Loading AI tools
היסטוריון ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יואב גֶלבֶּר (נולד ב-25 בספטמבר 1943) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה ופרופסור מן המניין במרכז הבינתחומי הרצליה ועמד בראש מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה.
.jpg) | |
| יואב גלבר בביתו בנשר, ספטמבר 2021 | |
| לידה |
25 בספטמבר 1943 (בן 81) פלשתינה (א"י), האימפריה הבריטית  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| מקום לימודים |
אהל שם (בית ספר), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האוניברסיטה העברית בירושלים |
| שפות היצירה |
עברית, אנגלית |
| צאצאים |
ענת גלבר |
| מספר צאצאים |
4 |
  | |
גלבר נולד לכרמלה ועמנואל. אביה של אמו כרמלה היה משה נחשון (קיפר), איש חינוך עברי, מייסד הגימנסיה העברית ברובנה ומורה למתמטיקה בגימנסיה הרצליה. אביו, עמנואל גלבר (1917–1987), בנו של ההיסטוריון נתן מיכאל גלבר, היה מפקד חיל ההספקה בצה"ל (1949–1957), בדרגת אלוף-משנה, ושגריר.
משפחתו נדדה בנסיבות התקופה (מלחמת העולם השנייה, המאבק ומלחמת העצמאות) ממקום למקום בארץ ישראל, ב-1952 התיישבו ברמת גן. הוא למד בבתי הספר התיכוניים אהל שם, הפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה ותיכון עירוני א' בתל אביב, אותו סיים בשנת 1961.
ביולי 1961 התגייס לצה"ל. התחיל כחייל בסיירת הצנחנים (1961–1962). לאחר שסיים קורס קצינים בהצטיינות מחלקתית, היה מדריך כיתתי בבית הספר לקצינים בפלוגתו של יעקב חסדאי (1963–1964); מפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגה, קצין מבצעים ומפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח (1964–1966).[1] לאחר הפסקה בת שנתיים ללימודי התואר הראשון, שבה עבר לירושלים, חזר לשירות, היה מפקד פלוגה בסיירת חרוב ולחם במלחמת ההתשה, ובהמשך מונה לתקופה קצרה לראש מדור מבצעים מיוחדים בקצח"ר תחת פיקודו של רפאל איתן.[2] בשנים 1971–1969 היה מדריך מחלקתי וסגן מפקד פלוגה בבית הספר לקצינים.[3] ממאי 1971 שימש כמפקד המדרשה הצבאית לחינוך (מדרשת חינוך ירושלים) עד שנת 1973. תוך כדי מילוי התפקיד האחרון השלים את לימודי התואר השני. במלחמת יום הכיפורים הצטרף לגדוד הצנחנים 890 ולחם בקרבות החווה הסינית וממערב לתעלת סואץ.[4] גלבר החליף את אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד שנהרג.[5] גלבר שירת שירות חובה וקבע 13 שנים, עד יולי 1974.
במסגרת שירות המילואים שימש בשנים 1977–1987 מפקד יחידת מודיעין אוגדתית. בשנת 1988 עבר קורס מח"טים ולאחר-מכן שימש בתפקידי מטה במפקדת האוגדה עד שנת 1995. והגיע לדרגת סא"ל. בשנת 1987 הצטרף לצוות ההקמה של המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה במתכונתו החדשה ("תוכנית ברק") ושימש יועץ אקדמי של התוכנית עד שנת 1997.
בשנת 1968 נשא את רות (נפטרה ב-1 בספטמבר 2021), ונולדו להם ארבעה ילדים (בהם ענת גלבר, אלופת ישראל ואלופת העולם לאוניברסיטאות בדיבייט). לאחר שחרורו מצה"ל עברו לגור באחת משכונותיה של ירושלים — שכונת שטרן בשולי קריית יובל, אליה עברו בשנת 1975 ובה גרו עד שנת 1983. בתקופה זו התעוררה תנועת האוהלים בירושלים ולבקשת נוער השכונה שימש כיושב ראש "האוהל" המקומי. בשנת 1986 עזבו את ירושלים ועברו להתגורר בחיפה, ב-2010 עבר להתגורר עם משפחתו בנשר. לגלבר 4 ילדים, שתי בנות ושני בנים.
כחודש לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים הושאל מטעם הצבא לוועדת אגרנט, שחקרה את המלחמה ושימש לה עוזר מדעי עד סיום עבודתה בפברואר 1975. במסגרת עבודתו עם הוועדה ארגן לחבריה את חומר המקורות והעדויות, כתב טיוטות לאחדים מפרקי הדו"ח והפיק את הדין-וחשבון הסופי של הוועדה. במהלך העבודה השתחרר משירות הקבע בצה"ל אך המשיך את עבודתו בוועדה עד לסיום עבודתה.
כראש "אוהל" קריית יובל, פעל להכללתה של השכונה בפרויקט שיקום השכונות בשנת 1978, ולאחר-מכן שימש בהתנדבות כיושב ראש ועדת ההיגוי המקומית של הפרויקט והנהלת המתנ"ס שהוקם בשכונה במסגרתו. בשנים אלו עסק בבעיות פרטניות ובפרויקטים חברתיים וחינוכיים בתחומים מגוונים, למן תוכניות טיפול בגיל הרך, דרך חינוך משלים ולא פורמלי לילדים ולנוער השכונה, הכנת הנוער לקראת הגיוס לצה"ל, בעיות הכשרה ותעסוקה למבוגרים, בריאות הציבור ועד להתמודדות עם בעיותיה של אוכלוסיית הקשישים הגדולה שחיה אז בשכונה. הפסיק את הפעילות הזו ועזב את השכונה לאחר שהתחיל בעבודתו באוניברסיטה.
באפריל 1982 מונה על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט משה לנדוי, לחבר בוועדת בכור שחקרה את פרשת רצח ארלוזורוב בשנת 1933. כעבור חמישה חודשים, בספטמבר של השנה ההיא, התפטר מן הוועדה במחאה על סירובה של הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקור את האירועים במחנות סברה ושתילה במהלך כיבושה של מערב ביירות. לאחר ההתפטרות פתח בשביתת-שבת מול משרד ראש הממשלה עד לקבלת ההחלטה על מינויה של ועדת כהן לחקירת האירועים הללו.
בשנת 1996 מונה לחבר מליאת רשות הגנים הלאומיים. לאחר איחוד רשות הגנים הלאומיים עם רשות שמורות הטבע בשנת 1998 שימש כממלא-מקום יושב ראש המליאה של הרשות המאוחדת לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, ולאחר-מכן כחבר רגיל במליאה. וכיום חבר המכון לאסטרטגיה ציונית.
השלים את לימודיו בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. הגיש את עבודת הדוקטורט ב-1977 תחת הדרכתו של שמואל אטינגר בנושא "מקומה של ההתנדבות לצבא הבריטי במדיניות הציונית והיישובית 1942-1939".
עוסק בהיסטוריה של היישוב וגם בהיסטוריה ביטחונית של ארץ ישראל וצה"ל. גלבר הוא אחד מהמבקרים החריפים של ההיסטוריונים החדשים, בהם אילן פפה במיוחד[6], ושל הפוסט-ציונות.
מלמד במרכז הבינתחומי הרצליה במסגרת מרכז נבזלין לעמיות יהודית.
יואב גלבר עוסק במחקריו ביישוב היהודי בארץ-ישראל ובראשית ימיה של מדינת ישראל בעיקר מההיבט הצבאי. הוא חקר גם את קליטתם של עולי מרכז אירופה ותרומתם לחברה הישראלית, את יחסי ירדן–ישראל, את מלחמת העצמאות ושאלת הפליטים ואת ההיסטוריוגרפיה הציונית והכללית.
גלבר עסק בתולדות התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה בארבעה ספרים, הראשון שבהם הוא הרחבה של עבודת הדוקטור שלו. הוא טוען: 1. שההתנדבות הייתה מאמץ מדיני עיקרי של התנועה הציונית בשנות המלחמה. 2. זוהי התנועה העממית הספונטנית הגדולה האחרונה בציונות. 3. התפקיד שחיילים בצבא הבריטי מילאו ביצירת קשר עם יהודים החל מארצות המזרח התיכון וכלה באירופה המשוחררת לאחר המלחמה, היה מרכזי בארגונם של תאים ציוניים בארצות ערב, בסיוע לשארית הפליטה ובגיוסה למאבק על הקמת המדינה. כרך א' עוסק במחצית הראשונה של המלחמה, במזרח התיכון, ביוון ובכרתים. כרך ב' דן בעיקר בהקמתה של החטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה") ובלחימתה. כרך ג' מספר על שליחותם היהודית של המתנדבים. כרך ד' הוא השלמות ומספר בעיקר על אלו ששירתו ביחידות בריטיות כמו טייסים, ימאים, אנשי קומנדו, וכן על פרשת השבי במלחמה.
על נושא זה כתב גלבר שני ספרים:
הספר דן בתרומה של יוצאי הצבא הבריטי להקמת צה"ל. דעת הקהל הייתה סבורה שהפלמ"ח נתן את הפיקוד ואילו הצבא הבריטי סיפק את הלוגיסטיקה ועבודת המטה. גלבר ניסה להראות שהתפישה הזאת נוגעת ליחידות הפלמ"ח, אך בצה"ל הרחב המצב היה שונה לגמרי.
הספר דן במאבק בין בן-גוריון למפ"ם על דמות הצבא ועל השליטה בצבא. גלבר מתאר כיצד ניסו בהפוגה הראשונה להדיח את בן-גוריון מתפקיד שר הביטחון, היו אלה ניסיונות פוטש של מפ"ם כאשר האוטוריטה של בן-גוריון על הצבא עדיין הייתה רחוקה מלהיות איתנה עד המשבר של ועדת החמישה, כשהתברר שאף אחד לא היה מוכן לשאת באחריות פרט לבן-גוריון, מאז הצבא הלך אתו. גלבר מתאר איך לפני הקמת המדינה הפלמ"ח היה הזרוע המגויסת של היישוב ומכוח זאת נהנה מפריבילגיה, היה לו מונופול על מבצעים מיוחדים ועל אמצעים נוספים, ומטה משלו, מנותק מן ההיררכיה המרחבית-מיליציונית של ההגנה. עם הקמת המדינה, ברגע שהיישוב כולו היה מגויס, איבד הפלמ"ח את ייחודו ואת המונופולים שלו.
הספר דן ביהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה, קליטתם בארץ ותרומתם ליצירת החברה. טענתו של גלבר היא שהאלמנט המערבי במדינת ישראל היא תוצאה של עליה זו.
גלבר כתב שבעה ספרים על תולדות המודיעין בשנים 1918–1954, מן המודיעין ביישוב ועד למודיעין בראשית ימיה של מדינת ישראל.
גלבר כתב שני ספרים על יחסי ירדן–ישראל, האחד Jewish-Transjordanian Relations, 1921-1948 חוקר את היחסים עד 1948 והשני The Israeli-Jordanian Dialogue, 1948-1953 דן במשא-ומתן לשלום וביחסים אחרי 1948. הוא ניסה להפריך את התזה של אבי שליים בספרו Collusion Across the Jordan, שלפיה הייתה קנוניה בין ישראל לירדן כנגד הפלסטינים. גלבר ניסה להראות שאם בכלל הייתה קנוניה, הייתה זו בין עבדאללה לבריטים ולא בין עבדאללה לסוכנות.
בין השאר טען גלבר בספרו "קוממיות ונכבה" (גרסה קצרה יותר שלו ראתה אור באנגלית – Palestine 1948), בהתייחסו לנכבה ולבעיית הפליטים הפלסטינים, כי הפלסטינים נפלו קורבן לאיוולתם ולתוקפנותם, כמו גם לאוזלת ידן של בעלות בריתם, מדינות ערב.[7] אולם על אף שלשיטתו לא אחראית ישראל לגירוש מתוכנן, הרי שמהלך האירועים מורכב יותר. לטענתו החלה הבריחה הערבית עוד בטרם פלישת צבאות ערב, בעיקר בשל המלחמה הכלכלית שנהג היישוב כנגד הערבים ובשל יציאת הבריטים.[8] בעוד שהוא מבקר את הטענה כי תוכנית ד' כללה הוראות לטיהור אתני של האוכלוסייה הערבית, טוען גלבר כי פעולות מטעם ארגוני האצ"ל והלח"י אכן עוררו בהלה בקרב הערבים.[9] מספר אירועים של גירוש אוכלוסייה, פיצוץ בתים והוצאות להורג של ערבים זרעו גם הם בהלה בקרב האוכלוסייה הערבית ותרמו למנוסה.[10] את כניסת צבאות ערב למלחמה מתאר גלבר כ"הסתבכות" ו"היגררות" שלא מרצון וכי מטרת המלחמה הראשונית של אחדות מהן, כגון עבר הירדן, כלל לא הייתה להשמיד את המדינה הציונית אלא להשתלט על השטח שיועד למדינה הערבית כפעולת שיטור עד שיוחלט על גורלו, אולם התקפות הערבים עוררו מתקפה יהודית שחוללה את בעיית הפליטים וזו חייבה את מדינות ערב להתעמת עם המדינה היהודית.[11] במהלך הקרבות המשיכה לנוס האוכלוסייה הערבית ובו בזמן גם גורשה בידי כוחות צה"ל. כך אירע ברמלה ובלוד במהלך מבצע דני.[12] במהלך ההפוגה השנייה החלו להבין מאות אלפי הפליטים כי ניסיונם ההיסטורי של פליטות זמנית ושיבה לבתיהם בהתלקחויות אלימות בעבר לא יעמוד להם. במציאות החדשה לא התירו הישראלים לפליטים לשוב לבתיהם או לאסוף את יבולם, ופליטותם הלכה והתבררה כמצב ארוך טווח. מכיוון שכך הם נאחזו במקומותיהם בהתחדש הקרבות ומיאנו לברוח.[13]
גלבר מסכם וטוען כי "עד להפוגה הראשונה הייתה מנוסת הפלסטינים תהליך סטיכי. היא לא כוונה ולא נשלטה על ידי שום גורם ערבי, ובעיני הבורחים עצמם הייתה פליטותם עניין זמני שיסתיים עם הפסקת הלחימה. בריחה בעת התנגשויות בין עדתיות הייתה דפוס תגובה מוכר ומקובל במזרח התיכון. המאבק נגד ישראל היה בעיני הערבים התנגשות שכזו, והם הגיבו בהתאם. הנהגת היישוב ופיקוד ה"הגנה", וגם הארגונים הפורשים, לא יזמו גירוש ולא תכננו אותו. לכל היותר הם ברכו בליבם על המוגמר, וגם זה לא בכל מקום ולא בכל זמן. ואולם סדרת החלטות של שלטונות ישראל במהלך שתי ההפוגות ולאחר סיום הקרבות חסמה את אפשרות השיבה של הבורחים והפכה את הבריחה הזמנית לפליטות מתמשכת."[14] פליטים שניסו לחזור לבתיהם ועל מנת לקצור את שדותיהם - גורשו בידי הצבא. החל מההפוגה הראשונה הרסה ישראל עשרות כפרים סמוכים לחזית והשמידה יבולים בצורה שיטתית על מנת למנוע את חזרת הפליטים או את תפיסתם בידי צבאות ערב. בו בזמן יושבו בתי ערבים בעולים ונקודות יישוב חדשות - עשרות במספר - הוקמו על אדמות הערבים שעמדו ריקות.[15]
גלבר טוען שההיסטוריה היא מין בסכנת הכחדה. לדעתו ההיסטוריה היא דיסציפלינה בפני עצמה, שנמצאת בין מדעי הרוח למדעי החברה והייחוד שלה הוא בניסיון לעסוק בטקסט ובקונטקסט בצורה מאוזנת. בעוד שבעבר מטרתו של המחקר ההיסטורי הייתה להתקרב אל האמת, הרי שהיום, בעידן הפוסט-מודרני, הטענה היא שאין אמת ולכן אי-אפשר להגיע אליה ולכן, מה שחשוב איננה ההיסטוריה אלא ההיסטוריון, דעותיו, עמדותיו, סגנונו, ההשפעות עליו וכיצד הוא מפרש את ההיסטוריה, וכל אחד כותב היסטוריה איך שהוא רוצה.
באנגליה יצא בשנת 2011 ספר שהוא גרסה שונה מהעברית של "היסטוריה, זיכרון ותעמולה", פחות עוסק בהיסטוריוגרפיה כללית, מכיוון שעל זה נכתב רבות בעולם, ויותר על ההיסטוריוגרפיה הציונית, ששם גלבר מרחיב יותר משעשה בספרו העברי.
במאי 2017 יצא הספר התשה: המלחמה שנשכחה, שדן בחברה הישראלית בשנים 1967–1973.
ביולי 2021 יצא הספר רהב - דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים, שדן בסיבות מלחמת יום הכיפורים[16].
בצעירותו גלבר היה חבר במפלגת רפ"י. בשנים 1990–1993 היה חבר בקבוצת "השדרה הכפולה", ובשנים 1994–1999 היה חבר מפלגת צומת.
בפוסט שפרסם בפייסבוק, גלבר הציע שלרוסיה הייתה עילה טובה לפלוש לאוקראינה, על בסיס ניסיון העבר: "בינתיים, מה שראינו עד כה הוא שש פלישות של המערב לרוסיה: קרל ה-12 מלך שוודיה ב-1709, נפוליאון ב-1812, האנגלים והצרפתים לקרים ב-1853, הנ"ל לעזרת הלבנים במלחמת האזרחים 1918-1920, הפולנים עד קייב ב-1920 (וחזרה עד ורשה והנס על הוויסלה) והיטלר ב-1941. מול זה ראינו פלישה רוסית אחת למערב בסיום מלחמות נפוליאון, ועוד אחת לא למערב אלא למרכז, עד ברלין ווינה ב-1945. שתיהן בתגובה לפלישות לרוסיה. אז מי באמת המאיים ומי מדמיין איומים?"[17]
רשימה חלקית:
מדוע מלחמת יום הכיפורים ממשיכה להיות פצע שאינו מגליד, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2013 פרופ' יואב גלבר שלחם בסיני ועבד בוועדת אגרנט טוען שהדגש על הכשל המודיעיני מכסה על ריקבון רחב יותר, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2021
פרופסור יואב גלבר סא"ל בדימוס מ"פ בגדוד צנחנים 890 איציק מרדכי חטיבה 35 חלק 1 מלחמת יום הכיפורים 73, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:41:28), 5 בדצמבר 2022 פרופסור יואב גלבר סא"ל בדימוס מ"פ בגדוד צנחנים 890 איציק מרדכי חטיבה 35 חלק 2 מלחמת יום הכיפורים 73, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 2:12:02), 12 בדצמבר 2022
רהב - דרכה של ישראל למלחמת יום הכיפורים, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 20 באוקטובר 2021
יואב גלבר (1943-), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
