התביעה הפלסטינית ושל העולם הערבי שתינתן לכ-4.4 מיליון (נכון ל-2007) צאצאי פליטים פלסטינים האפשרות לשוב לבתיהם בתחומי ארץ ישראל, אותם עזבו אבותיה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיצג "מפתחות לבתי פלסטינים שנעזבו", אחד מסמלי מאבק השיבה לפלסטין
ממשלות ישראל לדורותיהן הביעו התנגדות מוחלטת לדרישה זו, אם כי במסגרת הליכים שונים של משא ומתן לשלום קיבלו נציגיהן שזהו אחד מנושאי הליבה שיש לדון עליהם לקראת הסדר שלום של קבע. במהלך השנים אף הועלו רעיונות שונים על ידי שני הצדדים שבבסיסם מתן אפשרות לשיבה של כמות מוגבלת של פליטים, ומתן פיצוי כספי לאחרים בתמורה לויתור על התביעה.
במהלך מלחמת העצמאות, וכן בעקבות מלחמת ששת הימים, עזבו פלסטינים רבים את מקום מגוריהם או גורשו ממקום מגוריהם לחלקים אחרים של ארץ ישראל או אל מחוץ לגבולותיה. מספר הפליטים מוערך בכ-700 עד 800 אלף ממלחמת העצמאות,[4] ו-280 עד 325 אלף ממלחמת ששת הימים.[5] ההערכה היא שבין 120,000 ל-170,000 מבין פליטי מלחמת ששת הימים, הם פליטים גם ממלחמת העצמאות, ששהו מחוץ לתחומי הקו הירוק, ושברחו פעם נוספת.[6] כיום, מספר הפליטים מוערך בלמעלה מ-4 מיליון, כאשר מספר זה כולל את הפליטים עצמם ואת צאצאיהם.[7]
זכות השיבה היא בעלת חשיבות רבה עבור הפלסטינים מאז 1948 עת נוצרה בעיית הפליטים. על-פי הנרטיב הפלסטיני, האחריות המשפטית והמוסרית לבעיית הפליטים רובצת במלואה על ישראל, ולא על הפלסטינים או מדינות ערב המארחות אותם.
כבר ביוני 1948, ממשלת ישראל הכריזה על עמדתה בנושא.
בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שר החוץ משה שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".[9] לאחר הדיון אמר שרת לרוזן ברנדוט כי אין לדון בשאלת חזרת הפליטים לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.[10]
ב-27 ביוני דרש ברנדוט שישראל תכיר "בזכות תושביה של פלשתינה, שעזבו את מקומות מגוריהם הרגילים מפאת התנאים שנוצרו עקב הסכסוך בה, לשוב לבתיהם ללא הגבלה ולהיות שוב בעלים על רכושם".[11]
ממשלת ישראל חזרה על עמדתה בנושא במכתב שנכתב לאו"ם ב-1 באוגוסט 1949.[12] שר החוץ, משה שרת, כתב בו כי ישראל אינה רואה עצמה אחראית לבעיית הפליטים אך לא יכולה להישאר אדישה לסבלם. יש לחפש פתרון לבעיה אך לא באמצעות חזרה של הפליטים לישראל, אלא באמצעות יישובם מחדש במדינות אחרות. עם זאת הצהיר שרת שממשלת ישראל מוכנה להסכים ליישובם מחדש של מספר מוגבל (100,000) של פליטים בתחומה כפי שהצהירה כבר בועידת לוזאן,[13] ובלבד שהמהלך יהיה חלק מהסכם שלום עם הערבים ומציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים. עד 1967 קלטה ישראל 40.5 אלף פליטים (ע"פ הודעת אבא אבן באו"ם). על פי ארנון סופר וגיל שלו, תופעת החדירה הבלתי חוקית לישראל, אותה העריכו בלפחות רבע מיליון פלסטינים, משמשת כר להגשמת שיבת הפליטים הפלסטינים.[14]
התביעה לשיבת הפליטים נסמכת על הצהרות כלל-ערביות, וכן על החלטה 194 של עצרת האומות המאוחדות מ-11 בדצמבר1948 – ובעיקר על סעיף 11 בהּ, הקובע כי ”הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי [...] על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), ליישובם מחדש וכן לשיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים”.
ככלל, מדינות ערב, מלבד ירדן, מסרבות להעניק לפליטים הפלסטינים שבשטחן אזרחות (למעט אלה שזכו לכך על בסיס אישי). הפליטים הפלסטינים ממשיכים לשמר את התקווה כי יוכלו לחזור בעתיד לעריהם וכפריהם, ורבים מהם מחזיקים באופן סמלי את מפתחות בתיהם.
כרזת מחאה התומכת ב"זכות השיבה לפלסטין המשוחררת", הונפה בהפגנה מול הבית הלבן, בעקבות מבצע עופרת יצוקה של צה"ל ב-2009
הטענות לתמיכה בזכות השיבה מסתמכות על מספר מקורות:
סעיף 13 בהצהרת זכויות האדם הקובע כי: "לכל אחד ישנה זכות לעזוב כל ארץ, כולל ארצו שלו, ולשוב לארצו". מאחר שהפליטים הפלסטינים ישבו בשטח המנדט טרם מלחמת העצמאות, הם רואים בארץ ישראל את ארצם המקורית, על אף שלא הייתה זו מדינתם. לכן הם נסמכים על סעיף זה, ומסיקים ממנו שהוא מקנה להם זכות שיבה.
סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית, הקובע כי "אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה. אף על פי כן, רשאית המעצמה הכובשת לקבל על עצמה את פינויו השלם או החלקי של אזור מסוים, אם ביטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת. פינוי כזה אסור לו שיגרור עקירתם של מוגנים מעבר לגבולות השטח הכבוש, אלא אם כן אי אפשר, מסיבות של ממש, למנוע את עקירתם. האנשים שפונו כך יוחזרו לבתיהם מיד לתום פעולות האיבה באותו שטח." - על אף שברוב המקרים האוכלוסייה הפלסטינית ברחה מיוזמתה ולא פונתה על ידי הכוחות הישראלים, רואים הערבים הפלסטינים בסעיף זה סעיף המקנה להם זכות לחזור לבתיהם.
סעיף 11 בהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, הקובע כי "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ... על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים...".
החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם ש"מאשרת גם שאין להעביר את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתיהם או לרכוש אשר ממנו הם גורשו ונעקרו, וקוראת להחזרתם".
סעיף 12 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, אותה ישראל אשררה, קובע ש"לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא". גם במקרה זה, הפליטים רואים באדמה ממנה ברחו או גורשו, את ארצם, על אף שמעולם לא היו אזרחי מדינת ישראל.
הטוענים לזכות השיבה מציינים את הצהרתו של פולקה ברנדוט, מי ששימש כמתווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, ש"שום התיישבות לא יכולה להיות צודקת ושלמה אם אין הכרה והסכמה לגבי הזכות של הפליט הערבי לשוב לבית ממנו הוא נעקר. תהיה זאת פגיעה בעקרונות הצדק הבסיסי אם תמנע מקורבנות תמימים אלו של הסכסוך הזכות לשוב לבתיהם, בעוד מהגרים יהודים זורמים לפלסטין, ואכן, מאיימים בהחלפתם התמידית של הפליטים הערבים שמושרשים באדמה במשך מאות שנים".[15]
ב-13 במאי 1953 ביקר בישראל מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס. זמן קצר לאחר שובו לוושינגטון, הדגיש בשידור בטלוויזיה את חשיבותה של בעיית הפליטים וקבע כי את חלקם יש להושיב בישראל.[16]
ב-2008 אישרה הרשות הפלסטינית את "חוק זכות שיבה" שבו הוגדר "פליט פלסטיני" כאדם שהוא או הוריו היו תושבי פלסטין. בנוסף קבע החוק כי זכות השיבה שאינה ניתנת לביטול או ויתור היא זכותם של פליטים אלו לשוב אל בתיהם ורכושם.[17]
מדינות ערב סירבו לסייע ביישוב הפליטים בשטחיהן, מחשש שצעד כזה יתפרש כהשלמה עם קיום מדינת ישראל ויחליש את המאבק בה.[18] זאת פרט לירדן, המדינה שקלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, והעניקה להם אזרחות. הן לאלו במחנות הפליטים בגדה המזרחית והן לאלו שמצאו מפלט בגדה המערבית. בלבנון, העסקת פליטים פלסטינים אסורה אלא בהינתן אישורי עבודה הניתנים במשורה, וזאת על-מנת למנוע את שילובם בה.[19]
סיכון אופייהּ היהודי של המדינה עד כדי סכנה לקיומה כמדינה יהודית כפועל יוצא מהפרת האיזון הדמוגרפי שתביא כניסת הפליטים.[23] על פי קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה בראשות ארנון סופר, כניסתם (הן החוקית והן הבלתי חוקית) של כשליש מיליון פלסטינים לתחומי ישראל עד שנת 2004, מהוות איום ביטחוני (חמישית מהפיגועים בוצעו על ידי זכאי איחוד משפחות), איום לאומי ביצירת "פלסטיניזציה" בערביי ישראל, איום כלכלי בעליית עשרות מיליארדים בקצבאות, איום פלילי, ואיום דמוגרפי-פוליטי.[14]
טענות זכות השיבה הוא מבטאת את הרצון הערבי לחסל את מדינת ישראל גם בגבולות 48 ואי הסכמה לתוכנית החלוקה[24].
ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב הם האחראים לבעיית הפליטים,[25] לאחר שסירבו לקבל את תוכנית החלוקה והכריזו ב-1948 מלחמה על ישראל במטרה מוצהרת לחסלהּ.
הבתים שבהם התגוררו הפליטים בטרם עזיבתם חרבים או מיושבים בידי אחרים.
טעמים חוקתיים
שיבה במשמעות של חזרה לארץ מוצא של פליטים אינה זכות משפטית הנלמדת מהתפתחות המשפט הבינלאומי, הן באופן כללי, והן בהקשר של הפליטים הפלסטינים.[22] לא קיימת חקיקה בינלאומית, הוראות מחייבות של האו"ם או הסכמים בין ישראל לפלסטינים הדורשים את שיבת הפליטים.[29]
טענת ישראל היא ש"אין תקדים למצב שבו במסגרת פתרון לסכסוך מתמשך בין שתי קבוצות אתניות מוכרת שיבה של בני קבוצה אתנית אחת לשטח המדינה הקולטת שבו מממשת הקבוצה האתנית האחרת את זכותה להגדרה עצמית, באופן שעלול לשבש את יחסי הרוב-מיעוט במדינה זו ולסכן את יציבותה".[30] טענת ישראל זוכה לחיזוק בפסיקתם של שופטי בית המשפט האירופי לזכויות אדם בהחלטתו ממרץ 2010 לדחות במלואה את תביעתם של הפליטים היוונים-קפריסאיים להשבת אדמותיהם ורכושם בטורקיה הקפריסאית.[31]
חלק ניכר נותרו בגדה המערבית וברצועת עזה ולפי ההגדרה המקובלת הם נחשבים כעקורים ולא כפליטים שכן נשארו לחיות בארצם ולא חצו גבול מדיני מוכר[33].
האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 איננה מגדירה כפליט את צאצאיו של הפליט ושוללת את מעמד ה'פליט' מכל מי שקבלו אזרחות במדינה מוכרת.[34] יש מן הפליטים שקבלו אזרחות במדינה אחרת, (למשל, מיליון פלסטינים בירדן) ועדיין נמנים במצבת הפליטים של אונר"א המסתכמת בכ-4 מיליון פליטים. אם שתי נקודות אלו תלקחנה בחשבון, מספר הפליטים אינו יכול לעלות על חצי מיליון.[34]
לעניין סעיף 12(4) באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות 1966, הרי מעבר לכך שמדינת ישראל אינה 'ארצם' של הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל - הם מעולם לא קבלו את אזרחותה - עמדתה של המדינה השוללת את זכות השיבה אינה שרירותית כפי שהגבלת הכניסה לישראל במסגרת איחוד משפחות אינה שרירותית - שתי פעולות אלו (איחוד המשפחות וזכות השיבה) עלולות "לסכן את קיומה של המדינה ואת מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוכה".[35]
לעניין סעיף 5.4.2 באמנה הבינלאומית בדבר ביטולה של אפליה גזעית על כל צורותיה (ראו לעיל), אשר הפלסטינים נתלים בו כדי לטעון כנגד אופיו המפלה של חוק השבות הרי תוכנית החלוקה קבעה שהארץ תחולק למדינה יהודית ומדינה ערבית, כלומר, יהדות בעיני האו"ם היא לאום. ועדת ונציה, ועדת משפטנים שהקימה מועצת אירופה כדי לקבוע כללים ליחסי רוב ומיעוט, קבעה, שלרוב לאומי יש זכות להעדיף את בני קבוצתו, על מנת לשמר את צביונו הלאומי, לרבות באמצעות חוקי הגירה והתאזרחות, וזוהי מציאות רווחת בלא מעט מן הקהילות האירופאיות.[36]
פרופ' ברנרד לואיס הציע לכנות את "זכות השיבה" בשם "תביעת השיבה הפלסטינית", והמונח משמש לעיתים חוגים המתנגדים לזכות השיבה, מפני שלטענתם, המושג "זכות" הוא מטעה ומסלף, הן משום שהחלטה 194 עליה מבססים הפלסטינים והערבים את תביעתם אינה מזכירה את המונח "זכות"[32] ומשום שיש בו מתן לגיטימציה ישראלית לדרישה הפלסטינית.[37]
עדי שורץ ועינת וילף, מלחמת זכות השיבה - הקרב על בעיית הפליטים הפלסטינים ואיך ישראל יכולה לנצח בו, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018
חיים גנז, מריכרד ואגנר ועד זכות השיבה, ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, הוצאת עם עובד, 2006, פרק שמיני: זכות השיבה הפלסטינית וצדקת הציונות, עמ' 259–285.
הטיפול בפליטים הפלסטינים שונה מהטיפול בפליטים אחרים בכמה מובנים: זו אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שבה גם בני-זוגם של הפליטים וצאצאיהם זכאים למעמד של פליט, וגם אלו מביניהם שזכו להתאזרח במקום מושבם החדש, לדוגמה בירדן, אינם נגרעים ממצבת הפליטים של אונר"א. היות שכך, אוכלוסיית הפליטים המקורית, שלפי הגדרת אונר"א (מיהו פליט על פי הגדרתה של אונר"א) "הם אנשים אשר מקום מגוריהם הרגיל, מיוני 1946 עד מאי 1948, היה פלסטין, ואשר איבדו הן את בתיהם הן את מקור מחייתם כתוצאה מן הסכסוך הישראלי-ערבי ב-1948", מנתה בין 367,000 ל-950,000 נפש, מונה כיום כ-4.4 מיליון פליטים
ועידה שהסתיימה ללא כל תוצאות ובה כתוצאה מלחץ אמריקאי כבד, הביעה ממשלת ישראל בפני ממשלת ארצות הברית נכונות לקלוט 100 אלף פליטים, כ-15% מכלל הפליטים הפלסטינים ב-1949. הובהר כי הוצאתו לפועל של הצעד הישראלי מותנית בהשגת הסדר שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים.
מתוך החלטת הממשלה מיום 25.3.03 העוסקת בקבלת התוכנית המדינית "מפת הדרכים" ובמסגרתה החלטה גם בסוגיית הפליטים: "ממשלת ישראל קיבלה היום את הצעדים המוגדרים במפת הדרכים. ממשלת ישראל מביעה תקוותה כי התהליך המדיני שיפתח, בהתאם לנאומו של הנשיא ג'ורג' בוש, מיום 24 ביוני 2002, יביא לביטחון, שלום ופיוס בין ישראל לבין הפלסטינים. כמו כן מבהירה ממשלת ישראל כי הן במהלך התהליך המדיני והן לאחריו, המענה לסוגיית הפליטים לא יכלול כניסתם וישובם בתחומי מדינת ישראל"
לאישור כניסתם של פליטים יש צורך ברוב מוחלט של 61 חברי כנסת (חוק שריון שלילת זכות השיבה), התשס"א-2001, מצד שני החוק עצמו אינו חוק משוריין, כלומר לתיקונו או לביטולו די ברוב רגיל של חברי הכנסת.
מתוך דברי הסבר של ח"כ יריב לוין להצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל, התשס"ט-2009: "הוראות החוק העיקרי, שנחקקו מלכתחילה מטעמים של צורכי ביטחון, הן הוראות החיוניות להגנה על אופייה וצביונה היהודי של המדינה, והן מהוות חסם אחרון בפני הצפת המדינה במהגרים אשר ישנו את הרכבה הדמוגרפי מן היסוד ויסכנו את עצם קיומה. למעשה, הוראות החוק העיקרי הן חסם אחרון בפני מימוש הלכה למעשה, בדלת האחורית, של זכות השיבה המדומה הנדרשת על ידי אוכלוסיות ערביות שונות".
חוות הדעת שהגישו פרופ' ארווין קוטלר ועמיתים, לווז'ק - הארגון העולמי של יהודים יוצאי מדינות ערב:
* Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -21: "Indeed, the historical pattern of the Israeli-Palestinian-Arab conflict can be summed up under the rubric of “double rejectionism”. Both the Arab leadership and the Palestinian leadership in 1947 were prepared to forgo the establishment of a Palestinian state if that meant countenancing a Jewish state in any borders. Simply put, if the Arab leadership had accepted the U.N. Partition Resolution of 1947, there would have been no refugees - either Arab or Jewish."
"ניתן לראות בבריחה, בעזיבה, חלק מתהליך של חילופי אוכלוסין, היות שהיו גם בריחה וגירושים של אוכלוסייה יהודית ממדינות ערב. בתקופה זו, מבחינת המשפט הבינלאומי, לא נחשבו חילופי אוכלוסין בעקבות מלחמה לא-לגטימיים..... כך ניתן גם להבין את חילופי האוכלוסייה ב-1947 בהודו המנדטורית לשעבר, בעת שעל ברכיה קמו שתי מדינות, הודו ופקיסטן ואוכלוסייה מוסלמית הועברה מהודו ההינדית לפקיסטן המוסלמית ולהפך". יפה זילברשץ, זכות השיבה מנקודת מבט משפטית, במסגרת התוכנית ללימודים פלסטיניים במרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, 2003
יזהר באר, דלת אחורית לשיבה: ההגירה הסמויה של המשת"פים לתוך ישראל, באתר הארץ, 11 בפברואר 2019
