Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במהלך מלחמת איטליה–יוון צורפו לכוח המשלוח הבריטי ליוון כ-2,200 מתנדבים מהיישוב. מרביתם (כ-1,500 איש) אורגנו במסגרת תשע פלוגות חפרים, כ-400 בפלוגת תפעול נמלים 1039 (פורט אופריישן 1039), וחיילים נוספים[1]. חלקם הגיעו ליוון ב-21 במרץ 1941, אם כי אנשי חיל האוויר, ויחידות חפרים מסוימות הגיעו כבר בינואר 1941 ליוון.
ב-29 באפריל 1941 נכנעו חיילי חיל המשלוח, ששהו ביוון, עם שאר חיילי הצבא הבריטי, לצבא גרמניה ונלקחו בשבי. מתוך כ-9,000 חיילים בריטיים שנשבו, 1,383 היו יהודים ממתנדבי היישוב. כמה מאות חיילים ארצישראליים נמלטו לכרתים ונלחמו שם במסגרת הקרב על כרתים. עם נפילת האי בידי הגרמנים נפלו גם חיילים אלו בשבי.
בהשפעתם של ארגון הצלב האדום הבינלאומי וממשלת בריטניה נמנעה אפליה בין השבויים היהודים ליתר השבויים, והגרמנים נהגו בשבויים היהודים לפי כללי אמנת ז'נבה השלישית. לעומת זאת, היו גילויים של יחס מפלה בין קצינים וחיילים בריטיים כלפי חבריהם למערכה - השבויים היהודיים מארץ ישראל. השבויים היהודים מצדם התארגנו במחנות השבויים, הצליחו לשמור על לכידות ואפילו שמרו על אופי חיים ישראלי-יהודי, בעיקר חגיגת מועדי ישראל.
"...אף כי יחסי הכוחות במקום, הצביעו על עדיפות גדולה לבריטים, ויעברו עוד שעות ארוכות עד שיגיע לאזור כוח גרמני ממשי, הוחלט בחיפזון על כניעה. מרבית הגייסות שנותרו בחוף, היו גייסות בלתי-לוחמים: לחלק ניכר מהם, לא היה נשק ותחמושת ורובם, לא היו מאומנים היטב בשימוש בו. ואין צורך לומר, שלא התאמנו מעולם באימון יחידתי ולא הופעלו ביחידות בתנאי קרב. בחוף לא היה שום מלאי של אספקה וחיילים רבים, כבר היו נתונים, במצב של רעב, לאחר שלא קבלו אספקת מזון מסודרת, מיום שעזבו את אתונה, שבוע קודם-לכן..."[2]
החיילים, נכנעו לצבא הגרמני ליד העיר קלמאטה, שלחופו הדרומי של חצי האי פלופונסוס, לאחר שהפיקוד הבריטי העליון במזרח התיכון, ששכן בקהיר הורה לכל יחידות חיל המשלוח הבריטי להיכנע. ההחלטה התקבלה לאחר שלושה ימים של הפצצות כבדות ממטוסים גרמנים על החיילים הנסוגים, אשר התרכזו על שפת הים, ללא כל מחסה מההפצצה האווירית הבלתי פוסקת. הגרמנים הציבו למפקד הבריטי ביוון אולטימטום שאם לא ייכנעו הם יעשו בנסוגים "טבח שההיסטוריה תזכור לחובת הבריגדיר". המפקד הבריטי במקום נכנע. במשך שתי יממות נערך מפקד לחיילים הנכנעים. על הגרמנים היה לפקוד ולרשום כעשרת אלפים שבויים. בין הנופלים בשבי היו שלושה קצינים מארץ ישראל: יצחק בן-אהרן, סרן נתן גרשוני וסגן שמעון הכהן[3]. אלו הועברו למחנה שבויים מיוחד לקצינים בריטיים.
מעמד הכניעה תואר על ידי הרב אריה בינה כמשפיל ומדכא ובא לאחר ימים של נסיגה ורעב. הוא מספר: "בתחילת שבויינו ישנו תחת כיפת השמים ואף המזון היה דל. את בעיית השיכון פתרנו על ידי ארגזים. אשר למזון, קנינו מהיוונים שהביאו אותו לפתח המחנה. חבר הביא חלבה ובצל וזו היית תוספת נכבדה לסעודה. היה עימנו יהודי מתל אביב בשם פרסקי (אביו של שמעון פרס) שהצליח ברכישת לחם מהיוונים."
בחקירה הראשונית גילו הגרמנים עניין מיוחד בחיילים היהודים יוצאי גרמניה, אשר בתחילה חשבו להתייחס אליהם כבוגדים, אך בסופו של דבר הם צורפו לשאר השבויים.
הגרמנים העבירו את השבויים מדרום יוון לצפונה, דרך מחנות מעבר שונים: קלמאטה, קורינתוס וסלוניקי. בסלוניקי סייעה הקהילה היהודית לשבויים באספקת מזון. מסלוניקי הועלו השבויים על רכבות משא ודרך יוגוסלביה ואוסטריה הגיעו לסטלאג VIII-B בעיר לאמסדורף בשלזיה שבפולין וגם למחנה 383 בהוהנפלץ.
קבוצה מיוחדת מבין השבויים היהודים היו פועלי נמל תל אביב שגויסו לתפקידי סוורים. אחדים ניצלו את המעבר בסלוניקי וברחו על מנת להיטמע בין יהודי המקום. כאשר הובלו יהודי סלוניקי לאושוויץ הזדהו חלק מהבורחים כשבויים בורחים וצורפו לשאר השבויים היהודיים. עם זאת, חלק קטן מהבורחים נתפסו על ידי הגסטאפו שלא התחשב בהיותם חיילים בריטיים ונרצחו באושוויץ יחד עם יתר יהודי המקום. יותר ממאה שבויים בורחים הצליחו להגיע, רובם בדרך הים, לטורקיה הנייטרלית, או הצטרפו לפרטיזנים. בסך הכל ההערכה היא כי ברחו כ-150–300 חיילים במהלך ימי השבי הראשונים ועד לסיום השבי.
במחנה השבויים בשלזיה הועסקו השבויים במחנות העבודה, בעבודות כפייה במכרות, בחקלאות, כריתת יערות וגם בעבודה בבית חרושת לנייר (ליד בורטן). מנהלי העבודה היו גרמנים תושבי המקום (פֿוֹלקס-דוֹיטש). יחד עמם במחנות העבודה היו גם יהודים מתושבי המקום, אך נאסר עליהם כל מגע עם השבויים. תושבי המקום שמעו על מה שהתרחש ליהדות פולין. השבויים גם ראו את מחנה הריכוז אושוויץ אך לא ידעו בדיוק על היקף ההשמדה המבוצעת בו.
סדר היום במחנה השבויים היה כדלקמן: 6:00 - קִימה, 7:00 - מִפקד ויציאה לעבודה. כל שבוי היה מחויב לעבוד. השאר, "בעלי דרגות אחרות" : קורפורלים (בצה"ל - רב-טוראי) והסרג'נטים (בצה"ל - סמל) לא היו מחויבים לעבוד. הקצינים היו במחנה שבויים אחר ונהנו מתנאים מיוחדים. בשעה 17:00 - שוב מפקד ובשעה 21:00 - כיבוי אורות. בערבים היו השבויים פנויים וארגנו שיעורים בעברית ולמדו שפות נוספות. הייתה ספרייה גדולה, קולנוע ואפילו ערכו עיתון פנימי ומסיבות. גם בשבתות ובחגים ואפילו ביום כיפור אולצו השבויים לצאת לעבודה. פעם בשבוע, בכל יום ראשון, קיבלו השבויים חופשה ויכלו לבלות את הזמן במשחקים ובספורט.
כאשר הגיעו חבילות מזון מהצלב האדום, יחד עם מכתבים מהמשפחות מארץ ישראל, היה זה יום חג. המזון שיפר את התזונה של השבויים אך בעיקר סייע לשיפור היחס של השומרים הגרמנים אליהם. חלק מהמזון ניתן לשומרים הגרמנים של המחנה, אשר משפחותיהם מחוץ למחנה סבלו מרעב. בתמורה, שופר יחסם לשבויים. היו מקרים שהשבויים הבריטים ניסו להפלות בין היהודים לבין האחרים בחלוקת חבילות הצלב האדום. הרב אריה בינה מציין כי "היחסים החברתיים בינינו היו נאותים ואף יחס הגרמנים במחנה היה הוגן".[דרוש מקור]
מדי שישה חודשים הגיעה ועדה רפואית מורכבת מרופאים גרמנים ואנגלים ומרופאי הצלב האדום לבדוק את המועמדים לחילופים עם שבויים גרמנים שהיו בידי בעלות הברית. למועמד נחשב מי שקבל תעודה מהרופא האנגלי שבמחנה. החילופים התבצעו בשוודיה.
במחנה היה בית כנסת בהנהלת כומר שדאג כי יהיו בבית הכנסת סידורים, טליתות, תפילין וספרי גמרא. ספר תורה לא היה בבית הכנסת. בראש השנה וביום כיפור השתתפו חיילים רבים בתפילות. לחג הפסח התקבלו מצות מהארץ. היין הופק מצימוקים.
מפעם לפעם הטילו הגרמנים סנקציות על השבויים, בדרך כלל בתגובה על שמועות כי הבריטים פגעו בשבויים גרמנים שהיו במחנות שבויים במזרח התיכון.
יוסף אלמוגי, לימים ראש עיריית חיפה, שלא היה קצין, היה בין השבויים ומילא תפקיד מרכזי בארגון השבויים היהודים מארץ-ישראל.
הידיעות על הנפילה בשבי גרמו זעזוע בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל. בייחוד גבר החשש לחיי יהודים יוצאי גרמניה, שרק שנים אחדות קודם נמלטו ממנה. כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על גורלם במחנה השבויים והתקבלה רשימת השבויים והמכתבים שהועברו באמצעות הצלב האדום, נרגעו הרוחות.
בין הנופלים בשבי היו גם פצועים שנפגעו בזמן הקרבות ביוון. בהיותם בלתי כשירים לעבודה, קיוו המוסדות ביישוב, כי יוחזרו בהקדם במסגרת החלפת שבויים פצועים. אך מכיוון שהמשא ומתן בין הבריטים לגרמנים לא צלח, הציע היישוב, על פי תקדים ממלחמת העולם הראשונה, כי הפצועים יועברו לארץ נייטרלית, כשווייץ. גם הצעה זו לא יצאה לפועל. חילופי הפצועים נדחו לסתיו 1943. בינתיים נפטרו אחדים בבתי החולים שבמחנות השבויים.
השבויים, שנפלו בידי האיטלקים במערכה בצפון אפריקה (בעיקר בקרב על טוברוק, 1941), ולא הועברו לידי הגרמנים, הקדימו להשתחרר עם פלישת בעלות הברית לסיציליה ולדרום איטליה ונפילת בניטו מוסוליני, ב-1943.
"בסוף אוקטובר 1943 יצא לפועל הסכם חילופין הראשון של שבויים פצועים וחולים, שבו נכללו גם כ-60 שבויים ארצישראלים. החילופין נערכו בברצלונה שבספרד."[2]
במאי 1944 התקיים מבצע נוסף של חילופי שבויים: 22 חיילים ארצישראלים הוחזרו במהלך זה. לקראת סוף המלחמה הוגברו מאמצי חילופי השבויים: 50 שבויים ארצישראלים הוחזרו בספטמבר 1944. באוקטובר 1944 שוחררו כ-200 חיילים ארצישראלים. בינואר 1945, במסגרת חילופי שבויים אחרונים, בין הגרמנים לבריטים, הועברו לשווייץ 41 שבויים ארצישראלים.
"הציפייה לשחרור הייתה מהולה לא מעט חרדה מפני הצפוי לשבויים בימי האנרכיה, שילו, כך חשבו, את התמוטטותם ונסיגתם של הגרמנים."[2]
עם התקדמות הצבא האדום העבירו הגרמנים את השבויים לפנים גרמניה. בדרך ברחו כ-300 שבויים שנעו ברחבי גרמניה קבוצות קבוצות. הקבוצה המרוכזת שוחררה על ידי הצבא האמריקאי לאחר ארבע שנים בשבי. האמריקאים הטיסו את השבויים לצרפת למנוחה, משם הועברו לאנגליה לנופש ושיקום בחוות חקלאיות ליד ניוקאסל. למחנה המעבר בניוקסל, הגיעו קרוב ל-900 שבויים משוחררים.
השבויים יצאו מדי פעם לבלות בלונדון. לאחר חודש וחצי באנגליה, הועברו השבויים המשוחררים באוניות למצרים ומשם למחנה צריפין. השבויים המשיכו את שירותם בצבא הבריטי בתפקידי שמירה עד שהגיע יום השחרור. בכך הסתיימה פרשת השבויים היהודים בגרמניה.
"בסתיו 1945 השתחררו מן הצבא מרבית פדויי השבי ובכך נסתיימה פרשה זו. שהיא פרק כשלעצמו, בתולדות ההתנדבות ביישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. קשה לקבוע במדויק את מספרם הכולל של השבויים, שכן בתקופה שבה נפלו בשבי, נמצאו רבים מן המתנדבים, אנשי חילות האוויר, ההובלה והקשר, הציוד וההנדסה, ביחידות הבריטיות, בלא תו זיהוי ארצישראלי. לא כולם נכללו בקבוצה המרכזית של השבויים: אנשי פלוגות החפרים ותפעול הנמלים., שקורתיה סופרו כאן. אף לא ניתן לעקוב אחר המוצאות של כולם בשבי..."[2]
ערך מורחב – פורום משפחות פדויי השבי - לוחמי חיל החפריםבשנת 2013 הוקם בישראל "פורום משפחות פדויי השבי – לוחמי חיל החפרים"[4] על ידי צאצאיהם של השבויים והחפרים. זוהי התארגנות התנדבותית שמטרתה לקדם את הנצחתם ולהנחיל את סיפורם של החפרים והשבויים לדורות הבאים. הפורום, בהובלתה של טליה קליינר-דייגי, מוביל פעילויות רבות בישראל ומחוצה לה וביניהם הקמת "יער פדויי השבי" ביער עמינדב, ירושלים שהשבויים עצמם תרמו להקמתו באוקטובר 1944 אך הקמתו התאפשרה ביוזמת הפורום בשנת ה-70 לשחרורם של החפרים מהשבי.
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב |
סיפורם של החפרים שנשבו, כתבה בערוץ 10Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
