Loading AI tools
כללים מחייבים ביחסים בין-לאומיים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משפט בין-לאומי פומבי הוא ענף משפטי העוסק בפעולותיהם של גורמים בזירה הבין-לאומית, כגון מדינות, ארגונים בין-לאומיים ואף פרטים הנושאים באחריות בין-לאומית. תחום זה מסדיר את היחסים שבין מדינות, את השימוש בכוח ואת המנגנונים הבין-לאומיים ליישוב סכסוכים. במקרים מסוימים המשפט הבין-לאומי הפומבי גם קובע כללים ביחס לאנשים או לישויות משפטיות שונות[1] ומאפשר לייחס להם אחריות פלילית.[2] המשפט הבין-לאומי הפומבי נפרד מתחום המשפט הבין-לאומי הפרטי.
משחר ההיסטוריה ניהלו ישויות מדיניות יחסי חוץ עם מדינות אחרות, החליפו שליחים דיפלומטיים וגיבשו הסכמים הנוגעים לשיתופי פעולה כלכליים וצבאיים, כרתו בריתות והסכימו על מנגנונים ליישוב סכסוכים בכתב ובעל פה. בהדרגה התפתחו כללים אשר נשאו אופי טקסי ומחייב ביחס לכיבוד ההסכמים ולהפרתם. ידועים מקרים של דיפלומטיה והסכמים בין-לאומיים כבר במזרח הקדום, ובמקרים מסוימים אף שרדו עדויות להסכמים אלו. גם בתנ"ך רואים עדויות למשפט בין-לאומי, לדוגמה בוויכוח הארוך בין יפתח, שופט ישראלי בתקופת השופטים, לבין מלך בני עמון לגבי המעמד המשפטי של שטח מסוים בעבר הירדן המזרחי (ספר שופטים, פרק י"א). מהוויכוח עולה בבירור כי היו מקובלים על שני הצדדים עקרונות מסוימים של צדק.
הניסיונות הפורמליים הראשונים למסד את המשפט הבין-לאומי החלו באירופה בתקופת הרנסאנס.
בימי הביניים הכנסייה הייתה המגשרת העיקרית בסכסוכים בין-לאומיים. בזמן ועידת קונסטנץ (1414), פלוול וולודקוויק – הרקטור של האוניברסיטה היגלונית (קרקוב, פולין) – תאולוג, עורך דין ודיפלומט, הציג את התאוריה כי לכל האומות, גם הפגאניות, יש זכות לממשל עצמאי ולחיים בשלום בארצם.
במאות ה-16 וה-17 באירופה, הכנסייה איבדה את השפעתה הישירה בעניינים בין-לאומיים, כאשר מדינות קתוליות ופרוטסטנטיות הופיעו ונאבקו ביניהן על השלטון. בתחילת המאה ה-17, אפשר היה לומר באופן מכליל כמה דברים לגבי המצב הפוליטי:
יש הטוענים כי המשפט הבין-לאומי התפתח על מנת להתמודד עם המדינות החדשות שקמו, אחרים טוענים כי החלל שנוצר לאחר ירידת הכנסייה והאפיפיורות הם שהביאו לצורך בחוקים כלליים חדשים[דרוש מקור].
פרנסיסקו דה ויטוריה (Vitoria), פרופסור דומיניקני לתאולוגיה באוניברסיטת סלמנקה הרצה על זכויותיהם של הילידים. הוא עשה זאת בזמן שספרד הייתה בשיא תפארתה, לאחר הכיבוש האלים של פרו ב־1536. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התנגד לפרופסור, אך ב־1542 חוקים חדשים קבעו כי הילידים מוגנים על ידי הכתר הספרדי. ויטוריה בדרך כלל נחשב למייסד של המשפט הבין-לאומי המודרני.
הנזיר הצרפתי אמריק קרוס (Crucé ,1590–1648) חשב כי נציגים של כל המדינות שייפגשו במקום אחד על מנת לדון בסכסוכיהן, יוכלו למנוע מלחמה ולהביא לשלום. ב-1623, הוא הציע את הרעיון ב"הסינאינים החדשים" (Nouveau Cynée), כשהוא מציע את ונציה כעיר שבה יפגשו הנציגים, והציע כי האפיפיור הוא שישב בראש האספה. בזמן מלחמת שלושים השנים (1618–1648), רעיון כזה לא היה מקובל על המדינות הפרוטסטנטיות. הוא גם אמר כי יש לבטל את הצבאות ולייסד בית דין בין-לאומי. אף שהרעיונות שלו לביטול הצבאות לא נלקחו ברצינות, לקרוס היה בעל ההבנה המוקדמת והראשון שהציע כי ארגונים בין-לאומיים הכרחיים על מנת לפתור סכסוכים בין-לאומיים.
ערך מורחב – הוגו גרוטיוסהוגו גרוטיוס (1583-1645) היה הומניסט ומשפטן הולנדי, שנחשב כמרכזי בהתפתחות המשפט הבין-לאומי. הוא נעשה לעורך דין כשהיה בן חמש עשרה. הוא נשפט למאסר עולם לאחר שהתנגד למאוריץ, נסיך אורנז', במשפט, אך הוא ברח לפריז. בצרפת פיתח את רעיונותיו על משפט בין-לאומי בספרו "Mare Liberum" ("ים חופשי"), שבו תקף את הניסיונות של אנגליה, ספרד ופורטוגל לשלוט בחלקים מהים. הוא התפרסם בעולם ב-1625 עם פרסום ספרו "משפט המלחמה והשלום" (De Jure Belli ac Pacis), וספר זה נעשה לטקסט הקובע למשפט בין-לאומי. הוא פורסם רק שנתיים לאחר "The New Cyneas".
רבים מהתכנים של גרוטיוס הגיעו מהתנ"ך ומההיסטוריה הקלאסית (ממש כמו תאוריית המלחמה של אוגוסטינוס). בחיבורו הוא לא התנגד למלחמה ככלי פוליטי, אלא רק הגביל את המלחמה למקרים מסוימים שבהם היא לגיטימית. הוא פיתח את תאוריית המלחמה הצודקת. "מלחמה צודקת" צריכה לעמוד בקריטריונים מסוימים:
מדינאים בני הזמן האמינו כי לא ניתן להפסיק את המלחמה, ולכן הם התכוננו לה.
ועידת ז'נבה הראשונה ב-1864 כינסה את המדינות האירופאיות על מנת למסד לראשונה את חוקי המלחמה באירופה באמנה בין-לאומית. האמנה הראשונה עסקה בטיפול בפצועי מלחמה וייסדה את ארגון הצלב האדום הבין-לאומי. בהמשך נחתמו שלוש אמנות נוספות, האמנה השנייה ב-1906 החילה את עקרונות האמנה הראשונה בלוחמה ימית, השלישית ב-1929 עסקה בטיפול בשבויי מלחמה, והרביעית ב-1949 עסקה בטיפול באוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה. האמנות נחתמו על ידי כל מדינות העולם, והן נחשבות כבעלות תוקף משפטי מחייב ומשקפות משפט מנהגי.
ערכים מורחבים – חבר הלאומים, האומות המאוחדותכחלק מלקחי מלחמת העולם הראשונה, מדינות העולם החליטו להקים גוף בין-לאומי אשר מטרתו שמירה על השלום הבין-לאומי שיהווה מנגנון מסודר ליישוב סכסוכים. ועידת השלום בפריז (1919), ייצגה את הניסיון הרחב הראשון ליצור הסכמים גלובליים ורב-צדדיים. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, הציע להקים את ארגון חבר הלאומים, אשר הוקם ב-1920. ארגון זה כשל במטרתו למנוע מלחמת עולם נוספת, בין היתר עקב חוסר שיתוף הפעולה של מדינות מובילות בעולם, ביניהן ארצות הברית.
כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה, חבר הלאומים התגלה כגוף חסר תועלת ליישוב סכסוכים והבטחת השלום הבין-לאומי, ועלה הצורך בהקמת גוף חדש אשר יוכל להתמודד בעתיד בהצלחה עם אתגרי המערכת הבין-לאומית. ב־1 בינואר 1942, נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט פרסם את "הצהרת האומות המאוחדות" בשמן של 26 מדינות שהצהירו כי הן ילחמו כנגד מדינות הציר. עוד לפני סוף המלחמה, נציגים של 50 מדינות נפגשו בסן פרנסיסקו על מנת לנסח את הצ'רטר של גוף בין-לאומי שיחליף את חבר הלאומים, וב־24 באוקטובר 1945 הוקם ארגון האומות המאוחדות. האו"ם וגופיו מהווים מאז את המוקד החשוב ביותר למערכות יחסים דיפלומטיות, ליישוב סכסוכים ולקביעת תוכנו של המשפט הבין-לאומי, ומגילת האומות המאוחדות מהווה את הצ'רטר שלהם.
הערך והסמכות של המשפט הבין-לאומי תלוי לחלוטין בהשתתפות מרצון של מדינות ביצירה, שמירה ואכיפה שלו. אף על פי שיש מקרים יוצאי דופן, רוב המדינות מקבלות עליהן התחייבויות משפטיות למדינות אחרות מתוך אינטרס עצמי ולא מתוך ציות לחוקים גבוהים יותר משל המדינה עצמה. הייסוד של האומות המאוחדות נתן אפשרות לקהילה הבין-לאומית לאכוף את המשפט הבין-לאומי על מדינות החברות באו"ם שמפרות את הצ'רטר שלו.
בעבר, נחשבו מדינות לצדדים היחידים למשפט הבין-לאומי, לפי תאוריית "כדורי הביליארד". במאה השנים האחרונות גדל מאוד מספר הארגונים הבין-לאומיים והישויות הלא-מדינתיות בזירה הבין-לאומית וכיום, גם הם מוכרים כצדדים רלוונטיים.
פירושים מהעת האחרונה של משפט זכויות האדם הבין-לאומי, משפט הומניטרי בין-לאומי ומשפט מסחרי בין-לאומי כללו תאגידים וחברות, ואף יחידים.
כעניין פילוסופי, פוליטי וחוקתי, מדינות שואבות את האוטונומיה שלהן מלגיטימציה פנימית ולא בשל הסכמה של הקהילה הבין-לאומית. מדינות יכולות, לפיכך, להסכים להתחייב באופן התנדבותי למשפט בין-לאומי, אך הן לא תקבלנה תהליך משפטי מחוץ להסכמתן שלהן. לפיכך, האינטרסים שלהן הם שיקבעו כיצד הם מפרשים את המשפט הבין-לאומי.
מלומדים ומנהיגים פוליטיים מסוימים טענו בזמן האחרון[דרוש מקור], כי המשפט הבין-לאומי כבר התפתח למצב שבו הוא עצמאי מההסכמה של המדינות. יש נטייה גוברת לשפיטת המעשים הפנימיים של מדינות לאור הסטנדרטים של המשפט הבין-לאומי. ישנן מדינות, ובייחוד ארצות הברית, המתנגדות באופן נחרץ לפירוש הזה, וטוענות כי הערך הדומיננטי הוא ריבונות.
בנוסף, ישנם אנשי אקדמיה שרואים היום את תהליכי השפיטה והחקיקה במשפט הבין-לאומי כמקבילים לאלה של המשפט האזרחי הפנימי. שוב, המתנגדים טוענים כי רק הסכמה של המדינות יכולה לכפות עליהן את המשפט הבין-לאומי.
ערך מורחב – מקורות המשפט הבין-לאומי הפומביסעיף 38 לחוקת בית הדין הבין-לאומי לצדק (ICJ) קובע את מקורות המשפט עליהם יסתמך בבואו ליישב סכסוכים בין-לאומיים. חמשת מקורות אלה, המדורגים לפי סדר חשיבותם, מהווים את רשימת המקורות המקובלת לקביעת המשפט הבין-לאומי.[3]
באשר למקורות, קיימים מספר דגשים. ראשית, לפי ס' 38 לחוקת בית הדין, שלושת המקורות הראשונים מכונים "מקורות ראשוניים" - המחייבים במישור הבינלאומי. יוער, כי אמנם יש לראות בהם כהיררכיים, אך להם משמעות זהה. שנית, יש לציין כי בהתאם לס' 59 לחוקת בית הדין, החלטותיו של בית הדין הבינלאומי אינן יוצרות תקדים מחייב. בכך, החלטותיו מחייבות את המדינות הרלוונטיות לדיון, ולא את אלו שאינן. שלישית, יצוין כי באשר לכתביהם של גדולי הסופרים ומומחי המשפט, אלה אינם מחייבים. אלא, לפי ס' 38(ד) לחוקת בית הדין - משמשים כאמצעי עזר, המהווים כלי פרשני להבנת המקורות הראשוניים.
כאשר יש סכסוכים לגבי הפירוש המדויק והיישום של משפט בתוך מדינה, האחריות היא של בתי הדין לפרש את המשפט. במשפט הבין-לאומי ככלל, אין בתי דין בעלי סמכות מספקת לכך, והאחריות על פירוש המשפט היא בדרך כלל של המדינות עצמן.
אמנת וינה בדבר דיני אמנות קובעת "אמנה צריכה להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מונחי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם" (ס' 31).
אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:
אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בין-לאומי.
מעבר לנטייה הטבעית של המדינות לאכוף נורמות מסוימות, הכוח של המשפט הבין-לאומי תמיד הגיע מהלחץ שהמדינות מפעילות אחת על השנייה להתנהג באופן עקיב ולכבד את מחויבותיהן. כמו בכל מערכת משפטית, מעלימים עין מהפרות רבות של המשפט הבין-לאומי. לרוב, הצורה היחידה שבה אוכפים את החוק הוא בצינורות דיפלומטיים ועל ידי השם הרע שיוצא למדינה שעוברת על החוק. אף על פי שההפרות הן למעשה רבות, מדינות מנסות להימנע מלהיראות כעוברות על החוק הבין-לאומי.
מדינות גם יכולות להפעיל סנקציות באופן חד-צדדי אחת על השנייה, כגון ניתוק קשרים דיפלומטיים או כלכליים, או בפעולות גומלין. במקרים מסוימים, בתי דין אזרחיים יכולים לפסוק כנגד מדינה זרה (וזהו כבר מעניינו של המשפט הבין-לאומי הפרטי) בשל פגיעה, אף שכאן מדובר בעניינים מסובכים, שבהם המשפט הבין-לאומי מצטלב עם האזרחי.
למדינות ישנה הזכות להשתמש בכוח להגנה עצמית נגד מדינה שפעלה בכוח נגד הטריטוריה שלה או העצמאות הפוליטית שלה. מדינות גם יכולות להשתמש בכוח להגנה עצמית קולקטיבית, כאשר הכוח מופעל נגד מדינה אחרת. המדינה שהותקפה צריכה לאשר את ההשתתפות של מדינות אחרות להגנתה העצמית. זכות זו מעוגנת בצ'רטר של האומות המאוחדות.
הפרות של מגילת האומות המאוחדות (האו"ם) על ידי חברי האו"ם יכולות להידון בעצרת הכללית. העצרת הכללית אינה יכולה לקבל החלטות פעולה, אך תחת ההחלטה "מתאחדים לשלום" (Uniting for Peace, GA/RES/0377), היא הצהירה כי היא יכולה לאשר שימוש בכוח אם הייתה הפרה של השלום או פעולות איבה, אם מועצת הביטחון לא פעלה בשל הצבעה שלילית של אחד מהחברים הקבועים (כלומר, וטו). היא יכולה לתבוע פעולות כלליות אחרות (כגון סנקציות פוליטיות) אם המצב "איום על השלום" קטן יותר. המשמעות המשפטית של ההחלטה הזו אינה ברורה, שכן המועצה הכללית אינה יכולה להחליט החלטות לפעולה.
ניתן להעלות הפרות לדיון גם במועצת הביטחון. מועצת הביטחון יכולה להחליט החלטות תחת פרק 6 של מגילת האו"ם, ולהמליץ על "פתרון לסכסוך". החלטות כאלה אינן קובעות מבחינת המשפט הבין-לאומי, אם כי הם בדרך כלל מבטאות את דעת המועצה. במקרים יוצאי דופן, מועצת הביטחון יכולה להעביר החלטה תחת פרק 7 של המגילה, המתייחס ל"איומים על השלום, הפרות של השלום ופעולות איבה", והחלטות אלה קובעות תחת המשפט הבין-לאומי, וניתן ליישם אותם בסנקציות כלכליות, פעולות צבאיות, או שימוש אחר בכוח תחת החסות של האו"ם. נטען כי גם החלטות שלא הועברו תחת פרק 7 יכולות להיות קובעות, והבסיס המשפטי לזה הוא הכוחות הרחבים יותר של המועצה תחת סעיף 24(2), שקובע כי "בביצוע חובות אלה (אחריות על השלום והביטחון הבין-לאומי) המועצה תפעל בתיאום עם המטרות והעקרונות של האומות המאוחדות". האופי הקובע של החלטות כאלה נתמך בידי בית הדין הבין-לאומי לצדק בדעה המייעצת שלו על נמיביה.
מדינות יכולות גם, בהסכמה הדדית, להביא סכסוכים לגישור ופשרה לבית הדין הבין-לאומי לצדק, שממוקם בהאג, בהולנד. הפסקים שניתנים על ידי בית הדין במקרים כאלה הם קובעים, אף כי אין לו כלים לאכוף את החלטותיו.
בית הדין יכול לתת דעה מייעצת על כל שאלה משפטית לבקשת כל גוף שקיבל את הסמכות לבקשה כזו מהצ'רטר של האו"ם. בכמה ממקרי הייעוץ שהגיעו אל בית הדין, היו מחלוקות לגבי מידת הסמכות והיכולת של בית הדין.
מקרים שמגיעים לבית הדין הם פעמים רבות מסובכים מאוד (היו רק 150 מקרים כאלה מאז נוסד בית הדין ב-1945), והם יכולים להימשך שנים ארוכות ולמלא אלפי דפים של ראיות וערעורים, ולהעסיק את עורכי הדין הטובים ביותר למשפט ציבורי בין-לאומי בעולם.
בשנת 2005, היו 12 מקרים בדיון לפני בית הדין. החלטות במקרים של גישור עשויות להיות קובעות או לא, על פי הסכם הגישור, ואילו החלטות במקרים של סכסוך ללא גישור שנטענים בפני בית הדין, הן תמיד קובעות כלפי המדינות המעורבות.
אף על פי שמדינות (ובזמן האחרון, גם ארגונים בין-לאומיים) הם בדרך כלל היחידות שפועלות כצדדים במשפט בין-לאומי, לאמנות מסוימות, כגון האמנה הבין-לאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, יש פרוטוקול אופציונלי המאפשר ליחידים שזכויותיהם הופרו בידי מדינות חברות, לעתור לוועידת זכויות האדם הבין-לאומית.
 |
לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו פורטל חוק ומשפט |
משפט בינלאומי, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
