Loading AI tools
ערבים אזרחי או תושבי ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערביי ישראל (בערבית: عرب إسرائيل; במרחב הערבי: عرب 48, "ערביי 48'"; عرب الداخل, "ערביי הפְּנים"[2], או فلسطينيون إسرائيليون, "פלסטינים ישראלים"[3][4][5]) הם ערבים אזרחי או תושבי מדינת ישראל, המגזר השני בגודלו בישראל. על-פי נתוני הלמ"ס לסוף שנת 2020 – מונים הערבים כ־1,957,000 תושבים – המהווים 21.1% מכלל האוכלוסייה בישראל[1]. ברובם המכריע הם מוסלמים מהזרם הסוני, ומיעוטם הם נוצרים ודרוזים.
.jpg) | |
| ערבים תושבי ישראל מצביעים בבחירות המקומיות לעיריית ירושלים, 1969 | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
|
1,957,000 תושבים[1], לרבות 311,000 במזרח ירושלים (2020) 21.1% מכלל אוכלוסיית ישראל[1] (כולל דרוזים) | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| ישראל | |
| שפות | |
| ערבית פלסטינית, ערבית דרוזית, עברית | |
| דת | |
|
83.4% מוסלמים (בעיקר סונים) 8.4% נוצרים 8.2% דרוזים | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| פלסטינים, בדואים, דרוזים, צ'רקסים |
ערביי ישראל כוללים רבים מתושבי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שנשארו בשטח מדינת ישראל בתום מלחמת העצמאות, או שהספיקו לחזור לבתיהם לפני סגירת הגבולות. בתום המלחמה הוענקה לאוכלוסייה זו אזרחות ישראלית, כאשר במסגרת חוק האזרחות, הפכו אותם אנשים לאזרחי מדינת ישראל. לאוכלוסייה זו נוספו מהגרים ערביים, בעיקר כתוצאה מאיחוד משפחות, וכמו כן מעטים נוספים שקיבלו זכות להתיישבות בעקבות מתן שירותים למדינת ישראל. יש שכוללים בקבוצה זו גם את תושבי הקבע שאינם אזרחים, לרבות התושבים הערביים המתגוררים בשטחים שמדינת ישראל החילה עליהם את ריבונותה – במזרח ירושלים וברמת הגולן[6][7][8].
נכון ל-2012, כ-60% מערביי ישראל מגדירים עצמם גם כ"פלסטינים"[9].
המונח "ערביי ישראל" הוא המונח השגור בפי מרבית האוכלוסייה היהודית בישראל, על־מנת לתאר קהילה זו של אזרחים או תושבים של מדינת ישראל. "ערבים ישראלים", "ישראלים ערבים", "האוכלוסייה הערבית בישראל", "תושבים ערבים" או "המגזר הערבי" גם הם מונחים המשמשים לתיאור אוכלוסייה זו על ידי הרשויות בישראל, מרבית האוכלוסייה היהודית ואמצעי התקשורת העבריים בישראל.
בקרב ערביי ישראל עצמם, יש המשתמשים במונח "ערביי 48'" (عرب 48'), כיוון שמעמדם נוצר ב־1948 בעקבות מלחמת העצמאות (מבחינת היהודים) או בעקבות הנכבה (מבחינת הערבים). חלקם מעדיפים את המונח "ערביי הפְּנים" (عرب الداخل), כיוון שנותרו ב"פְנים פלסטין" (כלומר בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל). רבים מהם מזדהים בתור "הפלסטינים של 48'" (فلسطينيو 48') או בתור "פלסטינים ישראלים" (فلسطينيون إسرائيليون)[3][4][5], כדי להדגיש את זיקתה של הקהילה שנשארה בתוך ישראל לאחיהם הפלסטינים, שיושבים ברובם בגדה המערבית וברצועת עזה. הביטויים העבריים הללו מקובלים גם אצל חלק מהיהודים המשתייכים למחנה השמאל הרדיקלי בישראל, והביטויים המקבילים בערבית מקובלים בכל מדינות ערב.
הרוב המכריע של ערביי ישראל מגדירים עצמם מבחינת המוצא האתני בתור ערבים, כשרבים אף מגדירים עצמם מבחינת המוצא האתני כפלסטינים גם כן[3]. אולם, יש עדוֹת דוברות ערבית שאינן רואות עצמן בהכרח כערביות, אך נתפסות בציבור היהודי כערביות. כך, למשל בשנת 2013 הוכרה בישראל העדה הארמית כעדה נפרדת מהערבים. ההגדרה הרשמית של לאומיות כפי שמופיעה במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל נקבעת על־פי קריטריונים של משרד הפנים.
ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאותקהילת הערבים אזרחי ישראל נוצרה, כפי שמרמז כינוים בערבית, במהלך מלחמת העצמאות, בין השנים 1948 ו־1949. ערב הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה ארץ ישראל נתונה לשלטון המנדט הבריטי, כששני שלישים מאוכלוסייתה ערבים ושליש יהודים. החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) הורתה על סיום המנדט הבריטי, והקמת שתי מדינות עצמאיות – מדינה ערבית ומדינה יהודית. ההנהגה היהודית קבלה את תוכנית החלוקה, וההנהגה הערבית בארץ ישראל, בהשפעת חאג' אמין אל־חוסייני, דחתה אותה מכול וכול, דחייה שמצאה את ביטוייה בשטח בהתקפות של ערביי ארץ ישראל נגד היישוב, שהתפתחו למלחמת אזרחים והפכו למלחמה אזורית עם פלישת מדינות ערב לשטח מדינת ישראל, ב־15 במאי, יום לאחר שהכריזה על עצמאותה.
במהלך הקרבות נמלטו, התפנו או גורשו מרבית הערבים מבתיהם ברחבי הארץ. בשלב הראשון רוב הפליטים התרכזו במחנות סביב הערים הגדולות בשטחים בשליטת צבאות ערב, שהפכו לשטחי הגדה המערבית בשליטת ירדן ורצועת עזה בשליטה מצרית, וחלקם הגיעו מיידית או מאוחר יותר למדינות ערב השכנות, מתוך תקווה לזכות בהן בהגנה, ומתוך אמונה בניצחונן העתידי שיאפשר את חזרתם לארץ. הערבים התייחסו לאירועים אלה כאל אסון, וכינו אותו הנכבה (בערבית النكبة – "האסון" או "המכה").
בשנת 1949 הסתיימה המלחמה בחתימה על הסכמי רודוס, ונקבעו קווי שביתת הנשק (הקו הירוק). בתחומי מדינת ישראל נותרו תושבים ערבים ואליהם צורפו במסגרת חילופי השטחים גם תושבי ואדי עארה (נחל עירון) והמשולש. חלק מהפליטים הספיקו לחזור לבתיהם שבתוך תחומי הקו הירוק בטרם נסגרו הגבולות לחלוטין, אולם רובם המכריע של הפליטים נותרו במחנות שאליהם נמלטו, ולא הורשו לחזור. כך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים.
ב־8 בנובמבר 1948 התקיים מפקד אוכלוסין כללי בישראל, באזורים שהיו בשליטת צה"ל ב־14 באוקטובר 1948. ערבים שלא היו בישראל בעת המפקד אך נמצאו בו מאוחר יותר נחשבו לנפקדים נוכחים.
בדצמבר 1948 חיו בשטח שתחת שליטת מדינת ישראל וצה"ל 108,000 ערבים, מהם כ־40,000 בעלי זכות בחירה. מספר זה התחלק לאוכלוסיית הערבים ב־82 הכפרים ברחבי הארץ (76,000), בשלוש הערים רמלה, לוד ומג'דל, (כ־15,000), ובנגב (כ־8,000)[10].
בעקבות העברת שטחים לישראל במסגרת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב־1949 נוספה לשטח המדינה היהודית אוכלוסייה ערבית נוספת, וביחד איתה עמד מספר ערביי ישראל על כ־160,000 איש, כ־15% מכלל האוכלוסייה בארץ[11]. לפי הערכות היו בתקופה זו כ־46,000 נפקדים מתוך אוכלוסיית ערביי ישראל.
בסוף 1949 76.6% מכלל האוכלוסייה הערבית בישראל היו מוסלמים[12].
ערך מורחב – הממשל הצבאי על ערביי ישראלהתושבים הערבים שנמצאו בתחומי המדינה, או שהצליחו לחזור לתחומה, היו זכאים לאזרחות ישראלית, והיו זכאים להצביע בבחירות לכנסת הראשונה שנערכו בינואר 1949 (עוד לפני הסכמי שביתת הנשק). בכנסת הראשונה כיהנו שלושה חברי כנסת ערביים: אמין סלים ג'רג'ורה וסיף א-דין א-זועבי, שניהם נציגי "הרשימה הדמוקרטית של נצרת" (מפלגה שהוקמה על ידי מפא"י), ותאופיק טובי מחיפה, שייצג את "המפלגה הקומוניסטית הישראלית" (מק"י). ייצוג הערבים בכנסות הבאות היה דומה כשנציגיהם היו ממפלגות לוויין של מפא"י והמפלגה הקומוניסטית.
יחסם של שלטונות המדינה לאזרחים הערבים בתקופה זו, מיד לאחר מלחמת העצמאות, היה חשדני, ועל ריכוזי האוכלוסייה הערביים הוטל ממשל צבאי (על־פי תקנות מנדטוריות לשעת חירום משנת 1945) ומגבלות רבות. הממשל הצבאי הוטל על שטחים גאוגרפיים, אבל בפועל הוא חל כמעט אך ורק על הערבים, וזאת הן בשל אי אכיפתו על יהודים והן על ידי צמצומו לשטחים המאוכלסים בערבים בלבד. בערים המעורבות, כמו חיפה, יפו, לוד, רמלה ועכו, הוחל משטר צבאי לתקופה קצרה יחסית (עד 1951 בעכו, עד 1949 בשאר הערים), או שלא הוחל בכלל (חיפה), והערבים שחיו בהן נהנו מחופש רב יותר.
בראשית ימי המדינה פעלו השלטונות לריכוז הערבים שנותרו ביישובים חצי ריקים במספר יישובים, כמו מזרעה ושיח' דנון, תוך פינוי כפרים אחרים לצורך התיישבות יהודית. כמו כן, פונו יישובים ערביים בקרבת הגבול, כמו איקרית ובירעם. בחלק מהמקומות, כמו באל מג'דל, עודדו השלטונות את הגירתם של ערבים אל מחוץ לתחומי המדינה. בתקופה זו התקבלו חוק נכסי נפקדים, חוק רשות הפיתוח וחוק רכישת מקרקעין, ששימשו להפקעת אדמות מערבים, הן אלה שהפכו לפליטים במהלך מלחמת העצמאות, והן ערביי ישראל (שנותרו בשטח ישראל). במהלך תקופה זו התרחש ב־1956, ביום הראשון של מלחמת סיני, טבח כפר קאסם בו נטבחו למעלה מארבעים מתושבי כפר קאסם, ובהם נשים וילדים.
שיפור משמעותי במעמדם של ערביי ישראל הושג כאשר החלה ההסתדרות לקבל ערבים לשורותיה ב־1958. 14,500 ערבים התקבלו ב־1958 לאיגוד המקצועי של ההסתדרות. בשנה זו הגיע מספר התלמידים הערבים בבתי הספר הממשלתיים ל־30,000, בבתי ספר נוצריים 9,000, בבתי ספר תיכוניים 845 ובאוניברסיטאות 55 תלמידים[13]. לקראת סוף שנות החמישים החלו ניסיונות ולחצים לבטל את הממשל הצבאי וחלק ממגבלותיו הוסרו. לבסוף, בשנת 1966 ביטל ראש הממשלה, לוי אשכול את הממשל הצבאי, אך חלק מסמכויותיו הועברו למשטרת ישראל ובוטלו בהדרגה רק במהלך השנים הבאות.
ביטול הממשל הצבאי בתוך תחומי הקו הירוק, ופתיחת הקו הירוק אחרי מלחמת ששת הימים, הביאו למגע מחודש בין ערביי ישראל לבין הפלסטינים האחרים בגדה המערבית וברצועת עזה. התלכדות זו לאחר פירוד של כשני עשורים, איפשרה לפלסטינים שנותרו בתחומי מדינת ישראל אחרי המלחמה ב-1948 להתחבר שוב למקורות שפתם ותרבותם, לספרות, לעיתונות, וליצירה האמנותית הערבית. בנוסף, החלו להיווצר גם שותפויות כלכליות וקשרי מסחר: פועלים מן השטחים דחקו בהדרגה את מקומם של הערבים הישראלים ממקומות עבודה בבנייה ובחקלאות, והללו הפכו לקבלנים או מתווכים בינם לבין המעסיקים היהודים. חלו שינויים מפליגים במבנה המקצועי והתעסוקתי של ערביי ישראל, ורבים מהם נהנו מהשגשוג הכלכלי שהיה מנת חלקה של מדינת ישראל אשר יצאה בתקופה זו מהמיתון החריף לאחר המלחמה.[14] כך החלה התאוששות הדרגתית של הקהילה. ההתאוששות התבטאה בעיקר בפיתוח הקהילה הפנימית אולם היו לה גם השפעות חיצוניות[15].
לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובמקביל לצמיחתו של מעמד בינוני משכיל חדש בקרב ערביי ישראל, התפתחה בקרב ערביי ישראל אווירה ביקורתית יותר כלפי המדינה ומוסדותיה. החל מתקופה זו ניתן לראות תהליך עקבי ומתגבר של התעוררות לאומית של ערביי ישראל, אשר ניזונה בין היתר מהקשר לערביי המדינות השכנות, שחודש לאחר מלחמת ששת הימים.
האירועים הדרמטיים שהתרחשו במהלך העשור השלישי למדינת ישראל השפיעו עמוקות על אוכלוסייתה הערבית. במחקר ההיסטורי נטען כי בעקבות אותם אירועים חל שינוי תודעתי וזהותי בקרב ערביי ישראל: טראומת הנכבה פינתה את מקומה לתחילתם של מאבקים אסרטיביים על מקומם של ערביי ישראל במדינה. זירה אחת הייתה הזירה הפוליטית: במקביל לפעילותה הפרלמנטרית של מפלגת רק"ח, ראשי הרשויות המקומיות הערביות התארגנו והקימו ועד ארצי כדי לקדם את ענייניהם מול מוסדות השלטון והממשלה. ב-1976 הציג הוועד דרישה לביטול הפקעת אדמות ולהכרה במיעוט הערבי כקבוצה לאומית בעלת מעמד מיוחד במדינה. חרף סרובו של ראש הממשלה יצחק רבין להתייחס לדרישות אלו, הוועד הארצי המשיך לקיים קשר עם גורמים ממשלתיים עד לעליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. החל משנה זו, שרי הממשלה ופקידים בכירים במשרדיהם סירבו לפגוש את נציגי הוועד כנציגי האוכלוסייה הערבית כולה, אלא הסכימו לפגוש כל אחד מהם לחוד, כראש רשות מקומית נפרדת.[14]
זירה אחרת למאבקם של ערביי ישראל על מקומם במדינה בשנים 1967–1977 הייתה הפעילות החוץ-פרלמנטרית. בתקופה זו התגברה התארגנותן של קבוצות ושל ארגונים וולונטריים, מקומיים וארציים, למטרות משותפות, או בשל אינטרסים משותפים. כך למשל התגבשו בתחילת שנות ה-70 התאחדות ארצית של אקדמאים ערבים, ועד ארצי של תלמידי תיכון, ועד ארצי של סטודנטים, והוועד להגנה על האדמות. התארגנויות אלו שיקפו את התפיסה העצמית של הערבים בישראל כקהילה לאומית מתגבשת.[14]
ב-30 במרץ 1976, התרחשו אירועי יום האדמה. באירועים אלה חלה התנגשות אלימה בין ערביי ישראל לבין רשויות המדינה, ובפרספקטיבה היסטורית הם קיבלו מעמד של אירוע מכונן. הרקע להתנגשות היה הפקעת קרקעות של אזרחים ערבים באזור הגליל. מצד הערבים הוכרזה שביתה כללית כמחאה, בה הביעו חוסר אמון בכוונות הממשלה. הפגנות המוניות סוערות התקיימו בגליל והסלימו כאשר כוחות הביטחון ירו לעבר המפגינים. בסוף אותו יום נמנו 6 הרוגים מקרב האזרחים הערבים. מאז ועד היום מצוין "יום האדמה" באותו תאריך, כמועד זיכרון קולקטיבי של כל חלקי העם הפלסטיני על אובדן אדמתו ועל המאבק להשבתה[16].
בשנת 1977 נפתחה לראשונה בפני המוסלמים בישראל אפשרות לעלייה לרגל למכה לצורך השתתפות בחאג', מהלך שתרם להתעצמות ההתעוררות הדתית המוסלמית בישראל במקביל להתעוררות הדתית המוסלמית שהתפשטה בתקופה זו ברחבי המזרח התיכון.[14]
ב־1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, הכוללת, מלבד ראשי רשויות מקומיות, גם חברי כנסת ערבים ומנהיגים בולטים מתחומי חיים אחרים. ועדה זו נחשבת עד היום למוסד העליון המייצג את קהילת ערביי ישראל.[14]
בבחירות 1984 הצביעו רוב הערבים בפעם הראשונה למפלגות לא ציוניות; רוב זה שהיה זעיר בהתחלה (51%) גדל במהירות בשנים שלאחר מכן. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 הביעו רוב ערביי ישראל את תמיכתם בהקמת מדינה פלסטינית בשטחים ואף קיימו הפגנות תמיכה בה (ברובן המוחלט לא אלימות), בסקרי דעת קהל הביעו רובם את רצונם לשמור על מעמדם כאזרחי ישראל[17] לאחר הקמת המדינה הפלסטינית.
כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, החל משנת 1993, תמכה בהם ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל. אף שלא היו שותפות בקואליציה, נהנו המפלגות הערביות בכנסת ה־13 מהסכם מיוחד לשיתוף פעולה עם ממשלתו של יצחק רבין. בתקופתו ניסו להוביל מהלך של העדפה מתקנת כלפי האוכלוסייה הערבית. כך למשל מונה ב־1995 עלי יחיא לשגריר ישראל בפינלנד והיה לערבי הראשון בשירות החוץ הישראלי. עם זאת, חרף שיפור מסוים במעמדם, עדיין הורגש קיפוח של ערביי ישראל בעיקר בתחום הקצאת כספי ציבור לתחזוקת היישובים הערביים, למערכת החינוך הממלכתית הערבית, ולפרויקטים במגזר הערבי. בעיית הכפרים הבלתי מוכרים הוסיפה להעיק על הציבור הערבי, על אף ההכרה שזכו לה כמה מכפרים אלה. התגברות המתח והאלימות בין ישראל לפלסטינים לקראת סוף שנות ה־90, נתנה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל וביחסם עם הציבור היהודי; אירועים אלימים שבעבר היו נדירים ביותר, הלכו ותכפו.
המתיחות בין רבים מערביי ישראל לבין רשויות המדינה הגיעה לשיא באירועי אוקטובר 2000 כאשר 12 ערבים אזרחי ישראל ואדם נוסף מעזה נהרגו בזמן המהומות בתחילת האינתיפאדה השנייה – חלקם בלא שהשתתפו בהן. אירועים אלימים אלה הביאו לנזקים קשים הן לכלכלתם של ערביי ישראל והן ליחסים בינם לבין היהודים. מבחינה פוליטית זכתה הנהגת ערביי ישראל להישג חסר תקדים מבחינתה – הקמת ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אור) שחקרה את האירועים ואת מצב המגזר הערבי בכלל. הנתק בין המגזר היהודי למגזר הערבי בישראל לאחר אירועי אוקטובר 2000 הגיע לממדים חסרי תקדים, אולם הקשרים הכלכליים והאזרחיים התחדשו לאחר מספר שנים, אם כי לא באופן מלא.
לאורך השנים מתקפות הטרור הפלסטיניות ופעולות מלחמתיות אחרות שכוונו נגד האוכלוסייה הישראלית גבו קורבנות בנפש גם בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל. במהלך מלחמת לבנון השנייה, ביולי 2006, נהרגו 19 אזרחים ערבים מירי הרקטות של חזבאללה.
בתחילת 2016 אישרה הממשלה תוכנית חומש שנתית לסיוע למגזר הערבי, המתייחסת לכל תחומי החיים של ערבים בישראל – בין היתר תשתיות, חינוך, תחבורה, תעסוקה, דיור וביטחון פנים. התוכנית המקורית הייתה בהיקף של 15 מיליארד שקלים אך בהמשך השנה צומצמה בשליש[18].
בחודש הרמדאן בשנת 2021 השתתפו אלפים מערביי ישראל בכל רחבי המדינה באירועים אלימים הכוללים ניסיונות לינץ' ביהודים, שריפת בתי כנסת, שריפת רכוש יהודי ומוסדות דת יהודיים.
ערביי ישראל יוצרים קהילה מגוונת מבחינה תרבותית ואתנית. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2006, ערביי ישראל מהווים כ־1,413,500 בני אדם – נתון שכולל גם את ערביי מזרח ירושלים, והתושבים הדרוזים ברמת הגולן שהם בעלי מעמד של "תושב קבע" ואינם מחזיקים באזרחות ישראלית. ערביי ישראל מהווים קרוב ל־20% מכלל האוכלוסייה בישראל[19]. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2006, 83% מערביי ישראל הם מוסלמים, 12% נוצרים ו־5% דרוזים[20].
השפה הלאומית ושפת האם של ערביי ישראל, לרבות האוכלוסייה הדרוזית, היא ערבית והניב הנפוץ ביותר הוא ערבית פלסטינית.
לרבים מאזרחיה הערבים של ישראל יש קשרי משפחה עם פלסטינים מאזור הגדה המערבית, רצועת עזה, ירדן, סוריה ולבנון. ישנם ערבים בדואים בעלי קשרי משפחה עם בדואים מכל המדינות הנזכרות לעיל וגם מסיני וערב הסעודית.
ערך מורחב – אסלאם בישראל
הערבים-המוסלמים בישראל מהווים כ־86% מתוך האוכלוסייה הערבית–ישראלית.
בסוף שנת 2020 נאמדה האוכלוסייה המוסלמית בישראל בכ-1,669,000 נפש, שהם 18.0% מכלל אוכלוסיית ישראל[21]. מתוכם התגייסו לצבא באותה שנה 606[22].
רובם הגדול של הערבים המוסלמים בישראל הם מוסלמים-סונים, וניתן לחלקם בחלוקה מעמדית היסטורית לפלאחים (כפריים), מדנים (עירוניים) ובדואים (נוודים). הפלאחים בישראל והמדנים בישראל מהווים בערך 70% מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל, ואילו הבדואים בישראל מהווים כ־16%.
על פי מחקר משנת 2017 רוב המוסלמים בישראל מגדירים עצמם כערבים (99%)[23].
ערך מורחב – בדואים בישראלהבדואים מהווים כ-3.5% מכלל אוכלוסיית ישראל[24], והם נספרים כחלק מהאוכלוסייה הערבית-מוסלמית שבתוך ישראל (שנכון לשנת 2020, 18.0% מכלל האוכלוסייה בישראל[25] היא מוסלמית).
הבדואים בישראל מהווים כ־16% מתוך ערביי-ישראל, והם מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: הבדואים בצפון הארץ, המתגוררים בכפרים ובעיירות רובם ככולם, והבדואים בנגב, בהם יש נוודים למחצה ותושבי עיירות וכפרים בלתי מוכרים. בנוסף לשתי קבוצות אלה, מתגוררים בדואים במקומות נוספים ברחבי הארץ, ובין היתר ניתן למצוא ריכוזים של בדואים בחלק מהערים המעורבות (לוד, רמלה, באר-שבע וחיפה). לפי נתוני רשות ההגירה והאוכלוסין, נכון לינואר 2021 חיו 278,616 בדואים באזור הנגב[26], ונכון ל-2007, 85,100 בדואים באזור הגליל ו־32,250 בדואים באזור המרכז[27].
המונח "בדואים" משמש בדרך כלל כהתייחסות לקבוצות ערבים נוודים או נוודים למחצה שנמצאים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך מדבר לוב, חצי האי סיני והנגב ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב. במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19 החלו הבדואים בארץ ישראל לעבור לעיבודים חקלאיים, עם דגש על ייצור חקלאי והפרטת אדמות השבט.
בשנת 1948, לפני הקמת מדינת ישראל, חיו בנגב בערך 65,000–90,000 בדואים. במלחמת העצמאות רובם נדדו או ברחו, בעיקר לרצועת עזה, ובנגב נותרה אוכלוסייה של כ־11,000 נפש. הבדואים שנותרו באזור הנגב לאחר מלחמת העצמאות אולצו לעבור במהלך שנות החמישים והשישים לאזור הסייג – המשולש שבין דימונה, ערד ובאר שבע. לאחר סיום הממשל הצבאי, החלה המדינה בבנייה של עיירות קבע באזור הסייג ובעידוד התושבים לעבור אליהן.
בערך מחצית מאוכלוסיית הבדואים בישראל מתגוררת באזור זה, כאשר העיר רהט היא היישוב הבדואי הגדול ביותר בישראל. ממשלת ישראל מעודדת את הבדואים בנגב להתיישב בעיירות הפיתוח הללו, אולם כמחציתם ממשיכה לחיות ב־59 כפרים בלתי מוכרים. תושביהם של הכפרים הבלתי מוכרים אינם זכאים לאספקת שירותים בסיסיים כגון חיבור לרשתות המים, החשמל והטלפון וכמו כן, הכפרים הבלתי מוכרים אינם כלולים בתכנון שירותי בריאות וחינוך, ולא בתכנון רשת הכבישים והתחבורה הציבורית. הרשויות בישראל אוסרות על תושבי הכפרים הבלתי מוכרים להקים מבני קבע, אם כי רבים עושים כן בעודם מסתכנים בקנסות ובהריסת הבתים עצמם.
ערך מורחב – הדרוזים בישראל.jpg)
נכון לשנת 2019, מהווים הדרוזים כ-1.5% מכלל אוכלוסיית ישראל[28], וכ-8% מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל.
הדרוזים הם עדה שמקיימת דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי במאה ה־11. כמעט כל בני העדה הדרוזית מתגוררים בישראל, בלבנון ובסוריה. ריכוזי האוכלוסייה הדרוזיים בישראל נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2008 מנו הדרוזים 122 אלף בני אדם המהווים כ־1.7 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו־8.3 אחוזים מהערבים בישראל. היישובים הדרוזים הגדולים ביותר הם דליית אל־כרמל, עספיא ובית ג'ן. רמת הפריון בעדה ממשיכה לרדת, ובשנת 2007 הגיעה ל־2.5 ילדים בממוצע לאשה. לפי מחקר משנת 2017 רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים (71%)[23], והשאר מגדירים עצמם כ"דרוזים" או "דרוזים–ערבים".
ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ־20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא. מרבית תושבי כפרים אלו אינם אזרחים ישראלים אלא בעלי תעודת תושב בלבד.
אחד מעקרונותיה הבסיסיים של האמונה הדרוזית, הוא נאמנות לשלטון אשר תחתיו הם חוסים. משום כך, על אף שאוכלוסיית הדרוזים בישראל היא דוברת ערבית בדומה לאוכלוסיית הדרוזים בסוריה ובלבנון, חלקם הגדול רואים את עצמם כישראלים ולהבדיל מהערבים הנוצרים והערבים המוסלמים בישראל הם לא מגדירים את עצמם כפלסטינים. לוחמים דרוזים פעלו בשרות המחתרות היהודיות עוד בתקופת המרד הערבי הגדול (1936–1939). עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסו לוחמים דרוזים מהכפרים הדרוזיים באזור הכרמל לצה"ל. בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית הנפרדת מהקהילה המוסלמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הצעירים הדרוזים משרתים בצה"ל שירות חובה ואף היו שותפים במלחמות ישראל.
בישראל הדרוזים נחשבים לבני דת עצמאית, אולם בחלק מהמדינות הערביות, כמו בלבנון, סוריה, ירדן, ואיחוד האמירויות הערביות, הם נחשבים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית[29].[30]
רוב הדרוזים המתגוררים בישראל מזדהים כישראלים ולגברים אחוז גיוס גבוה לצה"ל, לעומת הנשים הדרוזיות שכמעט ולא מתגייסות כלל. עם זאת הדרוזים המתגוררים ברמת הגולן לא מתגייסים לצה"ל ועד מלחמת האזרחים בסוריה, הם העדיפו להזדהות עם משטר אסד הסורי. לפי מחקר משנת 2017 רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים (71%)[31].
הנתונים מהסקרים מראים כי הדרוזים הישראלים מעדיפים לזהות את עצמם תחילה כדרוזים (מבחינה דתית), שנית כערבים (מבחינה תרבותית ואתנית), ושלישית כישראלים (מבחינת אזרחות).[32] מיעוט קטן מהם מזהים עצמם כפלסטינים, ובכך הם שונים מרוב האזרחים הערבים הישראלים, שברובם הם מזהים עצמם כפלסטינים.[32]
ערך מורחב – ערבים-נוצרים, נוצרים בישראל
הערבים-הנוצרים מהווים כ-1.3% מכלל אוכלוסיית ישראל[33], וכ־9% מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל.
מבחינת מגורים, קרוב ל־70% מתוכם שוכנים במחוז הצפון בישראל, בעיקר ביישובים ג'ש (גוש חלב), עיילבון, כפר יאסיף, כפר כנא, אעבלין, שפרעם ונצרת. האוכלוסייה הערבית–נוצרית בישראל מונה מעל ל־117,000 איש. אישים ערבים–נוצרים בלטו לאורך השנים במפלגות הערביות בישראל וכללו מנהיגים כגון הארכיבישוף ג'ורג' חכים, תופיק טובי, אמיל חביבי ועזמי בשארה. לפי מחקר משנת 2017 רוב הנוצרים בישראל מגדירים עצמם כערבים (96%)[23].
מנהיגי דת ערבים–נוצרים בולטים כוללים את הארכיבישופים, מלכיתי בוטרוס מועלם ואליאס שקור, ואת הפטריארך הלטיני של ירושלים מישל סבאח.
השופט הערבי הנוצרי סלים ג'ובראן הוא האזרח הערבי הראשון בישראל אשר מונה למשרת שופט בבית המשפט העליון בישראל.
בשנות המדינה הראשונות צברו הערבים הנוצרים כוח מעבר למשקלם הדמוגרפי. רבים מחברי הכנסת הערבים היו נוצרים, כדוגמת תופיק טובי ממק"י ואמין-סלים ג'רג'ורה מהרשימה הדמוקרטית של נצרת שהייתה מקורבת למפא"י. מצב זה השתנה רק בשנות ה־70 של המאה העשרים. השכלתם של הנוצרים הייתה תמיד גבוהה יותר והפער החברתי–כלכלי בינם לבין המוסלמים היה גדול ואף העמיק.
ערבים נוצרים הם אחת מהקבוצות המשכילות ביותר בישראל[34]. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז הזכאים לתעודת בגרות במגזר הערבי–נוצרי הוא גבוה (70%)[35], ודומה לאחוזים בחינוך הממלכתי[36], אולם שיעור העומדים בסף הנדרש ללימודים באוניברסיטאות (78%) גבוה יותר מבשאר המגזרים[37]. בנוסף, בקרב האוכלוסייה הערבית–נוצרית, מספר לומדי הרפואה גדול פי שלושה מאשר בקרב היהודים[38], אחוז המועמדים הערבים הנוצרים מתוך כלל המועמדים מהמגזר הערבי הוא 17.0% באוניברסיטאות ו־14.4% במכללות, ולימודי משפטים נפוצים יותר בקרב הנוצרים, גם במקצועות המתמטיקה ומדעי המחשב נרשמו שיעורי סטודנטים גבוהים יותר בקרב הנוצרים[39]. ואחוז הנשים הלומדות באקדמיה גבוה מהאחוז באוכלוסייה הכללית[34].
רבים מהתלמידים הערבים–נוצרים לומדים בבתי ספר כנסייתיים. חלק מבתי ספר אלה נחשבים לבתי ספר עם אחוזי הצטיינות גבוהים[40][41].
הקהילה הערבית-נוצרית הגדולה ביותר בישראל היא זו של הקתולים היווניים, שמהווים 40% מהאוכלוסייה הנוצרית בישראל[42][43], הנוצרים האורתודוקסים מהווים 32%, הקתולים 20%, והמרונים 7%. קבוצות שנותרו נוצריות (כפרוטסטנטים) מהווים 1% מהאוכלוסייה הנוצרית[44].
בשנת 2019 הלמ"ס הכלילה כקבוצת אוכלוסייה את הארמנים בישראל כחלק מהאוכלוסייה הערבית-נוצרית[45].
בעקבות פעילותו של שָׁאדי חלוּל, נוצרי ארמי, חלק מהנוצרים בישראל יכולים לרשום לאום "ארמי" (במקום לאום "ערבי") תחת סעיף ה"לאום" במסמכי מרשם האוכלוסין[46].
ערך מורחב – מדנים"מדנים" (בערבית مدنية) הם קבוצה מעמדית של ערבים – ברובם בני דת האסלאם, אך גם ערבים נוצרים, המתגוררים בערי הלבנט והיו היסטורית המעמד המשכיל והעשיר יותר.
ערך מורחב – אחמדים בישראלב־17 במרץ 1928, הועבר "מרכז המשלחת האחמדית לארצות המזרח-התיכון" מדמשק לשכונת כבאביר שבחיפה. המקום היה עד אז כפר קטן בשיפולים המערביים של הר הכרמל, מעל נחל שיח. כפר זה הפך לשכונה קטנה המונה מעל 1,000 איש, מוקפת מכל צדדיה בשכונות יהודיות. לקהילה האחמדית בחיפה מסגד גדול שצריחיו ניכרים במבט מהחוף. המסגד קרוי "אדוננו מחמוד", על שם החליף השני של הכת. הוא בנוי כמבנה מתומן לפי מתכונת כיפת הסלע בירושלים. על הקיר בפתח מתנוססת ההבטחה: "כל מי שישהה כאן, בטוח יהיה". אימאם העדה האחמדית בישראל הוא מוחמד שריף עודה, והוא כפוף לח'ליף מירזא מסרור אחמד, שמושבו בלונדון. מזכ"ל העדה בישראל נבחר בבחירות בין כל חברי העדה, מועד עודה מכהן בתפקיד. לעדה ירחון הקרוי "אלבשארה אלאסלאמיה אלאחמדיה" – "הבשורה המוסלמית האחמדית", אשר מופיע מאז שנת 1932. כבר בגליונו הראשון פנה ליהודים בהצעה להתאסלם.
ערך מורחב – פלאחהמונח "פלאחים" הפך נפוץ באזור המזרח התיכון במהלך התקופה העות'מאנית. במקור שימש המונח כדי להבחין בין אוכלוסיית הנוודים (הבדואים), שמוצאם בערב, לבין אוכלוסיית התושבים הכפריים המקומית שעסקה בחקלאות (הפלאחים). בנוסף לאוכלוסיית החקלאים במצרים המונח שימש גם לתיאור התושבים הכפריים המקומיים שעסקו בחקלאות באזור סוריה ובאזור הלבנט.
ערך מורחב – עלווים#עלווים בישראללמעלה מ-2,600 עלווים חיים בישראל בכפר ע'ג'ר שברמת הגולן, ורובם בעלי אזרחות כפולה לבנונית[47]. בשנים 1972–1973 הכין הממשל הצבאי ברמת הגולן ביחד עם משרד הדתות חוקים להסדרת ענייני המעמד האישי של תושבי הכפר והם הוכפפו לקאדי (שופט באסלאם) בחיפה[48].
ערך מורחב – הסתננות מאפריקה לישראל, סודאן, אריתריאהההסתננות מאפריקה לישראל החלה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 והתרחבה במידה ניכרת משנת 2007 ועד לסוף 2012, כאשר הושלם ברובו פרויקט בניית גדר הגבול ישראל-מצרים[49]. נכון למרץ 2018 נרשמה כניסת 64,842 מסתננים לישראל[50]. על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה בסוף 2019 שהו בישראל 31,547 מסתננים רשומים, לא כולל ילדים שנולדו להם בישראל. 98% מהם אזרחי אפריקה, מתוכם 71% אריתריאים ו-20% סודאנים[51].
על פי נתוני משרד הפנים מ-2018, אוכלוסייתם מתגוררת בעיקר בשכונות דרום תל אביב (37%, שהם 13,655 איש), אך גם בפתח תקווה (7%), אילת, נתניה וערים נוספות.[52]
ערך מורחב – מזרח ירושלים#ערביי מזרח ירושליםלאחר מלחמת ששת הימים והחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, הוענק מעמד של תושבי קבע בישראל לכ־70,000 ערבים במזרח העיר שהיו בה בעת מפקד אוכלוסין שהתקיים ביוני 1967. מאז, ערביי מזרח ירושלים נושאים תעודות זהות כחולות, ובהיותם תושבי ישראל הם זכאים להשתתף בבחירות העירוניות, לקבל הטבות סוציאליות וליהנות מיתרונות כלכליים. מצד שני, הם אינם נושאים דרכון ישראלי, וכדי לצאת מישראל ולהיכנס אליה הם זקוקים ל'תעודת מעבר' או ל'כרטיס יוצא', שמנפיק משרד הפנים לתקופה מוגבלת[53].
בשנת 2017 עמד מספרם של ערביי מזרח ירושלים על כ־320 אלף איש, ועוד כ־50 אלף ערבים שאינם תושבי ישראל שהו במזרח ירושלים באופן בלתי-חוקי או בעיצומו של הליך איחוד משפחות. לפי הביטוח הלאומי, שיעור הילדים העניים במזרח ירושלים עמד בשנת 2017 על 83.4% (בהשוואה ל־56.7% בקרב ערביי ישראל שאינם מתגוררים במזרח ירושלים), ושיעור התעסוקה של הנשים עמד על כ־14% בלבד (לעומת 32% בקרב הנשים הערביות בגליל)[54].
 |
ראו גם – דמוגרפיה של ישראל |
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לתחילת שנת 2022, ערביי ישראל מהווים כ־1,982,000 בני אדם, או כ־21% מכלל אוכלוסיית ישראל[55]. בנתונים אלו כוללים בדרך כלל גם את ערביי מזרח ירושלים והתושבים הדרוזים ברמת הגולן שהם בעלי מעמד של "תושב קבע" ואינם מחזיקים באזרחות ישראלית (ראו להלן)[דרוש מקור].
ריכוזי האוכלוסייה העיקריים של ערביי ישראל הם בהרי הגליל, באזור המשולש, בשכונות המזרחיות של ירושלים (36.9% מכלל אוכלוסיית העיר) ובכפרים הבדואים בצפון הנגב. נכון ל-2021, העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל היא נצרת בה חיים 78,882 תושבים, השנייה היא רהט בה חיים 76,556, השלישית היא אום אל־פחם בה חיים 57,943 תושבים והרביעית היא טייבה בה חיים 45,568 תושבים.
ריכוזי האוכלוסייה העיקריים של הבדואים בישראל הם בדרום, והיישובים הבדואיים הגדולים ביותר הם רהט ותל שבע.
בעבר, התאפיינו ערביי ישראל במספר רב יחסית של ילדים, אך מאז ראשית שנות האלפיים נמצא הפריון של הנשים הערביות בירידה מתמדת ועומד לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2020 על ממוצע של 2.82 ילדים לאשה. אוכלוסיית הערבים בישראל צעירה ו־40% מהם מתחת לגיל 18. בזכות שירותי בריאות מודרניים, שיעור התמותה אצל הערבים ירד מאוד ותוחלת החיים עלתה.
התשתיות במרבית היישובים הערבים לוקה בחסר, זאת עקב שילוב מספר גורמים: יישובים במעמד סוציו אקונומי נמוך, השקעה ממשלתית דלה, קצב גידול גבוה באוכלוסייה, ולעיתים הרחבת יישובים בצורה לא מוסדרת (ללא תכנון עירוני, ולא פיקוח).
ערביי ישראל מהווים רוב (54%) במחוז הצפון של ישראל[20]. בסך הכול ישנם 122 יישובים בישראל בהם מרבית האוכלוסייה או האוכלוסייה כולה היא ערבית, ב־89 יישובים מתוכם כמות האוכלוסייה היא מעל ל־2,000 אנשים. שבע העיירות בנגב, כמו גם מועצה אזורית אבו בסמה אשר נבנו על ידי הרשויות במטרה לרכז את אוכלוסיית הבדואים בנגב, הם היישובים הערבים היחידים שנוסדו במדינת ישראל מאז 1948.
47% מהערבים בישראל (650,000 אנשים) חיים בעיקר ביישובים ערבים בחלק הצפוני של ישראל[20]. נצרת היא העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל, עם אוכלוסייה של 77,882, מתוכם בערך 43,000 הם מוסלמים. שפרעם מונה כ־43,200 תושבים ומכילה אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים, נוצרים ודרוזים. ירושלים, בעלת אוכלוסייה מעורבת, מכילה את האוכלוסייה הערבית הגדולה ביותר בישראל. בשנת 2021 התגוררו בירושלים כ־354,000 ערבים אשר היוו כ־36.9% מכלל תושבי העיר ויחד עם תושבי המועצה המקומית אבו גוש היוו כ־19% מכלל האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. 14% מהאוכלוסייה הערבית בישראל מתגוררת במחוז חיפה בעיקר באזור ואדי עארה. אזור זה מכיל את העיר המוסלמית הגדולה ביותר בישראל, אום אל־פחם, אשר מונה 57,943 תושבים. באקה־ג'ת ועיר הכרמל הם שני מרכזי האוכלוסייה השניים בגודלם במחוז חיפה. האוכלוסייה הערבית בחיפה מהווה כ־10% מכלל האוכלוסייה בעיר, כאשר רובם מתגוררים בשכונות ואדי ניסנאס וכבביר. 10% מהאוכלוסייה הערבית בישראל מתגוררת במחוז המרכז, בעיקר בערים טייבה, טירה וקלנסווה כמו גם בערים המעורבות לוד ורמלה אשר מכילות בעיקר אוכלוסייה יהודית[20]. מתוך 11 האחוזים הנותרים, 10% מתגוררים ביישובים בדואים בחלק הצפוני של הנגב. העיר רהט היא העיר הערבית היחידה במחוז הדרום. האחוז הנותר של האוכלוסייה הערבית בישראל מתגורר בערים בהן האוכלוסייה העיקרית היא יהודית, כגון נוף הגליל, בה שיעור האוכלוסייה הערבית הוא 28.6%, ותל אביב-יפו, בה שיעור האוכלוסייה הערבית עומד על 4.4%.
בפברואר 2008 הודיעה ממשלת ישראל כי בכוונתה להקים בפעם הראשונה עיר ערבית מתוכננת בישראל[57][58] אם כי גם ב-2023 הכוונה נותרה אבל עוד לא מומשה[59].
כ־60% מהערבים בישראל מתגוררים בגליל, 20% ביישובי המשולש, 10% בנגב, ו־10% בערים המעורבות. המרכזים החשובים של ערביי ישראל הם נצרת (בערבית: الناصرة) וחיפה (בערבית: حيفا). רוב מערכות העיתונים, הוצאות הספרים, מרכזי המפלגות והארגונים השייכים לקהילה זו ממוקמים בערים אלה. ערים גדולות נוספות שבהן כמעט כל האוכלוסייה היא ערבית–ישראלית הן: אום אל־פחם (أمّ الفحم), טייבה (الطيبة), שפרעם (شفاعمرو) ובאקה אל־גרביה (باقة الغربية). בנגב נעשה ניסיון מצד המדינה לבנות יישובים בדואים חדשים כדי לרכז בהם את האוכלוסייה הבדואית שהייתה מפוזרת בכפרים קטנים ברחבי האזור. הוותיקים והגדולים שביישובים אלה הם רהט (رهط) ותל שבע (تل السبع). צעד זה נחל הצלחה חלקית בלבד. מנהיגי הבדואים בנגב מתלוננים כי הצעד הזה נכפה עליהם, בין היתר על ידי סירוב המדינה להכיר בכפרים הבדואים הקיימים ולספק להם שירותים. כמו כן, הם מתלוננים על הזנחה ביישובים החדשים שהוקמו. מדינת ישראל רואה בהקמת היישובים צעד חשוב לשם פיתוח הנגב, וכדי להקל על צה"ל להגדיר שטחי אש.
| יישוב | אוכלוסייה | מחוז |
|---|---|---|
| מזרח ירושלים | 366,000 | ירושלים |
| נצרת | 78,915 | הצפון |
| אום אל־פחם | 59,608 | חיפה |
| טייבה | 46,659 | המרכז |
| שפרעם | 43,920 | הצפון |
| טמרה | 36,330 | הצפון |
| סח'נין | 32,837 | הצפון |
| באקה־ג'ת | 31,067 | חיפה |
| טירה | 27,459 | המרכז |
| עראבה | 26,757 | הצפון |
| ערערה | 25,859 | חיפה |
| כפר קאסם | 24,813 | המרכז |
| כפר כנא | 24,478 | הצפון |
| מע'אר | 24,000 | הצפון |
| רהט | 81,629 | הדרום |
| חורה | 25,603 | |
| כסייפה | 25,040 | |
| תל שבע | 23,434 | |
| ערערה־בנגב | 20,888 | |
| לקייה | 16,825 | |
| שגב שלום | 12,966 | |
| ביר אל-מכסור | 10,368 | צפון |
| זרזיר | 8,652 | |
| בסמת טבעון | 8,215 | חיפה |
במהלך שנות המנדט הבריטי חלה היפרדות הדרגתית בין המשק היהודי למשק הערבי, בעיקר בעקבות המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939. היפרדות זאת הפכה למשמעותית יותר בעקבות מלחמת העצמאות אולם מעולם לא הייתה מלאה או קרובה לכך, וערבים רבים המשיכו להיות מועסקים אצל יהודים.
מלחמת העצמאות דרדרה משמעותית את המצב הכלכלי של ערביי ישראל שרבים מהם הוכרזו כנפקדים, ואיבדו חלק גדול מרכושם, נוסף על הנזקים הרבים שגרמה המלחמה עצמה[דרוש מקור]. בשנות הממשל הצבאי (1948–1966) היה מצבם הכלכלי של ערביי ישראל גרוע מאוד, הם נדחקו לשוליים וקופחו בצורה קשה ביותר על ידי המדינה[דרוש מקור]. נוסף על כך סבלו ערביי ישראל גם ממצבה הכלכלי הקשה של המדינה הן בתקופת הצנע (1949–1953) והן בתקופת המיתון (1965–1967).
לאחר מלחמת ששת הימים השתפר בהדרגה מצבם של ערביי ישראל, בעיקר בעקבות דחיקתם כלפי מעלה בעקבות חדירתם של ערביי השטחים לעבודה בישראל. גם הקשר שנוצר בינם לבין ערביי השטחים סייע להם כלכלית (על ידי עריכת קניות בשטחים ותיווך בינם לבין היהודים). ככלל, החל ממלחמת ששת הימים התחזק משמעותית המתאם בין מצבם הכלכלי של הערבים לבין מצבה הכלכלי של המדינה ככלל, אולם הם המשיכו להימנות, ברובם המוחלט, עם העשירונים התחתונים (חלק גדול מהם בעבודות בלתי מקצועיות).
בתחילת שנות התשעים השתפר מצבם הכלכלי בצורה משמעותית, הן בשל השקעות של ממשלת רבין במגזר הערבי והן בעקבות השיפור הכלכלי הכללי. בתקופה זו הצליחו, בפעם הראשונה, מקצתם של ערביי ישראל להיכנס לעשירונים הגבוהים יותר של הסולם הכלכלי אולם עדיין, למרות השיפור במצב החינוך בקרבם (שילוש ויותר של מספר האקדמאים) מצבם הכלכלי נשאר רע ביחס למצב הכלכלי של האוכלוסייה היהודית.
עם פריצת האינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר 2000 נפגע מצבם הכלכלי של ערביי ישראל בצורה משמעותית הן בשל הניתוק שבינם לבין היהודים, הן בשל צמצום במספר התיירים שהגיעו לישראל, הן בשל הניתוק מהשטחים והן בשל המיתון החמור שתקף את המשק הישראלי ופגע בהם במיוחד. החל מ־2004, החל מצבם הכלכלי להתאושש בשל הקלה בכל הפרמטרים הללו.
מצבם הכלכלי של ערביי ישראל אינו טוב, והוא גרוע ממצבם של היהודים. רמת הפיתוח הכלכלי עלתה, אך עדיין קיים פער ניכר בהשוואה לכלל האוכלוסייה[60][61]. רבים ממוקדי האבטלה בישראל הם יישובים ערביים וממוצע ההכנסות שלהם נמוך משמעותית מזה של היהודים (אם כי חלק מסוים מפער זה מוסבר במיעוט הנשים הערביות היוצאות לעבודה, תופעה שנובעת מסיבות תרבותיות ודתיות, השכלה נמוכה, תשתיות תחבורה ברמה נמוכה, מחסור במקומות עבודה באזור). חלק נכבד מהאקדמאים הערביים נאלצים לעבוד בעבודה שאינה הולמת את כישוריהם ובשכר נמוך. בעבר משרות רבות בשירות המדינה היו חסומות בפניהם (בעיקר משרות שתנאי הקבלה להן מחייבים רקע צבאי או סיווג ביטחוני). כמו כן עדיין יש קשיים בהשתלבות בתעסוקה בסקטור העסקי כיוון שמעסיקים יהודים נמנעים פעמים רבות מהעסקת ערבים. בנוסף לכל, שילובם בהיי-טק, אחד מקטרי הצמיחה של המשק ועם פוטנציאל השתכרות גבוה, הוא חלקי מאוד[62]. השקעה בחסר של המדינה בתשתיות תחבורה לחיבור הפריפריה למרכז ובחינוך, מקשה על הערבים שרובם גרים ביישובי הפריפריה להגיע ולעבוד במרכז הארץ. שיעור האבטלה בקרב ערביי ישראל עמד בשנת 2008 על 13.3%. בחברה הערבית, שהיא מסורתית ברובה, יש שיעור גבוה של נשים שאינן מועסקות. 82.9% מהנשים הערביות בישראל לא היו מועסקות בשנת 2009[63][64].
הרשויות המקומיות ברבים מהכפרים הערבים אינן מצליחות לקיים עצמן וזקוקות תכופות לתמיכה מהמדינה, זאת עקב ההכנסה הממוצעת הנמוכה של ערביי ישראל ושיעור גביית מס נמוך בכפרים הערביים. אחת התוצאות היא השקעה נמוכה בחינוך ביישובים הערביים הפוגעת בהשתלבותם של ערביי ישראל בכלכלה[65][60].
ב־30 בדצמבר 2015 אישרה הממשלה תוכנית חומש שנתית לסיוע למגזר הערבי (החלטה 922)[66], המתייחסת לכל תחומי החיים של ערבים בישראל – בין היתר תשתיות, חינוך, תחבורה, תעסוקה, דיור וביטחון פנים[60]. התוכנית המקורית הייתה בהיקף של כ־15 מיליארד שקלים אך בהמשך השנה צומצמה בשליש[18].
ערביי ישראל מונים יחדיו כ־21.1% מתוך כלל האוכלוסייה הישראלית: המוסלמים מונים כ־18.1% מכלל אוכלוסיית ישראל, הנוצרים-הערבים מונים כ־1.3% מכלל האוכלוסייה בישראל, והדרוזים מונים כ־1.5% מכלל האוכלוסייה הישראלית.
בני האדיגה, או בשמם הנודע יותר – הצ'רקסים, הם מיעוט קטן של כמה אלפים בודדים והם אינם נחשבים לחלק מערביי ישראל, אף כי הצ'רקסים היושבים בישראל הם מוסלמים. מוצא האדיגים בקווקז והם מקיימים מנהגים תרבותיים משלהם שנבדלת מהתרבות הערבית. הקהילה הצ'רקסית בישראל נחשבת קרובה יותר לחברה הישראלית מבחינה פוליטית ואידאולוגית, אם כי חלק מחברי הקהילה מדגישים את זהותם האסלאמית[67][68][69][70].
מיעוט זניח אף יותר הם בני הדת הבהאית, אמנם דת נוספת שהתפצלה מהאסלאם, אך זו שורשיה מפרס. אולם מספרם מצומצם ומונה מאות בודדות, כאשר רובם תושבי חוץ שמגיעים להתנדבות, ומתוכם גם חלק שאינו ערבי. לעומת ישראל, במדינות ערביות ומוסלמיות מסוימות (כמו מצרים) הם נחשבים לכת.
בשנת 1965 התגוררו 28% מהאוכלוסייה הערבית ביישובים עירוניים, ואילו בשנת 2002 שיעורם כבר עמד על 95%. אמנם במרבית העולם תהליך העיור כולל הגירה של אוכלוסייה מהכפר אל העיר, כך שאחוז האוכלוסייה העירונית גדל – אך אצל ערביי ישראל מתרחש תהליך שונה. הכפרים נהפכים ליישוב עירוני מבלי שתושביהם יעזבו אותם, אלא עקב ריבוי טבעי בלבד. הכפרים למעשה גדלים עד שהם מתאימים להגדרה של יישוב עירוני. תהליך זה לא מלווה בשינוי חברתי, משום שלא נכנסת לכפרים אוכלוסייה חדשה בעלת נכסים תרבותיים או חברתיים שונים והמבנה החברתי נותר כפי שהיה לפני תהליך העיור[71].
הגורמים העיקריים למוות בקרב אוכלוסיית ערביי ישראל הם מחלות לב ומחלת הסרטן. קרוב ל־14% אובחנו כחולי סוכרת בשנת 2000[72]. כמחצית מהגברים הערבים הישראלים מעשנים[72]. משנת 1948 ועד היום תוחלת החיים של אוכלוסיית ערביי ישראל גדלה ב־27 שנים. כמו כן, בשל השיפורים שחלו בטיפולים הבריאותיים הניתנים לאוכלוסיית ערביי ישראל, שיעור תמותת התינוקות הערבים ירד מ-32 מקרי מוות לכל אלף לידות בשנת 1970 ל־8.6 לכל אלף לידות בשנת 2000. עם זאת, שיעור תמותת התינוקות הבדואים הוא עדיין הגבוה ביותר בישראל, ואחד הגבוהים ביותר בקרב המדינות המפותחות. בשנת 2003, שיעור תמותת התינוקות בקרב ערביי ישראל עמד על 8.4 לכל אלף לידות, שיעור גבוה פי שניים משיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסייה היהודית – 3.6 לכל אלף לידות. לטענת כריס מקגריל, בתקציב המדינה לשנת 2002, משרד הבריאות הקצה פחות מ-0.6% מ-277 מיליון השקלים (1.6 מיליון שקלים) לפיתוח מתקני בריאות ביישובים הערביים בישראל[73].
ממשלת ישראל מסדירה ומטפלת בענייני הכספים של רוב בתי הספר בישראל, כולל רוב בתי הספר שמנוהלים על ידי ארגונים פרטיים. מערכת בתי הספר הלאומית מכילה שני סניפים מרכזיים – סניף דובר עברית וסניף דובר ערבית. תוכנית הלימודים בשתי המערכות כמעט זהה בתחומי המתמטיקה, המדעים והאנגלית, ושונה בתחומי מדעי הרוח (היסטוריה, ספרות וכו'). בעוד שהשפה העברית נלמדת כשפה שנייה בבתי הספר הערביים בישראל החל מכיתה ג' והשימוש בה הכרחי בבחינות הבגרות בקרב האוכלוסייה דוברת הערבית בישראל, נדרש רק ידע בסיסי בשפה הערבית בבתי הספר בהם קיימת אוכלוסייה דוברת עברית, ולימודי הערבית נמשכים בדרך כלל בין כיתה ז' עד כיתה ח'. השפה הערבית אינה מקצוע חובה בבחינות הבגרות בקרב האוכלוסייה דוברת העברית.
הלמ"ס מחלק את החינוך הערבי בישראל לארבעה מגזרים: ערבי, דרוזי, צ'רקסי, ובדווי.
במשך שנים רבות היה קיים יומון אחד בלבד, של המפלגה הקומוניסטית – "אל־איתיחאד" (الاتحاد), שיצא לאור בחיפה. אל־איתיחאד הוקם ב־1944, הפך ליומון ב־1982 ומשמש הן כעיתון חדשותי והן כביטאון המפלגה. מאז שנות השמונים יוצאים לאור עיתונים ערביים–ישראליים עצמאיים, וביניהם שלושה עיתונים גדולים: "כל אל־ערב" (كل العرب) – שבועון היוצא לאור בנצרת, "א-סינארה" (الصنارة) – יוצא לאור פעמיים בשבוע בנצרת, ו"פנורמה" (بانوراما) שיוצא לאור בטייבה במשולש.
ערביי ישראל שותפים לרוב בתחרויות וליגות הספורט בישראל. תרומתם של הערבים הישראלים בספורט בולטת בעיקר בכדורגל, ענף שבו מועדוני ספורט ערביים הגיעו לליגת העל, וכדורגלנים ערבים ישראלים משולבים במרבית קבוצות הליגה, וחלקם אף משחקים בנבחרת ישראל בכדורגל.
בשנת 1996 העפיל מועדון הכדורגל של הפועל טייבה לליגה הבכירה, והיה למועדון הערבי הראשון הרושם הישג זה. המועדון ירד ליגה כעבור עונה. מאוחר יותר העפילו אל הליגה הבכירה גם מכבי אחי נצרת ואיחוד בני סכנין, שגם הייתה הקבוצה הערבית הראשונה שזכתה בגביע המדינה בכדורגל (עונת 2003/2004) ונחשבת, נכון לסוף 2016, לקבוצה הבכירה של המגזר הערבי.
בין הכדורגלנים הערבים שהטביעו את חותמם על הכדורגל הישראלי ניתן למנות את רפעת טורק שב־1976 היה לכדורגלן הערבי הראשון ששיחק בנבחרת ישראל, זאהי ארמלי מלך השערים של מכבי חיפה בכל הזמנים, ואליד באדיר, סלים טועמה, נג'ואן גרייב, עבאס סואן, בירם כיאל ומהראן ראדי. כדורגלנים ערבים מתקבלים ומשחקים בכל קבוצות הכדורגל הישראליות מלבד בית"ר ירושלים. לצד בית"ר ירושלים, גם בחלק מהקבוצות שמקבלות כדורגלנים ערבים משמיעים האוהדים לעיתים קריאות ושירים נגד ערבים.
בין הספורטאים הערבים הבולטים ניתן לציין את מרים המשקולות אדוארד מרון, הספורטאי הערבי הראשון שהיה חלק ממשלחת ישראלית לאולימפיאדה; המתאגרף ג'והר אבו לאשין, פעמיים אלוף העולם במשקל בינוני; הקראטיסטית לוריס עפארה, אלופת ישראל שבע פעמים ברציפות (2004–2010), אלופה בשלוש מכביות (2005, 2009 ו־2013) ובעלת מדליית ארד באליפות אירופה בקראטה (2006) – הישראלית הראשונה שהגיעה להישג זה; השחיינית דעאא מסרווה, אלופת ישראל ושיאנית ישראל בעבר במשחה ל־50 מטר חזה (בריכת 25 מטר) – השחיינית הערבייה הראשונה שהיא אלופת ישראל ושיאנית ישראל; השחיין מרק חינאווי, אלוף ישראל בשחייה ושיאן ישראל לנוער. בספורט נכים ייצגו את ישראל במשחקים הפאראלימפיים השחיינים איאד שלבי ובשאר חלבי, החותר סאלח שאהין, לוחם הטאקוונדו עדנאן מילאד, בנבחרת כדורסל כיסאות גלגלים השחקנים מקבל שופנייה ושעבן סחקפי ובנבחרת כדורשער השחקנית אלהאם מחאמיד רוזין.
הן הפלסטינים והן הבדואים רואים עצמם חלק מהתרבות הערבית, ומשתמשים באמצעי התקשורת בשפה הערבית הספרותית, שהיא אחידה בעולם הערבי. לעומת זאת, השפה הערבית היומיומית המדוברת בקרב ערביי ישראל מגוונת מאוד וכוללת מספר רב של ניבים. כל הניבים משתייכים לענף המזרחי של הניבים הערביים, והם נחלקים לשתי קבוצות עיקריות:
אפשר להבחין בהבדלים בשפה המדוברת בין אזורים גאוגרפיים שונים בישראל, וכן בין קבוצות שונות: הערבית המדוברת בפי תושבי הערים הגדולות שונה מזו המדוברת בפי תושבי הכפרים והעיירות.
בבתי הספר הערביים של מדינת ישראל נלמדת השפה העברית החל בכיתה ג', ובנוסף נלמדת השפה האנגלית בשלב מאוחר יותר. לפיכך, רוב ערביי ישראל הבוגרים הם רב־לשוניים, והדבר ניכר היטב בכל הניבים הערביים המדוברים בישראל. בניבים אלה אפשר למצוא מילים רבות שנשאלו מהעברית (למשל: "רמזור", "מחסום", "שמנת", "בסדר", "כספומט").
חמולה היא מילה ערבית המתארת משפחה מורחבת. תכונה בולטת אצל ערביי ישראל היא החמולתיות שקיימת ביניהם ומאפיינת כל עיר ערבית טיפוסית. החמולות המפורסמות בקרב ערביי ישראל הן חמולת מסארוה (שמונה קצת יותר מ-20 אלף איש) והיא בעצם החמולה הערבית הגדולה ביותר בישראל, שלפעמים מרכיבה יותר מחצי התושבים ביישובים מסוימים כגון: טייבה, ערערה וכפר קרע. חמולת חאג'-יחיא מטייבה, משפחת כבהא, חמולת אבו מוך מבאקה אל־גרבייה, חמולות מחאמיד, ג'בארין, אגבאריה, מחאג'נה, מאום אל־פחם וחמולת גנאיים מסכנין ועוד. כל אחת מחמולות אלה מונה יותר מחמשת אלפים איש וברוב המקרים מנהלת או שולטת בעיר מגוריה.
ערך מורחב – דמוגרפיה של ישראלנכון ל־2020, שיעור הפריון הכללי בישראל הוא 2.99 לידות לאישה, שיעור הגבוה מהשיעור בכל מדינות ה־OECD[74]. 'נס הילודה' בישראל "יוצא דופן לא רק בגובהו, אלא גם בכך שניכרות בו נורמות לעידוד ילודה שחוצות מגזרים, רמות השכלה ורמות דתיות שונות – וכן מפני שהעלייה בפריון התרחשה בד בבד עם עלייה בגיל הלידה הראשונה והתרחבות ההשכלה בקרב נשים, לפחות באוכלוסייה היהודית"[75].
ערביי ישראל היו בעלי שיעורי פריון גבוהים בראשית ימיה של מדינת ישראל. אולם מאז שנות ה־60 של המאה ה־20 שיעור הפריון בחברה הערבית במגמת ירידה[75], ובשנת 2018 הוא עמד על 3.04 ילדים לאישה[76]. שיעור זה נובע מממוצע בין הפריון הנמוך יותר של החברה המוסלמית הלא בדואית והפריון הגבוה בהרבה של הבדואים. עם זאת, שיעור הפריון אצל הבדואים נמצא גם הוא בירידה. הפריון במגזר הערבי–נוצרי ובמגזר הדרוזי הגיע לשיעורים נמוכים בהרבה ואף נמוכים מהפריון במגזר היהודי בישראל[77]. ב־2016 התאזן שיעור הפריון בין האישה הערבית לאישה היהודית ומאז התהפכה המגמה ובשנת 2018 עמד שיעור הפריון של האישה היהודית על 3.17 לידות לאישה[74].
שיעורי הפריון הגבוהים של האוכלוסייה המוסלמית בעבר הביאו לגידול בחלקם של הערבים באוכלוסייה בישראל וגידול זה נמשך וצפוי להימשך עוד כמה שנים בעקבות המומנטום הדמוגרפי הנובע מכך שהחברה המוסלמית בישראל צעירה באופן ממוצע מהחברה היהודית בישראל.
שיעור הריבוי הטבעי של הערבים בישראל עומד על 2.3% לעומת 1.9% ליהודים (כולל עלייה)[78]. הסיבה העיקרית לכך היא הרכב האוכלוסייה הצעיר של הערבים בישראל. באוכלוסייה צעירה יש אחוז נמוך יותר של בני 65 ומעלה, שמתבטא באחוז תמותה נמוך יותר ל־1,000 תושבים (3.1 מיתות אצל ערבים לעומת 5.9 מיתות אצל יהודים)[79]. בנוסף, באוכלוסייה צעירה יש אחוז גבוה יותר של נשים בגיל הפוריות, מה שמגדיל את מספר הלידות ל-1,000 תושבים. כמו כן, נשים ערביות יולדות בגיל צעיר יותר, בממוצע, מנשים יהודיות. הגיל הממוצע של לידת הילד הראשון אצל ערביות ישראל היה 23.7 שנים בשנת 2011.
בשנת 2003 עבר בכנסת חוק זמני בשם "חוק האזרחות והכניסה לישראל" שנועד למנוע מצב של "איחוד משפחות", בו תושבים פלסטינים מקבלים מעמד קבע בישראל הודות לקרובי משפחה מדרגה ראשונה בעלי אזרחות ישראלית. בעקבות החוק, למשל, מוחרגים תושבי הרשות הפלסטינית מסעיף מחוק האזרחות המאפשר בדרך כלל מעבר לישראל וקבלת אזרחות כתוצאה מנישואין. הנימוקים שניתנו כהצדקה לחוק כללו מחד שיקול ביטחוני, שנועד למנוע את האפשרות לנצל את חוקי המדינה להגדלת חופש התנועה עבור גורמי טרור, ומאידך שיקול דמוגרפי שהביע חשש מפני ניצול מנגנון איחוד המשפחות ליישום הלכה למעשה של זכות השיבה. מנגד, עלו נגד החוק ביקורות שכללו פגיעה בזכויות אדם שלא לצורך, ואפליה מעשית של ערביי ישראל. נכון לשנת 2021 מוארך החוק פעם אחר פעם מדי שנה[80].
החוק הישראלי מאפשר חריגים, וניתן להגיש בקשה להיתר חריג. על פי נתוני משרד הפנים לשנת 2020, המדינה מאשרת כ־1,000-800 בקשות חריגים לאיחוד משפחות מדי שנה, מאז כניסת החוק לתוקף, כאשר חלק מהאישורים הם קבועים וחלק זמניים, וכל אישור מתייחס לבית אב[81].
גורמי הביטחון של ישראל בוחנים לאורך זמן את השפעת החוק. על פי נתונים שהציגה פרקליטות המדינה בשנת 2006, בשנים 2003–2005 נפתחו 26 חקירות על רקע ביטחוני–לאומני מול תושבים שעברו לגור בישראל כתוצאה מחוק איחוד המשפחות, ו־42 אשרות שהייה זמניות לא הוארכו מכיוון שהתושבים נקשרו באופן כלשהו למעורבות בטרור[82]. על פי נתונים חלקיים שפורסמו מאז 2006, ניכר כי המספרים הללו משתנים מתקופה לתקופה[80].
אם לאחר החוק מחזיקה המדינה בנתונים רשמיים של כמות בקשות, הרי שתמונת המצב לפני החוק מבוססת על הערכות. על פי ההערכה שהציג משרד הפנים לממשלה בשנת 2002, השתקעו בישראל כ־130,000 פלסטינים שקיבלו אזרחות או תושבות ישראלית[83][84], והערכות נוספות מטעם הממשלה דיברו בשנת 2003 כמה עשרות אלפי פלסטינים נוספים מתגוררים בישראל שלא במסגרת ההליך המדורג[85]. אולם נתונים אלו התקבלו בספקנות על ידי ארגון עדאלה, שטען שהנתונים נופחו[83], וגם עתר בהמשך לבג"ץ נגד החוק[80].
הערבים מהווים, כאמור, 18% מהאוכלוסייה בגיל העבודה, אך הם מהווים 13.1% מכוח העבודה האזרחי בישראל. בחינת שיעורי ההשתתפות של ערביי ישראל על פני זמן מלמדת כי שיעור ההשתתפות של הגברים הערבים הלך וירד, וזה של הנשים הלך ועלה. שיעור הנשים הערביות שעובדות הוכפל משנת 1990 ועד 2011 – מכ־10% לכ־22% – אך הוא עדיין נמוך במיוחד. הפער בינן ובין הנשים היהודיות לא נסגר ואף התרחב היות ששיעור הנשים היהודיות שעובדות עלה אף הוא (לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). שיעור ההשתתפות בקרב הגברים הערבים עולה תחילה עם הגיל, ואילו לאחר גיל 45 הוא יורד משמעותית וזאת בשל פרישה בגיל מוקדם בעיקר בעבודות פיזיות[86].
הכרזת העצמאות הודיעה על הקמת מדינה יהודית בה יתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני, ללא הבדלי דת, גזע או מין.
על פי עקרונות היסוד של המשפט בישראל, לאזרחים הערבים יש אותן הזכויות והחובות כמו לשאר האוכלוסיות בישראל. זכויותיהם של אזרחי ישראל מובטחות באמצעות חוקי היסוד. אף על פי שבחוקי היסוד לא נכלל במפורש המושג "הזכות לשוויון", בית המשפט העליון פירש בעקביות את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" וכן את "חוק יסוד: חופש העיסוק" כחוקים שמבטיחים שוויון זכויות לכלל אזרחי ישראל.
משרד החוץ מציין כי "הערבים הישראלים הם אזרחי ישראל ובעלי שוויון זכויות" וכמו כן כי "ההבדל המשפטי היחיד בין האזרחים הערבים והיהודים הוא לא על בסיס הזכויות, אלא על בסיס החובות האזרחיות. מאז הקמתה של מדינת ישראל, האזרחים הערבים פטורים משירות בצה"ל."[87] הדרוזים והצ'רקסים מגויסים לצה"ל, בעוד ששאר האוכלוסייה הערבית בישראל משרתת רק בהתנדבות. רק מספר קטן מאוד של ערבים ישראלים בוחרים להתנדב לצה"ל.
אי-הגיוס של מרבית הקבוצות בקרב ערביי ישראל אינו מוסדר בחוק שירות ביטחון, והוא בא לידי ביטוי בכך שמלכתחילה לא מזמן אותם הצבא לרישום ולבדיקה. הדרוזים והצ'רקסים חייבים בשירות צבאי מלא. מלבד הקהילה הבדואית בישראל, מעט מאוד מוסלמים (כ־120 כל שנה) בוחרים להתנדב לשירות בצה"ל[20]. עד שנת 2000, בין 5% – 10% מהאוכלוסייה הבדואית בגיל הגיוס התנדבו לשרת בצה"ל מדי שנה. מעמדם יוצא הדופן מוכר היטב בקרב הציבור הישראלי[88]. בשנת 2003 פורסם כי המוטיבציה בקרב האוכלוסייה הבדואית לשרת בצה"ל ירדה באופן ניכר במהלך השנים האחרונות בשל טענתם כי ממשלות ישראל לא קיימו את ההבטחות בדבר שירות שוויוני מלא בקרב האזרחים הבדואים[89]. עם זאת, במאמר בעיתון הארץ משנת 2009 נכתב כי מספר המתגייסים ליחידה הבדואית (הגדס"ר הבדואי) עלה פי שלושה[90], אולם עודנו עומד על אחוזים בודדים בלבד[91].
מנתוני צה"ל עולה כי בשנים 2002 ו־2003, אחוז המתגייסים הערבים–נוצרים לצה"ל עמד על 0.1 אחוז מכלל המתגייסים. בשנת 2004 מספר המתגייסים הערבים–נוצרים הוכפל. בשנת 2003, אחוז הערבים הנוצרים המשרתים בצה"ל היה גדול ב־16 אחוזים בהשוואה לשנת 2000. צה"ל איננו מפרסם נתונים מדויקים של המתגייסים מכל העדות הדתיות, אף על פי כן, ההערכות הן כי מספר הערבים–הנוצרים שמשרתים בצה"ל עומד על כמה עשרות חיילים בלבד[92]. ב־2014 פורסם כי צה"ל ישלח צווי התנדבות לבני העדה הנוצרית[93].
האוכלוסייה הדרוזית נדרשת לשרת בצה"ל לפי הסכם בין מנהיגי העדה הדרוזית לממשלת ישראל משנת 1956. בתחילה קמה התנגדות להחלטה בקרב הקהילה הדרוזית, אך ההחלטה לא שונתה[94]. ההערכה היא כי 85% מכלל הגברים הדרוזים בישראל משרתים בצבא, ורבים מהם ממשיכים לתפקידי קבע כקצינים ונגדים. הולך וגדל מספרן של קבוצות המיעוט בקרב הקהילה הדרוזית שמתנערות מגיוס החובה ומסרבות לשרת בצה"ל[95]. בשנת 2001 הקים חבר הכנסת הדרוזי מטעם בל"ד, סעיד נפאע, את תנועת "אל מערופין אל־אחראר" ("הדרוזים החופשיים"), תנועה דרוזית–לאומית שביקשה להשיב את הזהות הערבית–פלסטינית לדרוזים ולתמוך בסרבנים בני העדה[96]. אחוז המתגייסים צונח לפחות מאחוז כשמדובר על המגדר הנשי בקרב כל המגזר הערבי, כולל זה הדרוזי.
ערך מורחב – מדיניות לשונית בישראל
עם קום המדינה, פקודת סדרי השלטון והמשפט עיגנה את ההוראה המנדטורית[97] שחייבה את השימוש בעברית ובערבית עבור פרסומים ממשלתיים, ואפשרה לאזרח להשתמש בשפות אלו במגעיו עם השלטון[98]. במרוצת השנים, חוקקו חוקים שונים בנושאים נקודתיים, ובולטת בהם המגמה לאפשר לערבים להשתמש בשפתם[98].
בשנת 1991 אשררה ישראל את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אשר מחייבת לאפשר למיעוטים במדינה "להשתמש בלשונם, בצוותא עם החברים האחרים שבקבוצתם"[99].
ארגונים דוגמת עדאלה חרתו על דגלם את חיזוק מעמדה של הערבית, באמצעות עתירות משפטיות. בית המשפט העליון פסל חוקי עזר ונהלים שהעדיפו את העברית: ב־21 בספטמבר 1993 פסל בית המשפט העליון בפסק הדין ראם מהנדסים נגד עיריית נצרת עילית, חוק עזר של עיריית נצרת עילית שחייב לתת מקום שני שלישים לפחות במודעות פרסום שנתלות בתחומה המוניציפלי. ב־25 ביולי 2002 נפסק בבג"ץ עדאלה נגד עיריית תל אביב-יפו כי במקומות העונים לתנאים מסוימים נדרש שהשילוט העירוני יהיה כתוב בשלוש שפות, עברית, ערבית ואנגלית, ויאפשר נגישות לאוכלוסיות שונות.
במאה ה־21 השפה העיקרית בקרב ערביי ישראל היא ערבית, והרשויות הערביות בישראל זכו למעין "אוטונומיה" בתחום השפה. עם זאת, העברית היא השפה העיקרית בתחום ההשכלה הגבוהה בקרב ערביי ישראל, וגם שפה מרכזית אצלם בעולם התעסוקה וביחסיהם עם רשויות השלטון שאינן מוניציפליות[98].
בשנת 2018 אושר חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שסעיף 4 בו קובע ש"עברית היא שפת המדינה" וכן "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". נוסח זה מקנה עדיפות לעברית על פני הערבית. המשך הסעיף קובע כי "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".
לאחר הקמת מדינת ישראל החליטה ועדת החינוך להמשיך את המצב שהיה קיים בתקופת המנדט בו השפה בחינוך הערבי היא ערבית[98]. למעשה משרד החינוך אינו מפקח על שפת ההוראה בחינוך הערבי. עד שנות ה־80 מערכת החינוך במגזר הערבי התייחסה לשפה הערבית "כמרכיב אינסטרומנטלי – כלומר במטרה להכשיר בוגר היודע להתבטא כדין, להבין את הנקרא ולהעריך ספרות טובה", אך המגמה השתנתה ל"חיזוק גאוות התלמיד בשפה הערבית ולהקניית ידע על מורשתו הלאומית"[98].
במאה ה־21 בחינוך הערבי הנכלל בחינוך הממלכתי, מהגן ועד סיום התיכון, שפת הלימוד היא ערבית והמבחנים נערכים בערבית הקלאסית[98]. מצב זה חיזק את השפה הערבית בקרב ערביי ישראל כפי שתיאר מוחמד אמארה: ”ההחלטה של מדינת ישראל לאפשר ל[ערביי ישראל] ללמוד בשפת אמם בבתי הספר שלהם תרמה אולי יותר מכל גורם אחר לשימור הערבית.. התמיכה המשמעותית הזאת הגבירה את חיוניותה של הערבית התקנית המודרנית ברמת הקהילה וברמה האישית, ומנעה נדידה ניכרת לשפה הדומיננטית בישראל, העברית”[100].
בשנת 1996 נקבע בתקנות חוק חינוך ממלכתי כי תוקם מועצה מייעצת לחינוך הערבי שבין השאר תמליץ בפני שר החינוך על "גיבושה מדיניות חינוכית ופדגוגית לשלבי הגיל השונים במוסדות החינוך, שתבטיח את מעמדם השווה של אזרחי ישראל הערבים תוך התחשבות בייחודם הלשוני והתרבותי ובמורשתם"[101].
לאורך השנים הגישו חברי כנסת ערבים שונים בקשות לשינוי דגל ישראל וההמנון הלאומי של מדינת ישראל, בטענה כי מגן דוד הנמצא במרכז הדגל הוא סמל יהודי מובהק. מנגד, שלמה אבינרי ואחרים, התומכים בהשארת הדגל כפי שהוא, טענו כי דגלים של מדינות אירופאיות שונות בעלות רוב נוצרי כוללים צלב (כגון הדגלים של שוודיה, פינלנד, נורווגיה, בריטניה, שווייץ, יוון וכדומה)[102], ודגלים של מדינות שבהן קיים רוב מוסלמי כוללים סמלים מוסלמיים (כגון הדגלים של טורקיה, תוניסיה, אלג'יריה, מאוריטניה, ערב הסעודית וכדומה). בתגובה טען סמי סמוחה כי בניגוד לארצות המערב שהן דמוקרטיות ליברליות והיסוד האתני משני בהן, ישראל היא דמוקרטיה אתנית מובהקת "שהאתניות טבועה במהותה, בזהותה, בארגון המוסדי שלה ובמדיניות הציבורית המופעלת בה", ולכן, בהיעדר אומה שמעמידה את כולם על בסיס שווה, יש משמעות מפלה לכך שהדגל וההמנון של המדינה הם סמלים יהודיים בלעדיים[103].
ערך מורחב – חוק האזרחות והכניסה לישראלב־31 ביולי 2003 חוקקה מדינת ישראל את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, אשר מטיל מגבלות גורפות על יכולתם של ערבים אזרחי ישראל לקיים חיי משפחה בישראל עם בני זוג פלסטינים תושבי יהודה והשומרון או רצועת עזה. בדברי ההסבר לחוק נאמר כי נחקק משיקולים ביטחוניים ולזמן מוגבל, לנוכח מעורבותם בפעילות טרור של פלסטינים תושבי השטחים שקיבלו היתרי ישיבה בישראל מכוח איחוד משפחות.
המצדדים בחוק האזרחות והכניסה לישראל טוענים כי התיקון לחוק מיועד למנוע ביצוע פיגועי טרור במדינת ישראל וכן למנוע שינוי דמוגרפי ולשמור על "אופייה היהודי" של מדינת ישראל על ידי הגבלת הגירה של אוכלוסייה ערבית לתחומי המדינה[104].
אף על פי שחוק זה חל באופן תאורטי על כל תושבי ישראל, הוא משפיע בעיקר על אוכלוסיית ערביי ישראל משום שההסתברות שפרט מקרב האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל ימצא בן זוג פלסטיני גבוהה יותר מאשר זו של פרט יהודי. בשל כך החוק ספג ביקורת רבה ומתנגדיו מחשיבים אותו לחוק מפלה. בשנת 2003 ועדה של האו"ם בדבר ביעור האפליה הגזעית אישרה פה אחד קביעה לפיה חוק האזרחות והכניסה לישראל הפר את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות האדם נגד גזענות[105]. החוק ספג ביקורת בבית המשפט העליון ורוב השופטים קבעו כי הוא סותר את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אם כי אישרו את תוקפו הזמני[106]. בשנת 2012, דחה בג"ץ את העתירות שהגישו נגד החוק עדאלה, חה"כ זהבה גלאון והאגודה לזכויות האזרח[107], וקבע כי החוק משרת באופן מידתי את התכלית של הגנה על ביטחון המדינה.
מעמדם של ערביי ישראל, שהם בעלי אזרחות ישראלית, שונה ממעמדם של התושבים הערבים של מזרח ירושלים, שטח שסופח לישראל ב־1967, ושל הדרוזים ברמת הגולן, שטח שהוחל עליו החוק הישראלי ב־1981. מדינת ישראל הכירה בכל מי שהתגורר בירושלים רבתי וברמת הגולן כתושבי קבע. כל תושב קבע זכאי לבקש לקבל אזרחות ישראלית, ובתנאי שיעמוד בתנאי סף ובהם שבועת אמונים למדינה, אי החזקת אזרחות זרה ושליטה בסיסית בשפה העברית. רוב תושבי מזרח ירושלים והגולן בחרו לא לבקש אזרחות ישראלית. מעמד תושב הקבע מקנה להם את כל הזכויות והחובות שחלות על אזרחי המדינה, אולם בניגוד לכל אזרח ישראלי אחר הם אינם רשאים להצביע לכנסת, אינם רשאים לשאת דרכון ישראלי, וניתן לשלול מהם מעמד תושבות בקלות רבה יותר מאשר שלילת אזרחות. תושבי קבע נושאים תעודת זהות ישראלית שמאפשרת חופש תנועה מלא בתוך תחומי מדינת ישראל, אולם הם אינם רשאים להשתמש בדרכון ישראלי מחוצה לה.
כיוון שאינם זכאים לבחור ולהיבחר לכנסת, ערביי מזרח ירושלים והדרוזים ברמת הגולן אינם שותפים במערכת הפוליטית הישראלית, והאינטרסים שלהם מיוצגים בה רק באופן עקיף. מבחינה בינלאומית הם נתפסים כמי שזכאים להגנות הכלולות באמנת ז'נבה הרביעית, זאת לפי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם שדחתה את סיפוח השטחים האלה לישראל והכרזתה עליהם כשטחים בתפיסה לוחמתית, ולאור העובדה שהם אינם זכאים לדרכונים ישראליים. לפיכך, יחסיהם עם רשויות מדינת ישראל נתפסים כעניין בינלאומי, בניגוד ליחסים של ערביי ישראל עם רשויות המדינה שנתפסים כעניינים פנימיים של ישראל.
באופן רשמי, רשאים תושבי מזרח ירושלים הערבים, והדרוזים ברמת הגולן, להגיש בקשה להתאזרחות במנהל האוכלוסין מתוקף מעמדם כתושבי קבע, אך מרביתם אינם עושים זאת – בין אם מסיבות אידאולוגיות, בין אם מחוסר מודעות, ובין אם מחשש מנידוי שיוטל עליהם. גם מדינת ישראל אינה מעודדת אותם להתאזרח, משיקולים ביטחוניים ודמוגרפיים. למרות זאת, יש מיעוט מתוכם שקיבלו אזרחות ישראלית, בפרט ברמת הגולן. תושבי מזרח ירושלים אינם לומדים במערכת החינוך הערבית הממלכתית של מדינת ישראל, אלא בבתי ספר פרטיים על־פי תוכנית הלימודים של הרשות הפלסטינית או של ממלכת ירדן. רובם המכריע מחרימים את הבחירות המוניציפליות בירושלים, כך שאין להם ייצוג במועצת העיר ירושלים. הדרוזים ברמת הגולן נוסעים לעיתים ללמוד באוניברסיטאות הסוריות, שם הם זכאים ללימודים חינם, אם כי רבים מהם לומדים באוניברסיטאות ומכללות ישראליות.
תושבות הקבע נחשבת בעיני רבים מהמחזיקים בה למעמד יקר-ערך, כיוון שהיא מעניקה חופש תנועה בתוך מדינת ישראל, זכות למגורים ועבודה בתוך המדינה בלא הגבלה, וכן זכות להנות מהטבות הביטוח הלאומי ושירותים ממלכתיים אחרים. תושב קבע שעובר להתגורר מחוץ לתחומי המדינה, עלול לאבד את מעמדו. מבחינת ערביי מזרח ירושלים, פירוש הדבר, שמעבר אל מחוץ לגבולות המוניציפליים של ירושלים (כלומר אל הפרברים שממזרח לה, שלא סופחו לישראל) עלול להביא לביטול מעמדם כתושבי קבע בישראל. הסדר זה מביא להתמרמרות רבה בקרבם, בייחוד על רקע מצוקת הדיור במזרח ירושלים, מיעוט במתן אישורי בנייה לערבים ובניית גדר ההפרדה מסביב לירושלים.
רוב פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), מתייחסים לתושבי מדינת ישראל (בכלל זה תושבי מזרח ירושלים) ולא לאזרחי מדינת ישראל (זו הסיבה לפער בין הנתונים המובאים בערך זה לבין הנתונים שמפרסמת הלמ"ס).
מחקרים שהתבצעו בעולם בנושא מלמדים כי ללא ממד של שיתוף או הכרה, ייצוגן של קבוצות מיעוט בתקשורת נותר חלקי[108]. המצב בישראל אינו שונה. על בסיס מחקרים שנערכו בישראל בין השנים 1994 ו-2004, טוען ד"ר שגיא אלבז כי אמצעי התקשורת בישראל "משעתקים את התרבות הפוליטית הדומיננטית" ונוטים להצניע או "לצייר בצבעים שליליים" את דמותה של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. לצורך הדוגמה, בחינת אופן הסיקור של יום האדמה מראה נטייה להגזים בהערכת האלימות הצפויה, גם כאשר בפועל הפרות הסדר הן מינוריות. אלבז סבור לכן שהעיתונים בישראל "עוסקים בהבניה של מציאות אחת ויחידה, מתוך הבנה שזו תתגשם - גם אם התשתית המונחת לבנייתה לוקה בחסר[109]. אלבז חקר את מאפייני הסיקור של האזרחים הערבים בהקשרים ביטחוניים וגילה שקיים ייצוג יתר של המיעוט הערבי בפעילות עוינת, זאת בניגוד לנתונים, אשר לפיהם, אחוז ההרשעה של הערבים בבתי המשפט שולי ביחס לחלקם באוכלוסייה הכללית. אלבז טוען עוד כי "עובדה זו לא מונעת מהממסד לראות באזרח הערבי סיכון ביטחוני. גם העיתונות מאמצת את הראייה הזאת בעצם נטייתה להדגיש את מעורבותם של הערבים בפעילות ביטחונית ובפלילים[109].
חוקרים אחרים טוענים כי ניתן לראות כי היחס למיעוט הערבי בישראל נע במסלול דו-מישורי: התעלמות כמעט מוחלטת מהבעיות האנושיות והאפליה הממוסדת מצד אחד, ודפוס קבוע של התמקדות באירועי "אי-סדר" מהם ניתן להבין כאילו פשע ואלימות טבועים באזרח הערבי, מצד שני[110].
ערך מורחב – פשיעה בחברה הערבית בישראלבשנים האחרונות חל גידול ניכר בעבירות אמל"ח ועבירות ירי, בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית. התכליות העיקריות של השימוש באמל"ח הן פתרון סכסוכים בין עבריינים ובין משפחות, הפגנת כוח והגנה עצמית. כמו כן נעשה שימוש באמל"ח באירועים מיוחדים, כמו חתונות. הזמינות הגבוהה של אמל"ח בחברה הערבית מביאה לגידול במספר אירועי האלימות החמורה, כמו רצח, הריגה ותקיפה. אירועי אלימות אלה מתרחשים בעיקר ביישובים שבהם מתגוררת אוכלוסייה ערבית, וקורבנותיהם הם בעיקר בני החברה הערבית. עבירות האמל"ח והירי מסכנות חיים ופוגעות לא רק במעורבים בהן, אלא גם בביטחון האישי ובאיכות החיים של אזרחים חפים מפשע. שיעור השימוש בנשק חם בחברה הערבית בעבירות רצח בשנים 2013–2019 גבוה יותר מפי שלושה משיעורו בחברה הלא-ערבית. מספר נפגעי הירי בחברה הערבית עלה פי שלושה וחצי ויותר בשנים 2016–2018[111]. ובשנים 2017–2020 נרשמו בתיקי חקירה של משטרת ישראל 10,891 קורבנות מהם כ-84% ערבים תושבי ישראל. בשנים אלו גדל ב-83% מספר הצעירים הערבים תושבי ישראל בגילאי 18–24 שנחשדו בעבירות נשק. כמו כן, מספר הקטינים הערבים שנחשדו בעבירות נשק גדל בתקופה זו ב-69%[112].
הנשק הלא חוקי מגיע לישראל משלושה מקורות עיקריים: גניבות ממקורות חוקיים ובעיקר מצה"ל, הברחות וייצור בלתי-חוקי. ההברחות הן מגבול ירדן ודרך המעברים בין יהודה ושומרון לישראל, המשטרה לא הקימה עדיין יחידה מבצעית ייעודית לטיפול בהברחות אלה. כמו כן, אין שיתוף פעולה ממוסד ומסודר בין המשטרה לצה"ל בסוגיית הברחת האמל"ח במעברים[113].
ערך מורחב – טרור ערבי בישראלבדו"ח של השב"כ[114] נקבע כי ערביי ישראל מהווים יעד מועדף להפעלה אצל ארגוני הטרור. כתושבי מדינה, הם בעלי יכולת לנוע בצורה חופשית בכל שטחי המדינה ובעלי ידע שעלול לעזור לארגוני הטרור. כך למשל, בשנים 2001–2004 נחשפו 104 התארגנויות טרור בהם נטלו חלק כ־200 ערבים ישראלים שהיו מעורבות בפיגועים שבהם נרצחו 136 ישראלים. הדו"ח הדגיש כי "העוסקים בטרור מקרב ערביי ישראל הם שוליים קיצוניים המהווים אחוז קטן מאוד מאוכלוסייה זו".
במאי 2003 נעצר מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (ראו להלן), השיח' ראאד סלאח (الشيخ رائد صلاح) יחד עם חברים נוספים בארגון. הם הואשמו בהעברת כספים לארגון חמאס וב"העברת ידיעות לאויב", והוחזקו במעצר כשנה וחצי. בסופו של דבר הושגה עסקת טיעון שבה הודו הנאשמים רק ב"מגע עם סוכן זר" ובמתן שירות ל"התאחדות בלתי מותרת", עברות הנחשבות קלות יחסית. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר את עסקת הטיעון וגזר עליהם עונשי מאסר קלים יחסית.
בשנים 2005–2006 נחשפו 38 התארגנויות נוספות בהן היו מעורבים 46 ערבים ישראלים. בדו"ח של השב"כ הודגש כי כ־40% מכלל המעורבים בטרור מקרב הערבים הישראלים הם פלסטינים שקיבלו תעודת זהות ישראלית והיתר שהייה בישראל בעקבות הליך של איחוד משפחות על רקע נישואים לבני זוג ערבים ישראלים[115].
בייחוד מאז יציאת צה"ל מדרום לבנון במאי 2000, מנצל חזבאללה[116] את מערך הקשרים המשפחתיים והפליליים עם ערביי ישראל להעברת כלי-נשק, סמים וכסף אל ישראל, ומפעיל אנשים לצורך איסוף מודיעין וגיוס. שיטה אחרת היא הקמת תשתיות לארגוני ביצוע ומודיעין של טרור ערבי ישראלי[114]. דו"ח השב"כ העוסק בכך מצא לנכון לציין: "יודגש כי רובם המכריע של ערביי ישראל הם אזרחים שומרי חוק הפועלים על פי הכללים הקיימים במדינה דמוקרטית"[116].
עם התבססות ארגון המדינה האיסלאמית בשטחי סוריה ועיראק, התגלו בקרב ערביי ישראל ביטויי תמיכה והזדהות מצומצמים כלפי הארגון. בין 2014 ל־2016 עצר השב"כ מעל 100 ערבים ישראלים בחשד שתכננו להצטרף לארגון ולעבור לשטחי פעילותו, ובחשד לתכנון פיגועים בישראל על בסיס אידאולוגיית הארגון, כאשר ישנה עלייה בתמיכה ובהזדהות עם הארגון בקרב צעירים מקרב ערביי ישראל במהלך שנים אלו. חשש משמעותי קיים מערבים–ישראלים חברי הארגון שישובו לארץ וינסו לבצע פעילות טרור על בסיס הכשרה צבאית שעברו בידי הארגון. בחקירה של אחד מפעילי הארגון שחזר לארץ, עלה שמפקדיו הורו לו להתארגן לפעילות טרור בתוך ישראל, ולחלופין לבצע עבירות שונות של פשיעה חקלאית וגרימת נזק לרכוש כדרך התנגדות למדינת ישראל[117].
ב־14 ביולי 2017, שלושה מחבלים ערביי ישראל מאום אל־פחם ביצעו פיגוע בהר הבית בו רצחו ביריות שני שוטרים דרוזים לפני שנורו למוות על ידי כוחות הביטחון. בלילה שבין 26 ביולי ל־27 ביולי נערכה הלוויית המחבלים באום אל־פחם, לאחר שישראל שחררה את גופותיהם בעקבות עתירה וצו של בג"ץ. בהלוויה השתתפו אלפים מקרב ערבי ישראל שצעקו סיסמאות בשבח המחבלים, אותם כינו "שהידים", וכן קראו "ברוח ובדם, נפדה אותך אל־אקצא"[118]. הנהגת ערביי ישראל נמנעה מלגנות את הפיגוע במילים ברורות והוקעה על כך על ידי נשיא המדינה ראובן ריבלין: "השתיקה והתגובות הרפות של חלק מהמנהיגות הפוליטית הערבית מקוממות. טרור חייב להיות מוקע ללא תנאי וללא התפתלויות."[119] התגובה הרפה הוקעה על ידי ראשי העדה הדרוזית[120].
במרץ 2022 אירעו שני פיגועים קטלניים שביצעו ערבים-ישראלים: הפיגוע המשולב בבאר שבע (22 במרץ) ופיגוע הירי בחדרה (27 במרץ), בהם נרצחו 6 בני אדם.
דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת עוסק בפשיעה בחברה הערבית בישראל[121]. לפי הדו"ח, בשנת 2009, ערבים, המהווים כ־20% מאזרחי ישראל, היו 41% מכלל החשודים בתיקי רצח; 36% בתיקי ניסיון רצח; 36% בתיקי תקיפה חמורה; 41% בתיקי הצתה; 36% בתיקי שוד וב־43% בתיקי שוד בנסיבות מחמירות. בנוסף ישנם סוגי פשיעה ייחודיים למגזר זה כגון קטטות בין חמולות.
דו"ח ועדת המחקר של הכנסת קבע כי אף על פי שערביי ישראל מהווים כ־20% מכלל האוכלוסייה, הרי שבראשית נובמבר 2009 כ־40% מכלל העבריינים בבתי הכלא בישראל בגין עבירות של אלימות במשפחה היו ערבים, ונתון זה "בולט במיוחד לאור העובדה ששיעור התלונות על אלימות במשפחה במגזר הערבי נמוך מאוד לעומת חלקם באוכלוסייה הכללית" (לדוגמה, "בחודשים ינואר - ספטמבר 2009 רק 11.8% מכלל התלונות בנושא אלימות במשפחה הוגשו על ידי נשים ערביות"). בולט גם מקומן של עבירות נקמת דם ורצח על רקע כבוד המשפחה.
לפי נתוני המשרד לביטחון פנים, בשנת 2011 היו ערבים מעורבים ב־67% מהרציחות בישראל, 70% מניסיונות הרצח, 38% מן התקיפות החמורות, 36% ממעשי השוד ו־52% מההצתות[122].
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנוגע לעבירות תנועה בשנת 2009, שיעור הנהגים הגברים הערבים המורשעים בשנה גדול בכחמישים אחוזים משיעור הנהגים היהודים המורשעים, אך אצל הנהגות שיעור ההרשעות של ערביות ויהודיות זהה[123].
ב-2021 פורסם כי כ-50% מעבירות הסחיטה בישראל מבוצעות על-ידי ערבים[124]. שנת 2021 התאפיינה בגל אלימות ובסיומה נרשם שיא של 126 נרצחים בחברה[125].
על פי הדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת[121], לרמת הפשיעה הגבוהה כמה גורמים עיקריים:
אחוז השוטרים הערבים נמוך בהרבה מאחוזם באוכלוסייה. כך, למשל, כ־1.8% מהשוטרים הם ערבים מוסלמים. על פי דוח שהוגש לוועדת הפנים "אחת הדרכים שננקטות כדי להגביר את אכיפת החוק בקרב הערבים בישראל היא צירוף יותר אזרחים ערבים לשורות המשטרה. צעד זה עשוי להגדיל את אמון האוכלוסייה במערכת אכיפת החוק מצד אחד, ולשפר את יכולת המשטרה לטפל באירועי פשיעה באוכלוסייה הערבית עקב ההיכרות של השוטרים הערבים עם השפה והמנטליות של האזרחים הערבים." המשטרה נוקטת מספר צעדים להגדיל את אחוז השוטרים הערבים, ומקיימת קורסי הכנה לגיוס למשטרה[121].
בין משטרת ישראל לחברה הערבים קיים מתח הנובע הן מהמתח הלאומי והדתי בין יהודים לערבים והן מתחושת הזנחה שגברה ככל שהמשטרה הדירה את רגליה מהכפרים והעיירות. בעשור השני של המאה ה־21, מדינת ישראל השקיעה משאבים רבים להגברת האכיפה והנוכחות במגזר הערבי, ובכלל זה פתיחת תחנות משטרה ביישובים הערביים ובמזרח ירושלים. מנגד יש גורמים במגזר הערבי המגיבים בהתנגדות ובעוינות למגמה, ולעיתים ועדות התכנון המקומיות מסרבות להקצות שטח להקמת תחנות משטרה ביישובים ערביים[127].
ב־2016 מונה לראשונה קצין משטרה בדרגת ניצב מהמגזר הערבי, ג'מאל חכרוש. חכרוש מיועד לעמוד בראש מנהלת חדשה לשיפור והנגשת שירותי המשטרה ביישובים הערביים.
בשנת 2016 התקבלה החלטת ממשלה שמטרתה היא לשפר את רמת הביטחון האישי במגזר הערבי, ולחזק את הביטחון בירושלים. הצעדים שנכללו בהצעה היו הקמת וחיזוק תחנות משטרה ביישובים ערבים, חיזוק מערכים מבצעיים וגיוס כוח אדם, חלקו מהחברה הערבית. בפועל מכיוון שקוצץ תקציב המשטרה, ההחלטה לא יצאה לפועל כפי שתוכנן. מתוך 18 תחנות משטרה שהיו אמורות להיבנה או להתחזק רק כ-11 מהן חודשו או נבנו בפועל. בין השנים 2016 ל־2019, מתוך 2600 שוטרים ששאפו לגייס בהחלטה גויסו רק כ־1,231 שוטרים. בנוסף, כמות השוטרים שגויסו באותן שנים מהחברה הערבית היווה 75% מהמתוכנן. 460 במקום 600.(נתונים על פשיעה בחברה הערבית)[128].
בשנת 2020, במהלך כהונתה של הכנסת ה-23, הוקמה בהובלת חבר הכנסת מנסור עבאס הוועדה המיוחדת למיגור הפשיעה בחברה הערבית. הוועדה ניהלה 28 ישיבות בנושאים כגון תוכניות למיגור הפשיעה, תוכניות לשינוי מערכת החינוך, המאבק בשוק השחור במגזר הערבית ועוד[129].
במהלך כהונתה של הכנסת ה-24 הוקמה בהובלת חבר הכנסת מנסור עבאס הוועדה המיוחדת לענייני החברה הערבית. תחומי עיסוקה הם בין השאר, מיגור הפשיעה והאלימות בחברה[130].
בשנת 2022, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי הציגו את הרפורמה המתוכננת במשטרת ישראל, את התוכנית להקמת משמר הלאומי. הרפורמה במשטרה אמורה לעלות את שכר השוטרים בדרגות הנמוכות ב־20–40 אחוזים, ולגייס לכוחות המשטרה כ-4,000 שוטרים חדשים בפרק זמן של שנתיים. לפי תוכנית זו, הקמת משמר לאומי תכלול את הכפלת הכוחות של מג"ב, והקמת זרוע מתנדבים של 10,000 יוצאי יחידות קרביות. מטרת התוכנית לפי בן גביר היא לחזק את הביטחון האישי של אזרחי ישראל[131].
מספר רב של יישובים ערביים אינם מוכרים, ובפרט בנגב. ליישובים כאלה אין תוכנית מתאר מקומית, ובהיעדרה לא תיתכן בהם בנייה חוקית. ב־2007 החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדה בראשות אליעזר גולדברג – שופט בית המשפט העליון בדימוס ומבקר המדינה לשעבר – להמלצה על מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב.
לפי נתונים שהוצגו בדו"ח הוועדה בראשות גולדברג משנת 2008, עומד מספר המבנים הבלתי חוקיים בכפרים הלא מוכרים על 50,000. מספר המבנים הנבנים מדי שנה בכפרים הלא-מוכרים נע בין 1,500 ל־2000. הוועדה המליצה להכיר ביישובים לא מוכרים בהם מתגוררים כ־65,000 תושבים[132].
אחוז הערבים במגזר הציבורי, שעמד על 5% בלבד בשנת 2009, עלה במהלך השנים אחרונות, אך הוא עדיין נמוך משיעורם באוכלוסייה הכללית ועומד על כ־10% בשנת 2016[60]. נכון לשנת 2009, בין 515 חתני פרס ישראל היו רק ארבעה לא יהודים שמתוכם דרוזי אחד, נוצרי אחד ממוצא אירופי ושני ערבים נוצרים. בהזדמנויות שונות היו פרשיות חמורות של קיפוח המגזר הערבי בתקציבי חינוך[133][134]. לדברי אחמד סעדי יש גם מדיניות ממשלתית של אפליה בנוגע להקצאת הקרקעות. בתוכניות המתאר, השטח המוקצה לנפש ביישובים יהודים גדול פי שמונה מהשטח המוקצה לנפש ביישובים ערבים.[דרוש מקור]
שופט בית המשפט העליון תיאודור אור ציין בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000 כי:
"אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים. חוסר השוויון תועד במספר רב של סקרים ומחקרים מקצועיים, הוא אושר בפסקי דין ובהחלטות הממשלה וכן מצא את ביטויו בדו"חות מבקר המדינה ובמסמכים רשמיים אחרים. אף שרמת המודעות להפליה זו בקרב הרוב היהודי היא לעתים קרובות נמוכה למדי, בתחושותיהם ובעמדותיהם של האזרחים הערבים היא תופשת מקום מרכזי. היא מהווה, לדעת רבים, הן במגזר הערבי והן מחוצה לו, כולל בקרב גורמי הערכה רשמיים, גורם מתסיס מרכזי".
דו"ח ועדת אור ציין גם כי:
"מסרים שהועברו לפני אירועי אוקטובר ובמהלכם טשטשו, ולעתים מחקו, את המבחין בין אזרחיה הערבים של המדינה, ומאבקם הלגיטימי לזכויות בתוכה, לבין המאבק המזוין מול המדינה, אותו מנהלים ארגונים ואנשים בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. לא אחת, הוצגו שני המאבקים על ידי מנהיגים במגזר הערבי כמאבק אחד, מול יריב, ולעתים אויב, אחד. מושג האזרחות, במובנו המהותי, אינו מתיישב עם הצגת המדינה כאויב. הוא אינו מתיישב עם פרקטיקות הרואות במדינה וברשויותיה הלגיטימיות, אויב. הוא אינו מתיישב עם דברי שבח לפעולות אלימות של אויבי המדינה נגדה ונגד אזרחיה."
בשנת 2010, בעקבות עתירה לבג"ץ, הורתה הממשלה למועצת הלול לאשר בפעם הראשונה מכסות ייצור ביצים במגזר הערבי. המכסות שאושרו מהוות 0.3% בלבד מסך ייצור הביצים בישראל. נכון לשנת 2011 עדיין לא הוענקו מכסות ייצור חלב לחקלאים מן המגזר הערבי.
ערביי ישראל סובלים מאפליה גם בתחום התחבורה הציבורית. בשנת 2011 פרסם משרד התחבורה כי שיעור הנסיעות במגזר הלא-יהודי הוא כמחצית האחוז בלבד מסך הנסיעות באוטובוסים. שר התחבורה ישראל כץ אמר שהפער הוא תוצאה של הזנחה רבת-שנים ושמשרדו מקצה מאות מיליוני שקלים לתיקונה[135]. עד לעשור השני של המאה ה-21 התחבורה הציבורית ברוב היישובים הערביים הייתה מוגבלת, ללא שירות עירוני ועם אוטובוסים בינעירוניים עם נסיעות ספורות ביום, בעיקר לערים יהודיות[136]. מאז נעשו במספר מכרזים שינויים בתחבורה הציבורית למגזר הערבי והם כוללים ברובם שירות עירוני פנימי ליישובים ערביים עם יותר מ-20 אלף תושבים, ושירות בינעירוני הפועל למגוון רב של יעדים, כולל מוקדי תעסוקה במטרופולינים ולמוסדות להשכלה גבוהה[137][138].
דו"ח של משרד התרבות שנחשף בשנת 2015 מעלה כי באף יישוב ערבי אין בית ספר לאומנויות, מוזיאון, סינמטק או היכל תרבות העונה לתקנים[דרושה הבהרה][139].
אפליה מתקנת מופעלת לטובת הציבור הערבי בתחומים שונים, כגון בקבלה לאוניברסיטאות ולעבודה, לרבות סבסוד העסקת ערבים במקומות עבודה פרטיים.
ב־29 באפריל 2007 פרסם עיתון "הארץ" סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בו השתתפו 507 אנשים אשר קבע כי 75% מערביי ישראל יתמכו בחוקה שתשמור על הסטטוס של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בתנאי שהיא תבטיח שוויון זכויות למיעוטים. על פי הסקר 23% ציינו כי הם מתנגדים להגדרה זו[140].
בסקרים שנערכו לאורך השנים על ידי פרופ' סמי סמוחה, כ־60% מערביי ישראל אינם מקבלים את מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכ־22% שוללים את קיומה של מדינת ישראל בכלל[141]. ישנה ירידה מתמשכת בלגיטימיות של המדינה מצד ערביי־ישראל מחד גיסא, ועלייה בתמיכה, שעומדת על כ־12%, בשימוש באמצעים לא חוקיים ואף אלימים מצד ערבים מאידך גיסא[141]. בסקר משנת 2009, נמצא שכ־46% לא מוכנים לשלוח ילדיהם לבית־ספר עברי ו־47% לא רוצים שכן יהודי. כ־40.5% מהערבים במדינת ישראל אף מכחישים את קיום השואה[142].
ממצאי סקר שערך מכון "מאגר מוחות" העלו כי 82% מבני הנוער הערבי–ישראלי רואים את עצמם במידה בינונית עד רבה מאוד כ"פטריוטים פלסטינים". כמו כן עלה כי 20% מהם סבורים שמותר להתנגד למדיניות הממשלה גם תוך שימוש בכוח[143].
מחקרי עומק נוספים העלו תמונה מורכבת: מעל 67% סבורים כי אין לישראל זכות להיות מדינת הלאום של העם היהודי, 66% מסרבים להשלים עם קיומו של חוק השבות, 77% מסרבים לוותר על זכות השיבה, 47% מצדיקים אינתיפאדה פלסטינית שלישית ו־51% מצדיקים אינתיפאדה של ערביי ישראל. מאידך 63% סבורים שארץ ישראל היא מולדת משותפת לערבים וליהודים, 57% מודים שליהודים ישנן זכויות היסטוריות ולאומיות בארץ, 71% מהם סבורים שישראל היא מקום שטוב לחיות בו ויותר מ-63% מעדיפים לחיות בישראל מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. בנוסף 27% תומכים בהנהגת שירות אזרחי חובה לכלל אזרחי המדינה ו־43% מכירים בזכותה של מדינת ישראל לשמור על רוב יהודי[46]. לאחר מתקפת הפתע של החמאס בשבעה באוקטובר 80% מערביי ישראל הביעו התנגדות לתקיפת החמאס בעוד 2% תמכו בה. 75% הצהירו על מוכנות להתנדב ולסייע לאזרחים שנפגעו במתקפה[144]. נכון לסוף 2023 65% מערביי ישראל מרגישים שייכות למדינת ישראל ו 70% חשים חלק ממדינת ישראל ובעיותיה. 86.5% מביעים תמיכה בסיוע למאמץ האזרחי בתקופת המלחמה[145][146].
חוקר מדעי המדינה יוסי שיין כתב כי בעשור השני של המאה ה־21 חלה עלייה משמעותית בתהליכי הישראליזציה של ערביי ישראל, כתוצאה מכישלון האביב הערבי שהביא במספר מדינות לעלייתם של גורמים איסלאמיסטיים קיצוניים כמו דאעש. הישראליזציה של הערבים הישראלים באה לידי ביטוי בדיבור בשפה קריאולית של ערבית פלסטינית עם עברית ישראלית, ובכך ששיעור הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות בישראל כבר דומה לשיעורם באוכלוסייה[147].
מאז הקמתה של מדינת ישראל קיימת מתיחות משמעותית בין אוכלוסיית ערביי ישראל לבין האוכלוסייה היהודית בישראל. הטענות הנפוצות בדבר הגורמים למתיחות הן:
לאורך השנים נהרגו או נרצחו תושבים ערביי ישראל מירי של כוחות הביטחון הישראליים במספר תקריות, כגון טבח כפר קאסם שהתרחש באוקטובר 1956 והותיר 48 הרוגים, הפגנות יום האדמה שהתרחשו במרץ 1976 ובהן נהרגו שישה בני אדם, ואירועי אוקטובר 2000 בהם נהרגו 12 אזרחים ערביי ישראל ותושב פלסטיני מעזה. במהלך הפיגוע בשפרעם, נורו ארבעה אזרחים ערבים–ישראלים למוות באוטובוס על ידי חייל צה"ל נפקד. בדצמבר 2007, האגודה לזכויות האזרח בישראל דיווחה על "עלייה דרמטית" בגזענות נגד ערביי ישראל, כולל עלייה של 26 אחוזים בתקריות אנטי-ערביות. לדברי סמי מיכאל, נשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, "החברה הישראלית הגיעה לשיאים חדשים של גזענות אשר פוגעת בחופש הביטוי ובפרטיות"[150][151].
ערך מורחב – איום דמוגרפי#בישראלשיעור האוכלוסייה היהודית בחלקה הצפוני של מדינת ישראל נמצא בירידה. הגידול הדמוגרפי בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל והרוב אותו הם מחזיקים בשני אזורים גאוגרפיים בישראל – באזור הגליל ואזור המשולש – הפכו למוקד של מחלוקות פוליטיות במהלך השנים האחרונות. בקרב האוכלוסייה הערבית, הערבים המוסלמים הם בעלי שיעור הלידה הגבוה ביותר, אחריהם הדרוזים, ואחריהם הערבים הנוצרים. הביטוי "האיום הדמוגרפי" (או "הפצצה הדמוגרפית") משמש בחברה הישראלית לתיאור איום (אמיתי או מדומה) על ייעודה ועתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בשל הריבוי הטבעי הגבוה יותר של ערביי ישראל ושל האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה והשומרון וחבל עזה בהשוואה לריבוי הטבעי של פלח האוכלוסייה היהודי. הפער הולך ומצטמצם – בשנים 1996–2000 היה שיעור הריבוי הטבעי של ערביי ישראל 3.6% ונכון לשנת 2018 הוא ירד ל־2.3%, זאת לעומת שיעור ריבוי של 1.9% בקרב היהודים (כולל עלייה)[78].
| |
ראו גם – תוכנית חילופי השטחים |
לאורך השנים חלק מהפוליטיקאים הישראלים הביעו תמיכה מפורשת באפשרות של חילופי שטחים על מנת להבטיח את המשך קיומו של הרוב היהודי במדינת ישראל וצביונה היהודי של מדינת ישראל. לפי אחת ההצעות ישראל תעביר את הריבונות על חלק מאזור ואדי עארה (ממערב לקו הירוק) המכיל אוכלוסייה ערבית למדינה הפלסטינית העתידית תמורת סיפוח גושי ההתיישבות הגדולים באזור הגדה המערבית ממזרח לקו הירוק. סקרים שונים אשר נערכו לאורך השנים הראו כי ערביי ישראל אינם מעוניינים שהשטחים בהם מצויים יישוביהם יצאו מתחומי מדינת ישראל ויועברו לשליטת מדינה פלסטינית, אם וכאשר תוקם, וכי הם מתנגדים לאפשרות לפיה הם יאלצו להמיר את האזרחות הישראלית בה הם מחזיקים באזרחות של מדינה פלסטינית.
חבר הכנסת אביגדור ליברמן ממפלגת ישראל ביתנו, המפלגה השלישית בגודלה בכנסת השמונה עשרה, הוא אחד מהתומכים הגדולים ביותר ברעיון העברת יישובים ערביים גדולים הממוקמים במדינת ישראל ליד הגבול עם הגדה המערבית (כמו טייבה, אום אל־פחם ובאקה אל־גרבייה), לתחום השיפוט של הרשות הפלסטינית תמורת סיפוח ההתנחלויות ישראליות הממוקמות בשטחי הגדה המערבית. תוכנית חילופי השטחים גרמה למתיחות רבה בקרב ערביי ישראל, בשל כך שהתוכנית מתייחסת אליהם במפורש כאל "אויב שבפנים".
פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא חסרים נתונים על מספר חברי הכנסת הערבים לאורך השנים.בשנת 1985 נקבע בחוק יסוד: הכנסת כי רשימה השוללת את האופי היהודי של ישראל, את האופי הדמוקרטי של ישראל או מסיתה לגזענות פסולה מלהיבחר לכנסת. התיקון נועד לאפשר פסילת שתי רשימות בבחירות הבאות, שוועדת הבחירות המרכזית פסלה בשנת 1984, והן כ"ך, רשימה ימנית קיצונית, והרשימה המתקדמת לשלום, רשימה יהודית–ערבית המשתייכת לשמאל הקיצוני. בית המשפט העליון החליט לבטל את פסילת שתי הרשימות בנימוק שאין חוק או פסיקה המאפשרים את הפסילה, ולכן חוקק התיקון. בשנת 2002 אישרה הכנסת תיקון נוסף לחוק היסוד, על־פיו אפשר לפסול רשימה המביעה תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד מדינת ישראל, וכן אפשר לפסול מועמדים בודדים שאינם עומדים בתנאי הסעיף, אך רק באישור בית המשפט העליון (בעוד על פסילת רשימה אפשר לערער בפניו). בשנת 2008 נוספה לחוק היסוד חזקה לפיה מועמד ששהה במדינת אויב בשבע השנים שקדמו להגשת רשימות המועמדים ייחשב כמי שתומך במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור, אלא אם כן הוכיח אחרת – אך נקבע שהחזקה לא תחול למפרע, כלומר, היא תחול רק על מי ששהה במדינת אויב ביום תחולת החוק או לאחר מכן.
בבחירות לכנסת השתים עשרה (1988) אכן החליטה הוועדה פעם נוספת לפסול את שתי הרשימות, כ"ך והרשימה המתקדמת לשלום. בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגישה כ"ך, אך קיבל, ברוב של שלושה שופטים מול שניים, את הערעור שהגישה הרשימה המתקדמת לשלום ואישר את השתתפותה בבחירות.
בבחירות לכנסת השש עשרה בשנת 2003 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מועמדתם של חברי הכנסת עזמי בשארה ואחמד טיבי, וכן את רשימת בל"ד. נגד פסילת בל"ד הוגש ערעור לבית המשפט העליון וכן הוא נדרש לאשר את פסילת המועמדים, ובית המשפט פסל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, ואישר את מועמדותם[152].
בשנת 2007 נפתחה חקירה נגד בשארה בחשד שריגל לטובת חזבאללה. בשארה יצא מישראל והתפטר מהכנסת באמצעות מכתב התפטרות שמסר בשגרירות ישראל במצרים. בשנת 2011 נחקק חוק (שכונה "חוק בשארה") שאיפשר לשלול את תשלומי הפנסיה במקרה של אי-התייצבות של חבר כנסת לחקירה, למשפט או לריצוי עונשו, והכנסת השתמשה בו כדי לשלול את התשלומים הללו מבשארה.
בבחירות לכנסת השמונה עשרה בשנת 2009 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את רשימות בל"ד ורע"ם-תע"ל, אך בית המשפט העליון ביטל שוב את ההחלטה ואישר לרשימות להשתתף בבחירות.
בכנסת ה־19 ייצגו את ערביי ישראל שתי רשימות ערביות: "הברית הלאומית הדמוקרטית" (בל"ד) ורע"מ-תע"ל (איחוד של "הרשימה הערבית המאוחדת" והתנועה הערבית להתחדשות), וחד"ש, שרוב חבריה ומצביעיה ערבים. בסך הכול היו בכנסת ה־19 שנים-עשר חברי כנסת ערבים וחבר כנסת דרוזי אחד, מהם 10 מהמפלגות שהוזכרו לעיל, אחד מהעבודה, אחד מישראל ביתנו ואחד ממרצ.
בבחירות לכנסת העשרים רצו כמעט כל המפלגות הערביות במסגרת הרשימה המשותפת, שבאה להתגבר על העלאת אחוז החסימה. מפלגות יהודיות אחדות הזהירו מהשתתפות נרחבת של ערבים בבחירות ובקואליציה שתוקם לאחריהן. העיתון "ישראל היום" יצא בכותרת ראשית ובה ציטוט של בנימין נתניהו: "מיליוני ש' מחו"ל – להגדיל הצבעת השמאל והערבים"[153]. בצ'אט באתר "הארץ" הצהיר משה כחלון: "לא אשב בממשלה שמבוססת על הערבים"[154]. לכך נלוו התקפות בוטות על ערבים. בעימות ב"ערוץ 2" אמר אביגדור ליברמן לאיימן עודה: "אתה גיס חמישי, אתה נציג של ארגוני טרור בכנסת ישראל"[155].
מחקר של ד"ר דן שיפטן מ-2002 הראה כי מאז שנות ה־80 של המאה ה־20 חלה הקצנה רבה בעמדותיהם של הח"כים הערביים. הקצנה זו מתבטאת באיבה מופגנת וחסרת פשרות למדינת ישראל ולסמליה, שלילת אופייה היהודי, הזדהות גלויה עם אויביה של מדינת ישראל, וגילוי הבנה, ולעיתים אפילו תמיכה, במאבק האלים ובטרור נגד הציבור היהודי במדינה[156].
מאידך, מספר עיתונאים, אנשי ציבור ואקדמיה סבורים כי יש פער גדול בין התדמית של חברי הכנסת לפעילותם בפועל וסוברים כי התקשורת בישראל נוטה להתמקד בפעילות והתבטאויות לעומתיות של חברי הכנסת בהקשר של הסכסוך ופחות מגלה עניין בפעילות אזרחית–חברתית[18]. מחקר שנערך על ידי ארגון קרן אברהם מצא כי מתוך 158 הצעות שהוגשו על ידי חברי כנסת ערבים בין מארס 2011 ואוקטובר 2012, רק חמש עסקו באופן כלשהו בסוגיית "הכיבוש". כמו כן, נמצא כי 75 אחוזים מהתכנים של פעילות חברי הכנסת במליאה (הצעות לסדר, נאומים ושאילתות) נגעו לסוגיות שאינן קשורות לסכסוך הישראלי–פלסטיני. מאידך, גם בציבור הערבי יש ביקורת על הצעדים הלעומתיים של חברי הכנסת הערביים – כך למשל 18 אחוזים בלבד תמכו בהחלטת הרשימה המשותפת להימנע מהשתתפות בהלוויית שמעון פרס וגם איימן עודה הודה כי זו הייתה טעות.
בנוסף לייצוג בכנסת, קיימות תנועות נוספות הנחשבות למייצגות של הציבור הערבי. ביניהן:
שרה אוסצקי לזר, עיצוב יחסי יהודים-ערבים בעשור הראשון, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
ד"ר שרה אוסצקי-לזר, חזון ערביי ישראל, באתר הערוץ האקדמי, (הקישור אינו פעיל, 18.7.2021) חברי הכנסת הערבים והדרוזים בפגישה עם בן-גוריון, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 1:25)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
