פרדוקס הסובלנות

פרדוקס הסובלנות הוא גישה, לפיה אם חברה היא סובלנית ללא גבולות, יכולתה להיות סובלנית תיהרס בסופו של דבר על ידי חוסר סובלנות. קרל פופר תיאר זאת כרעיון פרדוקסלי: כדי לשמור על חברה סובלנית, החברה חייבת להיות חסרת סובלנות לחוסר סובלנות.

דיון

כרך א ' 1 של החברה הפתוחה ואויביה מאת קרל פופר, פורסם בשנת 1945

המונח "פרדוקס הסובלנות" מופיע כהערה לפרק 7 בספרו של פופר, "החברה הפתוחה ואויביה". בהערה מזכיר פופר מספר פרדוקסים פוליטיים: פרדוקס החירות (חירות בלי מיצרים תוביל לאובדנה), ופרדוקס הדמוקרטיה (בעיית עריצות הרוב) – שאותם הוא מייחס לאפלטון – וכן את פרדוקס הסובלנות. עם זאת, לעיתים קרובות מייחסים לפופר בשגגה פרשנויות אלטרנטיביות באופן הגנה מפני דיכוי חוץ-משפטי (כולל דיכוי אלים) של חוסר סובלנות כגון דברי שטנה, מחוץ למוסדות דמוקרטיים, רעיון שפופר עצמו לא דגל בו מעולם.^{[דרוש מקור]} הפרק הנדון מגדיר במפורש את ההקשר לזה של המוסדות הפוליטיים והתהליך הדמוקרטי, ודוחה את התפיסה של "רצון העם" בעל משמעות תקפה מחוץ לאותם מוסדות. לכן, בהקשר, ההסכמה של פופר לדיכוי כאשר כל השאר נכשל חלה רק על המדינה בדמוקרטיה ליברלית עם שלטון חוק חוקי שחייב להיות צודק ביסודותיה, אך בהכרח יהיה לא מושלם.^[1]

תומאס ג'פרסון כבר התייחס לרעיון של חברה סובלנית בנאום הפתיחה הראשון שלו, הנוגע לאלו שעלולים לערער את יציבות ארצות הברית ואת אחדותה באומרו, "תנו להם לעמוד ללא הפרעה כמצבות-זיכרון לביטחון שבו ניתן לסבול דעות שגויות והיכן שההיגיון נותר חופשי להילחם בהן."^[2]

סובלנות וחופש דיבור

פרדוקס הסובלנות חשוב בדיון על אילו גבולות יש להציב לחופש הביטוי. רפאל כהן-אלמגור, בפרק "פרדוקס הסובלנות של פופר ושינויו" בספרו "גבולות החירות והסובלנות: המאבק נגד כהניזם בישראל" (1994), טען כי לאפשר חופש ביטוי למי שישתמש בו כדי לבטל את העיקרון שעליו נשען חופש הביטוי הוא פרדוקסלי.^[3] מישל רוזנפלד כתב בכתב העת Harvard Law Review בשנת 1987 כי "נראה שזה סותר להרחיב את חופש הביטוי לקיצונים;... שבאם יצליחו, ידכאו באכזריות את חופש הדיבור של אלו אשר הם לא מסכימים איתם." רוזנפלד מציין כי לדמוקרטיות מערב-אירופאיות ולארצות הברית יש גישות הפוכות לשאלת הסובלנות של דברי שטנה – מרבית מדינות מערב אירופה מציבות עונשים משפטיים על הפצה של חומרים פוליטיים מאוד לא-סובלניים או קיצוניים (למשל הכחשת השואה) כהפרעה חברתית מובנת או בהסתה לאלימות, ואילו ארצות הברית קבעה כי חומרים מסוג זה מוגנים כשלעצמם על ידי עקרון חופש הביטוי ולכן חסינים מפני הגבלה, למעט כאשר קריאות לאלימות או פעילויות בלתי חוקיות אחרות נעשות באופן מפורש וישיר.^[4]

ראו גם

• עריצות הרוב
• דמוקרטיה מתגוננת

קישורים חיצוניים

• "The Concept of Toleration and its Paradoxes". Stanford Encyclopedia of Philosophy. Stanford University. 2017.
• Pasamonik, Barbara (בספטמבר–באוקטובר 2004). "The Paradoxes of Tolerance". Social Studies. 95 (5): 206. doi:10.3200/TSSS.95.5.206-210. {{cite journal}}: (עזרה)
• Oberdiek, Hans (2001). Puzzles and Paradoxes of Tolerance. ISBN 9780847687862.
• Totten, Michael (9 ביולי 2006). "Tolerating the Intolerant". MichaelTotten.com. self-published. {{cite web}}: (עזרה)

הערות שוליים

1. Popper, K., Havel, V., and Gombrich, E. (2002) The Open Society and Its Enemies. Edition 7. Volume 1: The Spell of Plato; Chapter VII, Section II, p136, P2-3. London and New York: Routledge, Taylor & Francis Group. ISBN 0-415-28236-5 Hbk
2. "Thomas Jefferson, First Inaugural Address, Chapter 4, Document 33". The Founders' Constitution. University of Chicago Press. 2001 [1801]. Reprint from: Richardson, James D., ed. (1896–1899). A Compilation of the Messages and Papers of the Presidents, 1789–1897. Washington, DC: United States Government Printing Office.
3. Cohen-Almagor, Raphael (1994). "Popper's Paradox of Tolerance and Its Modification". The Boundaries of Liberty and Tolerance: The Struggle Against Kahanism in Israel. University Press of Florida. p. 25. ISBN 9780813012582.
4. Rosenfeld, Michel (באפריל 1987). "Review: Extremist Speech and the Paradox of Tolerance". Harvard Law Review. 100 (6): 1457–1481. doi:10.2307/1341168. JSTOR 1341168. {{cite journal}}: (עזרה)