Remove ads
זכות השיבה הפלסטינית (בערבית: حق العودة الفلسطيني) היא מונח המשמש לציון תביעת הפלסטינים והעולם המוסלמי והערבי שתינתן לכ-4.4 מיליון (נכון ל-2007)[1] פליטים פלסטינים האפשרות לשוב לבתיהם בתחומי ארץ ישראל, אותם עזבו, הם או אבותיהם, לפני מלחמת העצמאות (הנכבה) ובמהלכה ולאחר מלחמת ששת הימים.[2][3] שיבת הפליטים היא סלע מחלוקת מרכזי במכלול נושאי הליבה בסכסוך הישראלי-ערבי. החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם מ-11 בדצמבר 1948 הכירה בזכות וקבעה כי ”הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת".
ממשלות ישראל לדורותיהן הביעו התנגדות מוחלטת לדרישה זו, אם כי במסגרת הליכים שונים של משא ומתן לשלום קיבלו נציגיהן שזהו אחד מנושאי הליבה שיש לדון עליהם לקראת הסדר שלום של קבע. במהלך השנים אף הועלו רעיונות שונים על ידי שני הצדדים שבבסיסם מתן אפשרות לשיבה של כמות מוגבלת של פליטים, ומתן פיצוי כספי לאחרים בתמורה לויתור על התביעה.
Remove ads
במהלך מלחמת העצמאות, וכן בעקבות מלחמת ששת הימים, עזבו פלסטינים רבים את מקום מגוריהם או גורשו ממקום מגוריהם לחלקים אחרים של ארץ ישראל או אל מחוץ לגבולותיה. מספר הפליטים מוערך בכ-700 עד 800 אלף ממלחמת העצמאות,[4] ו-280 עד 325 אלף ממלחמת ששת הימים.[5] ההערכה היא שבין 120,000 ל-170,000 מבין פליטי מלחמת ששת הימים, הם פליטים גם ממלחמת העצמאות, ששהו מחוץ לתחומי הקו הירוק, ושברחו פעם נוספת.[6] כיום, מספר הפליטים מוערך בלמעלה מ-4 מיליון, כאשר מספר זה כולל את הפליטים עצמם ואת צאצאיהם.[7]
הפליטים הפלסטינים מטופלים על ידי אונר"א (UNRWA), סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים, ולא על ידי נציבות האו"ם לפליטים.[8]
זכות השיבה היא בעלת חשיבות רבה עבור הפלסטינים מאז 1948 עת נוצרה בעיית הפליטים. על-פי הנרטיב הפלסטיני, האחריות המשפטית והמוסרית לבעיית הפליטים רובצת במלואה על ישראל, ולא על הפלסטינים או מדינות ערב המארחות אותם.
כבר ביוני 1948, ממשלת ישראל הכריזה על עמדתה בנושא. בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שר החוץ משה שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".[9] לאחר הדיון אמר שרת לרוזן ברנדוט כי אין לדון בשאלת חזרת הפליטים לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.[10] ב-27 ביוני דרש ברנדוט שישראל תכיר "בזכות תושביה של פלשתינה, שעזבו את מקומות מגוריהם הרגילים מפאת התנאים שנוצרו עקב הסכסוך בה, לשוב לבתיהם ללא הגבלה ולהיות שוב בעלים על רכושם".[11]
ממשלת ישראל חזרה על עמדתה בנושא במכתב שנכתב לאו"ם ב-1 באוגוסט 1949.[12] שר החוץ, משה שרת, כתב בו כי ישראל אינה רואה עצמה אחראית לבעיית הפליטים אך לא יכולה להישאר אדישה לסבלם. יש לחפש פתרון לבעיה אך לא באמצעות חזרה של הפליטים לישראל, אלא באמצעות יישובם מחדש במדינות אחרות. עם זאת הצהיר שרת שממשלת ישראל מוכנה להסכים ליישובם מחדש של מספר מוגבל (100,000) של פליטים בתחומה כפי שהצהירה כבר בועידת לוזאן,[13] ובלבד שהמהלך יהיה חלק מהסכם שלום עם הערבים ומציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים. עד 1967 קלטה ישראל 40.5 אלף פליטים (ע"פ הודעת אבא אבן באו"ם). על פי ארנון סופר וגיל שלו, תופעת החדירה הבלתי חוקית לישראל, אותה העריכו בלפחות רבע מיליון פלסטינים, משמשת כר להגשמת שיבת הפליטים הפלסטינים.[14]
התביעה לשיבת הפליטים נסמכת על הצהרות כלל-ערביות, וכן על החלטה 194 של עצרת האומות המאוחדות מ-11 בדצמבר 1948 – ובעיקר על סעיף 11 בהּ, הקובע כי ”הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי [...] על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), ליישובם מחדש וכן לשיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים”.
ככלל, מדינות ערב, מלבד ירדן, מסרבות להעניק לפליטים הפלסטינים שבשטחן אזרחות (למעט אלה שזכו לכך על בסיס אישי). הפליטים הפלסטינים ממשיכים לשמר את התקווה כי יוכלו לחזור בעתיד לעריהם וכפריהם, ורבים מהם מחזיקים באופן סמלי את מפתחות בתיהם.
Remove ads
הטענות לתמיכה בזכות השיבה מסתמכות על מספר מקורות:
- סעיף 13 בהצהרת זכויות האדם הקובע כי: "לכל אחד ישנה זכות לעזוב כל ארץ, כולל ארצו שלו, ולשוב לארצו". מאחר שהפליטים הפלסטינים ישבו בשטח המנדט טרם מלחמת העצמאות, הם רואים בארץ ישראל את ארצם המקורית, על אף שלא הייתה זו מדינתם. לכן הם נסמכים על סעיף זה, ומסיקים ממנו שהוא מקנה להם זכות שיבה.
- סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית, הקובע כי "אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה. אף על פי כן, רשאית המעצמה הכובשת לקבל על עצמה את פינויו השלם או החלקי של אזור מסוים, אם ביטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת. פינוי כזה אסור לו שיגרור עקירתם של מוגנים מעבר לגבולות השטח הכבוש, אלא אם כן אי אפשר, מסיבות של ממש, למנוע את עקירתם. האנשים שפונו כך יוחזרו לבתיהם מיד לתום פעולות האיבה באותו שטח." - על אף שברוב המקרים האוכלוסייה הפלסטינית ברחה מיוזמתה ולא פונתה על ידי הכוחות הישראלים, רואים הערבים הפלסטינים בסעיף זה סעיף המקנה להם זכות לחזור לבתיהם.
- סעיף 11 בהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, הקובע כי "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ... על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים...".
- החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם ש"מאשרת גם שאין להעביר את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתיהם או לרכוש אשר ממנו הם גורשו ונעקרו, וקוראת להחזרתם".
- סעיף 12 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, אותה ישראל אשררה, קובע ש"לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא". גם במקרה זה, הפליטים רואים באדמה ממנה ברחו או גורשו, את ארצם, על אף שמעולם לא היו אזרחי מדינת ישראל.
הטוענים לזכות השיבה מציינים את הצהרתו של פולקה ברנדוט, מי ששימש כמתווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, ש"שום התיישבות לא יכולה להיות צודקת ושלמה אם אין הכרה והסכמה לגבי הזכות של הפליט הערבי לשוב לבית ממנו הוא נעקר. תהיה זאת פגיעה בעקרונות הצדק הבסיסי אם תמנע מקורבנות תמימים אלו של הסכסוך הזכות לשוב לבתיהם, בעוד מהגרים יהודים זורמים לפלסטין, ואכן, מאיימים בהחלפתם התמידית של הפליטים הערבים שמושרשים באדמה במשך מאות שנים".[15]
ב-13 במאי 1953 ביקר בישראל מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס. זמן קצר לאחר שובו לוושינגטון, הדגיש בשידור בטלוויזיה את חשיבותה של בעיית הפליטים וקבע כי את חלקם יש להושיב בישראל.[16]
ב-2008 אישרה הרשות הפלסטינית את "חוק זכות שיבה" שבו הוגדר "פליט פלסטיני" כאדם שהוא או הוריו היו תושבי פלסטין. בנוסף קבע החוק כי זכות השיבה שאינה ניתנת לביטול או ויתור היא זכותם של פליטים אלו לשוב אל בתיהם ורכושם.[17]
מדינות ערב סירבו לסייע ביישוב הפליטים בשטחיהן, מחשש שצעד כזה יתפרש כהשלמה עם קיום מדינת ישראל ויחליש את המאבק בה.[18] זאת פרט לירדן, המדינה שקלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, והעניקה להם אזרחות. הן לאלו במחנות הפליטים בגדה המזרחית והן לאלו שמצאו מפלט בגדה המערבית. בלבנון, העסקת פליטים פלסטינים אסורה אלא בהינתן אישורי עבודה הניתנים במשורה, וזאת על-מנת למנוע את שילובם בה.[19]
Remove ads
העמדה הרשמית של ישראל[20] שאף זכתה לחקיקה מיוחדת בכנסת (חוק שריון שלילת זכות השיבה, התשס"א-2001[21]), מתנגדת לזכות השיבה. על פי נייר העמדה של מרכז מציל"ה[22] ישראל מתנגדת לכל שלושה סוגי ההסדרים:
- הסדרים המכירים בזכות השיבה.
- הסדרים המותירים לפלסטינים את הבחירה אם להיקלט בתחומי מדינת ישראל.
- הסדרים המאפשרים כניסה רחבת היקף של פליטים לישראל.
ההתנגדות לזכות השיבה מתבססת הן על טעמים מעשיים, הן על החוק הישראלי והן על המשפט הבינלאומי.
טעמים מעשיים
- סיכון אופייהּ היהודי של המדינה עד כדי סכנה לקיומה כמדינה יהודית כפועל יוצא מהפרת האיזון הדמוגרפי שתביא כניסת הפליטים.[23] על פי קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה בראשות ארנון סופר, כניסתם (הן החוקית והן הבלתי חוקית) של כשליש מיליון פלסטינים לתחומי ישראל עד שנת 2004, מהוות איום ביטחוני (חמישית מהפיגועים בוצעו על ידי זכאי איחוד משפחות), איום לאומי ביצירת "פלסטיניזציה" בערביי ישראל, איום כלכלי בעליית עשרות מיליארדים בקצבאות, איום פלילי, ואיום דמוגרפי-פוליטי.[14]
- טענות זכות השיבה הוא מבטאת את הרצון הערבי לחסל את מדינת ישראל גם בגבולות 48 ואי הסכמה לתוכנית החלוקה[24].
- ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב הם האחראים לבעיית הפליטים,[25] לאחר שסירבו לקבל את תוכנית החלוקה והכריזו ב-1948 מלחמה על ישראל במטרה מוצהרת לחסלהּ.
- סימטריה עם הפליטים היהודים ממדינות ערב: בעקבות מלחמת העצמאות הייתה עלייה נרחבת של יהודים ממדינות ערב והגירה לארצות אחרות, עד כדי היעלמותן של קהילות רבות וותיקות. על פי יפה זילברשץ ניתן לראות בעזיבה של שתי האוכלוסיות חלק מתהליך של חילופי אוכלוסין.[26] בריאיון לאחר ועידת קמפ דייוויד (2000) דיבר הנשיא קלינטון[27] על הקמת קרן בינלאומית לפיצוי שתי אוכלוסיות הפליטים: זו של הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל וזו של היהודים ממדינות ערב ש'הפכו לפליטים בארצותיהם שלהם' בעקבות החלטת החלוקה, מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. אף הקונגרס האמריקאי בהחלטה 185 משנת 2008 רואה סימטריה בין הנושאים.[28]
- הבתים שבהם התגוררו הפליטים בטרם עזיבתם חרבים או מיושבים בידי אחרים.
טעמים חוקתיים
- שיבה במשמעות של חזרה לארץ מוצא של פליטים אינה זכות משפטית הנלמדת מהתפתחות המשפט הבינלאומי, הן באופן כללי, והן בהקשר של הפליטים הפלסטינים.[22] לא קיימת חקיקה בינלאומית, הוראות מחייבות של האו"ם או הסכמים בין ישראל לפלסטינים הדורשים את שיבת הפליטים.[29]
- המינוח "לשוב לארצו" בהצהרת זכויות האדם ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות פורש על ידי חוקרים ומלומדים, בהם אינגלס (Inglès) וסיגהרט (Sieghart), הלמדים מעבודת ההכנה ל"אמנה בנוגע לזכויות אזרחיות ומדיניות", שזכות הכניסה למדינה מוקנית לאזרחיה בלבד.[22] לכן, מכיוון שערביי ארץ ישראל מעולם לא היו אזרחי מדינת ישראל, אלא אזרחי המנדט, לא עומדת להם הזכות הזו.
- טענת ישראל היא ש"אין תקדים למצב שבו במסגרת פתרון לסכסוך מתמשך בין שתי קבוצות אתניות מוכרת שיבה של בני קבוצה אתנית אחת לשטח המדינה הקולטת שבו מממשת הקבוצה האתנית האחרת את זכותה להגדרה עצמית, באופן שעלול לשבש את יחסי הרוב-מיעוט במדינה זו ולסכן את יציבותה".[30] טענת ישראל זוכה לחיזוק בפסיקתם של שופטי בית המשפט האירופי לזכויות אדם בהחלטתו ממרץ 2010 לדחות במלואה את תביעתם של הפליטים היוונים-קפריסאיים להשבת אדמותיהם ורכושם בטורקיה הקפריסאית.[31]
- החלטות 194 ו-3236 של העצרת הכללית של האו"ם הן בגדר המלצה ולכן אינן מחייבות. "ההחלטה (194) אינה מזכירה את המונח "זכות".[32]
- חלק ניכר נותרו בגדה המערבית וברצועת עזה ולפי ההגדרה המקובלת הם נחשבים כעקורים ולא כפליטים שכן נשארו לחיות בארצם ולא חצו גבול מדיני מוכר[33].
- האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 איננה מגדירה כפליט את צאצאיו של הפליט ושוללת את מעמד ה'פליט' מכל מי שקבלו אזרחות במדינה מוכרת.[34] יש מן הפליטים שקבלו אזרחות במדינה אחרת, (למשל, מיליון פלסטינים בירדן) ועדיין נמנים במצבת הפליטים של אונר"א המסתכמת בכ-4 מיליון פליטים. אם שתי נקודות אלו תלקחנה בחשבון, מספר הפליטים אינו יכול לעלות על חצי מיליון.[34]
- לעניין סעיף 12(4) באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות 1966, הרי מעבר לכך שמדינת ישראל אינה 'ארצם' של הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל - הם מעולם לא קבלו את אזרחותה - עמדתה של המדינה השוללת את זכות השיבה אינה שרירותית כפי שהגבלת הכניסה לישראל במסגרת איחוד משפחות אינה שרירותית - שתי פעולות אלו (איחוד המשפחות וזכות השיבה) עלולות "לסכן את קיומה של המדינה ואת מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוכה".[35]
- החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא מציינת את זכות השיבה או כל הסדר אחר כפתרון הכרחי לבעיית הפליטים.
- לעניין סעיף 5.4.2 באמנה הבינלאומית בדבר ביטולה של אפליה גזעית על כל צורותיה (ראו לעיל), אשר הפלסטינים נתלים בו כדי לטעון כנגד אופיו המפלה של חוק השבות הרי תוכנית החלוקה קבעה שהארץ תחולק למדינה יהודית ומדינה ערבית, כלומר, יהדות בעיני האו"ם היא לאום. ועדת ונציה, ועדת משפטנים שהקימה מועצת אירופה כדי לקבוע כללים ליחסי רוב ומיעוט, קבעה, שלרוב לאומי יש זכות להעדיף את בני קבוצתו, על מנת לשמר את צביונו הלאומי, לרבות באמצעות חוקי הגירה והתאזרחות, וזוהי מציאות רווחת בלא מעט מן הקהילות האירופאיות.[36]
פרופ' ברנרד לואיס הציע לכנות את "זכות השיבה" בשם "תביעת השיבה הפלסטינית", והמונח משמש לעיתים חוגים המתנגדים לזכות השיבה, מפני שלטענתם, המושג "זכות" הוא מטעה ומסלף, הן משום שהחלטה 194 עליה מבססים הפלסטינים והערבים את תביעתם אינה מזכירה את המונח "זכות"[32] ומשום שיש בו מתן לגיטימציה ישראלית לדרישה הפלסטינית.[37]
Remove ads
- החלטה 181
- החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם
- ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
- בעיית הפליטים הפלסטינים
- הגדה המערבית
- רצועת עזה
- הפזורה הפלסטינית
- טרור פלסטיני
- מוסלמים בישראל
- "מהנהר עד לים"
- המגזר הערבי
- יוזמת ז'נבה – הצעה שכללה ניסיון לפשרה בנושא זכות השיבה
- הבנות ביילין–אבו מאזן
- שמואל כ"ץ, אדמת מריבה - מציאות ודמיון בארץ ישראל, הוצאת כנרת זמורה ביתן.
- ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1990.
- עדי שורץ ועינת וילף, מלחמת זכות השיבה - הקרב על בעיית הפליטים הפלסטינים ואיך ישראל יכולה לנצח בו, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018
- חיים גנז, מריכרד ואגנר ועד זכות השיבה, ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, הוצאת עם עובד, 2006, פרק שמיני: זכות השיבה הפלסטינית וצדקת הציונות, עמ' 259–285.
- אתר משרד המשא ומתן הרשמי של הרשות הפלסטינית, העוסק בפליטים ובזכות השיבה
- יניב רונן, פליטים פלסטינים המבקשים לממש את "זכות השיבה" לישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 24 במרץ 2009
- יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל(הקישור אינו פעיל), הוצאת מרכז מציל"ה, ירושלים, תמוז תש"ע, יוני 2010
- דבקות פלסטינית בזכות השיבה לאחר יוזמת ז'נבה, אתר ממר"י
- Palestine Remembered, al-Nakba 1948
- ג'לאל בנא ואוריה שביט, החלום הפלשתיני הסיוט הישראלי, באתר הארץ, 5 ביולי 2001
- צבי בראל, בית קפה לתיאורית השיבה, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
- מיכאל יעקובסון, בגולן עולים על הגדר, בישראל דנים ביישוב פליטים, באתר Xnet, 7 ביוני 2011
- נדב שרגאי, השיבה - זכות או מיתוס?, באתר ישראל היום, 17 ביוני 2011
- עמיר טאובר, אז מה באמת דעתו של אבו מאזן על זכות השיבה?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 16 בפברואר 2018
- הליכוד. עלון תעמולה עם מפה "הליכוד הוא התשובה לזכות השיבה". אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
יזהר באר, דלת אחורית לשיבה: ההגירה הסמויה של המשת"פים לתוך ישראל, באתר הארץ, 11 בפברואר 2019
Remove ads
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads