דמוקרטיה

דֵּמוֹקְרַטְיָה (ביוונית: ‏Δημοκρατία^ⓘ‏^Ⓘ‏,^[א] שלטון העם [δήμος "דמוס" עם, κράτος "קרטוס" שלטון]) היא שיטת משטר שבה רצונם של האזרחים בא לידי ביטוי בדרך של הצבעה. לאזרחי מדינה דמוקרטית זכות חוקית להשפיע על המדיניות הציבורית. לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. דמוקרטיות בנות ימינו מעניקות משקל משמעותי לעקרונות שמבססים את יכולת האזרח לממש זכות זו, ובהם שמירת זכויות אדם כמו הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה.

מדד הדמוקרטיה לשנת 2022.

מרבית המדינות הדמוקרטיות המודרניות משתדלות לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא וגזע, מעמד חברתי וכלכלי, דת, מין ומגדר.

היסטוריה של הדמוקרטיה

ערך מורחב – היסטוריה של הדמוקרטיה

דמוקרטיה בעולם העתיק

הציור "נאום ההספד של פריקלס" (1877) מאת פיליפ פון פולץ

הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנים אחרי שנת 500 לפנה"ס, נשלטה העיר היוונית על ידי אספה כללית של האזרחים הגברים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרני, משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה,^[1] כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית הפוליס. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה - רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה (שכללה כ-3,000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים. תפקידים מסוימים כן הוטלו על נציגי ציבור, אך רק מיעוטם של אלו היו נבחרים - רובם נקבעו בהטלת גורל. באתונה כובד חופש הביטוי של האזרחים (ועל כן התפתחה שם הרטוריקה ולצידה גם הדמגוגיה) והשוויון ביניהם. אומנם התקיים בה מנגנון כמו ה"אוסטרקיסמוס", שאפשר גירושם של אזרחים מהעיר לעשר שנים, אם רוב האזרחים הצביעו על כך בהצבעה חשאית, ויש הרואים בקיומו עדות להיעדר הגנה על המיעוט בדמוקרטיה האתונאית, אולם הפעלתו לא הייתה שכיחה.

ברומא העתיקה התקיימה רפובליקה בין השנים 49-509 לפנה"ס, עד שבוטלה למעשה אבל לא להלכה על ידי יוליוס קיסר. אף על פי שכל העם היה זה שבחר את המגיסטראטות באספת הקנטוריות, בפועל כמעט כל ההצבעות היו החלטות של המעמדות הגבוהים בעלי הרכוש הרב כתוצאה מהמבנה הטימוקרטי של האספה ושיטת ההצבעה בה. נוסף על כך הזכות להיבחר למגיסטראטות הייתה מוגבלת לשכבה קטנה של אצולה, הנוביליטאס, אף על פי שבאופן רשמי כל אזרח רומאי היה יכול להתמודד.

הדמוקרטיה המודרנית

שורשיה של הדמוקרטיה המודרנית בהגות הרנסאנס, ויותר מכך בהגות הנאורות, במאות ה-17, 18. אחת משאלות היסוד העיקריות במחשבה המדינית מאז ומעולם, דרך הרנסאנס, דרך הנאורות ועד ימינו היא שאלת מהות היחסים בין היחיד לחברה, בין האינטרסים האנוכיים של היחידים לאתיקה ולפרקטיקה הציבורית. השאלה כיצד, מצד אחד, כל אחד מהיחידים ימלא אחר רצונותיו האינדיבידואליסטים, ומצד שני כיצד המרחב הציבורי לא יהפוך לג'ונגל. חברה אזרחית היא שקלול של המניעים האנוכיים של היחידים החיים בה. קיומה של חברה אזרחית פעילה וחופשית הוא יסודה, וסוד קיומה של הדמוקרטיה.^[2]

הוגי הנאורות, כמו מונטסקייה וטוקוויל, חששו מאוד מעריצות הרוב בדמוקרטיה, ודגלו בהפרדת רשויות השלטון, כדי להגביל את כוחו.^[2]

על פי סמואל הנינגטון, ניתן להסתכל על התפשטותה והתפתחותה של הדמוקרטיה המודרנית כמספר גלים של דמוקרטיזציה. כל גל מתחיל בעלייה הדרגתית בדמוקרטיזציה העולמית שמגיעה לשיא מסוים, שאחריו נסיגה מסוימת של המגמה^[3].

הגל הראשון של הדמוקרטיה, על פי סמואל הנינגטון, החל משנת 1828 ונמשך עד שנת 1926. גל זה היה איטי לעומת אלו שיבואו אחריו ובמהלכו היו תהליכים מתמשכים של הרחבת זכות הבחירה, שהחלה להיכנס לתוקף בכמה מדינות. בראשיתה, זכות הבחירה הייתה רלוונטית רק למיעוט קטן של גברים בעלי מעמד. במהלך הגל הראשון נמתח בהדרגה הרף המאפשר זכות בחירה, בין השאר בזכות מאבק הסופרג'יסטי בבריטניה ובארצות הברית שבסופו הוענקה זכות בחירה לנשים, עד שבסוף הגל הראשון במספר מדינות כבר הייתה זכות בחירה לכלל האזרחים^[3].

הגל השני החל אחרי מלחמת העולם השנייה וניצחון בעלות הברית, ובהן המעצמות הדמוקרטיות-ליברליות^[3]. במהלך אותה תקופה גם נחקק בארצות הברית חוק זכות ההצבעה (1965), אשר מטרתו הייתה לתת כלים לאכיפת איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי. החוק הועבר בקונגרס למחרת סיומה של צעדת מחאה בת ארבעה ימים בהנהגת מרטין לותר קינג ו-25,000 צועדים מסלמה (Selma) למונטגומרי.

הגל השלישי החל בשנות ה-70 בדרום אירופה, המשיך לאמריקה הדרומית וחלק ממדינות אסיה ואפריקה, והגיע לשיאו בדמוקרטיזציה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר בגוש הסובייטי^[3].

לאחר כל אחד מהגלים היה גל-נגדי ובו חלק מהמדינות שהפכו לדמוקרטיות בגל הקודם חזרו למשטר דיקטטורי. בדרך כלל חזרה זו ממשטר דמוקרטי לדיקטטורי התבצעה באחד משני אופנים - הפיכה צבאית בה הודחו מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי, או שינוי משטר שבוצע על ידי מנהיגים שנבחרו באופן דמוקרטי והשתמשו בכוח השלטון שבידם כדי לשנות את המשטר לדיקטטורי, בדרך כלל תחת הכרזה על מצב חירום או על צורך צבאי לאומי. בכל אחד משני הגלים-הנגדיים שהיו במאה ה-20 הייתה צורת שלטון חדשנית שקראה תיגר על הדמוקרטיה. בסוף הגל הראשון היה זה הפשיזם, ובסוף הגל השני היה זה מודל של סמכותנות ביורוקרטית שהושפע מהקומוניזם^[4]. ישנן דעות שונות בקרב חוקרים ופרשנים בנוגע לתאריך המדויק שבו החל הגל השלישי של נסיגה מדמוקרטיה.^[5][6][7][8]הגל הנגדי השלישי הנוכחי מתאפיין בשחיקה של נורמות דמוקרטיות בתוך דמוקרטיות מבוססות. הוא מתמקד בהעצמת כוחה של הרשות המבצעת, כאשר מנהיגים נבחרים מחלישים את מנגנוני הפיקוח על כוחם. הדבר מתרחש לרוב באופן הדרגתי ובלתי בולט. במקום לבטל מוסדות דמוקרטיים באופן גורף, משטרים הנסוגים מדמוקרטיה בגל נגדי זה, נוטים להשתמש באמצעים חוקיים ולתמרן מוסדות קיימים.^[9][10][11]

הדמוקרטיה בגלגולה המודרני

פירוש המילה דמוקרטיה הוא "שלטון העם", אך כיום מבטאת המילה משמעויות נוספות, ויש המפרשים את המילה הזאת כדמוקרטיה ליברלית, המבטיחה לאזרח זכויות מסוימות, כגון חופש ביטוי, חופש תנועה וחופש התאגדות. בכך נוספה למילה משמעות אפשרית נוספת שלא הייתה לה בדמוקרטיה האתונאית הקדומה.

ההבנה המודרנית של דמוקרטיה כוללת מרכיבים נוספים מעבר לשלטון הרוב, כגון אחריותיות השלטון כלפי העם, שלטון החוק וכיבוד זכויות האדם.^[12]

בדמוקרטיה המודרנית יכול הציבור להחליף ממשלות ללא צורך בשינוי ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון. כך מוקטנים למינימום אי-הוודאות הפוליטית והעדר היציבות, ומובטח שתהיה לציבור הזכות לשוב בו מבחירתו, אם יבחר בכך. בנוסף, מגנים הסדרים חוקיים אלו על המיעוט, ומבטיחים שגם אם הרוב יהיה עוין כלפיו, יכולתו לפגוע בו תוגבל.

את הרציונל של הדמוקרטיה המודרנית ניתן לתמצת במילים: "הכרעת הרוב, זכויות לכול". הדעות חלוקות בנוגע ליכולתן של מדינות דמוקרטיות מודרניות להשיג את האידיאל הזה.

מחקרים מראים שדמוקרטיות נוטות לצמוח כלכלית בצורה מהירה יותר מאשר משטרים אחרים. הצמיחה בדמוקרטיות נוטה להיות גם שוויונית יותר, עם השקעות גבוהות יותר בחינוך ובריאות. דמוקרטיות מצליחות יותר במשימה של חלוקת השפע באופן שוויוני יותר בין האזרחים. הן נוטות להגן על זכויות אדם בצורה טובה יותר מאשר משטרים אחרים. אם נעשות בחירות חברתיות ופוליטיות מושכלות בנוגע לטכנולוגיה, הדמוקרטיות יכולות לרתום טכנולוגיות חדשות לטובת הכלל וליצור מקומות עבודה טובים יותר. דמוקרטיות שבהן קיימת השתתפות רחבה של האזרחים בתהליכים פוליטיים וכלכליים, נוטות להיות יציבות יותר מאשר משטרים אחרים. לאזרחים במדינות דמוקרטיות יש את הכוח להשפיע על המדיניות באמצעות הצבעה, השתתפות בארגונים חברתיים, והבעת דעתם. עם זאת היתרונות של הדמוקרטיה תלויים במידה רבה בתפקודה התקין. על מנת שדמוקרטיות יוכלו לממש את הפוטנציאל שלה על הממשל להיות תקין ונקי משחיתות, וצריכה להיות חלוקה הוגנת של משאבים.^[13]

ישנן הגדרות שונות לדמוקרטיה, ומגוון צורות, כשכל צורת שלטון מדגישה היבט ועיקרון אחר. אולם ניתן למנות מספר עקרונות המשותפים לכל הדמוקרטיות המערביות: שלטון העם, פלורליזם וסובלנות, עקרון הכרעת הרוב, זכויות האדם והאזרח ושמירה על זכויות המיעוט, הגבלת השלטון, שלטון החוק ושוויון בפני החוק, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים, חופש הביטוי וחופש העיתונות, וחילופי שלטון (בחירות).

בדמוקרטיה מודרנית יש מנעד רחב ביחס לתפיסת תפקיד המדינה כמדינת רווחה, המעניקה זכויות סוציאליות. הדעות חלוקת ביחס למידת אחריותו של השלטון על רמת החיים של כלל האזרחים ומכך נגזרים סוגי מדיניות כלכלית-חברתית שונים: ליברלית או סוציאל-דמוקרטית.

נסיגה דמוקרטית

ערך מורחב – שחיקה דמוקרטית

בשנים האחרונות קיימת מגמת נסיגה בדמוקרטיה. מחקרים מראים כי מספר המדינות הדמוקרטיות בעולם נמצא בירידה.^[14] כן קיימת עלייה במספר המשטרים האוטוריטריים ומגמת התחזקות של מנהיגים ומפלגות פופוליסטיות המערערים על עקרונות דמוקרטיים בסיסיים.^[15]

תהליך הנסיגה הדמוקרטית מתמשך לאורך זמן ונעשה באצטלה "חוקית" וכל צעד בפני עצמו לא נראה כאיום מיידי .

מאפייני הנסיגה הדמוקרטית הם הגבלת חופש העיתונות,^[16] של החלשת מוסדות דמוקרטיים כמו בתי משפט ומערכות בחירות,^[17] החלשה או הסרה של מנגנוני פיקוח ובקרה על השלטון, פגיעה בהליכי הבחירות, שחיקה בזכויות אדם,^[18] השתלטות על התקשורת ופגיעה בעצמאותה, השתלטות על גופי הביטחון, השיטור והמודיעין, פוליטיזציה של מינויים ציבוריים, פגיעה באופוזיציה ובתחרות הפוליטית, ניצול איומים ביטחוניים ומשברים להרחבת סמכויות שלטוניות, שחיקת נורמות של אחריותיות ושל שלטון החוק, ושיטת פירוק של מנגנוני התיקון העצמי של הדמוקרטיה. גם האתגר הטכנולוגי החדש מולו ניצבות דמוקרטיות- השימוש ברשתות חברתיות ובמידע מוטעה, מחזק את מגמת הנסיגה הדמוקרטית הקיימת בעולם.^{[19][20][21][22][23]}

עקרונות הדמוקרטיה המודרנית

המודלים הדמוקרטיים בעת המודרנית התגבשו והתחדדו בהתבסס על מספר עקרונות.

עקרון שלטון העם

בין האמצעים המאפשרים לקיים את עקרון שלטון העם:

• בחירות הוגנות חופשיות וחשאיות, שבהן לכל אזרח קול שווה. בחירות עשויות להיערך במדינות טוטליטריות, אך ההפחדה, הגבלת חופש הביטוי ודיכוי האופוזיציה עלולים לגרום לכך שיכולות האזרחים לבחור יהיו מוגבלות. המונח בחירות מתייחס לבחירות לפרלמנט. במשטר נשיאותי בו נבחר ראש הרשות המבצעת באופן ישיר על ידי האזרחים מתייחס מונח זה גם לבחירת האדם שיכהן בתפקיד זה.
• תדירות בחירות - הבחירות חייבות להיות לתקופת כהונה קצובה, שברוב המקרים נעה בין ארבע לשש שנים.
• זכות הצבעה לכל האזרחים הבוגרים. בתחילת המאה ה-20 הייתה שלילת זכות הצבעה מנשים בגדר מוסכמה, ואף ביישוב העברי בארץ ישראל התנהל מאבק עיקש על כך בין ראשי החרדים להנהגה החילונית. כיום, במדינות דמוקרטיות, זכותה של אישה להצביע מקובלת על הכול . גם ממיעוטים נמנעה האפשרות להצביע. בארצות-הברית, למשל, התקשו השחורים לקבל זכות הצבעה. אף על פי שאחרי מלחמת האזרחים באמצע המאה התשע עשרה הוענקה להם זכות כזו, היא נשללה בפועל באמצעות "חוקי ג'ים קרואו (Jim Crow laws)" עד שנות השישים של המאה העשרים. גיל ההצבעה המינימלי המקובל הוא בדרך כלל 18, אם כי טווח הגילים עשוי לנוע בין 15 ל-21.
• זכות להתמודד. הזכות להתמודד בסיסית כמעט כמו הזכות להצביע, אך בה יש בדרך כלל יותר חריגים. לעיתים יש ערכים שגוברים על הזכות להתמודד, למשל הרצון שהצבא לא יהיה פוליטי. לכן בישראל מנועים אנשי צבא מלהתמודד בבחירות, ואף נדרשת תקופת צינון מרגע פרישתם ועד הצגת מועמדותם. במדינות שונות נהוגות הגבלות שונות על זכותם של אישים שהורשעו להיבחר.

דוגמה מיוחדת למדינה הנתפסת בעיני עצמה ובעיני העולם כדמוקרטית, ועם זאת יש בה הגבלה על הזכות להיבחר לפרלמנט היא אירלנד, בה מחויבים, בין השאר, נבחרי הפרלמנט לגלות בקיאות בספרות והיסטוריה אירית.

הכרעת הרוב וזכויות המיעוט

ערך מורחב – הכרעת הרוב

עקרון הכרעת הרוב או שלטון הרוב הוא ההליך הפורמלי המאפשר לממש את עקרון שלטון העם ואת הפלורליזם. על פיו, החלטות מתקבלות על ידי הרוב, והן מחייבות את הציבור כולו. הכרעת הרוב באה לידי ביטוי בבחירות, בהצבעות בפרלמנט ובממשלה ובפסיקות של בית המשפט. עקרון הכרעת הרוב מחייב את כלל האזרחים במדינה – הרוב והמיעוט כאחד, והוא גם משקף את עקרון ההסכמיות במדינה הדמוקרטית. הסיבות בשלהן נדרשת במשטר דמוקרטי הכרעת הרוב הן: אחידות דעים לא תיתכן, והכרעת המיעוט המנוגדת להיגיון, לפיכך רק הכרעת הרוב יכולה להתקבל כדי למנוע אנרכיה או דיקטטורה.^[24][25] בדמוקרטיה ייצוגית, הכרעת הרוב היא הכלי הקרוב ביותר לביטוי רצון העם, מפני שמספרית, הרוב קרוב יותר לסך כל האזרחים שמרכיבים את העם.

בדמוקרטיה מודרנית להכרעת רוב יש צורך בשני תנאים הכרחיים:

1. תנאי פורמלי: ההחלטה מתקבלת על-ידי רוב הקולות של המצביעים.
2. תנאי מהותי: מניעת "עריצות הרוב", כלומר החלטת הרוב לא תפגע בזכויות אדם של המיעוט ולא תפגע בעקרונות הדמוקרטיה האחרים.^[26]

מדינה המקיימת רק את התנאי הפורמלי מכונה ״דמוקרטיה חלולה״ או "דמוקרטיה לא ליברלית", ובפעול אינה נחשבת למשטר דמוקרטי אלא למשטר סמכותני.^[27] רק מדינה שבה מתקיים התנאי המהותי של הגנה על זכויות המיעוטים יכולה להיקרא ״דמוקרטיה מהותית״.

הכרעת הרוב חשובה ליעילות הממשל וללגיטימיות התוצאות. עם זאת, בדמוקרטיה ליברלית, שלטון הרוב אינו מוחלט, וקיימים מנגנונים חוקיים ומוסדיים שונים להגבלת סמכות הרוב והגנה על זכויות המיעוט. קיים מתח מתמיד בין שני העקרונות הללו, המחייב איזון זהיר.^[28][29][30]

עקרון הסובלנות

ערך מורחב – סובלנות

חברה דמוקרטית בריאה מטפחת סובלנות פוליטית וכבוד לדעות שונות, גם אם הן שונות מדעת הרוב.^[31][32]בדמוקרטיה עקרון הסובלנות נובע מהצורך לאיזון בין יחסי רוב ומיעוט. הוא מבטא את הנכונות של כל פרט לקבל את האחר ואת השונה ממנו ולנהוג בכבוד כלפי כל אדם או כלפי כל קבוצה השונים במראה פניהם, במינם, בדתם, באמונתם ובהשקפתם. יש לנהוג כלפיהם בכבוד גם אם דעותיהם ואמונותיהם שונות וגם אם הם שונים מבחינה תרבותית, לאומית, מינית, או דתית.

הסובלנות חיונית לתפקוד הפרלמנטים ולתהליכים דמוקרטיים, ומאפשרת דיון וחילופי דעות. היא תורמת ליציבות ודו-קיום בחברות הטרוגניות בכך שהיא מאפשרת קיום בשלום על ידי כיבוד הבדלים באמונות, בתרבויות ובסגנונות חיים. היא מפחיתה את הסבירות לסכסוכים הנובעים מזהויות מגוונות על ידי טיפוח הבנה ואמפתיה, ומחזקת את הלכידות והיציבות החברתית על ידי כך שהיא מאפשרת לקבוצות שונות לחיות יחד מבלי לפגוע זו בזו.

הפילוסוף ג'ון רולס סבר שחברה חייבת לקבל את חסרי הסובלנות והבלתי צודקים, אחרת היא עצמה תהיה בלתי צודקת. עם זאת על מנת לשמור עקרונותיה ועל זכויות אזרחיה, חברה דמוקרטית עשויה להידרש להיות לא סובלנית כלפי גורמים המבקשים לערער את יסודות הדמוקרטיה ולפגוע בזכויות האדם הבסיסיות.

קרל פופר טבע את המושג פרדוקס הסובלנות. הוא סבר כי חברה דמוקרטית חייבת לשמור על הזכות לא לסבול את הלא סובלניים כדי למנוע את קריסת הסובלנות ואת התפוררות החברה. הוא ציין כי יש לאזן בין סובלנות לבין צורך בהגנה על ערכים דמוקרטיים וזכויות אדם.^[33][34][35]

עקרון זכויות אדם ואזרח

ערכים מורחבים – זכויות האדם, זכויות אזרח

זכויות אדם הן זכויות יסוד טבעיות המוקנות לכל בני האדם באשר הם מעצם היותם בני אדם, ללא קשר לאזרחותם או למקום מגוריהם. הן נחשבות אוניברסליות ואינן ניתנות לשלילה. זכויות אזרח הן זכויות משפטיות המוענקות על ידי ממשלה לאזרחיה על פי חוק ומגנות על האזרחים מפני אפליה, אי צדק ואי שוויון ומפני כוח שרירותי של המדינה. בין המונחים קיימת מידה רבה של חפיפה.^[36][37]לאזרחים במדינה דמוקרטית ישנן זכויות אדם וזכויות אזרח שונות^{[38][39][40][41]}:

• הזכות לחיים מכירה בזכות הטבעית לחיים ומחייבת הגנה משפטית ואיסור על שלילת חיים שרירותית. והזכות לביטחון אישי
• הזכות לכבוד, שממנה נגזרות:
  • הזכות לשוויון כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם וככאלה הם זכאים לשוויון בפני החוק.
  • הזכות לפרטיות מגן מפני התערבות שרירותית או בלתי חוקית בפרטיות, במשפחה, בבית או בהתכתבות, ומפני פגיעה בלתי חוקית בכבוד ובשם הטוב.
  • הזכות להליך הוגן הזכות לשוויון מלא למשפט הוגן ופומבי על ידי בית דין בלתי תלוי וחסר פניות, בהחלטה על זכויותיו וחובותיו וכן על כל אישום פלילי נגדו.
• הזכות לחירות, שממנה נגזרים בין היתר:
  • חופש המחשבה והדעה שמשמעותה חירותו של אדם לגבש את דעתו בחופשיות, בכל נושא. ואין למנוע את זכות זאת, גם אם דעתו נחשבת למסוכנת ומזיקה, כל עוד היא לא באה לידי ביטוי חיצוני.
  • חופש הביטוי – הזכות להחזיק בדעות ללא הפרעה ואת החופש לבקש, לקבל ולמסור מידע ורעיונות מכל סוג. חופש הביטוי כולל גם את: חופש העיתונות ואת חופש ההפגנה.
  • חופש המחשבה והמצפון שמשמעותה חירותו של האדם להחזיק בדעותיו בתחום המוסר והערכים, ולפעול, או לסרב לפעול, על פיהם. זכות זו מוגבלת לעיתים.
  • חופש הדת - זכות אדם המבטאת את החופש של כל אדם (או קהילה) לבחור בדת (religion) או אמונה (belief) מסוימת, להאמין בה, לנקוט את כל הפעולות שאמונתו מחייבת, להימנע מכל הפעולות שאמונתו אוסרת, והכל כדי להגשים הלכה למעשה את אמונתו.
  • חופש מדת - חירות זו מאפשרת לכל אזרח לבחור שלא להשתייך לדת כלשהי או לעדה דתית כלשהי, שלא לקיים פולחן, מנהגים, חוקים או ציוויים הנובעים מהשתייכות זו, וליהנות מכל זכויות האזרח המקובלות במדינתו ללא קשר לדת.
  • חופש התנועה מבטיח את הזכות לחופש תנועה ובחירת מקום מגורים בתוך המדינה, כמו גם את הזכות לעזוב כל מדינה ולשוב אליה.
  • חופש העיסוק- מבטיח את הזכות לעבוד, לבחור באופן חופשי בתעסוקה ולקבל תנאי עבודה נוחים וצודקים והגנה מפני אבטלה.
  • חופש ההתאגדות – מבטיח את הזכות לחופש ההתאגדות עם אחרים, לרבות הזכות להקים ולהצטרף לאיגודים מקצועיים.
  • זכות הקניין הכוללת קניין חומרי וקניין רוחני - בעלות על קניין והזכות לממשה במכירה או ברכישה, היא אחד הביטויים העיקריים של חירות הפרט המוגנים על ידי החוק בדמוקרטיה.

מסגרת העל המרכזית לזכויות האדם הבינלאומיות המוכרות היא מגילת זכויות האדם הבינלאומית, הכוללת שלושה מסמכים מרכזיים. במסמכים אלו מפורטות זכויות האזרח וזכויות האדם הבינלאומיות המוכרות. בנוסף לזכויות המרכזיות המוזכרות לעיל מצוינות במגילת הזכויות זכויות נוספות:

חופש מאפליה, מעבדות, מעינויים, חופש ממעצר או ממאסר שרירותי ומגלות. הזכות להנחה בחפות עד שתוכח אשמה, למקלט במדינות אחרות מפני רדיפה, איסור מאסר בשל חוב חוזי, יחס אנושי לאסירים וזכויות זרים בהליכי גירוש

הזכות לרמת חיים נאותה, לביטחון סוציאלי, למנוחה ולפנאי, הזכות לרמת חיים נאותה, להגנה על המשפחה, לחינוך, להשתתפות בחיי התרבות של הקהילה, לתרופה יעילה ולבריאות , להינשא ולהקים משפחה, לקניין, לתנאי עבודה צודקים ונוחים

הזכות לאזרחות וחופש לשנותה, להשתתף בממשל המדינה ובבחירות חופשיות, הזכות להתאספות בדרכי שלום, לסדר חברתי ובינלאומי

עקרון שלטון החוק

ערך מורחב – שלטון החוק

שלטון החוק הוא עיקרון משטרי ומשפטי, המכפיף את כולם לחוק. המובן הבסיסי של העיקרון הוא שלילי: אין אדם שהוא מעל החוק. עקרון שלטון החוק מצמצם את שיקול הדעת של השלטון, כך שהאזרח מוגן מפני שיקול דעת ויישום שרירותיים.^[42] אולם, החוק עצמו עשוי להיות שרירותי לפי חלק מהמובנים, כך שבמדינה בה החוק עצמו שרירותי אך מיושם בלי שרירותיות מתקיים שלטון החוק בחלק ממובניו.^{[דרוש מקור]}

העיקרון דומה ואולי אף זהה לפי מובנים מסוימים לעקרון החוקיות, שכן משמעותו מתן סמכות לרשות מדינית לפעול רק לפי החוק.

העיקרון מיושם במשפט הקונטיננטלי בדמות ה־Rechtsstaat ("מדינת הצדק" או "מדינת החוק").

לון פולר (אנ') מנה שמונה מאפיינים לחוק, שבלעדי כל אחד מהם לא יהיה מוסרי (ובלי חלקם אף בלתי אפשרי) לדרוש ציות לחוק:^[43]

1. כלליות – תחולת החוק על האזרחים כולם וללא אפליה בין אזרחים שונים.
2. פומביות – החובה לפרסם את החוק. אם החוק לא ידוע אז אי אפשר לתבוע עליו שוויון.
3. פרוספקטיביות – צריך לצפות לעתיד, בניגוד לרטרואקטיביות. כלומר, לא להטיל סנקציה בגין פעולה שנאסרה רק לאחר ביצועה.
4. בהירות – על החוק להיות מנוסח היטב, ברור בהוראותיו ובאופן חד־משמעי.
5. היעדר סתירות – אל לחוק לסתור עצמו.
6. ישִׂימוּת – החוק לא יכול לדרוש את הבלתי־אפשרי.
7. עקביות/קביעות – הימנעות משינוי חוקים בתדירות גבוהה.
8. התאמה בין הכלל המוצהר בחוק לפעילות הרשויות.

עקרון הגבלת השלטון

הגבלת השלטון הוא ערוץ דמוקרטי חשוב שמטרתו למנוע מצב שבו השלטון ינצל את עוצמתו על מנת לפגוע באזרחים ובזכויותיהם.^[44] העיקרון קובע שלשלטון אסור לעשות דבר מלבד תחום הסמכות שניתנה לו בחוק.^[44] מטרת העיקרון למנוע ניצול לרעה של הכוח השלטוני או עריצות ושרירותיות מצד השלטון, שעלולה לבוא לידי ביטוי בפגיעה בזכויות האדם והאזרח, בפגיעה במיעוטים, ואפילו בפגיעה בעצם הדמוקרטיה על ידי ביטול הבחירות וכיוצ"ב (כפי שעשה המשטר הנאצי שנבחר בבחירות דמוקרטיות).

בידי הממשל מרוכזת עוצמה רבה הנובעת משליטתו על מגוון משאבים, שליטה זו עשויה להיות מנוצלת לקידום צורכי החברה או מנוצלת לרעה לקידום אינטרסים עצמיים של המכהנים בממשל. כדי להגביל את כוחו של הממשל וסמכויותיו נוצרו מנגנוני פיקוח וביקורת שונים,^[44] שמטרתם לפקח על השלטון ולמנוע ניצול לרעה של כוחו. מנגנוני הפיקוח מתחלקים למנגנוני פיקוח פורמליים הפועלים מכוח חוק ובלתי פורמליים .^[44]

מנגנוני ביקורת בלתי פורמליים, פועלים ביוזמתם של אזרחים וקבוצות, ואינם נמצאים בשליטה או במימון של המדינה. בין מנגנוני פיקוח אלה נמצאים התקשורת, עמותות ציבוריות, ארגונים וולונטריים, הפגנות, מחזות ביקורתיים, עצומות ודעת הקהל.^[44]

מנגנוני הביקורת הפורמליים הם למשל בית הנבחרים ובעיקר האופוזיציה, מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור ובית המשפט העליון, שכוחו נגזר מהחוקה והוא כפוף לה. לכל אחד ממנגנוני פיקוח אלה ישנו תפקיד מסוים שמטרתו לפקח בדרך כלשהי על השלטון, ולמנוע ניצול לרעה של כוחו.

מנגנונים נוספים המבטיחים שהממשלה תפעל בגבולות החוק ולא תעשה שימוש לרעה בכוחה:

הפרדת רשויות

ערך מורחב – הפרדת הרשויות

יישום עקרון הפרדת הרשויות משמש לשמירה על איזון הכוח בין רשויות השלטון השונות, הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת, כאשר כל רשות פועלת באופן עצמאי ובעלת תפקידים ואחריות נפרדים. הפרדת הרשויות מונעת ריכוזי כוח בלתי מוגבלים שעלולים לאיים על חירויות האנשים.^[45][29][46]

בנוסף, יש סמכות מסוימות לשלטון המקומי.

בדמוקרטיה פרלמנטרית, עקרון ההפרדה בין הרשות המבצעת למחוקקת מיטשטש, כיוון שהרשות המבצעת תלויה באמון הרשות המחוקקת, באופן שמשפיע על הפעילות הפרלמנטרית של חברי הממשלה שהם חברי הפרלמנט בעצמם.

איזונים ובלמים

מערכת המאפשרת לכל רשות ממשלתית להגביל את פעולות הרשויות האחרות, ובכך למנוע מצב בו רשות אחת הופכת חזקה מדי.

חוקה

ערך מורחב – חוקה

החוקה מגדירה את מבנה השלטון ובעיקר מגבילה את כוחו. היא שומרת על זכויות האדם והאזרח וקובעת את ההסדרים המשטריים והשלטוניים. כמו-כן, החוקה קובעת את צביון המדינה. גם במדינות שאין להן למעשה חוקה, כמו הממלכה המאוחדת, קיימת "חוקה בלתי כתובה", כללים המקובעים בהסכמה כללית או בחוקים רגילים, שמבחינת תוכנם הם בעלי ערך חוקתי.

ישראל מצויה במצב ביניים מבחינה זו, מאחר שמעמדו של חוק יסוד בה עולה על זה של חוק רגיל, אך נמוך מזה של חוקה. גם בימים שקדמו לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נהג בית המשפט העליון לעיתים להגן על זכויות האדם באמצעות מה שכונה בידי שופטיו: "החוקים שאינם כתובים עלי ספר".

מעברי שלטון

ערך מורחב – מעבר שלטון

במשטר דמוקרטי חייבת להיות אפשרות למעברי שלטון באמצעות בחירות בדרכי שלום וללא שפיכות דמים. עצם קיומה של אפשרות זו, מקטין את החשש לעריצות שלטונית, שכן השלטון תלוי כל העת בבוחריו שבתמיכת קולותיהם הוא מקווה לחזור ולהיבחר. ברוב המשטרים הדמוקרטים, מתבצעים מדי פעם חילופי שלטון בין הדמוקרטים לרפובליקנים וכו', כך אף מפלגה לא יכולה לצבור כוח רב מדי בזמן המוגבל בו היא בשלטון. במשטרים נשיאותיים נשיא אינו יכול לכהן יותר משתי קדנציות, מחשש שהוא יצבור כוח רב מדי, שעלול להביא לעריצות שלטונית.

השימוש במילה דמוקרטיה

המילה דמוקרטיה בשפות רבות בשלט המכון הישראלי לדמוקרטיה ברחוב פינסקר בירושלים

במהלך המאה ה-20 ואילך הפכו המילה דמוקרטיה ונגזרותיה הדקדוקיות נפוצות מאוד בשיח הפוליטי במדינות שונות בעולם וגם במערכת היחסים הבינלאומיים, לעיתים למטרות שונות.

שימוש לשוני נפוץ זה, בנוסף להתגברות התודעה הדמוקרטית אצל אזרחים, תחילה בעיקר בעולם המערבי ואחרי כן במדינות נוספות, יצרו למילה "דמוקרטיה" ונגזרותיה תווית של מכובדות, לעיתים תוך שימוש במושג זה או מושגים נגזרים (כגון "זכויות האדם") גם על–ידי משטרים דיקטטוריים למיניהם, או על ידי תנועות ומפלגות בעלות אופי אנטי-דמוקרטי. כפי שציין יעקב טלמון, לעיתים קרובות מובילות תנועות הדוגלות בדמוקרטיה, אך משוכנעות ללא עוררין בצדקתם המוחלטת של רעיונותיהן, להתנהגות שאינה דמוקרטית. את תופעה זו כינה בשם דמוקרטיה טוטליטרית.

שיטות דמוקרטיה

בדמוקרטיה ישירה כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף ולהצביע בכל דיון המתנהל על כל החלטה שלטונית (למעט החלטות יוצאות דופן כמו אלה הקשורות בסודות צבאיים), ללא צורך בנציגים נבחרים. סוג כזה של דמוקרטיה קל יותר לביצוע במדינה בעלת אזרחים מעטים, שכן דיון עם מיליוני דוברים והצבעה עם מיליוני מצביעים על כל סוגיה וסוגיה הוא דבר קשה לביצוע^[47] לאור הקושי הטכני, ואף בעייתי מכיוון שרוב האזרחים בעלי זכות ההצבעה חסרים את הידע והמקצועיות הדרושים לצורך קבלת החלטות בעלות השפעה ומשמעויות כה רבות. סוג כזה של דמוקרטיה היה מקובל בפוליס, ערי-מדינה ביוון העתיקה. סממן דמוקרטי נוסף שהיה בפוליס ואינו אפשרי במדינות דמוקרטיות גדולות יותר הוא תורנות של כלל האזרחים במילוי תפקידי הפקידות הממלכתיים. בעת המודרנית, בה המדינות הדמוקרטיות פועלות כדמוקרטיות ייצוגיות, מתאפשרת ההשתתפות הישירה של האזרחים על ידי משעלי עם- הצבעות ישירות של הציבור על הצעה או סוגיה מסוימת. דוגמאות למדינות בהן נעשה שימוש במשאלי עם הן שווייץ ובריטניה.^[48] כיום נהוגה שיטה הדומה לדמוקרטיה ישירה רק בשני קנטונים של שווייץ: גלרוס ואפנצל אינר-רודן.

בדמוקרטיה ייצוגית, שהיא השיטה הדמוקרטית המקובלת בעולם המודרני המערבי, האזרחים בוחרים נציגים שיקבלו החלטות בשמם. בדמוקרטיה ייצוגית נבחרי הציבור ולא האזרחים הם שמצביעים על יוזמות מדיניות. נציגי הציבור נבחרים בבחירות כלליות, חופשיות, שוויוניות, חשאיות ובלתי תלויות. זאת כדי ליישם את המדיניות השלטונית עבורה נבחרו. עקרון מרכזי בדמוקרטיה ייצוגית הוא אחריות הנציגים כלפי הבוחרים. קיימים מודלים שונים של ייצוג, כגון מודל הציר (אנ' delegate), שבו הנציג פועל על פי רצון בוחריו, ומודל הנאמן (אנ' trustee), שבו הנציג משתמש בשיקול דעתו העצמאי.^[49] המדינה הדמוקרטית היא לרוב רפובליקה, אך קיימות גם מונרכיות דמוקרטיות, שבהן סמכותו של המלך היא סמלית בלבד, כמו בממלכה המאוחדת, הולנד, בלגיה, שוודיה וקנדה.

דמוקרטיה ייצוגית יכולה להיות דמוקרטיה פרלמנטרית או דמוקרטיה נשיאותית. בדמוקרטיה פרלמנטרית ראש הממשלה (ראש הרשות המבצעת) מקבל את הלגיטימציה הדמוקרטית שלו מיכולתו לגייס את תמיכת רוב המחוקקים (הפרלמנט), שאליו הוא אחראי. בשיטה זו, הרשות המחוקקת (הפרלמנט) ממנה את הרשות המבצעת (בדרך כלל קבינט), שבראשה עומד ראש ממשלה. ראש הרשות המבצעת (הנשיא) הוא גם ראש המדינה ועומד בראש רשות מבצעת נפרדת מהרשות המחוקקת. בשיטה זו, הנשיא נבחר ישירות או בעקיפין על ידי העם.

דמוקרטיה השתתפותית. צורת ממשל שבה האזרחים משתתפים באופן אינדיבידואלי וישיר בהחלטות ובמדיניות פוליטיות המשפיעות על חייהם, ולא רק באמצעות נציגים נבחרים. היא מדגישה מעורבות אזרחית רחבה בפוליטיקה ובחברה האזרחית. הדגש בה הוא מעורבות מתמשכת של האזרחים בתהליכי קבלת ההחלטות, מעבר להצבעה בבחירות בלבד. היא שואפת למקסם את מספר האנשים המעורבים בתהליך. זאת באמצעות מנגנונים כמו אספות אזרחים , תקצוב משתף , קביעת מדיניות משתפת , מפגשי בית העירייה ופלטפורמות מקוונות למעורבות.^{[50][51][52][53]}

דמוקרטיה ליברלית דמוקרטיה ייצוגית הפועלת על פי עקרונות הליברליזם, תוך הדגשת זכויות וחירויות הפרט, שלטון החוק והגנה על מיעוטים. היא משלבת את הדמוקרטיה עם רעיונות של פילוסופיה פוליטית ליברלית. עקרונות הליבה שלה הם הגנה על זכויות יסוד וחירויות אזרחיות שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית בחירות סדירות, חופשיות והוגנות עם מספר מפלגות פוליטיות, הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים. מאפייניה הם הדגש על אוטונומיה וחירויות הפרט, פלורליזם וסובלנות כלפי דעות מגוונות וכלכלת שוק עם זכויות קניין פרטי^[54]

דמוקרטיה סוציאלית היא אידיאולוגיה פוליטית התומכת בדמוקרטיה פוליטית וכלכלית עם גישה הדרגתית להשגת שוויון חברתי בתוך כלכלה קפיטליסטית בעיקרה, והיא כוללת לעיתים קרובות מדינת רווחה חזקה והתערבות כלכלית. היא שואפת לווסת את הקפיטליזם לטובת הכלל, לספק שירותי רווחה ולשנות את חלוקת ההכנסות והעושר. מאפייניה המרכזיים הם מחויבות לצדק חברתי ושוויון ; תמיכה בכלכלה מעורבת עם מגזר פרטי וציבורי, דגש על מדינת רווחה חזקה המספקת רשתות ביטחון סוציאליות ושירותים ציבוריים, שימוש ברגולציה והתערבות ממשלתית כדי למתן את השפעות הקפיטליזם ומיסוי פרוגרסיבי למימון תוכניות חברתיות ולחלוקה מחדש של העושר.^[55][56]

למרות השונות בין המערכות הדמוקרטיות, קיימים עקרונות ליבה המשותפים לרובן. עקרונות אלה כוללים ריבונות העם לפיו הכוח הפוליטי נובע מהעם, שוויון פוליטי המבטיח שלכל אזרח יש קול שווה בהליך הפוליטי כיבוד שלטון החוק, מערכת פוליטית רב-מפלגתית בשילוב עם סובלנות פוליטית, השתתפות אזרחים וכבוד לזכויות אדם בסיסיות.^[57]

דילמות וקשיים בדמוקרטיה

במדינות לא דמוקרטיות אין השליט או רשויות המדינה חשים מחויבים למאפיינים אלו, כולם או חלקם. מתחים ביניהם יתעוררו רק לעיתים רחוקות. במדינות דמוקרטיות, לעומת זאת, הניגודים בין מאפייני הדמוקרטיה צפויים לעורר התחבטויות בבחירת אמצעים להשגת מטרות ובשאלות ערכיות.

בין הקונפליקטים האפשריים:

• דילמה בין קיום העקרונות הדמוקרטיים, בעיקר חופש ההתארגנות וזכות בחירה, לבין מניעת גורמים לא-דמוקרטיים מניצול לרעה של העקרונות האלה. זוהי דילמת הדמוקרטיה המתגוננת.
• השאלה באילו מקרים אין לקבל הכרעת רוב כאשר זו מתנגשת עם ערכים אחרים (בעיקר זכויות הפרט).
• תופעת הדמוקרטיה הטוטליטרית אשר בה יומרות דמוקרטיות, לפחות כלפי חוץ, מביאות ליצירת תופעות לא דמוקרטיות ואף אנטי דמוקרטיות.
• המתח בין רצון הרוב לבין הרצון להימנע מפגיעה בזכויות המיעוט- בדמוקרטיה ההכרעה לפי הרוב, אך היא עלולה להוביל לעריצות הרוב ולפגיעה בזכויות וצרכים של קבוצות מיעוט.
• פופוליזם לעומת מומחיות- מתח בין צורך בקבלת החלטות מקצועיות וארוכות טווח הצורך בפופולריות מיידית לצורך בחירה מחדש.

דמוקרטיות מול אוטוריטריות

ראו גם – משטר סמכותני

דמוקרטיה היא שיטת ממשל בה לאזרחים היכולת להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם באמצעות: הצבעה, השתתפות בדיונים או בדרכים ממוסדות אחרות. בדמוקרטיה הכוח מבוזר ונתון לביקורת ציבורית. יכולת ההשפעה של האזרחים אמורה להיות בלתי תלויה במוצא, מעמד חברתי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. בדמוקרטיות קיימת אחריות של מנהיגים כלפי הציבור. הן מתאפיינות בשוויון בפני החוק הכולל גם את השלטון ובקיומה של מערכת איזונים ובלמים לריסון כוחו. בדמוקרטיות זכויות אדם וחירויות אזרחיות מוגנות, התקשורת חופשית וקיים בפוליטיקה פלורליזם.

משטר אוטוריטרי מתאפיין בריכוז הכוח בידי יחיד או קבוצה מצומצמת ובפיקוח הדוק וציפייה מצד האוכלוסייה לציות למשטר, תוך שימוש לעיתים קרובות באמצעים מדכאים. במשטר מסוג זה לא קיימים מנגנוני ריסון אפקטיביים של מוסדות השלטון ואין אחריותיות שלטונית. במשטרים אלה קיימת בדרך כלל היררכיה שלטונית וחברתית ברורה. לא קיימת מערכת של מתן לגיטימציה לשלטון על ידי בחירות חופשיות (לעיתים מתקיימות בחירות אך הן למראית עין בלבד). כמו כן זכויות האדם מוגבלות במשטר זה יחד עם הגבלות נרחבות על חופש הביטוי וההתארגנות. עצמאות מערכת המשפט מוגבלת ויש שליטה או פיקוח הדוק על גופי התקשורת. במשטר אוטוריטרי התחרות הפוליטית מוגבלת והתנגדות פוליטית מדוכאת על ידי השלטון.

נקודות השקפה על הדמוקרטיה

הוגי דעות פוליטיים שונים הציגו נקודות מבט תאורטיות שונות על עקרונות הדמוקרטיה.

ג'ון לוק הדגיש את הסכמת הנשלטים כבסיס לשלטון לגיטימי ואת חשיבות הגבלת כוח השלטון כדי להגן על זכויות הפרט.^[58]לוק טען כי לכל בני האדם זכויות בסיסיות טבעיות תפקיד והממשלה הוא להגן על זכויות אלה. זכויות טבעיות אלה גם מגבילות את סמכותה, שכן כל פעולה מצידה הפוגעת בהן חורגת מסמכותה הלגיטימית. לוק קבע כי כאשר ממשלה הופכת בלתי חוקית ושרירותית, לאזרח יש את הזכות להפיל את המשטר ולהקים ממשלה חדשה.^[59] תפיסה זו של הסכמת הנשלטים כבסיס לשלטון לגיטימי שינתה באופן עמוק את הדיונים בתאוריה הפוליטית וקידמה את התפתחות המוסדות הדמוקרטיים. כדי למנוע ריכוז כוח ולשמור על חירות הפרט לוק המליץ על הפרדת רשויות בממשלה, תוך הדגשת הצורך באיזון כוחות בין הרשויות. למרות שהאמין באיזון, לוק העדיף את הרשות המחוקקת. הפרדת רשויות זו נועדה למנוע עריצות ולהבטיח שהממשלה תפעל בהתאם לחוקים ולא באופן שרירותי.^[60][61][62]

ג'ון סטיוארט מיל הדגיש את נושא חירויות האדם ותמך בזכויות בני האדם לפעול על פי אמונותיהם כל עוד אינן פוגעות באחרים, תוך הדגשת חשיבות הסובלנות. הוא האמין כי קיים תחום משמעותי של פעולה אינדיבידואלית שלעולם לא אמורה להיות מוגבלת על ידי הממשלה. מיל ראה חשיבות במבנים דמוקרטיים כמו החוקה אך סבר כי אלו בלבד לא יספיקו להבטחת חירות האדם וכי בנוסף יש להגביל את הכוח הכלכלי של הממשלה. הוא ראה בדמוקרטיה התפתחות חיובית לעומת משטרים קודמים, אך גם הזהיר מפני "עריצות הרוב" כאיום על חירות הפרט. כדי למנוע פגיעה זו ניסח את "עקרון הפגיעה" על פיו המטרה היחידה שלשמה ניתן להפעיל כוח בצדק על כל חבר בקהילה מתורבתת, בניגוד לרצונו, היא למנוע פגיעה באחרים".^[63][64][65]

ישעיהו ברלין תרם תרומה משמעותית להבנת מושג החירות והקשר שלו לדמוקרטיה באמצעות הבחנתו בין חירות שלילית לחירות חיובית. חירות שלילית, לפי ברלין, היא היעדר כפייה או התערבות חיצונית מצד אנשים אחרים, המאפשרת לאדם לפעול כרצונו בתחום מוגדר.^[66]חירות חיובית לעומת זאת, עוסקת בשליטה עצמית ובהשגת אוטונומיה על ידי התאמת פעולותיו של האדם עם רציונליות או מטרה נעלה כלשהי. ברלין הזהיר מפני הסכנות הטמונות בחירות חיובית, שעלולה לשמש כתירוץ למשטרים טוטליטריים לכפות את רצונם על הפרט בטענה שהם יודעים מה טוב עבורו יותר מהפרט עצמו. הוא טען כי ניסיון לכפות חזון "חיובי" של חירות עלול להוביל לדיכוי ולטוטליטריות, שכן הוא פותח פתח לממשלה להגדיר את "העצמי האמיתי" של האזרחים ולכפות עליהם את רצונה. ברלין האמין שקיימים ערכים רבים ושאינם תמיד עולים בקנה אחד והדבר מחייב סובלנות וחירות לבחור ביניהם. ברלין קישר בין חירות חיובית לגישה טוטליטרית המבקשת לכפות "אמת" אחת על כולם שמי שלא מאמין בה יש "לחנך" אותו בכוח או "לנטרל". ברלין טען כי גישה זו מסוכנת ביותר לחירות הפרט ולדמוקרטיה. הוא ראה בדמוקרטיה הליברלית את המסגרת הטובה ביותר להבטחת חירות הפרט בפני כוח השלטון.^[67][68][69]

ג'יימס מדיסון, לא האמין בדמוקרטיה ישירה המורכבת ממספר קטן של אזרחים השולטים באופן ישיר, וסבר כי יש בה סכנת פלגנות. בתקופתו המושג "דמוקרטיה" התייחס בעיקר לדמוקרטיה כמו זו שהייתה נהוגה במדינות הערים היווניות כמו אתונה ולא לדמוקרטיה בת זמננו. מדיסון העדיף רפובליקה ייצוגית רחבת היקף עם הפרדת רשויות, איזונים ובלמים שישמרו על ידי חוקה. הוא סבר כי יש ליצור מנגנונים שיאפשרו לכל רשות לבלום את הרשויות האחרות כדי להבטיח שאף רשות לא תהפוך חזקה מדי ולא תפגע בזכויות ובחירויות של העם. הוא האמין שכך תתאפשר שמירה על יציבות, הגנה על זכויות מיעוטים וקידום טובת הכלל. הוא סבר כי רפובליקה ייצוגית מתאימה יותר למדינה גדולה כמו ארצות הברית, מכיוון שהיא יכולה לכלול מגוון רחב יותר של אינטרסים ופלגים, מה שמקשה על רוב עריץ להיווצר. רפובליקה זו תהיה מערכת ייצוג המעבירה את הדעות הציבוריות דרך גוף נבחר של אזרחים. הוא האמין שנציגים אלה עשויים להיות חכמים ופטריוטים יותר מהעם עצמו, ובכך לשקול טוב יותר את טובת הציבור. מדיסון הכיר בכך שהמתח המפלגתי הוא חלק אינהרנטי מהתהליך הדמוקרטי וראה במפלגתיות כוח טבעי ובלתי נמנע. תפקיד החוקה לתפיסתו, אינו לדכא את המפלגתיות, אלא ליצור מסגרת שתאפשר לנהל את השפעותיה ולתעל אותה באופן שיקדם ממשל מוגבל אך יעיל ויצירתי.^{[70][71][72][73]}

במאה ה-19 הזהיר אלכסיס דה טוקוויל מפני הסכנה הפוטנציאלית של "עריצות הרוב" בדמוקרטיה, בה הרוב עלול לנצל את כוחו ולדכא מיעוטים. טוקוויל גם התריע מפני הסכנה של אינדיבידואליזם בחברה הדמוקרטית, בו האזרחים עלולים להסתגר בחיים הפרטיים ולהתרחק מהחיים הציבוריים דבר שעלול להוביל למצב בו הממשלה מרכזת כוח רב יותר ומפקחת על חיי האזרחים בצורה מקיפה אך לא אלימה. טוקוויל ציין כי אפילו חופש הביטוי, המובטח בכתב הזכויות, עלול להיות מושפע מדעת הרוב, מה שמוביל לקונפורמיות מחשבתית.^{[74][75][76][77][75]}

כך כתב על דעת הרוב המפעילה לחץ עצום על הפרט, עד שהוא מאמץ את הדעות הרווחות בציבור ללא בדיקה עצמאית:

בעמים הדמוקרטיים יש לו לציבור עוצמה מיוחדת במינה, שאומות שבהן האריסטוקרטיה שלטת אף לא יכלו לציירה לעצמן. אין הציבור משדל אחרים לקבל את אמונותיו אלא הוא כופה אותן הר כגיגית במין לחץ כביר של הכלל על בינתו של כל פרט ופרט. בארצות הברית, הרוב מציע ליחידים שפע של דעות מן המוכן וכך הוא פוטר אותם מן הצורך לגבש להם דעות משלהם. יש שם מספר רב של תיאוריות, על פילוסופיה, על מוסר, או על פוליטיקה, שכל איש ואיש מאמץ לעצמו בלי חקירה ודרישה, על סמך דעתו של הציבור.

— אלכסיס דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, מצרפתית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשס"ח, עמ' 448

בספרו המדינה ביקר אפלטון את הדמוקרטיה בכללותה. דוגמה לכך, היא ביקורתו על "האדם הדמוקרטי":

הוא חי כל ימיו, ונאות לתאווה שמזדמנת לו: עתים – משתכר להמית חלילים, ושוב – שותה מים ומדאיב נפשו, עתים – מתאמן בגימנסטיקה, ופעמים – בטל מכל פועל ואין בלבו דאגה של כלום, ועתים – כאילו עוסק בפילוסופיה. לעתים קרובות הוא יושב במועצות המדינה, ושם הוא קופץ על רגליו ומדבר ועושה ככל שיעלה על דעתו, ופעמים, שעה שיתקנא באנשי מלחמה כל שהם, יפנה לעיסוק זה, ושעה שבסוחרים – לעסקיהם של הללו. שום סדר ושום הכרח אינם שולטים בחייו, ולאורח חיים זה הוא קורא נעים וחופשי ומבורך, ונזקק לו מכול וכול.

— אפלטון, "פוליטיאה"^[78]

נאום גטיסברג, שנשא אברהם לינקולן ב-19 בנובמבר 1863, במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, מהווה נקודת ציון בהגדרת עקרונות הדמוקרטיה. אחד המשפטים המפורסמים ביותר מהנאום הוא "ממשלת העם, על ידי העם, ולמען העם". משפט זה, שהפך להגדרה קלאסית של דמוקרטיה, מבטא את הרעיון שהשלטון נובע מהעם ("ממשלת העם"), מופעל על ידי העם ("על ידי העם"), ומטרתו לשרת את טובת העם ("ולמען העם").^[79][80]לינקולן קישר את מושג הדמוקרטיה עם דחיית העבדות. הוא האמין בשוויון כעיקרון יסוד שלה. הסכמה הייתה עבורו מרכיב מרכזי בדמוקרטיה, בניגוד להיעדר הסכמה המובנה בעבדות. לינקולן ראה בדמוקרטיה ניסוי דינמי ומתמשך הדורש ערנות מתמדת, מעורבות אזרחית ואמונה ביכולת העם לשלוט בעצמו. הוא הזהיר מפני איומים פנימיים על מוסדות דמוקרטיים, וסבר כי הצלחת הדמוקרטיה אינה מובטחת ותלויה בהשתתפות הפעילה ובמחויבות של אזרחיה.^[81][82][83]

וינסטון צ'רצ'יל ידוע בציטוטו המפורסם: "צורות ממשל רבות נוסו, ועוד ינוסו בעולם חוטא ואומלל זה. איש אינו מתיימר שהדמוקרטיה מושלמת או יודעת כל. אכן נאמר שהדמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, למעט כל אותן צורות אחרות שניסו מדי פעם". ציטוט זה, שנאמר ב-11 בנובמבר 1947, בתקופה בה הדמוקרטיה אותגרה על ידי אלטרנטיבות בהן הקומוניזם והפשיזם, משקף גישה פרגמטית לדמוקרטיה, המכירה בחוסר השלמות שלה אך רואה בה את האפשרות הטובה ביותר מבין האפשרויות הקיימות.^[84][85][86]

בימי המלחמה הקרה, בהן הדמוקרטיה הליברלית התמודדה על מעמדה מול הקומוניזם, פיארו רבים מנשיאי ארצות הברית את ערכי הדמוקרטיה, למשל, עם נאומו, אני ברלינאי, של ג'ון קנדי, בו התבטא "לחירות יש מגרעות רבות והדמוקרטיה שלנו אינה מושלמת, אבל מעולם לא נדרשנו לבנות חומה על מנת למנוע מאזרחינו לברוח".^[87] בהמשך התבטא רונלד רייגן, "דמוקרטיה היא דבר שראוי למות למענו, מכיוון שזו שיטת הממשל המכובדת באופן העמוק ביותר, מבין אלו שעיצב האדם",^[88] וכן נהג להקריא בדיחות שהדגישו את עליונתה של הדמוקרטיה הליברלית על פני הקומוניזם.^[89]

חזונו של מנחם בגין על הדמוקרטיה התרחב מעבר לשלטון הרוב וכלל דגש חזק על הגנה על זכויות האדם של הפרט. הוא האמין שחברה צודקת חייבת להבטיח חירויות יסוד ושוויון לכל אזרחיה. בגין הזהיר מפני "עריצות הרוב" והדגיש את חשיבות שלטון החוק כאבן יסוד של הדמוקרטיה. הוא הדגיש את חשיבותה של רשות שופטת עצמאית כבלם על כוחן של הרשויות המבצעת והמחוקקת, תוך שמירה על זכויות הפרט ומניעת עריצות.^[90][91]

תפיסתו את הדמוקרטיה באה לידי ביטוי במאמרו "לקח מארץ רחוקה":^[92]

פרלמנט, בו תומכי הממשלה ומתנגדיה מנהלים, לעיני הציבור, מאבק בלתי פוסק על עקרונות ואמצעים וכבוש דעת הקהל למענם; עתונות שאין בה תכתיב הרשות ולא מוראה הטמיר ולא חותמת הצנזורה; עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על הכוחות המזויינים לסוגיהם; מערכת שיפוט שאין בה אף צל של שמץ של תלות ברשויות השלטוניות הגלויות או הסמויות ואשר את דינה מקבלים לא רק הנשלטים אלא גם השליטים

— מהמאמר "לקח מארץ רחוקה" בעיתון חרות

לדעת הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, הגדרת הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב" מחמיצה את המהות של השיטה:

אין סילוף גדול יותר של מושג הדמוקרטיה מאשר ההנחה שהרוב מוסמך להחליט על ערכים. מה ההבדל בין דיקטאטור המחליט מה טוב ומה רע לבין המון בני אדם, שמחליטים על הדבר הזה? אנחנו אומרים שהדיקטאטור הוא רשע או מטופש, אבל כל אדם יכול להיות רשע ומטופש. זאת אומרת, גם הרוב של בני האדם יכול להיות רוב של מטופשים ומרושעים. ולכן, המהות הפנימית של הדמוקרטיה אינה בשלטון רוב, אלא במשטר שבו הסמכויות של השלטון מוגבלות, ללא תלות בכך אם זה שלטון של יחיד או שלטון של הרוב.

— מתוך kav.org.il^[93]

ראו גם

• תאוריית הפרסה
• היסטוריה של הדמוקרטיה
• המדינה (דיאלוג אפלטוני)
• דמוקרטיה ליברלית
• דמוקרטיה מתגוננת
• דמוקרטיה נשיאותית
• ממשלה עולמית
• תרבות פוליטית
• דמוקרטיה פרלמנטרית
• מדד הדמוקרטיה
• דו"ח חירות בעולם
• דמוקרטיה אליטרית
• עריצות הרוב
• קלפטוקרטיה
• דמוקרטיה אסלאמית
• סוציאליזם
• משחק שיתופי
• גירעון דמוקרטי
• דמוקרטיזציה
• יום הדמוקרטיה הבין-לאומי
• ממשל

לקריאה נוספת

• אלכסיס דה טוקוויל, הדמוקרטיה באמריקה, 1840. (הספר בקטלוג ULI)
• יונתן שפירא, הדמוקרטיה בישראל, הוצאת מסדה, 1977. (הספר בקטלוג ULI)
• אפרים דוד, הדמוקרטיה הקלאסית, 2004. ניתוח של הדמוקרטיה ביוון הקלאסית עם השוואות לדמוקרטיה בת ימינו.
• הנס קלזן, על מהותה וערכה של הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• רוברט דאל, על הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. (הספר בקטלוג ULI)
• נורברטו בוביו, עתיד הדמוקרטיה, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. (הספר בקטלוג ULI)
• אמנון שפירא דמוקרטיה ראשונית במקרא יסודות קדומים של ערכים דמוקרטיים, ספריית הילל בן חיים הוצאת הקיבוץ המאוחד תשס"ט. (הספר בקטלוג ULI)
• אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, עמ' 42–78. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: דמוקרטיה
ציטוטים בוויקיציטוט: דמוקרטיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דמוקרטיה

• א.סימון, הדמוקרטיה מהי, הגה, 9 באפריל 1941, המשך
• ניסן נוה, הדמוקרטיה המודרנית: יסודות רעיוניים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• דמוקרטיה קלאסית ודמוקרטיה מודרנית - הרצאה מצולמת מאת פרופסור אפרים דוד מאוניברסיטת חיפה
• יפתח אלעזר, "האמת היא שהדמוקרטיה מפחידה", באתר העוקץ, 2 ביולי 2012
• האקונומיסט, מי יציל את הדמוקרטיה, באתר TheMarker‏, 4 במרץ 2014
• האקונומיסט, בדמוקרטיה, הרוב לא אמור להכריח את המיעוט לעשות כרצונו, באתר TheMarker‏, 11 במרץ 2014
• בין השורות: דמוקרטיה, תוכנית אירוח העוסקת במושגי יסוד בדמוקרטיה, הטלוויזיה החינוכית הישראלית
• מבוא לדמוקרטיה, סדרת הרצאות באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל | עמיחי כהן, יסודות הדמוקרטיה | עמיחי כהן, דמוקרטיה ובית המשפט | תמר הרמן, האזרחים בדמוקרטיה |עידית שפרן-גיטלמן, דמוקרטיה מאותגרת ביטחונית | יובל שני, דמוקרטיה בשעת משבר | מרדכי קרמניצר, דמוקרטיה ופופוליזם | ידידה שטרן, דמוקרטיה ורב-תרבותיות | גידי רהט, תהפוכות הדמוקרטיה - מפוליטיקה מפלגתית לפוליטיקה אישית | תהילה שוורץ-אלטשולר, דמוקרטיה בעידן המידע והטכנולוגיה | תמי הופמן, חינוך לערכים דמוקרטיים | מנחה ליעד מודריק, עורכת ראשית מאיה גייר, בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, ינואר 2021
• בנימין שוורץ, ‏"לדבר נכון על דמוקרטיה", השילוח, 7, נובמבר 2017
• מהי דמוקרטיה - פודקאסט, פרק בפודקאסט קולות של רוח (גל"צ) בהגשת ליאור טל שדה על מרכיבי הדמוקרטיה בכלל ואתגרי הדמוקרטיה הישראלית בפרט, אוגוסט 19
• מדד הדמוקרטיה הישראלית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה. ניתוח סקר שנעשה מזה שנים רבות, המודד את האופן בו ישראלים מתייחסים לדמוקרטיה, ומשווה בין מדינת ישראל לבין דמוקרטיות אחרות בעולם.
• עריצות - סרט חינוכי (לצפייה או להורדה) משנת 1946, העוסק בהבדלים בין דמוקרטיה לעריצות, על פי מדדים שונים, וביסודות הדמוקרטיה האמריקאית (באנגלית)
• דמוקרטיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מחברים דמוקרטיה לחיים, הפודקאסט של המכון הדמוקרטי
• דמוקרטיה, דף שער בספרייה הלאומית