברי" שהיה יוצא לאור במצרים וחולק לחיילים היהודים.
מקרב מתנדבי היישוב בצבא הבריטי נפלו כ־800 חללים.
קרוב ל-200 חללים נפלו מפלוגות החפרים השונות, פלוגת תפעול הנמלים 1039, חיל ההנדסה, הקשר, התובלה, התחזוקה וחיל האוויר במהלך קרבות הבלימה ביוון וכרתים, וחלקם מונצחים באנדרטאות משרד הביטחון ובאתר יזכור. מרבית חללים אלו נפלו בחודשים אפריל–מאי ביוון וכרתים ומיעוטם בשנים שקדמו להם עת שרתו לאורך ציר הלחימה במדבר המערבי. בקרב הלוחמים שנפלו בשבי הנאצי בקלמטה ובכרתים נמנו כ־40 חללים, החל מימי השבי הראשונים במחנות המעבר ביוון דרך 4 שנות שבי ארוכות בפולין ובצעדות המוות.
חללי חיל החפרים קבורים במדבר המערבי וביוון, וחללי השבויים מהיחידות השונות קבורים ביוון ובפולין. הם מונצחים באנדרטאות בבתי העלמין הבריטיים באתונה ובקרקוב.
עם שובם דיווחו השבויים על חברים רבים נעדרים שאת שמותיהם לא יכלו לזכור או לדעת ולכן לא תועדו מעולם. הערכות מדברות על עשרות רבות ואולי אפילו מאות.
ההיסטוריון יואב גלבר טען כי כל סיכום מספרי של פרשת השבי, נתוני השבויים, החללים והבורחים יהיה בלתי-מדויק.[6]
קבוצה נוספת הייתה מבין פלוגת ההובלה 462 שאנייתה, ארינפורה, טובעה בים התיכון בידי מטוסים גרמניים. באסון זה נספו 139 חיילים.
בבית הקברות הצבאי ברוונה שבאיטליה, קבורים 33 חללי הבריגדה היהודית.
חיילים אחרים נספו בין היתר בתאונות וקבורים, לפי המסורת הבריטית, באזורי הקרבות. בין השאר, במקומות הבאים:
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב. |
מאמרים
נתן אקסלרוד, חיל העזר העברי, 1940, אוסף יומני כרמל באתר YouTube Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
