Loading AI tools
התארגנות ציונית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תנועת הבריחה הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של כשלוש מאות אלף ויותר ניצולי השואה בדרכם לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בין השנים 1944–1949.[1] המעפילים נדדו משטחי ברית המועצות באסיה ומזרח אירופה מערבה למרכז אירופה ולדרומה אל ארצות הים התיכון שם חיכו אוניות המעפילים במגמה להגיע לארץ ישראל.
הבריחה החלה באופן ספונטני על ידי שורדי השואה עצמם, ולאחר מכן הצטרפו אל המפעל גופים נוספים: המוסד לעלייה ב', ההגנה, מתנדבי היישוב לצבא הבריטי, הג'וינט, פלוגות הסעד של הסוכנות היהודית, ועוד. הבריחה הפכה לאחד הגורמים החשובים במאבק להקמתה של מדינת ישראל.
מקורה ולידתה של תנועת הבריחה היא בפועלם של חברים בתנועות הנוער החלוציות והציוניות בחתירתם לעלות לארץ ישראל.[2] מפעל זה הוא ייחודי לשארית הפליטה ששרדה, ייחוד זה המעוגן בלעדית במה שקרה בשנות השואה בפולין וברחבי אירופה תחת השלטון הנאצי.
תנועת הבריחה נוסדה בפולין על ידי אנשי מחתרת ופרטיזנים יהודים. הניצנים הראשונים להתארגנות יהודית קהילתית החלו להופיע בלובלין בסוף שנת 1944, מייד לאחר שחרורה של פולין מידי גרמניה הנאצית. בין המייסדים הבולטים היו יצחק (אנטק) צוקרמן, סגן מפקד המרד בגטו ורשה, צביה לובטקין וחבריהם, ואבא קובנר, מנהיג קבוצת פרטיזנים והפרטיזן אברהם לידובסקי, ממנהיגי מרד גטו ברנוביץ' והפליטים ה"אסיאתים".[3] פליטים אלו היו ראשוני השבים מברית המועצות[4] במסגרת הסכמי הרפטריאציה, לפיהם פולנים שברחו לברית המועצות בזמן המלחמה יכולים היו לחזור אליה. הרפטריאנטים תרמו רבות להפעלתן של התחנות בדרך הבריחה ולשיקום גרעינים מאורגנים של תנועות הנוער הציוניות והחלוציות בפולין. אותן קבוצות החלו בפעילות עזרה וסעד, וחיפוש דרכים לעזיבת אירופה ועלייה לארץ ישראל.[5] הם היוו גרעין לתנועת "האיחוד" שהתפשטה בכל ריכוזי יהדות פולין, והתרחבה עם התקדמותו של הצבא האדום מערבה.
ב-2 בינואר 1945 הכריזו השורדים בלובלין על הקמת תנועת הבריחה. לא ידוע מי טבע את המונח "בריחה", אך נראה כי הוא התייחס גם ליציאה מאירופה, שהפכה לבית הקברות היהודי הגדול, וגם לבריחה אל ארץ ישראל, שהשורדים קיוו שתהיה ארצם. אבא קובנר קרא ליציאה מיידית לארץ ישראל ולנקמה תוך כדי כך, ואילו יצחק צוקרמן קרא להנהגה להישאר בפולין כדי ליצור את התשתית לסיוע לניצולים שיגיעו מן המחנות, היערות והמחבואים ולא לעסוק בנקמה. אבא קובנר יצא ב־1945 בראש קבוצה של פרטיזנים במסע דרומה, במטרה להגיע לארץ ישראל דרך רומניה וטורקיה. דרך זו לא צלחה ומבחינה מספרית עברו בה מעט שורדים. אבא קובנר הבין שדרך זו לא מתאימה ופנה מערבה לאיטליה. שם פגש את חיילי הבריגדה היהודית וסיפר על מצבם הקשה של היהודים בארצות מזרח אירופה. הוא המשיך לארץ ישראל, בה פגש את נתן אלתרמן, שכתב בעקבות הפגישה את השיר "אמא כבר מותר לבכות". 17,000 יהודים מצ'כוסלובקיה, מאוקראינה ומהונגריה יצאו לדרך אל ארץ ישראל לכיוון רומניה. מספר הפליטים שם הלך וגדל. מאוחר יותר מרומניה המשיכו מסלולי הבריחה אל מחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה (לעיתים דרך הונגריה) ואיטליה.
הקבוצות הנודדות היו שונות זו מזו בהרכבן: מעטות היו הומוגניות, שבהן החברים היו מתנועה אחת, ורובן הגדול היו קבוצות הטרוגניות – שחבריהן לא הכירו איש את רעהו עד למפגש של חציית הגבול. לקבוצות היה מדריך אחד או יותר. אחד המדריכים שימש כמפקד והיה נפגש עם חברי הקבוצה, מוסר להם תעודות מזויפות, נותן הוראות ומזהיר מפני עבירות בטיחות כגון: החזקת תמונות מכשילות, תעודות סובייטיות, מדליות למיניהן ונשק.
המוסד לעלייה ב' החליט ליטול תחת חסותו מפעל זה, שהיה יצירתם של פעילי התנועות הציוניות-החלוציות ושלח שליחים שלו לארצות אירופה השונות, ליטול חלק בפעילות. רוב שליחי המוסד לעלייה ב' נשלחו לארצות מהן עלו בעבר, בהן הכירו את השפה והתרבות המקומית.[6] שליחי המוסד לעלייה ב' קיבלו את ניהול הבריחה והביאו אתם ארגון, קשרים מוסדרים בין הארצות השונות ובעיקר כסף. בכל ארץ היה שליח המוסד מפקד הבריחה, וכן היה מפקד בריחה אחראי על אירופה כולה, שתאם ותכלל את פעולות הבריחה בארצות השונות.
האנטישמיות בפולין לא החלה עם הפלישה של גרמניה בשנת 1939 ולא הסתיימה עם סיום המלחמה. ב-11 וב-12 באוגוסט 1945 נערך פוגרום קרקוב[7] ובימים הבאים פרצו פרעות בערים אחרות: בז'שוב, טארנוב, ביטום, ראדום, וצ'נסטוחובה. ידוע במיוחד פוגרום קיילצה ב-4 באוגוסט 1946. גם כאן הייתה עלילת דם בטענה שיהודים, שגרו בפאתי העיר ב"קיבוץ" של הבריחה, חטפו ילד נוצרי לשימוש בדמו למטרות פולחן. 42 שורדי שואה נרצחו ו-80 נפצעו מתוך 143 היהודים בעיר. הפוגרום היה אירוע מכונן מבחינת הבריחה והיציאה של שורדי שואה מפולין.[8] מעריכים את מספרם של שורדי שואה שנרצחו על ידי פולנים בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם מעל ל-1,000 איש.[9]
ערך מורחב – ילדים בתנועת הבריחהילדים יהודים עברו בתקופת המלחמה שנים של סבל נורא: הם איבדו את הוריהם, את בני משפחתם, ביתם, וקהילתם, וחיו בפחד מתמיד תוך התמודדות עם אכזריות ושנאה, עם בדידות ורעב, קור ומחלות. רבים נשארו לבדם. מתוך כ-1,300,000 ילדים יהודים שהיו באירופה לפני המלחמה נותרו בחיים כ-150,000.[10]
הטיפול בילדים והעלאתם לארץ דרשו התארגנות מהירה, מתואמת ויעילה. אריה גולדברג (לוי שריד), שליח מקיבוץ יגור הצליח להביא לשיתוף פעולה של כלל הגופים הפועלים, בהם נציגי תנועות הנוער השונות, נציגי המפלגות והגופים הציונים.[11] הוסכם כי
"יש לאתר את הילדים – הן נשארו לנו כה מעטים מהם – לאסוף אותם, לטפל בהם ולהביאם למקום בטוח לארצם, לארץ ישראל, שם יגלידו פצעיהם ושם יחיו לבטח".
הוקם ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים", שמטרתו הייתה לאתר, לחלץ ולפדות ילדים שהוסתרו כנוצרים בזמן המלחמה מהמנזרים או מהמשפחות הנוצריות. הפעילות של איתור ואיסוף הילדים ממסגרות נוצריות הייתה מורכבת וקשה במיוחד.[12]
הבריחה הקימה בתי ילדים, שהעניקו טיפול שכלל הן את המרכיבים הפיזיים והן את המרכיבים הרגשיים-נפשיים: טיפול רפואי, מזון, כסות ומחסה, כמו גם התמודדות עם פחדים, כעסים, סיוטים וחשש מפני העתיד. צריך היה להקנות הרגלי התנהגות, להתחיל להשלים לימודים שנזנחו במשך שנים דבר ממה שמאפיין ילדות נורמלית לא היה לילדים אלה.
מעל ל־50 בתי ילדים ובהם כ-3,800 ילדים הוקמו על ידי הוועד היהודי. ביולי 1947 רשומים ברשימות "עליית הנוער" של הסוכנות היהודית 36,000 ילדים המועמדים לעלייה. הם היו מרוכזים ב-130 בתי ילדים ונוער ב-13 ארצות ברחבי אירופה. בפולין הקימו תנועות הנוער הציוניות יותר מ-17 קיבוצי הכשרה לנוער גילאי 16–21, על פי דגם קיבוצי ההכשרה מלפני המלחמה.[13]
את העבודה עם הילדים עשו בעיקר שורדי שואה צעירים שפעלו כמדריכים, ושליחים מהארץ, חיילי הבריגדה, ושליחי המוסד לעלייה ב'. כשאפשר היה יצאו הילדים בדרכי הבריחה, תמיד בקבוצה שהם הכירו ובליווי מדריך או מדריכה שהם הכירו. יחד הם עברו גבולות ועברו מארץ אחד לזו הבאה אחריה. לפעמים נשארו הילדים בבית ילדים בדרך, בעיקר בגרמניה ובאיטליה, מספר חודשים ואף שנים כשהם מחכים לתורם לעלות על אוניות המעפילים. ילדי כל קבוצה עלו לאונייה עם המדריכים, שנשארו אתם גם בקפריסין ונפרדו מהם רק כשהגיעו לארץ.
ערך מורחב – זיוף תעודות בפעילות תנועת הבריחההבריחה זייפה תעודות בממדים עצומים. השורדים, שלרובם לא היו כלל ניירות, נדרשו לחצות בנדודיהם בנתיבי אירופה גבולות רבים, בין ארצות ובין אזורי שליטה של בעלות הברית. במעבר מארץ אחת לזו הבאה אחריה נזקק הפליט לפעמים לשלוש, ארבע תעודות שונות, המזהות אותו כאדם שונה, עם מטרת מסע אחרת ועם ארץ יעד שונה, בהתאם לדרישות ולחוקים הנהוגים באותה מדינה.[14] קשה להעריך את היקף פעילות הזייפנות. תנועת הבריחה העבירה כ-300,000 פליטים יהודים ברחבי אירופה, כשכל פליט עבר מספר גבולות בדרכו לארץ ישראל, ונדרש להציג ניירות שיניחו את דעתם של שומרי הגבולות.
הוקמו "מסגריות", שם הקוד למעבדות הזיוף, בהן יוצרו החותמות והוטבעו על טפסים אמיתיים או מזויפים. "המסגרייה" הראשונה הוקמה בשנת 1945 בקרקוב. לביצוע הזיופים גויסו יעקב שווארץ ואריה באואר.[15] דוד שיף, איש הבריחה בוורשה, היה אחראי לנושא המנהלי-לגאלי של מועמדים לעלייה ד', עלייה עם היתרים. בפועל, ניהל ממשרד זה את הטיפול בהשגת דרכונים פולניים ודרכונים אחרים לפי הצרכים. שיף התמחה בזיוף חתימות של שגרירים, קונסולים ודיפלומטים נציגי ארצות שונות.
בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה הוקמו על ידי אונרר"א בעידוד בעלות הברית מחנות עקורים,[16] שמטרתם הייתה לעזור לכעשרה מיליון עקורים מארצות אירופה השונות לחזור הביתה לארצם ולביתם. המסלול העיקרי של מסע שורדי השואה בדרכי הבריחה היה מצפון מזרח – הארצות תחת השליטה הסובייטית – לכיוון ארצות הטרנזיט של מרכז אירופה, אוסטריה וגרמניה, ומשם לכיוון דרום מערב, אל אטליה וצרפת, שם חיכו אוניות המעפילים. בדרכם חנו השורדים במחנות עקורים, לפעמים בכמה מחנות שונים בדרך. מחנות העקורים התרכזו בגרמניה ואוסטריה ומעט גם באיטליה, באזורי השליטה של הבריטים והאמריקנים. חלק מהמחנות היו מחנות ריכוז שהוסבו להיות מחנות עקורים, למשל, ברגן בלזן. כ-250,000 פליטים יהודים שהגיעו מברית המועצות, מפולין, מצ'כוסלובקיה, מהונגריה ומרומניה שכנו במחנות הללו וחיו בהם בצפיפות גדולה. המדיניות של הבריטים הייתה להחזיר פליטים יהודים חזרה לארצות המוצא שלהם, גם אם בכוח ובניגוד לרצונם של השורדים.[17] הבריטים פעלו נגד היהודים גם ביבשה בדרכי הבריחה[18] וגם בים נגד אוניות המעפילים.[19] מפקדת הבריחה בגרמניה באזור הבריטי הייתה רינה (רגה) גוברין, שורדת שואה שהייתה אחראים על כ-35,000 פליטים שורדי שואה. בין היתר היא הייתה אחראית על מעפילי האונייה אקסודוס, שהובאו לגרמניה לאזור המבורג.
המצב במחנות שבשליטה אמריקאית היה שונה. שם נתן הנשיא טרומן הנחיה לא להחזיר פליטים בניגוד לרצונם. יותר מכך בהנחיתו ועל פי המלצות דו"ח הריסון, הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, עניין ששיפר באופן דרמטי את מצבם במחנות. החלק הדרומי של גרמניה היה נתון לשליטה אמריקנית. באזור גדול ביותר זה, היו עשרות מחנות עקורים, במיוחד באזור העיר מינכן. במחנות אלה הייתה פעילות ענפה של שורדי השואה בתחום עזרה הדדית ושיקום, הודות לסיוע ארגונים של יהדות ארצות הברית, כמו הג'וינט, וכן בעזרתם של ארגונים כלליים כמו נציבות האו"ם לפליטים. פעילי הסוכנות היהודית וה"הגנה" יכלו לפעול כאן בקלות יחסית. ארגונים יהודיים נוספים דוגמת הבריגדה היהודית היא "החטיבה יהודית לוחמת" בצבא הבריטי, שהורכבה מאנשי היישוב בארץ ישראל וארגון אורט, הפעילו במחנות תוכניות הכשרה מקצועית ולימודי עברית כדי לעזור לפליטים לשקם את עצמם ולרכוש תעסוקה.
הניצולים התארגנו במסגרות ציבוריות ובעזרת חיילים אמריקאיים הוקם במינכן "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" שייצג כ-175,000 פליטים באזור הכיבוש האמריקאי. ועדים נוספים נתארגנו בברגן-בלזן ובאזורי הכיבוש באוסטריה ובאיטליה. כמו כן נתארגנו במחנות בתי ספר, ישיבות, תיאטראות ותנועות נוער והוצאו גם עיתונים. גם הפעילות המפלגתית התעוררה מחדש. הבריחה דאגה שבשטחי הכיבוש הסובייטי לא יקלטו שורדים יהודים, בעיקר משום שהתנאים שם היו גרועים וגם משום שהסובייטים סירבו להכיר בכך שמצבם של הפליטים היהודיים שונה ממצב שאר הפליטים.
צבאות בעלות-הברית שהוצבו בגרמניה ובאוסטריה לא ראו את פעילות הבריחה בעין יפה, והמנגנון האדמיניסטרטיבי הבריטי תקף בחריפות את כניסת היהודים לתחומם. למעשה לא היו היהודים הפליטים היחידים שחתרו ממזרח למערב. חוץ מבני ארצות המזרח שביקשו להימלט מן המדינות שלבשו צביון קומוניסטי (וביניהם שיעור ניכר של משתפי פעולה עם הנאצים), הגיעו לגרמניה גם מיליוני תושבים גרמנים שגורשו או נמלטו מארצות המזרח והבלקן. עם זאת, התנגדותו של הצבא ותלונותיו על הקשיים בטיפול בפליטים כוונו בעיקר כלפי היהודים, דבר שהוביל לעימות חמור. עוין במיוחד היה הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, שעמד בראש המחנה השלישי בבוואריה. הוא ראה בפליטים היהודים "תת אדם", סירב לאפשר ליהודים הבאים להיכנס למחנות ולהקציב להם מנות מזון ולא נרתע מלהורות על גירושם אל מעבר לגבול. בכך התעלם מהפצרותיו של הממונה עליו, הגנרל אייזנהאואר. לפיכך, עוד באוקטובר 1945 הוחלף פטון.
מלחמת העולם השנייה הסתיימה והחיילים שגויסו למלחמה רצו להשתחרר ולחזור הביתה. כך גם המתנדבים מארץ ישראל, שרבים מהם שירתו 3–5 שנים בצבא הבריטי שבחלקן לחמו נגד הצבא נאצי. 18,760 חיילים מארץ-ישראל נמנו כחיילים בצבא הבריטי יום הניצחון, מהם כ-8,000 באיטליה.[20]
החטיבה מנתה 5,500 איש, סמל החטיבה היה מגן דוד, ודגלה הדגל הלאומי, כחול לבן. שמה הרשמי היה "החטיבה היהודית הלוחמת" – חי"ל, אך היא כונתה "הבריגדה היהודית" ובקיצור "הבריגדה". הבריגדה, אליה צורפו יחידות התובלה, הוצבה בעיר טרביזיו, שבצפון איטליה במפגש הגבולות איטליה, יוגוסלביה ואוסטריה. למעשה התגייסה לפעילות למען שורדי השואה.
משה בייסקי, ניצול שואה, לימים שופט בבית המשפט העליון סיפר על המפגש המרגש עם חיילי הבריגדה. הוא מתאר כיצד פתאום נשמעת דפיקה בדלת, ונכנס חייל אנגלי, שלתדהמת כולם התברר שעל שרוולו סמל מגן דוד. את ההתרגשות אי אפשר היה לתאר במילים. החוויה של השורדים הייתה שיש לאן ללכת, שיש מטרה וכוון. [21] המפגש בין החיילים היהודיים, שמגן דוד על שרוולם, לבין שורדי השואה היה מרגש וחזק לשני הצדדים. החיילים החלו לפעול למען השורדים עוד לפני שהמוסדות בארץ והג'וינט הגיעו לעזרתם. בהתחלה הם פעלו באופן ספונטני ובהמשך באופן מאורגן. מכוניות החי"ל נסעו בדרכי אירופה, אספו פליטים במחנות העקורים והבריחו אותם מארץ לארץ אל איטליה. הם עזרו לשורדים להתארגן במחנות העקורים, הקימו מחנות של הבריגדה, שכרו וילות איטלקיות ופתחו בהן הכשרות לצעירים ובתי ילדים.[22] הם יצרו תנועת "חתונות". חיילים "נשאו לאשה" שורדות שואה במחנות בגרמניה, והבנות יכלו לנסוע באופן חוקי אל ארץ ישראל, כנשות חיילים החוזרות לבייתן. ההוראות הצבאיות הבריטיות אסרו על נישואין לנשים בנות ארץ אויב. עניין זה סודר ול"כלות" הכינו "תעודות" מתאימות. במחנות התקיימו כשלושים עד ארבעים חתונות ליום וכ-700 בנות עלו כך, לגאלית, לארץ ישראל.[23]
שלטונות הצבא הבריטי הבינו מה עושים חיילי הבריגדה וכבר בקיץ 1945 העבירו את החטיבה לארצות השפלה, לבלגיה ולהולנד. המחשבה הייתה כי משם החיילים לא יוכלו לפעול למען השורדים. לא כך היה והבריגדה המשיכה לפעול ביצירתיות, בנחישות ובאומץ. במאי 1946 החליטו הבריטים על פרוק הבריגדה ושחרור החיילים לארץ. 130 חיילים התנדבו להישאר באירופה והמשיכו לפעול במסגרת הבריחה למען שורדי השואה. מאחר שמספר כה גדול של חיילים לא יכלו לערוק בלי שתהיה תגובה חמורה על כך הוכן מבצע "הכפילים".[24] כל אחד מהחיילים שהתנדבו להישאר, אחרי שלוש וארבע שנות היעדרות מהארץ, בחר לו "כפיל" מבין שורדים צעירים, ללא קעקוע של מספר על זרועם. השורדים – הכפילים – קיבלו את זהותם ותעודותיהם של החיילים ועלו ארצה עם שאר הלוחמים שחזרו לביתם, לארץ. ה"מוכפלים" קיבלו זהות של שורדי שואה וכך המשיכו לפעול. סיפוריהם ופעילותם מעוררים השתאות והערכה רבה.
בתחילת יולי 1946 הזמין בן-גוריון את נחום (קרמר) שדמי והציע לו לצאת לאירופה ולהקים מעין ארגון הגנה באירופה במחנות, כדי להכשיר צעירים שורדים לפעילות צבאית או טרום צבאית מאורגנת.
הנושא הראשון היה הדאגה לביטחונם של הניצולים במהלך נדודיהם בדרכים ובמחנות. השורדים היו עקורים ומוקפים בשונאים. האנטישמיות לא חוסלה עם נפילת הנאצים והשורדים סבלו מהתנכלויות רבות. המשימה הייתה להכשיר שורדים לנושא הביטחון במחנות. למשל, באירוע שקרה במחנה סמוך למינכן נמנע פוגרום בפליטים היהודיים על ידי פליטים פולנים, רק עקב התערבות מהירה של כוחות צבא אמריקניים. המצב בו יהודים תלויים לביטחונם בטוב לבם או בזמינותם של אחרים לא התאים לתפיסות של מפקדי ההגנה.[25]
הנושא השני היה החשש מפעילות אלימה ולא שקולה מצד הניצולים, עקב רגשי זעם, עלבון או יאוש. המטרה של הקמת ארגון מעין צבאי במחנות הייתה להפנות את הכעס והרצון לנקם לכיוונים מבוקרים, אחראיים וחיוביים, להיות "לוחמים" בארגון צבאי יהודי.[26]
הנושא השלישי היה הכנת עתודה של צעירים שיהפכו, עם עליתם ארצה, לכוח לוחם. שדמי נעזר בחיילי הבריגדה, במיוחד ב"כפילים", חיילי הבריגדה שהתנדבו להישאר באירופה. בהמשך יגיעו לאירופה שליחים נוספים של ההגנה כדי לארגן מערכי אימונים מקצועיים ומורכבים יותר.
מטה ההגנה נקבע בפריז, שם התקיימו תנאים נוחים לפעילות מחתרתית של התנועה הציונית. עיקר הכשרת של הניצולים, בעיקר צעירים, הייתה אימון קדם צבאי במסוה של פעילות צופים ואגודות ספורט. הם עסקו באימוני ספורט, בתרגילי סדר ויצאו למסעות אתגריים. היו מחנות בהם החניכים התאמנו גם בקפא"פ (קרב פנים אל פנים), א"א (אימוני שדה) ואימונים בנשק חם.[27]
תוכנית הלימודים שמה דגש על לימוד עברית, תולדות ישראל וידיעת הארץ, כמו גם על חגי ישראל תולדות היישוב וההגנה.[28]
בתום מחזור אימונים הושבעו החניכים מול דגל הלאום והתנ"ך בטקס סודי רב רושם[29] והתחייבו לנקודות הבאות:
בנובמבר 1947 התקיים בפראג הכינוס האירופאי השני של ההגנה בהשתתפות 24 מפקדים. בכינוס נמסר על צמיחתה של שכבת מפקדים מקומית, שאנשיה יוכלו למלא חלק מתפקידיהם של השליחים הארץ-ישראליים. נמסר כי בגרמניה, באוסטריה, בצרפת. בהונגריה ברומניה ישנם 5,990 טוראים מתאמנים ו-902 בסגל פיקוד. כולם רואים עצמם כצבא מילואים להגנה בישראל.[30] בצרפת התבססה פעילות ההגנה על המשך המחתרת היהודית מתקופת המלחמה, וחבריה הצטרפו כגוף שלם להגנה. הקשר הוקם על ידי דוד שאלתיאל. בנובמבר 1947 הגיע מספר חברי ארגון ההגנה בצרפת ל-1,600 איש.[31]
בשנת 1945 נחתם הסכם השני, העיקרי, בין ממשלת ברית המועצות לבין ממשלת פולין בקשר לרפטריאציה, חזרה הביתה, של פולנים שברחו בזמן המלחמה מפולין לברית המועצות, ביניהם גם היהודים.[32] לפי הסכם זה חזרו לפולין כ-180,000 פליטים יהודים. כבר בראשית פעולות ה"בריחה" בפולין, נתנו הפעילים את הדעת על החשת יציאתם של יהודים משטחי ברית המועצות ובשלהי 1944 השכילו עשרות מבין חברי תנועות הנוער הציוניות להגיע ביוזמתם לשטח פולין העממית. בראשית צעדיה הסתפקה התנועה בשיגור שליחים מיוחדים לעידוד חברים ומכרים לעזיבה מיידית של ברית המועצות. הרפטריאנטים, בחוזרם לפולין נתקלו באנטישמיות קשה ורובם יצאו בדרך לארץ ישראל במסגרת תנועת הבריחה. תושבי ליטא, לטביה, אסטוניה ומזרח פולין, אזורים שהפכו לחלק מברית המועצות, לא יכלו לצאת משם מאחר שלא נחשבו פולנים. מסך הברזל החל להיסגר.
מאז סתיו 1945 דאגו במרכז הבריחה בפולין להקמת רשת הבריחה מלטביה, מליטא ומבלארוס. היציאה משם הייתה לא חוקית מאחר שיהודי ארצות אלה לא נכללו בהסכם הרפטריאציה. בגלל הסכנה הגדולה של היציאה הלא חוקית מגבולות ברית המועצות, נוהלה פעילות הבריחה בברית המועצות מפולין. אחת הדרכים למעבר לפולין הייתה התחזות כחייל פולני. בסוף מלחמת העולם השנייה נתקבל צוו מטעם נשיאות הסובייט העליון, לפיו זכאי כל חייל בצבא פולין העממית וכן כל פעיל לשחרורה של פולין לקבל אזרחות פולנית. גברים יהודים, פעילי בריחה, יצאו מפולין לבושים במדי צבא פולני ונושאים תעודות מזויפות של אנשי צבא החוזרים להביא את משפחותיהם מאסיה התיכונה.
מרכז הבריחה בפולין הקים את "ועדת המזרח", שתפקידה היה לעסוק במעברי הגבול הבלתי לגאליים מברית המועצות לפולין. פרק זה, למרות שלא עברו בו הרבה שורדים, הוא מהדרמטיים והמסוכנים ביותר, פליטים יהודים נורו, נהרגו ונפצעו, נעצרו ונשפטו, חלקם לשנים רבות בגולאגים בסיביר[33] בראש הוועדה עמד שליח המוסד צבי נצר, (אחדות עבודה) ועמו דוד מלר, שלמה מן (השומר הצעיר), יהודה קופילביץ' (בית"ר) ואליעזר רובינשטיין (השומר הדתי). הוועדה היא ביטוי ברור לתפיסה של איחוד ופעילות למען עם ישראל כולו.
בפולין עברו הפליטים שורדים רבים, יותר מבכל ארץ אחרת. לפיכך, סיפור תנועת הבריחה הוא ברובו סיפור הבריחה מפולין. בחודשי החורף והאביב של 1945–1946 הוכנו והוכשרו לאורך הגבולות הדרומיים והמערביים עשרות דרכי מעבר ו"נקודות" כדי שישמשו להכנת קבוצות היוצאים לדרך.
עם סיום המלחמה בסתיו 1945 לא עלה מספר היהודים בפולין על 70,000. לאחר הסכם הרפטריאציה בקיץ 1946 הגיעו לפולין מברית המועצות כ-170,000 יהודים נוספים. האנטישמיות, במיוחד לאחר פוגרום קילצה, גורמת לזרם היוצאים מפולין להפוך לשיטפון. התחילה פעילות מואצת של הבריחה. פרשת הבריחה אחרי פוגרום קיילצה[34] שעיקרה עצימת עין של השלטון ליציאה של השורדים מפולין. תוך שלושה חודשים עברו כ-70,000 יהודים, את הגבול לצ'כוסלובקיה במסלול קורדובה-נאחוד.[35]
בפולין הייתה פעילות ענפה ביותר של אנשי הקואורדינציה באיסוף ילדים מבתי נוצרים, ממנזרים ומן הרחובות. הוקמה תשתית רחבה של בתי ילדים ודרכים להעבירם הלאה אל מחוץ למדינה.
באוגוסט 1945 הגיע לפולין איסר בן צבי, כשליח "המוסד לעלייה ב'" של ארגון ההגנה. אחריו הגיעו יוחנן כהן וצבי נצר.[35]
בדברי הימים של הבריחה תירשם צ'כוסלובקיה כארץ מעבר ידידותית ואוהדת. המדינה, הנמצאת בהצטלבות דרכים גאוגרפית ופוליטית חשובה, הוותה גשר בין המשטרים הקומוניסטיים במזרח לבין שלטונות הכיבוש במערב, והפכה לארץ מפתח של הגירת היהודים למערב.
לאחר פוגרום קיילצה הצטופפו בצד הפולני של הגבול הצ'כי אלפי פליטים. בעקבות פגישה בין נחום גולדברג ושר החוץ הצ'כי יאן מסריק החליטה ממשלת צ'כיה לפתוח את הגבול באופן ליגאלי לפליטים היהודים, והבריחה מצידה התחייבה שהיהודים העוברים בצ'כיה לא ישהו בה יותר מ-48 שעות.[36] הממשלה העמידה לרשות הבריחה רכבות והקימה מחנה צריפים עבורם בעיר נאחוד. לפי דיווחי הממשלה הצ'כית עברו בצ'כיה בשנת 1946 רבבות ניצולים יהודים מדי חודש. ממשלת צ'כיה סיפקה את הכלים הלוגיסטיים, אך ביצוע המשימה היה כולו על שכם הבריחה ונתגלה ככרוך בבעיות ארגוניות שלא שוערו מראש. הפעילים "התמחו" בפעילות מחתרתית ולא בטיפול סוציאלי, וכעת היה עליהם לדאוג להמוני הפליטים למזון ולביגוד, לפתור בעיות בריאות ולספק צורכי היגינה בסיסים. תוך חודש מצליחה הבריחה ליצור עורק מתואם להעברת יהודים לאורך אלפי קילומטרים מהרפובליקות שבדרום רוסיה, דרך פולין לצ'כיה, לגרמניה, לאוסטריה ולאיטליה.
התעוררה בעיה כשאחד הגשרים בנתיב מרכזי של העברת הפליטים התמוטט. פעילי הבריחה חיפשו, ללא הצלחה, דרכים חלופיות. לבסוף נתן אפרים דקל, מפקד הבריחה באירופה באותה עת, הוראה להקים את הגשר מחדש ומאז נקרא הגשר באופן רשמי "גשר אפרים" וכך סומן במפות.
אלחנן גפני היה השליח של המוסד לעלייה ב', מרים פוקס, שורדת, ניהלה את מעבר הגבול הבלתי לגאלי בעיר נאחוד בו עברו עשרות רבבות שורדים. היא הייתה אז בת 17. מנחם שרון, שורד שואה, פעל במעבר הגבול בנאחוד כמתרגם ליוונית.[37]
בגלל מעמדה הגאופוליטי המיוחד מילאה רומניה תפקיד חשוב בתולדות תנועת הבריחה. במהלך המלחמה רומניה הייתה לארץ מעבר עיקרית לפליטים יהודיים שברחו מארצות הכיבוש. רומניה, השוכנת לחוף הים השחור, יכלה לשמש שער יציאה לארץ ישראל. ב-1944 יצאו מרומניה לארץ דרך קושטא (איסטנבול) שמונה אוניות מעפילים.[38]
בתקופה השנייה של הבריחה, באוגוסט 1944, התרחשה ברומניה הפיכה אנטי-נאצית שהעבירה אותה למחנה בעלות הברית. הגופים הציוניים וארגונים יהודיים אחרים יצאו מן המחתרת והחלו בפעילות מסועפת. לצנחנים שהגיעו לרומניה בזמן המלחמה הצטרפו כבר בשלהי 1944 שליחים נוספים מהארץ. בבוקרשט הוקמה "ברית הארגונים החלוציים" והחלה פעילות אינטנסיבית להקמת מסגרות מעבר והכשרת בתי ילדים לקראת עלייה. ברומניה היו כ-80,000 יהודים. מצבם הכלכלי היה קשה מאוד, על גבול הרעב. הממשלה הרומנית הבינה שאת זרם הפליטים היהודים שרוצים לעזוב את הארץ קשה לעצור. אחרי מגעים עם שליחים מן הארץ קיבלה הממשלה הרומנית החלטה לשתף פעולה עם הבריחה, שתאפשר ליהודים – וליהודים בלבד – לצאת מרומניה. הבריחה מרומניה כונתה בשם "בריחת הרעב" כי המצב הכלכלי בה היה קשה מנשוא, גם בהשוואה לשאר ארצות אירופה, שגם בהן היה קשה.[39] בשלב הזה, בדרכי היבשה הוציאה הבריחה מרומניה כ-30,000 יהודים דרך יוגוסלביה והונגריה לאוסטריה, ארץ המעבר. בשלב השלישי, נסגר הגבול מערבה והבריחה החלה לצאת דרך הים. כך יצאו מרומניה (דרך נמל בורגס בבולגריה) כ-20 אלף שורדים, בארבע אוניות, מהם 15 אלף מעפילים בשתי האוניות הגדולות שנקראו ה"פאנים".[40] ליציאת אוניות אלה קדמה עבודה יצירתית, נועזת ונחושה של פעילי הבריחה מול ממשלות רומניה, בולגריה וטורקיה, מול הנהלות הנמלים של ארצות אלה ומשטרת הגבולות של רומניה ושל בולגריה. שליחי המוסד לעלייה ב' היו משה אגמי, זאב-וניה הדרי (שישב בטורקיה) ושייקה דן.
מרומניה יצאה מספר פעמים רכבת שמטרתה הייתה להחזיר רומנים לארצם. על הרכבת פיקד יעקב שמטרר, שניצל, ביוזמה וביצירתיות, את ההזדמנות להציל יהודים. הרכבת נקראה על שמו רכבת שמטרר.
לרעיון הלאומי-ציוני היו רק חסידים מעטים בקרב יהודי הונגריה, למרות שבה צמחו שני ענקי הציונות המודרנית הרצל ונורדאו. לפני המלחמה עמדו בראש הקהילות יהודים עשירים בעלי מגמה אנטי ציונית ואליהם הצטרפו רוב הרבנים. תגובת המוסדות היהודים לשמועות ולמידע על המתרחש בפולין הייתה "אצלנו זה לא יקרה", אך המכה, כשהגיעה, הייתה אכזרית ביותר. בשנה האחרונה למלחמה נרצחו במחנות ריכוז, בגטאות ובצעדות מוות 600,000 מתוך 800,000 יהודי הונגריה.[41]
בתום המלחמה נדמה היה שרוב היהודים שנשארו בחיים הזדהו עם השאיפה הציונית להקמת מולדת לעם היהודי, אך ממדי העזיבה באמצעות הבריחה לא תאמו את הציפיות לעזיבה המונית. בגלל מיקומה הגאוגרפי של הונגריה אפשר היה לפרוץ נתיבי בריחה לכל הכיוונים. עם השחרור החלו להגיע להונגריה קבוצות גדולות של יהודים מפולין, מאוקראינה ומצ'כוסלובקיה. בהמשך הועברו פליטים רבים לרומניה ואחר-כך לכיוון מערב לאוסטריה. הבריחה בהונגריה כללה איוש נקודות ריכוז, לווי משאיות ורכבות, והובלה של קבוצות בהליכה ברגל במעברי הגבול. לפי רשימותיו של שליח הבריחה עברו בהונגריה כ-65,000 יהודים, כולל יהודים הונגרים, במהלך השנים 1945–1946.[42]
הונגריה הייתה ארץ מעבר חשובה בין המזרח למערב ואנשי הבריחה בה, בעיקר בוגרי תנועות הנוער הציוני, תרמו רבות לפעילות זו באומץ, בנחישות ובתחבולות. שליח המוסד לעלייה ב' היה יצחק איילון.
אוסטריה וגרמניה היו ארצות המעבר של הבריחה., בשנים 1945–1948 עברו דרך אוסטריה קרוב ל-180,000 ניצולים יהודים מברית המועצות, פולין, רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, במחנות העקורים בדרכם לנמלי העלייה באיטליה ובצרפת.[43] ראשונים להגיע אל השורדים היו חיילי הבריגדה היהודית, שהצליחו להעביר שורדים רבים לאיטליה. בהמשך הבריטים, שגילו פעילות זו, הוציאו את חיילי הבריגדה מאוסטריה וסגרו את הגבול האיטלקי.
הזרימה הגדולה של פליטים-שורדים דרך וינה חייבה הקמת מסגרת רשמית לקשר עם שלטונות הכיבוש. הוקמה "הוועדה הבינלאומית לעזרה לפליטים יהודים", C.A.J.R - Committee for Assistance to Jewush Refugees[44] למעשה הארגון היה המצאה של הבריחה, לכאורה השותפים בו היו נציגים של הפליטים, של הממשלה האוסטרית, של הצלב האדום. היו לו אפילו מדים. מטרת הארגון, בהתאם לתקנון, הייתה טיפול בפליטים יהודיים. למעשה פעלה הוועדה, כמובן, בהתאם להוראות פעילי הבריחה.[45] מחנה העקורים העיקרי של הפליטים היה בווינה בבית החולים ע"ש רוטשילד, שהועמד לרשות הוועדה על-ידי שלטונות הצבא האמריקאי. רוב הזמן היה מלא המחנה מעבר לגדותיו והיו תקופות שמחנה שהוכן עבור 1,000 איש הכיל 8,000 שורדים.[46] ב-1947 הגיע לווינה זרם גדול של בורחים מרומניה. המחנות בווינה היו גדושים ותנועת הבריחה פעלה להעביר את השורדים לאזור זלצבורג, למחנות בזלצבורג עצמה ובסאלפלדן וגנאדנוואלד, קרוב למעברי הגבול לאיטליה. חלק מהשורדים הועברו, למרות הקשיים שהערים הצבא האמריקאי, לאזור השליטה האמריקאי בגרמניה. שלטונות הצבא האמריקאי, שהופתעו מזרם הפליטים הגדול, ניסו מספר פעמים לסגור את כניסת השורדים לאוסטריה, אך מפקדי הבריחה התחייבו להוציא מאוסטריה את רובם וגבולות הכניסה לאוסטריה נפתחו מחדש. בקיץ 1946 בגבול הצרפתי העבירו אנשי הבריחה במשאיות לאיטליה, דרך האזור השליטה הצרפתי. לפעמים הם לבשו מדים של הבריגדה היהודית, היו מצוידים בתעודות מזויפות של אונרר"א ובחותמות מזויפות של הצבא האמריקאי. ליצירתיות לא היה גבול. לאחר חודשים של הברחות ללא בעיות, החליטו הצרפתים למנוע כניסה של אנשי בריחה לאזור שליטתם. הבריחה ניסתה לפרוץ את הגבול בדרכים שונות, משאיות מכוסות ברזנטים כשהפליטים הם "סחורה", רכבות משא בהם פליטים בתוך קרון סגור, הליכה ברגל – ללא הועיל הצרפתים סגרו את הגבול באופן כמעט הרמטי.[47] פרשת ה-500 נועדה לפתוח את הגבול הצרפתי ולאפשר המשך העברת שורדים-פליטים בדרך זו.[48] המבצע אכן הצליח.
הבריחה דרך אוסטריה נמשכת עד 1949 ונעשה מאמץ רב להוציא קבוצות של תנועות הנוער הציוניות מארצות מזרח אירופה בטרם ירד מסך הברזל. עם הקמת המדינה התרוקנו המחנות כששערי מדינת ישראל נפתחו לעולים באופן חוקי.[49]
בראש הבריחה באוסטריה עמד אשר בן נתן (ארתור), שליח המוסד לעלייה ב', את המחנה בגנאדנוואלד ניהל סמי הלוי, איש הבריגדה שנשאר באירופה אחרי פרוקה ואת אזור זלצבורג ניהל אבא גפן, שורד שואה שהגיע בדרכי הבריחה מליטא.
גרמניה הפכה למקום ריכוז עיקרי של פליטים יהודיים. בסוף 1947 הגיע מספרם ל-250,000, רובם באזור האמריקאי[50] וברלין שימשה נקודת בריחה מרכזית של פעילות הבריחה. הפליטים הגיעו לגרמניה מאוסטריה ומצ'כיה. בגרמניה היו מחנות עקורים רבים כולל בתי ילדים ובתי חולים לפליטים היהודיים. ואחד מתפקידיה העיקריים של הבריחה היה הברחת השורדים להמשך הדרך לארץ לאיטליה ולצרפת. המעבר לצרפת נעשה בעיקר דרך בלגיה, באמצעות אשרות מעבר בלגיות.[50] פעמים רבות מצליחה הבריחה להשתמש באותה אשרה מספר פעמים במעברי גבול שונים. למשל, כאשר קבוצה עברה עם אשרת מעבר קבוצתית, בה היו רשומים שמות חברי הקבוצה, המזויפים, כמובן, שוטר הגבול, שקיבל סיגריות אמריקאיות או בקבוק וודקה, לא חתם על הרשימה ואפשר היה להשתמש בה שוב, ממעבר גבול אחר.
באזור השליטה של הבריטים מצב השורדים היה קשה. עם תום המלחמה היו באזור הבריטי של גרמניה כ-30,000 יהודים במחנות עקורים, בעיקר במחנה העקורים ברגן-בלזן. הבריטים הקשו מאוד על כניסת יהודים לברלין ו סמו את העברתם של השורדים לאזור האמריקאי,. בתחילה השורדים אף היו במחנות סגורים בגדר תיל והבריטים אף החזירו שורדים, בניגוד לרצונם ובכוח, אל הארץ ממנה הגיעו.[51] בראש מרכז הבריחה באזור הבריטי בגרמניה עמדה רגה (רינה) גוברין, שורדת שואה, בוגרת מחנות ריכוז וצעדת מוות, מפולין.
אחד המבצע המרשמים היה העברת 5,000 שורדים[52] מגרמניה לצרפת, שהיו מיועדים לפליג באוניה אקסודוס. ביוני 1947 עברו הפליטים את הגבול חלקם עם ניירות מזויפים, שבחלקם השתמשו יותר מפעם אחת אחרי שהנירות הועברו הלוך וחזור. חלקם בשירות של מכוניות משא, 30–40 מכוניות בשיירה, בתור ציוד מכוסה בברזנט וחלקם ברכבות. מבצע העברת שורדים ל'אקסודוס' היה כולו לא לגאלי, חשאי וערך כשבוע בלבד.
סיפור משעשע על משלחת הסוכנות היהודית שעזרה לבריחה ואף העמידה לרשותה כ-18 משאיות, שנרשמו על שם הסוכנות, ששהייתה גוף רשמי. לימים יקבלו משאיות אלה את המספר 29.11.47 – יום החלטת האו"ם על הקמת המדינה. בגרמניה היה מספר גדול של בתי ילדים שהגיעו בדרכי הבריחה ושההו בבתי הילדים שם טיפלו בהם במסירות ובאהבה עד שיגיע תורם לעלות על אוניות המעפילים.
מפקד הבריחה באוסטריה היה אשר בן נתן (ארתור), שליח המוסד לעלייה ב'.[53]
באופן כללי הושיט העם האיטלקי את עזרתו ליהודים בזמן המלחמה ואף לאחריה, ולאחר המלחמה שרדו כ-36,000 מתוך כ-45,000 יהודי איטליה. פעולות ההצלה של הבריחה היו בעיקרן הברחת יהודים מארצות שכנות לתוך איטליה והטיפול בהם עד להגעתם למחנות לקראת העלייה לאוניות המעפילים. האחריות על מחנות אלה והכנת השורדים לעלייה לאוניות הייתה של תנועת ההעפלה. פעילות זו קיבלה עזרה מוסרית ומעשית מצד רובו של העם האיטלקי. הסיוע התבטא בהעברת מידע על תנועות הצבא הבריטי בגבולות, בהלנת פליטים, שעברו במעברי האלפים בדרכים קשות, ובהסתרתם מפני האנגלים במידת הצורך.[54]
דרך הבריחה אל איטליה הייתה לא קלה. ההליכה רגלית מיגעת במעברי האלפים בשלג דרשה מפעילי הבריחה, בנוסף לכושר גופני, תבונה ויצירתיות. המעברים היו ברובם בסביבות מעבר הברנר שליד העירה מורנו ומעבר הקרימל שליד העיירה סאלפלדן. רוב העוברים בטרנספורטים היו חסרי תעודות, או בעלי תעודות מתוצרת עצמית. בכנס הבריחה שהתקיים בינואר 1946 נמסרו מספרים אלה: במודנה היו 4,000 פליטים, במסטרה, ליד ונציה – 2,000 פליטים, במחנה בסנטה מריה שהו 5,000 פליטים. בצפון נמצאו כ-10,000 פליטים, שהועברו בהמשך לדרום. בהכשרות – כ-2,000 נערים ונערות וילדים נוספים טופלו בבתי ילדים לפעוטים שהיו באיטליה עם השחרור, או הוברחו אליה על יד הבריחה.[55]
פעולות הצלה משמעותיות בצרפת בוצעו על-ידי פעילי התנועה הציונית בשנות המלחמה בתנאי מחתרת ותוך סיכון מתמיד. המחתרת היהודית, Armee Juive, הייתה בקשר עם המחתרת הצרפתית.[56] לאחר המלחמה נהגה צרפת כלפי היהודים. הבריטים פנו אל הצרפתים פעמים רבות בדרישה לא להרשות לבריחה ולההעפלה לנהל בה פעילות, אך הצרפתים לא שעו לפניות אלה והתחמקו מהן בדרכים דיפלומטיות. ממשלת צרפת התעלמה מאלפי הפליטים שהסתננו לגבולותיה כמעט מדי יום מגרמניה, אוסטריה וארצות אחרות, איפשרה את כניסתם של כ-20,000 פליטים שהיו מיועדים לעלות על אוניות המעפילים. היא הרשתה ל-14 אוניות מעפילים להפליג מחופיה.
צרפת העניקה מדי פעם בפעם כמה מאות ויזות לילדים יהודיים, כך שיוכלו לשהות בה מספר שנים. היא אף נתנה ויזות לניצולים מפולין.[57] יחסם האנושי של הצרפתים התגלה שוב כאשר מגורשי האוניה "יציאת אירופה" (אקסודוס) הגיעו בשלוש משחתות בריטיות לנמל בדרום צרפת, הצרפתים לא נענו לבקשת הבריטים להוריד את הפליטים מהאוניה בכוח, למרות הלחץ הבריטי הכבד.[58]
בצרפת התקיימה פעילות ענפה של ההגנה באירופה שהתבססה על המשך המחתרת היהודית הצרפתית מתקופת המלחמה. דוד שאלתיאל הקים קשר עם המחתרת היהודית כבר בפברואר 1945 וחבריה הצטרפו לההגנה באירופה כגוף אחד שלם. נעשתה עבודה אינטנסיבית עם בני נוער במחנות במרסיי, לקראת העלייה, והוקם בית-ספר לאימוני ההגנה סמוך לעיר ליון. בנובמבר 1947 הגיע מספר חניכי ההגנה בצרפת ל-1,000.
ערך מורחב – העפלהתנועת הבריחה, שהיא פרק העלייה ביבשה ותנועת ההעפלה שהיא פרק העלייה בים, מהוות פרק מפואר בתולדות ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. זהו פרק של אומץ ויזמה ותחבולות ואהבת המולדת. זהו פרק שמספר את סיפור החזרה לחיים של שורדי השואה ומסעם לארץ ישראל. שתי התנועות קשורות זו בזו ובלי התנועה האחת לא הייתה יכולה להתקיים התנועה האחרת. השורדים לא היו יוצאים למסע אל חופי הים התיכון אם לא היו מחכות שם אוניות המעפילים, והאוניות לא היו מחכות בנמלי איטליה וצרפת אם לא היו מגיעים לשם שורדי השואה.
פעילות ההעפלה כללה את רכישת האוניות, בעיקר בארצות הברית, באיטליה וברומניה, והכשרתן לשאת את המעפילים. פעילי ההעפלה ניהלו את המחנות בהם חיכו הפליטים לעלות אל האוניות. הם הדריכו את הפליטים לקראת העלייה לאוניה ולקראת המסע והמפגש האפשרי עם האוניות הבריטיות. עיקר הפעילות הייתה השטת האוניות אל ארץ ישראל. פעילות זו נשאו על גבם אנשי הפלי"ם, פלוגות הים של הפלמ"ח ואתם הגדעונים.
הבריחה וההעפלה היו תנועות חשאיות, לא לגאליות, ללא ישות מדינית שעמדה מאחורי פעילותן. הספר הלבן הבריטי לא איפשר ליהודים להיכנס לגבולות הארץ באופן חוקי, מלבד למכסה קטנה ביותר של מקבלי סרטיפיקטים. הבריטים נלחמו בתנועות אלה ביבשה ובים. הם הבינו שכל פליט יהודי בדרכי הבריחה באירופה הוא מעפיל פוטנציאלי והם ניסו לעצור את הפליטים במסעם לארץ כבר באירופה, תוך לחץ על הממשלות לא לאפשר ליהודים לצאת מגבולן. הבריטים נלחמו באניות המעפילים בים והצליחו לעצור את רובן, עם הגעתן למים הטריטוריאליים של פלשתינה-א"י. רוב אוניות המעפילים אכן נתפשו, חלק מהמעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית, וברובם הועברו, באוניות גירוש, לקפריסין למחנות מעצר. מחנות המעצר בקפריסין נסגרו רק בשנת 1949.
ככל שחלף הזמן התברר כי הבריחה חרגה מעבר למתכונתה המקורית. תנועתם הבלתי פוסקת של מאות אלפי ניצולי השואה לכיוון מרכז אירופה ודרומה והתקבצותם במחנות עקורים, יצרה בעיה בינלאומית. מחנות העקורים בגרמניה ובאוסטריה עלו על גדותיהם. כ-250.000 פליטים המתינו בתנאים קשים שנתיים אחרי המלחמה עלו תמונות קשות שהעולם התקשה לשאתן. בן-גוריון הכריז כי הפתרון לפליטים היהודיים במחנות ובדרכים הוא אחד – לאפשר להם לחיות במדינה משלהם. ושאין להם עתיד אלא בארץ ישראל.[59]
טענת הממשלה הבריטית, שאירופה היא שיצרה את בעיית העקורים היהודיים ולפיכך עליה למצוא לבעיה פתרון בגבולותיה, לא התקבלה. בעקבות דו"ח הריסון (1945), שביקר המחנות העקורים כשליח של הנשיא טרומן והמליץ, בין השאר, על העלאת 100,000 עקורים יהודים לארץ ישראל מייד, הקים בווין את הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946). בין תפקידיה היה עליה להמליץ על פתרון לפליטים היהודים באירופה. אחת מהמסקנות של הוועדה הייתה כי רובם של היהודים מאמין כי ישראל היא המקום היחיד בו יוכלו לבנות חיים חדשים, וההמלצה הייתה לאפשר להם לחזור לארץ אבותיהם.[60]
ועדת אונסקו"פ (1947) שהוקמה על ידי האו"ם והורכבה ממדינות שאין להן קשר לנושא, ביקרה גם היא במחנות העקורים בגרמניה. חברי הוועדה התרשמו שיש לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל והמליצו לאו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. הבריחה היוותה, אם כן, גורם לחץ על דעת הקהל העולמית להצביע בעד הקמת מדינה יהודית. לדעת יהודה באואר הבריחה הייתה אחד הגורמים העיקריים שהכריעו לטובת הקמת מדינת ישראל.
משמעותה הציונית ההיסטורית של הבריחה הייתה התהוות של כוח לוחץ אשר לא נתן לעולם לפסוח על תביעת היהודים לחיים. (ח. הופמן) בשעה של משבר בארץ ישראל, בעת שהישוב בכוחותיו הדלים ניצב מול סכנה קיומית, קם לו צבא מילואים איתן בגולה, מאות אלפים שלא הסתפקו בהפגנות ובמתן תרומות כסף, אלא היו מוכנים להקריב את חייהם ולהשתתף במאבק על הקמתה של המדינה.
שבט יהודי שלם עמד הכן לעלייה ולהעפלה ארצה.[61]
הכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948 סיימה את המנדט הבריטי על ארץ ישראל ואפשרה את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי. תושבי מחנות העקורים עלו לישראל בעלייה ההמונית ומקצתם למדינות אחרות. באותה שנה מונה מאיר ספיר למפקד האחרון של ארגון הבריחה והמוסד לעלייה ב' ולקראת סופה של השנה הסתיימה, רשמית, תנועת הבריחה. חלק מהיהודים שנשארו במזרח אירופה עלו במשך השנים לישראל במסגרת העליות השונות לאחר הקמת המדינה.
אריאל שנבל, הזקן בן ה-104 שהציל מאה אלף איש – ונעלם, בעיתון מקור ראשון, 26 בינואר 2018
אפרכסת - אמיר אורן מארח את מירי נהרי, ראיון באתר יוטיוב עם בתו של צבי נצרSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
