Loading AI tools
כמה מאות יהודים ששירתו בצבא הבריטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החיילים היהודים בחיל הספר העבר-ירדני היו כמה מאות יהודים ששירתו ביחידת הזַ'נדַרמֶריה של הצבא הבריטי, רובם ככולם בתפקידים תומכי לחימה. בשנות העשרים ובשנות השלושים של המאה ה-20 מנה מספרם של חיילים אלה עשרות בודדות, מתוך מאות חיילים בכל החיל. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיע מספרם לכ-150–200 מתוך כ-3,000 חיילים בכל החיל. היהודים ששירתו בחיל הספר העבר-ירדני היו שותפים לכל פעילויותיו הן בארץ ישראל והן מחוצה לה, עת הגיעו למקומות כמו צפון סוריה ובנדר עבאס שבאיראן. הקצינים היהודים הבודדים ששירתו בחיל שימשו בתפקידי מטה כמו קצין מנהלה ראשי והוטרינר הראשי. אחד המקומות שבהם היה שיעורם של היהודים בקרב אוכלוסיית החיילים הכללית גבוה, היה מפקדת החיל שבזרקא שבעבר הירדן, שם הייתה ממוקמת גם סדנת הרכב המרכזית של החיל ששירתה גם את כלל כוחות בעלות הברית.
ערך מורחב – חיל הספר העבר-ירדניחיל הסְפָר העבר-ירדני היה יחידת ז'נדרמריה (כוח צבאי העוסק בפעילות שיטור), שהיוותה חלק מ"הגדודים הטריטוריאליים" של הצבא הבריטי. היחידה הוקמה על ידי שלטונות המנדט בשנת 1926. סגל הפיקוד הבכיר של היחידה היה בריטי, והלוחמים מן השורה היו ערבים, ומיעוטם (כמה עשרות) יהודים. תפקידה העיקרי של היחידה היה שמירת גבולות עבר הירדן, בתקופת המנדט הבריטי, אך היא פעלה גם בארץ ישראל, ובמיוחד בשמירה על גדר הצפון. היחידה פעלה אף במקומות שונים אחרים במזרח התיכון שבהם פעלו כוחות בריטים. בשנת 1948, לאחר קבלת העצמאות של ממלכת ירדן ולקראת יישום תוכנית החלוקה פורקה היחידה. מרבית חייליה עברו אל הלגיון הערבי, ונלחמו לצדו במלחמת העצמאות.
במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה הגיע בספטמבר 1918 חיל המשלוח המצרי הבריטי לעמאן, שננטשה עם מנוסת הכוחות העותמאנים. עד מהרה נכבש כל השטח שממזרח לנהר הירדן. ב-1 באוקטובר נפלה דמשק וכחודש לאחר מכן חתמה האימפריה העות'מאנית על הפסקת האש של מודרוס. למעשה כל שטחי ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה ולבנון היו באותה עת תחת שליטה בריטית.
באוגוסט 1920 הגיעה משלחת של מאה שייח'ים מעבר הירדן לפגישה עם הרברט סמואל שמונה לנציב עליון בארץ ישראל, וביקשה ממנו להכליל את שטח מגוריהם תחת תחום שלטונו. בנובמבר הגיע מחג'אז בראש כ-1,200 בדויים בנו השני של השריף חוסיין, עבדאללה, למעאן.
במרץ 1921 הוזמן עבדאללה לירושלים לפגישה עם וינסטון צ'רצ'יל, הרברט סמואל, ותומאס אדוארד לורנס שנודע גם כ"לורנס איש ערב". בפגישה זו סוכם עם עבדאללה שהוא יעמוד בראש השלטון האזרחי בעבר הירדן, שיהיה תחת פיקוחו של הנציב העליון בירושלים. מאוחר יותר הפך הסכם זה להסכם קבע.
באפריל 1923 הודיעה ממשלת האימפריה הבריטית כי החליטה, בכפוף לאישורו של חבר הלאומים, להכיר בקיומה של ממשלה בעבר הירדן בראשותו של האמיר עבדאללה. זאת בתנאי שהממשלה תהיה קונסטיטוציונית ושלממשלת בריטניה יתאפשר לקיים את התחייבויותיה הבינלאומיות לגבי שטח זה. ב-23 במאי 1923 הוכרז על הקמתו של ממשל זה. ב-1920 הוקם בעבר הירדן הלגיון הערבי. מפקדו הראשון היה מייג'ור פרדריק ג'רארד פיק, מקציניו של לורנס. הלגיון הצליח להשליט בשלב הראשון לקיומו סדר בשטח האמירות. הלגיון הכניע את השבטים המורדים שהתנגדו לשלטונו של עבדאללה והדף את הפלישות הסעודיות מבחוץ.
אמירות עבר הירדן הייתה למעשה עצמאית למחצה. ההסכם שנחתם בין עבדאללה לבין ממשלת בריטניה בפברואר 1928 קבע כי לבריטים תהיה סמכות לפקח על ענייני החוץ, הביטחון והכספים של האמירות. האמירות תנוהל על ידי הנציב העליון לארץ ישראל ולפי תנאי המנדט.[1]
עיקר משימתם של שלטונות המנדט בהגנת ביטחון תושבי ארץ ישראל, בייחוד בשנותיו הראשונות, היה לשמור על חלקו המזרחי של שטח המנדט, דהיינו, על שטח הספר המזרחי שבשטח עבר הירדן. הסכנות שאיימו על ביטחון תושבי האזור מכיוון זה היו בעיקר פלישותיהם של כנופיות שודדים, מרידות שבטים בדואים וחדירתם של מורדים מן הצפון.
שיטת הלחימה של הלגיון במדבר פותחה לראשונה במלחמת העולם הראשונה. יתרונם של הבריטים במלחמתם בשבטי המדבר היה הכוח הממוכן שעמד לרשותם. בעזרת כוחות שיטור ממונעים ניתן היה לגמוע מרחקים ארוכים יותר בזמן קצר יותר ובכך להשיג יתרון על הסוס והגמל. נוסף לכך הופעתו של המטוס בשדה המערכה גרמה חרדה בקרב שבטי הבדואים. למעשה על שטח רחב יחסית לא היה צורך להציב כוח שיטור גדול מדי. כוח קטן מאומן ומצויד כראוי בנשק מודרני וברכב יכול היה להשיג שליטה ראויה לשמה על שטחי הספר במדבר.
היישוב היהודי באותה תקופה ידע מעט מאוד על מאמציו הכבירים של הצבא הבריטי לחצוץ בינו לבין פלישותיהם של שבטי עבר הירדן המזרחי לארץ ישראל. כוחותיו של אבן סעוד (מלכה הראשון של ערב הסעודית) הצליחו כמעט למוטט את שלטון השושלת ההאשמית בעמאן, בקיץ 1924, ונבלמו בידי כוחות חיל האוויר המלכותי.[2]
ערך מורחב – המשטרה המעולהעד לקיץ 1921 הייתה משימת השמירה על ביטחון הפנים בארץ מסורה בידיהם של גדודי צבא שעליהם נמנו חיילים בריטים והודים כמו גם חיילים יהודים מהגדודים העבריים. עד אותו זמן היו עדיין בארץ כ-5,000 חיילים בריטים. אותם חיילים יהודים ראו בגדודים העבריים בהם שרתו בסיס לחיל מצב שאמור היה למלא את משימות הביטחון בארץ עם עזיבתם של מרבית הכוחות הזרים. אולם שאיפות אלו לא תאמו לתוכניותיהם של הבריטים.
לאחר מאורעות 1921 החלו הבריטים להכין תוכניות להקמתו של "חיל ההגנה לפלשתינה" (Palestine Defence Force). כוח זה היה אמור לכלול גדוד ערבי וגדוד יהודי. בהמשך החלה תוכנית זו לצאת לפועל ואת תפקידו של החלק הערבי בצבא זה מילא למעשה הלגיון הערבי, שכוח האדם הלוחם שלו היה, כאמור, על טוהרת האוכלוסייה הערבית. הלגיון מילא את משימות הביטחון בחלקו המזרחי של שטח המנדט, בעבר הירדן. בשטחי ארץ ישראל המערבית הוקם כוח מעורב, "הז'נדרמריה הפלשתינאית" (Palestine Gendarmerie). בעברית היה שמו של כוח זה "המשטרה המעולה".
ב-3 ביוני 1921 הכריז הנציב העליון הרברט סמואל על הקמת המשטרה המעולה. הכוונה הייתה להקים כוח משטרה בן 500 איש אליו יגויסו מן המעולים שבין כל אזרחי הארץ. המגויסים יזכו למשכורת טובה יותר מזו של המשטרה הרגילה. הם יקבלו אימונים טובים יותר מאלה של המשטרה הרגילה והם יאומנו ויהיו תחת פיקודם של שוטרים בריטים. הגדוד הזה יהיה אמור לשמש ככוח מגן על גבולות הארץ ולשמש כעתודה למקרה של צורך בתגבור כוחות המשטרה הרגילה בעת מהומות. כוונתו של סמואל הייתה להרחיב כוח זה אם יתברר שניתן לסמוך עליו בשעת מבחן, זאת מתוך כוונה לצמצם בהדרגה את מספר חיילי הצבא הבריטי.
באחד ביולי אותה שנה הוחל בגיוס למשטרה המעולה. כמפקדה מונה המייג'ור (רב-סרן) פרדריק ויליאם ביושר (Bewsher), לימים הועלה לדרגת קולונל והיה למפקדו הראשון של חיל הספר העבר ירדני. הארגון של המשטרה המעולה הוטל על קצינים בריטים. כבר בימים הראשונים לגיוס ניכר היה שנעשה ניסיון מצדם של רשויות הגיוס לדחוק את רגליהם של יהודים. הדבר לא צוין רשמית בתקנות, אולם נאמר בהן כי על המגויסים להיות ילידי הארץ. בכך נסגרה הדלת בפני כל אותם חלוצים צעירים שעלו לארץ בשנות העלייה השנייה והשלישית.
הוסכם כי כוח האדם של המשטרה המעולה יחולק לשלושה חלקים: שליש יהודים, שליש ערבים, ושליש מיסודות לאומיים אחרים (דרוזים, צ'רקסים, ארמנים ואף קפריסאים). התוכנית הייתה שכל אלה ישרתו ביחידות מעורבות ודבר זה היווה מעצור מסוים לגיוסם של יהודים רבים שלא ראו בעין יפה את האפשרות שישרתו בכפיפה אחת עם לוחמים ערבים. ואכן לפחות בהתחלה היה קצב הגיוס מקרב היהודים איטי מאוד. אלה שבכל זאת התגייסו עשו זאת בעיקר מתוך צורך כלכלי לאחר שלא מצאו עבודה בשום מקום אחר.[3]
אחרים עשו זאת מתוך סיבות אישיות אחרות. רוב אלו שהתגייסו לא עשו זאת מתוך רגשות לאומיים גרידא. אנשים אלה ראו בשירות במשטרה המעולה מעין הזדמנות להרפתקה. לימוד הרכיבה על סוס, השימוש בנשק והשהיה במקומות שונים בארץ לאורכה ולרוחבה משכו צעירים רבים. למרות זאת רובם נעשו חדורים ברוח ההתגייסות הלאומית למען היישוב היהודי לאחר הצטרפותם למשטרה המעולה.[3]
כאמור, גויסו למשטרה המעולה כ-500 איש מכל עמי הארץ. מרכזו של הכוח היה בתחילה בירושלים, אך עד מהרה הועבר לסרפנד. הוא חולק לארבע פלוגות כאשר שלוש מתוכן היו פלוגות רכובות על סוסים והפלוגה הרביעית הייתה פלוגה רכובה על גמלים. שבעה מחנות ששמשו כבסיסים לכוח התפרסו בכל רחבי הארץ: ביריחו, בבאר שבע, בטולכרם, בג'נין, בבית שאן, בצמח ובראש פינה. בשנה הראשונה לקיומה של המשטרה המעולה רוכזו היהודים במחלקות נפרדות. אך לאחר מכן הוצבו היהודים במחלקות מעורבות.
משימתם העיקרית הייתה, כאמור, שמירה על גבולות הארץ. האווירה בגדוד הייתה בריטית-קולוניאלית. התלבושת הייתה מזרחית למחצה: מכנסיים רחבים, מעילים ארוכים וכפיות. המשמעת הייתה קשה ולוותה במכות ובצעקות. היחסים בין היהודים לבין הערבים בגדוד היו טובים רוב הזמן. האימונים שניתנו לשוטרים היו טובים רק במקצת מאלה של המשטרה הרגילה אך היו טובים לאין ערוך מהאימונים שצעירים יהודים היו מקבלים באותה תקופה במסגרת ארגון ה"הגנה".
כוח האדם הערבי שהתגייס למשטרה המעולה לא היה מן המיטב. המתגייסים התחייבו לחוזה שרות בן ארבע שנים. היה זה זמן מספיק להכשרתם של השוטרים הערבים שכאמור לא היו בעלי השכלה פורמלית טובה. המשכורת שלא הייתה גבוהה במיוחד לא משכה אליה רבים. אלה מבין הכפריים שהתגייסו, באו כדי לשרת את התקופה המינימלית של ארבע השנים ולחסוך את דמי המוהר שהיו דרושים להם לנישואיהם. יחסית לרמת החיים שלהם הייתה המשכורת סבירה. אחרים נמלטו לשורות הגדוד מפחד נקמת דם כלשהי שהסתבכו בה. העירוניים שהגיעו עשו זאת עקב המחסור בעבודה בעיר.[4]
בהתחלה נעשו ניסיונות להתארגנות מצדם של החיילים היהודים. הוקמו כמה ועדים מקומיים כדי לשמור על זכויותיהם של החיילים היהודים. המפקדים הבריטים הביטו על היהודים בעין לא יפה וראו בהם בעלי נאמנות כפולה המשתייכים ל"הגנה". ואומנם לא טעו הבריטים בהרבה ונמצאו מקרב המשרתים במשטרה המעולה כאלה שעסקו בהברחת נשק ותחמושת ל"הגנה". היו מקרים של הלשנות הדדיות והיו כאלה שנאלצו להתפטר עקב מקרים כאלה. היו גם מקרים של סיוע מקרב היהודים ששרתו במשטרה המעולה לטובתם של חברי הגנה שנתפשו, למשל, עם נשק בלתי חוקי.
אט אט עזבו את המשטרה המעולה רבים מהצעירים היהודים ששרתו בה. הסיבה העיקרית לכך הייתה יחסם הפוגע של אנשי סגל הפיקוד הבריטיים. אלה ראו ביהודים "ילידים" (Natives) והיחס שהורגלו לתת לחיילים מקומיים המשרתים בצבאות קולוניאליים שונים במקומות אחרים בעולם לא התאים לבחורים היהודים ואלה מיהרו להגיש את התפטרותם.
לאחר שבשנתיים הראשונות לקיומה היו במשטרה המעולה שליש יהודים כפי שתוכנן, ירד מספרם בשנים 1923 -1925 לכ-100 מתוך כ-420 כלל השוטרים בגדוד. בשנותיה האחרונות הגיעו אלמנטים לא חיוביים במיוחד, שהיו מפורדים וחסרי כל קשר מסודר עם מוסדות היישוב המאורגן שגם הוא החל לוותר על הניסיונות להשפיע על המתרחש בגדוד. ניתן לייחס זאת לאדישות היחסית ששררה בתקופה זו לענייני הביטחון. גם מצידה של ממשלת המנדט לא הייתה שביעות רצון מתפקודה של המשטרה המעולה וב-1925 הוחלט לפרקה.[5]
ערך מורחב – הז'נדרמריה הבריטיתהמשטרה המעולה הוקמה, כאמור כאחד מלקחי מאורעות 1921. אולם אין לתלות את ההצלחות שהיו במהלך המחצית הראשונה של שנות העשרים, בהרגעת הרוחות בארץ, רק באנשיה. את עיקר המאמץ בשדה זה ואת עיקר הסיוע למשטרת ארץ ישראל ניתן לראות בפעולתם של אנשי גדוד משטרה בריטית שאנשיה היו למעשה אירים אשר הגיע ארצה באפריל 1922.
גדוד זה שכונה הז'נדרמריה הבריטית ובפי בני הארץ כונו "האירלנדים" הגיע מקרב יוצאי "המשטרה האירית המלכותית" (Royal Irish Constabulary). שוטרים אלו הטילו את אימתם על תושבי אירלנד במהלך מלחמתם לעצמאות נגד בריטניה בשנים 1919 - 1921. לאחר שאירלנד קיבלה את עצמאותה פורק כוח זה ומקרב אנשיו גויסו השוטרים לשורות הז'נדרמריה בארץ ישראל. היו אלה לוחמים עזי נפש ששירתו במלחמת העולם הראשונה ואת טבילת האש המשטרתית הרצינית שלהם עברו כאמור בימי מלחמת העצמאות האירית.
שמם יצא לפניהם ועד מהרה נפלה אימתם על רבים מאנשי הכנופיות הערביות. הם חיסלו את שרידי כנופיות השודדים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ עוד מימי השלטון העות'מאני והשקיטו את האווירה בארץ בשלהי תקופת נציבותו של הרברט סמואל. הדבר גרם לצמצום משמעותי במהלך שנים אלו בכוחות הצבא הבריטי שעדיין חנו בארץ. מכמעט 3,000 חייל בשנת 1922 נותרו בארץ לאחר 4 שנים כמה מאות.[6]
בסוף שנת 1925 סיים הרברט סמואל את כהונתו כנציב העליון הראשון לארץ ישראל. במקומו הגיע הלורד הרברט פלומר, איש צבא ותיק שלחם במלחמת הבורים ובמלחמת העולם הראשונה בחזית המערבית. פלומר הקפיד על סדרי מנהל תקין ושאף להשליט סדר ושקט בתחום ביטחון הפנים. בתחום זה עמדו לנגד עיניו שתי מטרות: האחת להבטיח את השקט בארץ על ידי ארגון יעיל של כוחות הביטחון והשנייה להמעיט ככל האפשר את מימונם של אלה על ידי כספי משלם המיסים הבריטי. שלא בטובתו נגרר פלומר על ידי נטייתם של אנשי הפקידות הבכירה בממשלת המנדט ושל הקצונה הבכירה שעמדה בראש מערכת ביטחון הפנים, להרחיק את היהודים משורות כוחות הביטחון.[7]
הצעדים העיקריים שנקט פלומר כדי להגשים את מטרותיו אלו היו בראש ובראשונה פירוקן של ה"משטרה המעולה" ושל הז'נדרמריה הבריטית ("האירלנדים"). למיטב האנשים שבכוחות אלו הוצע לעבור למשטרה הרגילה לצורך חיזוקה. חלק לא מועט של השוטרים האירים מצאו עצמם ברבות הימים בתפקידי פיקוד בכירים במשטרת ארץ ישראל. גם ליהודים ששירתו במשטרה המעולה הוצע לעבור למשטרת ארץ ישראל.
במקביל בוצע שינוי בכוחות שנועדו לפעול בעבר הירדן. סמכויותיו של הלגיון הערבי קוצצו והוא הפך למעשה לכוח שיטור גרידא. במקביל הוכרז על הקמתו של כוח חדש – "חיל הספר העבר ירדני לשירות צבאי בפלשתינה (א"י) ובעבר הירדן" (באנגלית: The Trans Jorden Frontier Force For Military Service In Palestine And In Trans Jordan).[8]
חיל הספר היה אמור להיות הכוח הצבאי העיקרי משני עברי הירדן. הוא היה אמור להיות כפוף לחיל האוויר המלכותי שלפקודתו נמסרה האחריות הכללית לביטחון בארץ. על פניו נראה היה כי חיל זה אמור היה להיות פתוח לכל אזרחי ארץ ישראל ועבר הירדן שירצו להתגייס אליו. אולם, עקב רוגזו של האמיר עבדאללה, שלא רצה שיהודים יגנו על גבולות ארצו, שונה שמו של החיל והובטח לעבדאללה כי יהודים לא יוכנסו לשירות בו.
שמו החדש של החיל היה "חיל הספר העבר ירדני" (באנגלית: Trans Jorden Frontier Force [T.J.F.F.]). האמיר עבדאללה מונה לקולונל הכבוד שלו ולמפקדו בפועל מונה הקולונל ביושר, מי שהיה מפקדו של גדוד המשטרה המעולה.[9]
גרעין ההקמה של חיל זה התבסס על יוצאי המשטרה המעולה. אך היה מדובר רק על הערבים ועל הבריטים שבהם. ליהודים ששירתו במשטרה המועלה הוצע, כאמור לשרת במשטרת ארץ ישראל. אף על פי שחיל הספר החדש היה, לכאורה, פתוח לפניהם נמנעה האפשרות בדרכים שונות הדרך לגיוסם. להוציא מספר מועט של מומחים בתפקידי מנהלה לא גויסו כמעט יהודים לחיל זה.
ההתנגדות בקרב מוסדות היישוב היהודי המאורגן להקמתו של החיל החדש במתכונת זו היו נרחבות ונשענו על שני טיעונים מרכזיים: האחד שאין להסכים לאפליה שכזו בנוגע להשתתפות תושבי הארץ בהגנת גבולותיה ושטחה. והשני שיצירתו של חיל שכזה ה"נקי" מיהודים עלול להוות גרעין של כוח שברבות הימים יופנה כנגד היישוב היהודי.[10]
בנובמבר 1926 נשלח תזכיר מפורט למזכיר ממשלת המנדט מטעם הנהלת הסוכנות היהודית, החתום על ידי הקולונל פרדריק קיש.[11] בתזכיר זה פירט קיש את מהלך העניינים כפי שהתרחשו מאז הוחל בהכנות להקמת חיל הספר בראשית אותה שנה. קיש ביסס את טענותיו לטובת גיוסם של יהודים לחיל בשלושה סעיפים עיקריים:
בטיעון האחרון ראו בהנהלת הסוכנות למעשה את הנולד וצפו את שעתיד היה להתרחש שלוש שנים מאוחר יותר במאורעות 1929 כאשר חיל הספר הוזעק כדי להשתתף בדיכוי המהומות ובמקום להגן על היהודים מפני תוקפנותם של הפורעים הערבים הפנה את נשקו אל היהודים המותקפים והציב את עצמו למעשה בצד הערבי במקום להיות נייטרלי. דוגמה למקרה כזה התרחשה בצפת וארעה גם במקומות אחרים.
במזכרו זה פירט קיש את החשש הכבד של הנהלת הסוכנות מפני הפיכתו הצפויה של חיל הספר החדש לגרעין מוצק של צבא לאומני ערבי. כמו כן תקף את תשובותיה של הממשלה לטענות שהועלו במשך אותה שנה על ידי הסוכנות. טענות אלה הביעו את חששותיה של הסוכנות מהסכנות שעלולות לארוב לביטחונו של היישוב היהודי בארץ מצדו של חיל הספר ובייחוד במקרה שלא יגויסו אליו יהודים במספרים ראויים.
במסגרת תגובתו זו לתשובות הממשלה הסתמך קיש על הסעיפים הבאים:
קיש סיכם את טענותיו כי אם מובטח באופן מוחלט על ידי הממשלה כי חיל הספר לא יועסק בשום משימה ממערב לירדן וישמש רק להגנת עבר הירדן המזרחי, אזי אין להנהלת הסוכנות כל טענה נגד אי שיתופם של יהודים בו, אולם במקרה כזה הוא עומד על הקמתו של כוח מקביל לחיל הספר בארץ ישראל המערבית. הוא גרס כי יש ליצור רוב של יהודים בחיל כזה והוא הציע כי את כוח האדם היהודי הדרוש לחיל כזה ניתן למצוא בקרב החיילים המשוחררים שלחמו בשורות הגדודים העבריים וכן מקרב אלו ששירתו במשטרה המעולה. קיש סיכם את מזכרו בקריאה דחופה לממשלה לעשות לשינוי המצב וטוען כי אי הענות לדרישותיו הם על אחריותה של הממשלה אשר נושאת באחריות לביטחונם של כל תושבי הארץ.
התשובה לדרישות שהועלו במזכרו זה של קיש, הייתה שלילית ובכך, למעשה, נסתם הגולל על שיתופם השוויוני של יהודים בחיל הספר. האשמה למצב עניינים זה אינה רובצת לפתחה של הממשלה בלבד. חוסר החשיבות שייחסו בזמנו הגורמים האחראים לנושא בהנהלת הסוכנות, לדחיפת גיוסם של יהודים למשטרה המעולה, יצר למעשה תקדים שמנע למעשה את האפשרות המעשית של גיוסם של יהודים לחיל הספר החדש.
למרות עמדתם המגמתית של פקידי הממשלה בנוגע לגיוסם של יהודים לחיל הספר, החזיק ביושר, מפקד חיל הספר, בעמדה שונה במקצת. את המכתב המפורט שהוא כתב באפריל 1926 למפקדה הממונה עליו,[12] מפקדת חיל האוויר המלכותי המקומית בביר סאלם, הוא פתח בהשגותיו לגבי צמצום מספרם של הקצינים הבריטים בחיל.
כאמור, הקמתו של חיל הספר הייתה רק צעד אחד במסגרת תוכנית הארגון מחדש של כוחות הביטחון בארץ. אחת ממטרותיו העיקריות של הנציב פלומר בתוכנית זו הייתה לצמצם את מספרם של הקצינים הבריטים המשרתים בארץ ובכך לחסוך מכספי משלם המיסים הבריטי. אחד מצעדי הייעול שהוחלט עליהם לצורך זה היה איחודם של תפקידים שונים בקרב הקצונה של חיל הספר. אחת האפשרויות במסגרת צעד זה היה איחודם של תפקיד קצין האפסנאות (quartermaster) וקצין התשלומים (paymaster).
מניסיונו הרב כמפקד המשטרה המעולה חשף ביושר את הקשיים שעלולים, לדעתו, לנבוע כתוצאה מאיחוד תפקידים זה. בחיל קולוניאלי כמו חיל הספר אשר חייליו הם למעשה שכירי חרב יש חשיבות רבה לתפקידו של קצין התשלומים בייחוד כאשר החיילים נמצאים במשך תקופות ארוכות במיוחד בשטח מחוץ למחנה.
ביושר טען כי ללא ריכוזו של תפקיד ניהול המשכורות לחיילים בידיו של אדם אחד עלולים להיווצר מצבים מסוכנים של עריקה, מרידה ומעשי ביזה בקרב החיילים. כמו כן פירט ביושר את תפקידיו המרובים של קצין האפסנאות אשר חשיבותו לניהול הלוגיסטיקה של החיל גורלית ביותר. בהמשך הבהיר ביושר את חשיבותו של קיום מספר מספיק של קצינים ונגדים בריטים בחיל. הוא טען כי בשלב זה, כאשר החיל עדיין בחיתוליו, אין הוא יכול לסמוך בכל מאת האחוזים על תפקודם של מפקדים מקומיים.
הוא פירט מניסיונו במשטרה המעולה, כאשר מצבים כאלה של הפקדתן של יחידות בידיהם של קצינים מקומיים או של קצינים בריטים חסרי הכשרה מתאימה לפקד על חיילים מהסוג הקיים בחיל כזה, גרמו לו לצרות צרורות ולעימותים רבים בין קבוצות אתניות שונות ששרתו תחת פיקודו.
כאשר הזכיר ביושר את קיומה של בעיה זו הוא הקדיש דיון נפרד להרכב האתני של חייליו. הוא הצליח להבחין כי היחידים שניתן לסמוך עליהם הם היהודים והצ'רקסים. האחרים, לדעתו, לא היו בשלים עדיין כדי לקבל מרות מסגל פיקוד בריטי, ולאור הרגישות הקיימת באפשרות הצבתם של קצינים או מש"קים יהודים כמפקדים על חיילים ערבים הוא גורס כי לעת עתה יש צורך לשמור על מספרם של המפקדים הבריטים.
מכתבו של ביושר נשא פרי לפחות בחלקו. לימים החזיקו בתפקידי הקצונה המקצועית אשר הוזכרו במכתבו של ביושר קצינים יהודים. הנרי לודמר, יליד צפת, היה קצין התשלומים של חיל הספר.[13] הוא היה מראשוני המגויסים למשטרה המעולה, עבר לחיל הספר ושירת בו כמעט עד לפירוקו בשנת 1948. הוא היה למעשה הקצין היהודי הבכיר ביותר בחיל ואיש הקשר הראשי של אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית עם פיקוד החיל. קצין אחר, אברהם כ"ץ שימש בתפקיד של קצין אפסנאות.[13]
קצין יהודי אחר ששרת בחיל היה ד"ר חיים אפלבאום, וטרינר, יליד זכרון יעקב ובן לאחת המשפחות הוותיקות בה. הוא סיים את חוק לימודיו באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית. אפלבאום התגייס לחיל הספר בשנת 1928 ושירת במשך שנים רבות כווטרינר של החיל. הוא היה מוצב במחנה מיוחד שהוקם בג'סר אל מג'מע (ליד קיבוץ גשר) בו הקים חוות סוסים מיוחדת. בחווה זו, בנוסף לטיפול הווטרינרי השוטף בסוסי החיל דאג גם לריבוי של סייחים לפי הצבעים הרצויים. שכן, הסוסים שעליהם רכבו לוחמי החיל חולקו לפלוגות השונות לפי צבעים שונים ואפלבאום דאג לעתודה מספקת של סוסים לפי החלוקה הנכונה של צבעים.[13] במסגרת תפקידו זה קשר אפלבאום קשרים אמיצים עם המלך עבדאללה ואף קיבל ממנו סוס ערבי אציל במתנה. לימים רכב אפלבאום על הסוס הזה במצעד יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל ומאוחר יותר העניקו למשטרת ישראל.[14]
בשנת 1932 מנה החיל 49 יהודים. החששות שהיו מנת חלקם של העוסקים בדבר בהנהלת הסוכנות לא התבדו. יהודים מעטים התקבלו לחיל הספר. רובם ככולם לא בתפקידי לוחמה. כל אותו הזמן לא חדלו גורמים במחלקה המדינית של הסוכנות להמשיך וללחוץ על ממשלת המנדט להכניס עוד ועוד יהודים לחיל הספר. שיקולים מדיניים ברורים עמדו לנגד עיניהם של פקידי ממשלת המנדט בבואם להשיב בשלילה על פניותיהם של נציגי היישוב המאורגן לגייס יהודים נוספים לחיל הספר.
מנגד, מספר שיקולים היו לנגד עיניהם של נציגי היישוב היהודי בבואם לנסות ולהכניס עוד ועוד יהודים לחיל הספר.
על בסיס שיקולים אלה נוהלה במשך שנות השלושים חליפת מכתבים ערה בין הנהלת הסוכנות לבין ממשלת המנדט. בקיץ 1932 ניהל חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, תכתובת חריפה עם הנציב העליון, סר ארתור ווקופ. תכתובות נוספות נוהלו גם על ידי יצחק בן-צבי, שהיה אז יושב ראש הוועד הלאומי. כמו כן, היה מעורב גם פנחס רוטנברג, מייסד ומנהל חברת החשמל לארץ ישראל, שהיה מעורב באינטרסים היהודים בעבר הירדן בעקבות היותה של תחנת הכוח בנהריים בשטח האמירות והיו לו קשרים הדוקים עם האמיר עבדאללה.
אחת הסיבות שגרמו, בשנותיו הראשונות של חיל הספר, לגיוס הדליל של יהודים לשורותיו, היא האפליה על רקע שפה. אחד מתנאי הגיוס לחיל הספר הייתה ידיעת השפה הערבית. הנהגת היישוב התרעמה קשות על דרישה זו והעלתה שני טיעונים בעניין: הטיעון הראשון הוא שלפי תנאי המנדט הבריטי על ארץ ישראל יש מעמד שווה לשפות העברית והערבית. טיעון חזק יותר ומעשי הרבה יותר היה ציון העובדה שבעוד יהודים לא התקבלו לשירות בחיל הספר על רקע אי ידיעת השפה הערבית, התקבלו אליו ערבים רבים שאפילו את שמם לא ידעו לחתום.
באוקטובר 1935 התקיימה בזרקא פגישה של אליהו אפשטיין וראובן זסלני מהמחלקה המדינית של הסוכנות ושל משה ברכמן מהתאחדות עולי גרמניה עם הנרי לודמר, הקצין היהודי הבכיר ביותר בחיל הספר.[16] בפגישה פרס לודמר בפני בני שיחו את מצבם העגום של החיילים היהודים בחיל הספר.
לפי דיווחו מספר החיילים היהודיים בחיל עמד באותה העת על 30 איש. מספרם של כלל החיילים בחיל הספר עמד באותה עת על 850. כמו כן הציג לודמר בעיות נוספות. הוא ציין כי בפברואר 1936 עומדים לגייס לחיל הספר כ-200 אנשים נוספים. גיוס זה אמור להתבצע מתוך רשימת המתנה של אנשים שהגישו כבר בקשות לגיוס וביניהם אין אף יהודי. הוא הציע לנהל משא ומתן מרכזי עם השלטונות ולהכניס יהודים מחוץ לרשימה כדי שיתקבלו כמה שיותר יהודים. כמו כן הוא ציין כי הוא יוכל להפעיל את השפעתו על פיקוד החיל כדי לזרז את הכנסתם של יהודים נוספים אך, כאמור, ללא קיום משא ומתן מרכזי השתדלותו לא תהייה יעילה.
לודמר יידע את בני שיחו כי קיימת מגמת הסבה של חיל הספר למיכון ולפיכך יהיה צורך באנשי מקצוע מתאימים כמו מכונאים ונהגים. כקצין בכיר שמשפחתו גרה בזרקא במגורי המשפחות הוא הציג בעיה הנוגעת לו ולבעלי משפחות נוספים המשרתים בזרקא. לפי דווחו עמד מספר הילדים היהודים הגרים בזרקא עקב שירותם במקום של אבותיהם על שמונה. מספר זה היה גדול יותר בעבר ובעלי משפחות לא מעטים התפטרו מהשרות עקב הקשיים הכרוכים בהחזקת משפחה במקום. הוא הציע כי הנהלת הסוכנות תשקול שליחת מורה או גננת למקום כדי לפתור את בעיית החינוך של הילדים.
בראשית פברואר 1936 כתב יצחק בן-צבי למשה שרתוק[17] כי קיבל מידע מחייל יהודי שסיים את שירותו בחיל הספר על כך שמספר היהודים בחיל ירד כבר ל-17 איש ומתוכם רק 3 קצינים. לצורך הרחבת המאבק על גיוס יהודים נוספים לחיל גויסו בר כוכבא מאירוביץ' ואליהו אפשטיין. הם דנו עם אנשי הקשר שלהם בממשלה והציעו שיסכימו שתתקבל לפחות קבוצה של 10–15 איש.[18] במרץ 1937, שוחח משה ברכמן מהתאחדות עולי גרמניה עם מרטין וורניצקי, יוצא גרמניה, שמשרת כמכונאי בחיל הספר.[19] בשיחה זו נמסר כי מספר היהודים בחיל עומד כבר על 28 איש. כמו כן ציין וורניצקי לטובה את הקבוצה שנשלחה בדצמבר שעבר.
עם פרוץ המאורעות של 1936 - 1939 שולב חיל הספר בכוחות הביטחון וניתן היה למצוא את יחידותיו בכל רחבי הארץ ובייחוד בשטחי בקעת הירדן. החיל הציב מארבים ומחסומים, בצע פטרולים והשתתף בפעולות יזומות נגד הכנופיות. בגלל הרכבו האתני, שהיה למעשה ערבי טהור מצאו עצמם לוחמי חיל הספר נאבקים בבני עמם. כל עוד היו לוחמים אלה תחת פיקודם של קצינים בריטים הייתה פעילותם יעילה, אולם משעה שהנסיבות חייבו את פיצולם של הכוחות ליחידות קטנות ולפיכך להשאירם תחת פיקודם של קצינים מקומיים, לרוב ערבים, היה קשה לתת בהם אמון.[20]
חוסר אמון זה היה גם מנת חלקם של השוטרים הערבים ששרתו במשטרת ארץ ישראל, לפיכך הואט קצב גיוסם של שוטרים ערבים חדשים למשטרה וכמו כן גם לחיל הספר. גישתו של הנציב העליון ארתור ווקופ לסוגיה זו הייתה, שלאור התעצמות המרד ערבי אין זה יהיה מן ההגיון לתת נשק בידיהם של ערבים נוספים.[21]
בהקשר לטענת הנגד, שהובעה מצדם של גורמי ביטחון בהנהגת יישוב היהודי, ואשר גרסה כי יש להגדיל באופן משמעותי מאוד את מספרם של היהודים בחיל הספר, לאור חוסר נאמנותם של הערבים בחיל, או לחלופין להקים חיל ספר יהודי שישמש משקל נגד, הביע הנציב העליון את דעתו כי אין זה מין הראוי לנקוט לעת זאת בצעד שכזה לאור המתיחות השוררת ממילא בין יהודים לערבים.[22] ואף על פי כן היה צורך לתגבר את כוח האדם של חיל הספר. מטרה זו הושגה על ידי גיוסם של שכירי חרב יוונים וטורקים מקפריסין שהיו ידועים כלוחמים מצוינים.[23]
לאור כל האמור לעיל היה ברור כי דרכם של יהודים לתפקידי לוחמה בחיל הספר חסומה למעשה. יעברו עוד שנים אחדות בהן יישאר מספרם של היהודים בחיל קטן מאוד ואלה יועסקו רובם ככולם בתפקידי שירותים או בתפקידים מקצועיים שונים. במקרים מעטים יחסית הצליחו ארגוני המחתרת להחדיר מאנשיהם לחיל הספר, או לקשור קשר עם אנשים שכבר היו בו ולנצל אותם לצורכי השגת נשק, תחמושת וציוד שהוברחו מהמאגר של חיל הספר על ידי אותם יהודים.[24]
בחודש מאי 1941, במסגרת מלחמת העולם השנייה, התנהלה המלחמה האנגלו-עיראקית בין בריטניה ובעלות בריתה לבין עיראק ובעלות בריתה ממדינות הציר. המלחמה החלה לאחר הפיכה צבאית בעיראק שהעלתה לשלטון את המנהיג הפרו נאצי רשיד עאלי אל-כילאני. אל-כילאני העלה דרישות לסילוק הצבא הבריטי מאדמת עיראק, על אף שעיראק הייתה מחויבת לנוכחות צבאית בריטית על אדמתה על פי ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930. הדרישות הסלימו לכלל עימות צבאי, שבסופו פלשו צבאות בריטניה לעיראק, והביאו לנפילת משטרו של אל-כילאני, ולהשבת השלטון לידי השושלת ההאשמית ששלטה בעיראק קודם להפיכה.
במלחמה קיבלה עיראק סיוע צבאי ואווירי מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפאשיסטית. צעד זה נתפס כחלק מניסיון ההשתלטות של מדינות הציר על המזרח התיכון ומקורות הנפט שבו. לאחר המלחמה בעיראק נמשכו עימותים אלו והביאו לפלישות בריטיות נוספות, בתחילה לסוריה וללבנון, ולאחר מכן, בשיתוף פעולה עם ברית המועצות, לפלישה לאיראן.
במלחמה השתתפה חוליה של האצ"ל, שנשלחה לשליחות חבלה וריגול מעבר לקווי האויב. במסגרת חוליה זו לחם ונהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל. העיראקים זכו לתמיכת מנהיגים פלסטינים. אישים כחאג' אמין אל-חוסייני - המופתי הירושלמי שקיבל לימים דרגות קצונה בכירות באס אס ופאוזי אל קאוקג'י שהו בעיראק בעת המלחמה וסייעו בידי אל-כילאני ואנשיו.
הכוח שהגיע מארץ ישראל להשתתף בהסרת המצור מבסיס חיל האוויר המלכותי בחבניה כלל גם את הרגימנט הממוכן של חיל הספר.[25] הרגימנט צורף ל"כח חב" (Habforce), והושם תחת פיקוד מייג'ור גנרל ג'ורג' קלרק, שהיה מפקד דיוויזיית הפרשים הראשונה, ששימשה כחיל מצב בארץ ישראל. כשהגיע הרגימנט לזירת האירוע הפנו החיילים הערבים של הרגימנט את נשקם נגד מפקדיהם הבריטים וסירבו להשתתף בדיכוי המרד. על פי גרסה אחרת, חיילי אחת הפלוגות ברגימנט פשוט סירבו לעבור את הגבול לעיראק ולהשתתף בדיכוי המרד. הם הוחזרו כלעומת שבאו ובמקומם נשלחה למשימה פלוגה אחרת מרגימנט אחר.[26]
הסיבה להתנגדות זו נעוצה ברקע פוליטי. לחאג' אמין אל-חוסייני, שכאמור שהה בעיראק בעת המרד ולפניו, הייתה השפעה עמוקה בקרב הפלשתינאים שהיוו חלק בלתי מבוטל לחלוטין בכוח האדם של חיל הספר.[27] תהיה זו טעות לתלות את הסיבות להתנגדות זו בסולידריות ערבית גרידא. את אשר סירבו אנשי חיל הספר לבצע ביצע לבסוף כוח של הלגיון הערבי שחלק ניכר מחייליו היו בדויים מנאמניו של המלך עבדאללה, אשר בית המלוכה העיראקי, שהודח על ידי ראשיד עלי, היה מקורב אליו משפחתית.
בכל מקרה הרגימנט הוחזר לזרקא, את הקצינים והסמלים הערבים שבו אשר לקחו חלק במרד הגלו לאיי סיישל[27] ואת כל יחידות חיל הספר כינסו למסדרים מיוחדים כדי לברר את כוונתם ואת נכונותם לשרת בעתיד תחת דגל האימפריה הבריטית. היה ברור לבריטים שבכוח צבאי עם הרכב אתני מיוחד של המשרתים בו כמו חיל הספר הם חייבים לנהוג בעדינות. מנהיגיה של ההתמרדות הוגלו וכל החיילים שהצהירו על רצונם להשתחרר מהחיל, שוחררו באופן מיידי.
גם בנוגע לחלוקה של הנותרים בשירות לאלה המעדיפים לשרת רק בתחומי ארץ ישראל ועבר הירדן ולאלה המוכנים לשרת בכל מקום הם נהגו לקולא. הנציב העליון חתם על צו האוסר על הוצאתם של כוחות חיל הספר מחוץ לתחומי ארץ ישראל ועבר הירדן אלא רק באישורו המפורש.[28] היהודים היו תמיד בין אלה שהסכימו להישאר בחיל וללחום בכל מקום. עם זאת חלק מהיהודים כמו רבים מן הערבים ניצלו הזדמנות זו להתרת חוזה מוקדמת ולשחרור מוקדם עקב התנאים הקשים בשירות בחיל הספר.[29]
פרשת התנגדות זו מצדם של הערבים בחיל הספר גרמה לבריטים לחשוב היטב על ההרכב האנושי של החיל. ממקור בלתי צפוי, פרשת המרד בעיראק, נפתחו סוף סוף לאחר מאבק של שנים שערי לשכות הגיוס של חיל הספר באופן מלא בפני יהודים. אין זו הסיבה היחידה לשינוי במדיניות הגיוס לחיל הספר. מצב החירום הכללי הכריח את הבריטים לשנות את מדיניותם ותוך חודשים מעטים עלה מספר היהודים בחיל הספר בעשרות מונים.
בינואר 1941 דווח על 19 יהודים ששרתו בחיל הספר (כולל 3 קצינים).[30] בראשית ספטמבר ובאמצע אוקטובר 1941 התקבלו דיווחים על כ-100 יהודים ששרתו בחיל.[29] בנובמבר 1942 דווח כבר על כ-120 יהודים.[31] בינואר 1943 דווח על 103 יהודים.[32] באוקטובר 1944 דווח על 70–80 יהודים.[33]
גיוסים מסיבים אלה בוצעו בשתי שיטות עיקריות. הראשונה היא בשיטת חבר מביא חבר. שיטת גיוס נוספת בוצעה על ידי שליחתם של קציני החיל, בחלקם יהודים, שנהגו להסתובב במוסכי רכב שונים בתל אביב ובירושלים ולתור אחר מועמדים מתאימים.[34] שיטה זו הייתה טובה כדי לאתר מועמדים לשירות כמכונאים שהיו נחוצים מאוד לאחר שהחל תהליך המיכון של חיל הספר.
חודש לאחר דיכוי המרד בעיראק, ביוני 1941 החלה פלישת בעלות הברית לסוריה וללבנון. חיל הספר לקח חלק בפלישה זו בעיקר כחיל מאסף. לאחר שהסתיים שחרור סוריה ולבנון נשארו יחידות של חיל הספר בסוריה למשך זמן רב. הם הוצבו בערים שונות בסוריה, לאורך הגבול עם טורקיה ואף הגיעו לחלקה הצפון מזרחי של סוריה ליד הגבול עם עיראק.
בגזרה זו הוצב רגימנט הפרשים. תפקידו היה לשמור לאורך הגבול עם טורקיה שהייתה נייטרלית במלחמה ולפיכך שרצה מרגלים. פעילות רבה התרחשה לאורך הגבול הזה. הוברחו דרכו אנשים, מרגלים, נשק וסחורות. מטרתם של הבריטים הייתה למנוע הברחות אלו ועל ידי הצבתו של חיל הספר במקום, סוכלו הרבה ניסיונות מעבר של גבול זה.
ברגימנט הפרשים לא היו הרבה יהודים. המעטים ששירתו בו היו בעיקר בתפקידי אלחוטנים. היו גם כמה מכונאים שטיפלו בכלי רכב של המערך הלוגיסטי שדאג לאספקה לכוח הפרשים. בשלב מסוים עקב מחלת הפה והטלפיים הוכנסו הסוסים להסגר ולתקופה מסוימת הוסב רגימנט הפרשים ליחידת ג'יפים. עקב כך היו ידיהם של המכונאים עמוסות יותר עבודה. רוב המכונאים הוצבו בסדנאות מרכזיות.[35] ביחידות הקטנות יותר כמו פלוגות או מחלקות ניתן היה למצוא לעיתים יהודי אחד או שניים יחד עם קצין בריטי אחד או שניים ועם פלוגה שלמה של חיילים ערבים. במצב כזה היה לפעמים מצב שהחברה המערבית היחידה שעמדה לרשותו של אותו קצין בריטי היה אותו יהודי יחיד ששירת ביחידתו כאלחוטן או כפקיד ראשי.[35]
בנוסף לתפקידי הביטחון השוטף לאורך הגבול נטל על עצמו חיל הספר תפקידים כמו המלחמה במלריה, חיילי חיל הספר מצאו עצמם מפקחים על מאות פועלים מקומיים שהועסקו בחפירת תעלות לצורך ייעול הניקוז של מערכת המים באזור כדי למנוע את היווצרותן של ביצות בשטח.[35] רגימנט הפרשים שהה בסוריה כמעט מתחילת כיבושה על ידי בעלות הברית, חלק מהם אף השתתף בכיבוש עצמו, ונשאר כחיל מצב בסוריה עד כמעט לסיום המלחמה בשנת 1944.
באותה תקופה הועברה כפיפותו של חיל הספר ממשרד המושבות למשרד המלחמה ומבחינה צבאית הוא שויך לארמייה התשיעית. במסגרת זו הוצב הרגימנט הממוכן כחיל מצב באיראן, לסביבות העיר בנדר עבאס, שהייתה נמל חשוב על חוף המפרץ הפרסי וממנה יצא ציר האספקה שעבר משם ועד לברית המועצות. הרגימנט הגיע לבנדר עבאס בנובמבר 1943, לאחר מסע של כשלושה שבועות ולאחר ששהה למעלה משנה בצפון מזרח סוריה. כמו כן השתתפו חיילי הרגימנט הממוכן שם במלחמה בארבה. את משימותיו אלו באיראן סיים הרגימנט הממוכן במרץ 1944.[36]
במקביל המשיך גם הגיוס לחיל הספר. אם מדובר היה על עוד כמה עשרות של יהודים שהתקבלו לחיל בתקופה זו, ניתן לדבר על מאות רבות של ערבים שהתקבלו לחיל. רוב העדויות מציינות מספר כללי של כ-3,000 איש בכל החיל.[37]
עד לסוף שנת 1944 חזרו רוב יחידות חיל הספר שנשלחו לאיראן ולסוריה לעבר הירדן או לארץ ישראל. הן היו כפופות למפקד הצבאי העליון של ארץ ישראל ועבר הירדן והוצבו בעיקר בתפקידי שמירה ופטרול על הגבולות. במסגרת זו הם לקחו בין השאר חלק בפעולות נגד היישוב היהודי ובמלחמתם של הבריטים נגד העלייה הבלתי לגאלית בדרך היבשה. חיל הספר נטל חלק בין השאר בפעולות קשות כנגד היישובים היהודיים בגליל העליון כמו הפעולות נגד קיבוץ כפר גלעדי באוקטובר 1945 וביוני 1946[38] וכן בפעולות שונות מהן סבלו תושבי יישובים יהודיים בגליל העליון ובעמק החולה.
היהודים ששירתו ביחידות חיל הספר שביצעו פעולות אלו מצאו עצמם במצב עדין ביותר. מצד אחד נקף מצפונם שהם משתייכים ליחידה המבצעת פעולות כאלה נגד בני עמם. מצד שני היו כאלה שניצלו את שירותם בחיל הספר כדי להעביר מדי פעם מידע ליישובים ולאנשי ההגנה על הפעולות המתוכננות של חיל הספר ושל הצבא הבריטי.[39] בהיבט אחר של העניין מצאו עצמם היהודים בחיל הספר מתעמתים על רקע זה עם חבריהם לנשק הערבים, לפני ההגעה לגזרת הגליל העליון וגם במהלך השהייה שם.[40]
בנקודת זמן זו ראו יהודים רבים, ששירתו שלוש ואף ארבע שנים בחיל הספר לאורך שנות המלחמה במקומות שונים ברחבי המזרח התיכון, כי מבחינתם תם פרק זה בחייהם והגיעה העת לסיים את השירות. חוזה השירות המקורי של רבים מהם, שהיה במקור לשלוש שנים הוארך בשנה נוספת, בתוקף צו מלכותי, ולעיתים אף ביותר מכך, ויצא שרבים מהם שירתו במשך כמעט כל תקופת המלחמה.[41]
באפריל 1946 מדווח כבר על כ-30 יהודים המשרתים בחיל.[42] למרות זאת באותו דווח מצוין כי ניתן עדיין להתקבל לשירות בחיל. לא ברור אם גורמים כלשהם בהנהגת היישוב פעלו כדי לגרום לגיוס זה להיות מסיבי, אבל ההגיון שעמד מאחרי שאיפה זו היה שחשוב לשמור על גרעין ולו הקטן ביותר של יהודים בחיל הספר, גם כדי למנוע את הפיכתו לצבא ערבי טהור וגם כדי למנוע את שנוי גישתם של הקצינים הבריטים בו כלפי היישוב היהודי.
היבט אחר שדרכו ניתן להבין את החשיבות של גיוס לחיל הספר דווקא בתקופה זו ניתן לראות על ידי גיוסו של מאיר גרשוני, בן טבריה שנשלח על ידי הש"י, שירות הידיעות של "ההגנה", ביוני 1945 כדי להתגייס לחיל הספר ולהיות סוכן שלהם שם.[39] לפי עדותו היו בעת גיוסו כ-13–15 יהודים בחיל הספר, עדויות אחרות ציינו, כאמור כ-30 חיילים יהודים. בכל מקרה גרשוני ציין כי רוב היהודים שהיו בחיל הספר בעת גיוסו, השתחררו תוך חודשים ספורים. הוא שירת כמכונאי במפרק. באותה שבת שבה הצביע האו"ם על החלטת החלוקה היה גרשוני בחופשה. כשחזר לבסיס הודיע לו חייל מצרי-סודני ששירת יחד איתו שהערבים במחנה תכננו להרוג אותו מיד כשיחזור מן החופשה ולדעתו גרשוני עשה שטות כשחזר לבסיס. בהתייעצות עם שולחיו בש"י החליט גרשוני לערוק והסתתר מהשלטונות למעשה עד כמעט להקמת המדינה. באותה תקופה שירת חשמלאי בשם איזיק ויס במחנה ג'ש (גוש חלב).[43] הוא וגרשוני היו כנראה שני החיילים היהודים האחרונים בחיל הספר.
כאמור, לא רבים היו היהודים שהתגייסו לחיל הספר. העדויות מדברות על פחות מעשרים איש בתקופות השפל[17] ועל לא יותר מ-150 איש בתקופות השיא.[31] בסך הכול ניתן לדבר על כמה מאות בודדות של יהודים ששירתו בחיל במשך כל 22 שנותיו.
את האוכלוסייה הזאת ניתן למיין לכמה סוגים של אנשים לפי חתך חברתי וכן לפי הסיבות שהניעו אותם להתגייס לחיל זה. לא היה זה חיל הרואי במיוחד. תנאי השירות בו היו קשים מאוד. היה מדובר בשירות במחיצתם של בני עמים אחרים שחלקם הגדול היה עוין ליהודים. המשמעת הייתה קשה מאוד והייתה מבוססת על שיטות קולוניאליות. מה עוד שרבים מהסגל הזוטר בחיל, כלומר מרבית הסמלים והנגדים, היו ערבים והיו בעלי מסורת של משמעת של הצבא העות'מאני שבו היו מקובלים עונשי מלקות.
רבים מיוצאי חיל הספר ציינו יחס משפיל של אלה אל החיילים, יחס הכרוך במכות, קללות, צעקות ועונשים. לנוקשותם של אותם אנשי סגל זוטר התווספה גם עוינותם כלפי היהודים. קשיי השפה והבדלי המנטליות ביניהם לא תרמו ליצירת אווירה חיובית. קושי נוסף עבור היהודים, היא העובדה שלעיתים קרובות ביותר מצאו עצמם היהודים בחיל כבודדים בקרב אוכלוסייה גדולה של לא יהודים. לאורך כל התקופות שבהן הצטרפו חיילים יהודיים לחיל הספר היו עבור צעירים אלו אלטרנטיבות יותר אטרקטיביות שבמסגרתם יוכלו לתרום לביטחון הארץ.
בשנות השלושים, ובעיקר בימי המרד הערבי 1936 - 1939, עמדו אפשרויות לא מעטות עבור צעירים אלה. האפשרות העיקרית הייתה, למשל, הצטרפות לכוחות הנוטרות, או למשטרת היישובים היהודיים, מסגרות שקמו באופן חוקי וקיבלו הן גיבוי כלשהו מצד השלטונות הבריטים, והן היו חברים לכל דבר בארגון ההגנה.
במלחמת העולם השנייה עמדו לפני אותם אנשים שבאו להתגייס לחיל הספר אפשרויות רבות הרבה יותר. הפלמ"ח שהוקם במאי 1941, סמוך מאוד למפנה שחל בדפוסי הגיוס של היהודים לחיל הספר, יכול היה להוות עבורם אפשרות הרבה יותר אטרקטיבית. אם כי בשלבים הראשונים, היה דבר הקמתו של הפלמ"ח שמור בסודיות. מה עוד שרוב המתגייסים לפלמ"ח היו מבין חברי ההתיישבות העובדת. אפשרות הרבה יותר מעשית עבור אותם צעירים שהגיעו לחיל הספר באותה תקופה, הייתה גיוס לצבא הבריטי על זרועותיו השונות. בחודשים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה הייתה קיימת האפשרות של חיל החפרים. מאוחר יותר נפתחה האפשרות לגיוס ל"באפס". לקראת סוף המלחמה הוקמה הבריגדה היהודית הלוחמת ("החי"ל"), שהייתה בפעם הראשונה כוח צבאי שנלחם במסגרת בעלות הברית תחת דגל יהודי.
במסגרת מאמציהם של מוסדות היישוב להכניס יהודים לחיל הספר, בלטה באמצע שנות השלושים פעילותם המשותפת של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ושל התאחדות עולי גרמניה.[46] זו האחרונה שמה בראש מעייניה לדאוג לתעסוקתם של יהודי גרמניה שהחלו להגיע לארץ במספרים גדולים והולכים לאורך כל שנות השלושים מאז עליית הנאציזם לשלטון בגרמניה.
תהליך מציאת העבודה בארץ הן לעולים והן לוותיקים התבססה אז בעיקר על לשכות העבודה של ההסתדרות ושל האיגודים המקצועיים. מקומות העבודה הפנויים שאליהם הופנו מבקשי העבודה היו בעיקר בבניין ובחקלאות. בקרב עולי גרמניה היה אחוז האקדמאים גבוה. רבים מהם היו רופאים, עורכי דין, מורים, מהנדסים, רוקחים ובעלי מקצועות מדעיים שונים.
מאחר שלא נמצאה לכולם עבודה בארץ היה צורך להעביר חלק גדול מהם הסבה מקצועית. חלק ניכר מההסבות המקצועיות האלה היו בעיקר לתחומי הבניין והחקלאות, אולם חוסר גיוון זה בהפניות להסבות מקצועיות נבע בעיקר מהעובדה שהאיגודים המקצועיים העדיפו לא לקבל לשורותיהם חברים חדשים. לשכות העבודה של ההסתדרות העדיפו לטפל קודם בדורשי עבודה וותיקים. כמו כן הם לא יצרו קשר עם כל מגזרי המעסיקים והמדובר בעיקר על המגזר הממשלתי. ההסתדרות העדיפה לעבוד רק עם מגזר המעסיקים היהודיים.
התאחדות עולי גרמניה, במסגרת פעולתה למציאת מקומות עבודה לעולי גרמניה, מצאה לפיכך ואקום תעסוקתי שאליו לא נכנסה ההסתדרות, ויצרה קשר עם גורמים שיכלו להשיג מקומות עבודה לעולי גרמניה בשירות הממשלתי. אחוז היהודים המועסקים באותה תקופה בשירות הממשלתי על סוגיו היה נמוך. התופעה הייתה קיימת באופן בולט יותר במצבת כוח האדם של משטרת ארץ ישראל ועוד יותר מכך בחיל הספר. לצורך כך נוצר קשר עם גורמים במחלקה המדינית של הסוכנות עם פעילים מרכזיים בהתאחדות עולי גרמניה. מי שהיה המושך העיקרי בחוטים בנושא זה בהתאחדות עולי גרמניה היה משה ברכמן (לימים שילה), מן הפעילים המרכזיים בהתאחדות עולי גרמניה בתחום תעסוקת העולים. הוא ניהל תכתובות מסועפות עם גורמים בסוכנות היהודית ויצר קשרים שבזכותם הצליחו למצוא עבודה בשירות הממשלתי אנשים לא מעטים מקרב עולי גרמניה.
פרוץ המאורעות של 1936 - 1939 הגביר את הצורך בהגדלת כוחה של המשטרה, זו חיפשה מתגייסים חדשים ואיכותיים שיצטרפו לשורותיה. במקביל, המשבר הכלכלי שפרץ באותה שנה גרם למשבר בענף הבניין והמחסור במקומות עבודה שנגרם עקב כך, הביא לראייה חיובית יותר של העבודה בשירות הממשלה בעיניהם של העוסקים בהפניית דורשי עבודה למקומות התעסוקה. התאחדות עולי גרמניה הציעה לגייס מעולי גרמניה למשטרה. היה צורך בהכנה מוקדמת יסודית של האנשים לפני הפנייתם לעבודה זו. מדובר היה באנשים שהעברית עדיין לא הייתה שגורה על פיהם, המנטליות של הארץ הייתה עדיין חדשה להם והאווירה של השירות הציבורי בארץ הייתה, כצפוי, שונה בתכלית השינוי מזו שהייתה נהוגה בארץ מוצאם.
חיל הספר באותן שנים היה בעיצומו של תהליך מיכון, כלומר חלק גדול ממנו הוסב ליחידות ממוכנות שחייליהם נעו בשטח ברכבים. שינוי זה הצריך גם תוספות של כוח אדם מיומן במקצועות טכניים שונים. מאחר שאלה לא נמצאו בכמויות מספקות במגזר שממנו גויסו רוב החיילים בחיל הספר, המגזר הערבי, חיפשו גורמי כוח האדם בחיל מועמדים לתפקידים אלה ביישוב היהודי.
מדובר היה במכונאים, חשמלאים, נהגים ואלחוטנים. אלה נמצאו בשפע בקרב יהדות גרמניה שהחלה לעלות בשנים אלה ארצה ומצבם התעסוקתי של אנשיה פורט מעלה. כבר בשנת 1933 הופנו מהנדסי חשמל על ידי לשכת העבודה של התאחדות עולי גרמניה, לשירות בחיל הספר כחשמלאים אשר היו אחראים על תפעול ותחזוקת הגנרטורים ורשתות החשמל במחנות החיל.[47]
כאשר החלו גורמים בהסתדרות לראות בעין יפה יותר את העסקתם של יהודים בשירות הממשלתי בכלל וכתוצאה מזה במשטרה ובחיל הספר בפרט, החל שיתוף פעולה בעניין של ההסתדרות עם התאחדות עולי גרמניה. ביוני 1936 שיגר משה ברכמן מכתב ממוען לחברים דוד רמז, אליהו גולומב וראובן זסלני בוועד הפועל של ההסתדרות.[48] במכתבו זה מפרט ברכמן את הפעולות שננקטו עד כה ואת הגורמים שעסקו בגיוס חיילים יהודים לחיל הספר ולמשטרה בכלל וגיוס של עולי גרמניה בפרט. בין האישים שנטלו חלק בעניין היו גם אישים ביטחוניים כמו אליהו גולומב וישראל גלילי.
ברכמן פרט את הצעותיו להמשך הפעולה. בין השאר הציע להקים ליד הוועד הלאומי "ועדת משטרה וחיל הספר", שתהייה מורכבת מנציגים של גורמים ביישוב שיהיו מעוניינים בנושא. כמו כן הציע את הקמתו של משרד מרכזי שינהל את העבודה השוטפת הכרוכה בגיוס יהודים לחיל הספר ולמשטרה ומעקב ומגע שוטף עמם גם לאחר גיוסם.
בשלב הראשון דיבר ברכמן על הכנתם הפיזית והרעיונית של המועמדים לשירות. תנוהל כרטסת שוטפת שתתבסס על שאלונים שימלאו מועמדים לגיוס וכך ניתן יהיה למיינם בצורה יעילה. במקביל ידאגו המוסדות להכין את המועמדים לבחינות שהם יהיו אמורים לעבור בכניסה למשטרה לפני כניסתם לבית הספר לשוטרים ולחיל הספר לפני כניסתם לשירות.[49] לאחר שהמועמדים יקבלו תשובה חיובית מגורמי הגיוס הממשלתיים, הם יעברו גם הכנה חינוכית ורעיונית מטעם מוסדות היישוב. במסגרת זו הם יוכנו גם הכנה פיזית במסגרת אימונים קדם צבאיים לפיתוח הכושר הגופני. כמו כן הם יקבלו רקע בידיעת הארץ כולל על ההיסטוריה, הגאוגרפיה והרכב האוכלוסייה. חלק חשוב ביותר בהכנה זו היו, כצפוי, שעורי עברית, שכן רבים מהמועמדים האלה, לפחות אלו שהופנו על ידי התאחדות עולי גרמניה לא שלטו כלל בעברית.
גם לאחר הגיוס היו אמורים הגופים המוצעים הללו לשמור על קשר עם המתגייסים. הכוונה הייתה לשמש למשרתים בחיל הספר צינור שדרכו יועברו חומרים ופעילויות תרבותיות. למשל, משלוח ספרים ועיתונים, ארגון קונצרטים, ביקורים של נציגי המוסדות במקומות השירות של החיילים בחיל הספר ועוד פעילויות שונות. דובר על העסקתם של "עובדים תרבותיים" בחיל הספר ועל הקמתו של גן ילדים ובית ספר לילדיהם של בעלי המשפחות שגרו עם משפחותיהם בזרקא.
דרישה אחרונה זו הועלתה גם בפגישתו של לודמר עם ברכמן, אפשטיין וזסלני בינואר 1935.[50] פניות אלו הושבו בסופו של דבר ריקם. בית ספר או גן לא הוקם מעולם בזרקא. אפילו ניסיונות הקמתה של כיתת לימוד עבור ילדי זרקא שנעשה על ידי אשתו של לודמר לא צלחו.[51]
במקביל לכל אלה דובר על קיומו של מסע הסברה בקרב הציבור שממנו יכולים להגיע מועמדים מתאימים לשירות.[52] במסגרת מסע הסברה זה יפרסו בפני הציבור האפשרויות הגלומות בשירות בכוחות הביטחון והרקע הרלוונטי הדרוש למתגייסים בפוטנציה כדי להגיע להחלטה לפנות ולהתגייס.
סיפוק צורכי התרבות של המגויסים לחיל הספר מקרב עולי גרמניה כלל גם ארגון קונצרטים במחנות חיל הספר. בדצמבר 1935 מועלת הצעה לקיים קונצרט בניצוחו של ברוניסלב הוברמן, מיסדה של התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית, בזרקא.[53] הרעיון, לפחות באותו עיתוי לא יצא אל הפועל עקב האבל שהיה אז בחיל הספר עקב מותו של סגן מפקד החיל.
עם סיפוחה של אוסטריה על ידי גרמניה במרץ 1938 ונפילתה של צ'כוסלובקיה ב-1939 והקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה על אדמתה, החלו להגיע ארצה גם עולים יהודים מארצות אלו. כמה מהם גם מצאו את מקומם בחיל הספר ואף שירתו בחיל בתקופת המלחמה.[54]
יוצאי ארצות אלו בנוסף לעולי גרמניה איבדו את אזרחותם המקורית עם עליתם ארצה. חלקם הגדול התגייסו לחיל הספר עוד בטרם קיבלו את אזרחותם הארץ ישראלית. בפברואר 1940 כתב הנציב העליון לארץ ישראל, הרולד מקמייקל לשר המושבות, מלקולם מקדונלד,[55] בו הוא שטח בפניו את מצוקתם זו של אותם חיילים. באותם הימים היה מספר החיילים היהודים בחיל הספר באחת מתקופות השפל שלו ובעיה זו הייתה, וכך גם ציין מקמייקל במכתב הנ"ל, נחלתם של כעשרה אנשים בלבד. כדי לפתור את בעייתם הציע הנציב לשנות את פקודת ההתאזרחות הארץ ישראלית כדי שתתאפשר להם קבלת אזרחות. לפי סעיף 7 לפקודת ההתאזרחות הארץ ישראלית משנת 1925 היה צורך במגורים בארץ למשך שנתיים רצופות עד לקבלת האזרחות. אותם אנשים עליהם היה מדובר גויסו לחיל הספר זמן קצר יחסית לאחר עלייתם ארצה. חלקם אף שירתו חמש או שש שנים וכל אותו הזמן לא התגוררו כלל וכלל בארץ אלא שהו בעבר הירדן במסגרת שירותם. הצעתו של מקמייקל לשר המושבות, הייתה לתקן את פקודת ההתאזרחות כך שתקופת שירות במסגרת ממשלתית, כולל בחיל הספר, גם אם היא מתבצעת מחוץ לגבולות הארץ, תחשב לתקופת מגורים בארץ ישראל לצורך אותו קריטריון לקבלת האזרחות. הצעתו זו של הנציב מקמייקל נענתה בחיוב. בנובמבר אותה שנה פורסם צו מלכותי לפיו תוקנה בהתאם פקודת האזרחות הארץ ישראלית.
מלכתחילה היה אמור הגיוס לחיל הספר להיות מחולק לשלושה חלקים כאשר החלק הראשון יהיה מורכב מערבים, החלק השני מיהודים והחלק השלישי יורכב מבני העממים האחרים של המזרח התיכון. כבר בשנות השלושים של המאה ה-20 היה בהרכב כוח האדם של חיל הספר חוסר איזון שסתר את תקנת החלוקה לשלושה חלקים.
החלוקה האתנית של החיילים בחיל הייתה כך שמחציתם היו ערבים-מוסלמים, והמחצית האחרת הייתה מורכבת מנוצרים, דרוזים, צ'רקסים, צ'צ'נים ואחרים.[56] היהודים בכל מקרה היוו תמיד אחוז מזערי בחיל הספר. גם כאשר החל גיוס מסיבי של יהודים בשנת 1941, היה במקביל גיוס מסיבי של ערבים, שהסיבה לקיומו הייתה הרחבת משימותיו של החיל, הן בכמותן והן בפריסה הגאוגרפית הנרחבת שלהן בכל רחבי המזרח התיכון. כלומר גם אז לא היוו היהודים אחוז גבוה יותר מאשר קודם לכן.
ייתכן שלבריטים הייתה אולי גם כוונה נוספת באי שיתוף חיילים יהודים בחיל הספר. הבריטים, למרות הצהרותיהם שחיל הספר לא ישלח לפעול בארץ ישראל המערבית, התכוונו בהחלט שחיל הספר ישמש כעתודה לכוחות ביטחון הפנים בארץ ישראל, ולכן הם העדיפו שכוח שכזה, שייתכן ובמסגרת משימותיו יהיה לו מגע עם האוכלוסייה היהודית, לא יכלול בתוכו יהודים. גישה זו נבעה כנראה הן מהסיבה שהבריטים לא רצו שחיל הספר יהיה "יותר מדי נייטרלי" במגעו עם היישוב היהודי, והן מהעדפתם שפעולות כאלה לא תגרומנה לחיכוכים בין יהודים לבין ערבים בתוך החייל.
הבריטים ראו ביהודים, לפחות בתחילת הדרך, בני ברית נאמנים יותר מאשר הערבים. הם ידעו כי היהודים, לפחות בחלקם, מתגייסים לחיל הספר מסיבות אידאולוגיות ומתוך כוונה כנה לקחת חלק בהגנת שטח המנדט הבריטי. לגבי הערבים, היה ברור לבריטים, כי הם מתגייסים לחיל הספר מסיבות כלכליות, או מתוך רצון להוות גרעין לצבא ערבי לאומי, דבר שהבריטים לא היו מעוניינים בו כלל וכלל וגם לא היה בכלל ממטרות ההקמה של חיל הספר.
ולמרות כל זאת, מאותם שיקולים פוליטיים שפורטו מעלה, המעיטו הבריטים במספר היהודים שלהם אפשרו להתגייס לחיל הספר. לא הייתה זו הסיבה היחידה למיעוט היהודים בחיל. ניתן לתלות זאת גם במידה מסוימת באוזלת ידם של מוסדות היישוב היהודי אשר כנראה לא עשו מספיק כדי לעודד צעירים יהודיים להתגייס לחיל. גם כאשר החלה התעוררות בהנהלת הסוכנות להתחיל ללחוץ על הבריטים להגדיל את מספר היהודים בחיל הספר, גם כאשר לעובי הקורה נכנסו אישים כמו ארלוזורוב, שרתוק, בן צבי ואף חיים ויצמן, היה זה מאוחר מדי.
רשימות ההמתנה לגיוס לחיל הספר היו כבר ארוכות מדי וכמעט לא היו בהם יהודים או שלא היו בכלל. רק צירוף ההזדמנויות של מרד ראשיד עלי אל כילאני בפרט, ושל הרחבת משימותיו של חיל הספר בכלל, גרם לבריטים לגייס יותר ויותר אנשים לחיל וממילא בתוך זה גם הרבה יהודים. גם כאשר הייתה היעתרות מצדם של הבריטים לגייס יהודים בכל אחת מן התקופות כמעט תמיד הם לא הופנו לשירות קרבי, בגלל חוסר רצון ליצור חיכוך יתר בין יהודים לבין ערבים.
רובם ככולם של היהודים היו במקצועות טכניים. תופעה זו התרחשה לא רק מהסיבה הפוליטית, אלא גם מתוך כך שהבריטים ידעו כי יקשה עליהם למצוא כוח אדם מיומן במקצועות אלה מקרב האוכלוסייה הערבית. ולראיה, יוצאי חיל הספר מציינים כי החלוקה האתנית בתוך אותן יחידות מקצועיות שבהן הם שירתו, הייתה הרבה יותר שוויונית מאשר ביחידות הלוחמות ושיקפה יותר את הרכב כוח האדם כפי שהותווה בעת הקמתו של החיל. ביחידות מסוימות, כמו סדנאות רכב, היוו היהודים בתקופות מסוימות, רוב.
בנוגע ליחסים היומיומיים בין הקצונה הבריטית לבין החיילים היהודים חלוקות הדעות. חלק מיוצאי החיל ציינו כי הבריטים היו כולם אנטישמיים מובהקים, לפחות כלפי פנים. אחרים ציינו כי לא הייתה אנטישמיות כלל, לפחות לא מצדם של הבריטים. ככל הנראה, היו בריטים ששנאת ישראל פיעמה בתוכם, אך התנהגותם הייתה הוגנת בהחלט. מאידך גיסא, היו קצינים בריטים שלא הסתירו את האנטישמיות שלהם כלל וכלל. ניתן להדגים את גישתם של אלה האחרונים בעיקר על ידי יחסם לדת היהודית. היו מקרים שהיהודים רצו להתארגן כדי לחוג חג יהודי כלשהו והתארגנות זו הייתה כרוכה ביציאה מחוץ למחנה והייתה כרוכה באישור המפקד הבריטי. במקרים כאלה קרה שהמפקד אסר על היהודים לצאת מהמחנה לצורך זה ותוך כדי כך השתמש בביטויים אנטישמיים שונים,[57] אך ברוב המקרים מסוג זה הייתה היענות חיובית לבקשותיהם של היהודים לצאת ולחגוג את חגיהם מחוץ למחנות. הדוגמה המובהקת למקרים כאלה הייתה התארחותם של היהודים ששירתו בצפון סוריה, אצל יהודי חלב.[57] הם זכו מצדם להזמנות להתארח אצלם בלילות שבת ואף היו מקרים של הזמנות לליל הסדר ולראש השנה.
במקרים אלה לא מנעו הקצינים הבריטים את יציאתם של היהודים לצרכים אלה גם מפני שחששו מתגובתם של גורמי פיקוד בכירים אשר יקבלו עליהם תלונות מצדם של גורמי דת יהודיים, ותלונות כאלה אכן היו.[58] היו גם בריטים שיחסם לדתם של חייליהם היהודים היה חיובי. בסך הכול מציינים רוב יוצאי החיל כי ללא כל קשר לדעתם על היהודים או על הערבים, יחסם של רוב הקצינים או הנגדים הבריטים היה הוגן.
היחסים בין היהודים לערבים בחיל הספר לא התנהלו על מי מנוחות. ניתן לבסס זאת ראשית על רקע המאבק על הגיוס ועל ההשקפה שהייתה לבריטים על אופיו של חיל הספר מבחינת הרכבו האתני. רבים מהערבים ראו בחיל הספר גרעין לצבא ערבי לאומי. לכן, ראו הערבים ביהודים נטע זר בחיל. הם היו מוכנים לקבל כל אחד מבני הלאומים של המזרח התיכון ואף בני עמים במעגל רחב יותר כפי שהיו באמת בחיל, כמו קפריסאים, רוסים, טורקים, יוונים ועוד רבים אחרים. אבל את היהודים שהיוו עבורם מתחרים של ממש על ארץ ישראל הם קיבלו בשאט נפש כאשר אלה באו להצטרף לחיל.
חיל הספר השתתף בתקופות שונות בפעולות ביטחון פנים שונות בתוך ארץ ישראל ובהגנה על גבולותיה. תפקידי ביטחון פנים אלו כללו בין השאר, חיפושים ומחסומים שבהם באו החיילים במגע עם יהודים, סיוע לכוחות המשטרה והצבא הבריטים בפעולתם נגד המחתרות היהודיות ואף שמירה על מחנות שבהם נאסרו אסירים פוליטיים יהודים. ההגנה על הגבולות כללה לרוב מניעת הברחות ובעיקר מניעת הברחתם של מעפילים יהודיים בדרך היבשה שניסו לחצות את גבולה הצפוני של הארץ שם היה מוצב חיל הספר. החיילים הערבים בחיל הספר השתתפו במשימות אלו בחדווה יתירה.
גם על רקע התקדמותם של מדינות הציר לכיוון המזרח התיכון בכלל ואל ארץ ישראל בפרט שררה מתיחות רבה בין היהודים ובין הערבים בחיל הספר. היטלר היה דמות נערצת על הערבים והתקדמותם של צבאות הציר לכוון ארץ ישראל בראשית שנות המלחמה גרמה להם קורת רוח והשפיעה על מערכות היחסים בין היהודים ובין הערבים.
בין היהודים לבין בני העמים האחרים ששירתו בחיל הספר כמו הדרוזים, הצ'רקסים, הצ'צ'נים, הארמנים, הכורדים ורבים אחרים, היו בדרך כלל טובים. רבים מיוצאי חיל הספר ציינו דמויות שונות מבני עמים אלה שהיו המפשרים בין היהודים לבין הערבים ובמקרים מסוימים אף הצילו יהודים מהסתבכות בצרות על רקע זה.
לא מעטים מבני עמים אלה שמשו כקצינים וכנגדים בחיל הספר. כאשר אחד מאלה היה מפקד על יחידה שבדרך כל רוב חייליה היו ערבים ובהם מיעוט יהודי היה אותו קצין או נגד הוגן מאוד כלפי היהודים. בין השאר סופר על מקרה שבו יהודי שהיה טירון בחיל הספר, קרא לעבר קבוצת טירונים חדשים שהגיעה למחנה, כי התנאים בחיל הספר גרועים וכדאי להם להתחרט ולעזוב עוד לפני שיחתמו על חוזה השירות. כששמעו זאת המפקדים הבריטים, מיד אסרוהו כמעורר מרד וכפוגע במאמץ המלחמתי הבריטי. בצר להם פנו חבריו היהודים של אותו טירון לסמל דרוזי שהיה מיודד אתם. הוא אמר להם כי אותו טירון עשה מעשה שטות והוא ידאג לשחררו, אך באותה הזדמנות הזכיר להם כי השירות בחיל הספר היא הזדמנות נהדרת עבורם, היהודים, להכשרה צבאית של ממש ולהיכרות קרובה עם הערבים. אותו דרוזי שירת לימים ביחידת המיעוטים של צה"ל.[59]
גם בתקופות שבהם היו בחיל הספר כמה עשרות בודדות של יהודים, היו הבדלי מעמדות בין הקצינים היהודיים לבין החיילים. דוגמה שמשקפת מערכת יחסים זו ניתן למצוא בדמותו של חיים הנרי לודמר, הקצין היהודי הבכיר ביותר ששירת בחיל הספר. לודמר נולד בצפת בשנת 1902 ושירת במשטרה מימי הקמתה. עם הקמת חיל הספר עבר לשרת בו ושימש כקצין תשלומים (Paymaster). למעשה הוא ריכז הרבה מנושאי כוח האדם של החיל והיה בקשר מתמיד עם גורמים בסוכנות היהודית והתאחדות עולי גרמניה בימי המאבק על הגיוס לחיל הספר. לודמר, כמו בעלי משפחות אחרים ששירתו שנים בחיל הספר, התגורר בשיכון המשפחות שהיה בזרקא (ילדים יהודים לא מעטים גדלו בזרקא). הוא היה בעל מעמד מכובד מאוד בחיל ובמידה מסוימת חשו כלפיו החיילים היהודיים יחס של ריחוק. זאת, אף על פי שיש עדויות שהוא נהג לארח חיילים יהודיים בביתו בזרקא בימי חגים.
בבסיס הראשי של החיל בזרקא הייתה סדנא גדולה לתיקוני רכב אשר שירתה לא רק את מצבת הרכב של החיל, אלא אף שימשה תחנת שירות תיקונים לכוחות רבים של בעלות הברית שחלפו שם בדרכם, למשל, מעיראק לארץ-ישראל. חלק ניכר מהחיילים ששירתו בסדנא זו היו מכונאים יהודים. בצמוד לבסיס זה הוקם מעין שיכון משפחות אשר בו הותר לקצינים ולסמלים לשכן את משפחותיהם. אפשרות זו נוצלה על ידי יהודים לא מעטים, ובזרקא גדלו ילדים אשר אבותיהם שירתו בחיל.
בבסיס אחר של החיל, בג'יסר אל מג'מע (ליד קיבוץ גשר), הוקמה חווה לגידול סוסים של החיל. את החווה ניהל ד"ר חיים אפלבאום, הווטרינר הראשי של החיל, אשר תפקידו היה לדאוג לאספקה סדירה של סוסים לפלוגות החיל, תוך הקפדה על ריבוי סייחים בצבעים המתאימים, שכן, נהוג היה שלכל פלוגה יהיו סוסים בצבע שונה.
עם שחרורם השתלבו רבים מיוצאי חיל הספר בכוחות ההגנה ומאוחר יותר בתפקידים שונים בצה"ל. ניתן היה לראותם משרתים בחיל החימוש, בחיל הקשר, בחיל האוויר (שם שירת יעקב שלמון (סלומון) שהגיע לדרגת אל"ם ולימים התמנה למנהל נמל התעופה בן-גוריון).[60] הכישורים שקנו בשטח הקשר וההאזנה איפשרו להם לתרום במסגרת אגף המודיעין. בוגרי היחידה כראובן בלום ואברהם אילוני השתלבו במסגרת יחידה 515, המכונה "יחידת האיסוף המרכזית של צה"ל" וקרויה מאז שנות ה-70 "יחידה 8200", ואף היו למפקדיה. חלק מהם שירתו במשטרת ישראל. מדינת ישראל הכירה בשירותם ובתרומתם של המשרתים היהודים בחיל הספר וקבעה כי מי ששירת במסגרת זו חצי שנה זכאי לשאת את אות המשמר, ובלבד שהשירות בחיל הספר נעשה על דעתם של מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
