Loading AI tools
דיפלומט שוודי שנרצח ברחוב הפלמ"ח בירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט, הרוזן מוויסבורג (בשוודית: Folke Bernadotte; 2 בינואר 1895 – 17 בספטמבר 1948) היה דיפלומט בן משפחת המלוכה השוודית. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהל משא ומתן לשחרור כ-31,000 אסירים ממחנות ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית, בהם 450 יהודים מדנמרק ששהו במחנה טרזיינשטט. האסירים שוחררו ב-14 באפריל 1945. לאחר מכן תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות. נרצח בירושלים על ידי אנשי ארגון לח"י שהתנגדו לתוכניתו וטענו שהיא פרו-ערבית.
 | |
| פולקה ברנדוט | |
| לידה |
2 בינואר 1895 סטוקהולם, שוודיה  |
|---|---|
| נרצח |
17 בספטמבר 1948 (בגיל 53) ירושלים, ישראל  |
| מדינה | שוודיה |
| מקום קבורה | סטוקהולם, שוודיה |
| ידוע בשל |
תיווך להצלת אסירי המחנות (בכללם כמה אלפי יהודים) לקראת סוף מלחמת העולם השנייה תיווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות |
| מעסיק |
האומות המאוחדות  |
| תואר | רוזן ויסבורג |
| השקפה דתית |
לותרניזם |
| בת זוג | אסטל ברנדוט |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
הרוזן פולקה ברנדוט נולד בשנת 1895 בסטוקהולם בירת שוודיה. הוא היה צעיר בניהם של הנסיך אוסקר, בנו של המלך אוסקר השני, ושל אבה הנרייטה (שו'), בת למשפחת אצולה זוטרה; נישואי הוריו עוררו בזמנו שערורייה זוטא בשל הבדל המעמדות ביניהם, ובשל כך לא נחשב פולקה לבן משפחת המלוכה השוודית.
ברנדוט קיבל חינוך צבאי. הוא שימש נציג שוודיה לתערוכה העולמית של שיקגו (1933). כמו כן שימש כנציג ארצו לתערוכה העולמית של ניו יורק (1939). בראשית מלחמת העולם השנייה עמד בראש תנועת הצופים בשוודיה ולאחר מכן כיהן בתפקיד יושב ראש הצלב האדום השוודי, והיה אחראי לחילופי שבויים בין גרמניה לבריטניה. בתפקידו זה ביקר פעמים רבות בלונדון ובברלין ונפגש עם בכירים בשלטון.
בתערוכה "ויזות לחיים: הדיפלומטים הצדיקים", שהתארחה בירושלים, זכה ברנדוט להוקרה על שהציל 20,000 אסירים ממחנות ריכוז בגרמניה (חלקם יהודים) ועל שבמשא ומתן שניהל עם היינריך הימלר ומתוקף היותו בתפקיד נשיא הצלב האדום השוודי, הביא לשחרורם של כ-400 יהודים דנים שהיו אסירים במחנה גטו טרזיינשטט.[1] לאחר מכן ארגן את שחרורן של אלפי נשים ממחנות הריכוז ראוונסבריק וברגן-בלזן ואת העברתן לשוודיה.
המידע על פעולות ההצלה של ברנדוט, שנעשו בימי המלחמה האחרונים, כאשר מפלת גרמניה הנאצית הייתה כבר ודאית, מתבסס על ספריו שיצאו לאור מיד אחרי המלחמה, על ספרי מחקר ותיעוד שפורסמו בשוודית אודות מבצע ההצלה,[2] ועל עדויות ניצולים. חלק מהחוקרים טוענים כי ברנדוט התנגד למעשה להצלת יהודים ואף ניסה לשכנע את הימלר שלא לכלול יהודים בקרב המיועדים לשחרור.[3] אולם לבסוף ניאות להציל יהודים בשל לחצו של הימלר, שנבע מאימת הדין הקרב עם תום המלחמה ומניסיונו לצבור נקודות זכות אצל בעלות הברית המערביות. לעומתם אחרים טוענים שברנדוט לא התייחס באופן שלילי ליהודים וכי נמנע מלהשתדל למען הצלתם מתוך שיקולים פרגמטיים בלבד, לאור השימוש של היטלר ביהודים כקלף למיקוח. ברנדוט האמין שדרישה לשחרר יהודים תיתקל בסירוב ותקשה את המשא ומתן לגבי אסירים אחרים. אותם החוקרים מוסיפים שברנדוט השתדל להציל יהודים בעלי אזרחות סקנדינבית. העובדה ששיירה בהשתתפותו נסעה תוך סיכון עצמי רב ובתנאים קשים עד גטו טרזיינשטט כדי לפנות משם כ-600 יהודים דנים, מצביעה לטענתם על יחסו ההומניטרי של ברנדוט לכל האסירים, ובהם יהודים.
ההיסטוריון יו טרבור-רופר כתב כי במהלך המגעים בין ברנדוט והימלר, כאשר האחרון הציע לברנדוט להעביר עשרת אלפים יהודים לשוודיה, ברנדוט סירב וב-13 במרץ 1945 שיגר מכתב להימלר ובו כתב בין היתר: "יחסי אל היהודים הוא כשלך". המכתב מופיע בספרו של טרבור-רופר.[4]
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, זומן ברנדוט לפגישה עם היינריך הימלר, ראש האס אס והגסטפו. הפגישה נערכה בעיר ליבק ב-24 באפריל 1945. הימלר מסר לו כי סופו של היטלר קרב וכי הוא עצמו, משהפך לבעל הסמכות העליונה בגרמניה, מציע את כניעת מדינתו גרמניה לבריטניה ולארצות הברית, בתנאי שיורשה למדינתו להמשיך ולהילחם בברית המועצות. משרד החוץ השוודי העביר את ההצעה לראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל ולנשיא ארצות הברית, והם דיווחו עליה לשליט ברית המועצות יוסיף סטלין, בהודיעם לו כי יקבלו כניעה גרמנית רק אם זו תהיה כניעה לשלושת צבאותיהם.
משממשו מדינות ערב איומיהן ופלשו לתחומי ארץ ישראל והמדינה היהודית עם הכרזתה, אפסו תקוות האו"ם "כי תיבת הפנדורה שנפתחה בהחלטת החלוקה תוגבל לסכסוך מקומי". האו"ם התאים עצמו למצב החדש: ועדת ארץ ישראל פורקה, ובמקומה מונה המתווך ברנדוט. יומרתו של האו"ם לפתור את בעיית ארץ ישראל פתרון כולל הוחלפה בניסיון לתווך במלחמה".[5] החלטת החלוקה לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט אם כי לא בוטלה רשמית.[5]
ברנדוט ראה במינוי למשימת התיווך שקיבל מהאו"ם מנדט לקביעת בסיס אחר ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי[6] מאשר החלטת החלוקה - הסדר טריטוריאלי כפוי, בו תאבד ישראל את הישגיה במלחמת העצמאות ואף ייגרע חלקה של המדינה היהודית בהשוואה לשטח שהוקצה לה בהחלטת החלוקה.[7]
בעקבות משא ומתן שקיים עם שני הצדדים (בנפרד) תחילה במובלעת חיפה ולאחר מכן ברודוס, גיבש ברנדוט את התוכנית שהציע בכתב לשני הצדדים ב-28 ביוני, ואלו עיקריה[8]:
כל מדינות ערב, פרט לירדן, דחו את ההצעה. ישראל דחתה את התוכנית, אבל הייתה מוכנה למשא ומתן נוסף.[9] ההיסטוריון אלעד בן-דרור טען שמי שאחראי לכתיבת תוכנית ברנדוט היה עוזרו ראלף באנץ', שהתאמץ מאוד לשקע בה את קו המחשבה שלו באשר לפתרון הפוליטי הרצוי. באנץ' הושפע מרעיונותיו של ד"ר יהודה מגנס ושילב אותם בתוכנית, בעיקר בתבנית הבסיסית, שגרסה כי במקום מדינה יהודית ומדינה ערבית תהיה בארץ ישראל קונפדרציה.[10]
בישראל נמתחה ביקורת ציבורית על התוכנית, רובה בנוגע להצעה למסור את ירושלים לערבים. ב-5 ביולי 1948 קראה הכותרת ביומון הלח"י "מברק", "לחסל את ברנדוט". שידורי הרדיו של הארגון איימו גם על ההנהגה הציונית הרשמית: "מי שימשיך לדון עם הרוזן מתחייב בנפשו".[11] בכל תקופת ביקורו בירושלים באותו חודש, ליוותה אותו קבוצה קולנית של אנשי לח"י שקראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים באנגלית שאמרו: "סטוקהולם – שלך, ירושלים – שלנו!".[12] על אף שישב בלונדון, העריך קצין המודיעין הבריטי בדימוס, הקולונל ריצ'רד מיינרצהגן, ביומנו ב-2 בספטמבר, כי בהצעתו למסור את ירושלים לערבים, ברנדוט "חתם במו־ידיו על גזר מותו".[11]
במהלך ההפוגה השנייה, ויתר ברנדוט על רעיון הקונפדרציה והציע תוכנית חדשה, הכוללת את בנאום ירושלים.[9] את תוכנית השלום הגיש ב-16 בספטמבר. למחרת נרצח.[13] לאחר מבצע יואב נזנחה התוכנית סופית.
.jpg)
![Thumb](#/media/קובץ:קריקטורה_של_לח"י_נגד_ברנדוט.jpg)
.jpg)
ב-17 בספטמבר 1948, יום לאחר שהגיש את התוכנית החדשה לאו"ם ושעות ספורות לאחר שהגיע לירושלים, נרצח ברנדוט בירושלים[14] על ידי ארגון הלח"י. חבר הלח"י סטנלי גולדפוט ("ירמיהו"), שהיה עיתונאי, הדליף לארגון את לוח הזמנים של ברנדוט, לאחר שזה נשלח מארמון הנציב ללשכת העיתונות הממשלתית. השיירה בת שלוש המכוניות, בה נסע ברנדוט מארמון הנציב לבניין ימק"א, נעצרה בפינת רחוב הפלמ"ח ורחוב הגדוד העברי דהיום (מול רחוב הפלמ"ח מס' 18) על ידי ג'יפ שחסם את הדרך. מהרכב ירדו שלושה אנשי לח"י (אברהם שטיינברג, יצחק בן משה ומשולם מקובר) בפיקודו של יהושע כהן.[15] כהן ניגש למכוניתו של ברנדוט, שהייתה האחרונה בשיירה, וירה לתוכה מתת-מקלע "שמייסר".[16] הכדורים פגעו בברנדוט, אשר נפצע אנושות, ובמפקד כוח המשקיפים בירושלים, הקולונל הצרפתי אנדריי סארו, שנהרג במקום. תת-המקלע שבו השתמש כהן התפרק במהלך הירי, וחלק ממנו נותר מוטל על הקרקע (חלקי המקלע נמצאים כיום בבית מורשת משטרת ישראל[17]). המתנקשים עלו על הג'יפ ונמלטו מהמקום. השיירה נסעה במהירות לבית החולים הדסה ברחוב הנביאים, שם נקבע מותו של ברנדוט.[18]
גופתו של ברנדוט נשלחה לשוודיה והוא נקבר בחלקת הנסיך אוסקר, דוכס גוטלנד בבית הקברות הצפוני של סטוקהולם.
עוצר הוטל בירושלים, אך מבצעי ההתנקשות לא נתפסו. ארגון לא ידוע שכינה עצמו בשם "חזית המולדת" קיבל עליו את האחריות למעשה, אך לא היה ספק בדעת הקהל כי הרצח היה מטעם לח"י, שהתנגד לתוכניתו של ברנדוט למסור את ירושלים לידי הערבים (הדבר הפך לוודאי בעקבות גילויים שנחשפו במרוצת עשרות השנים שחלפו מאז). מתכנן ההתנקשות היה יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. יצחק שמיר, שהיה בזמנו אחד משלושת ראשי הלח"י, כתב בספרו כי בזמנו אמר לחברי הלח"י: "יש לסלק את ברנדוט מהזירה, אין לי כל התנגדות להתנקשות". שמיר הודה כי ידע את שמותיהם של חברי החוליה שהתנקשה בברנדוט אך סירב למסור אותם לשירות הביטחון.
דוד בן-גוריון כתב ביומנו ב-19 בספטמבר 1948 שאיסר הראל דיווח לו על שלושה חברי לח"י שהוא סבור שביצעו את הרצח וכינה אותם "הקבוצה המסוכנת". הסופר מיכאל בר-זוהר מספר בביוגרפיה שכתב על בן-גוריון, כי בעת כתיבת הספר בשנת 1965, הפנה את תשומת לבו של בן-גוריון לאחד משמות האנשים הללו, שבשנים האחרונות בן-גוריון התיידד עמו. בן-גוריון שאל אותו אם אכן ביצע את הרצח ולדבריו, האיש הודה בפניו. בן-גוריון שמר את זהותו בסוד וידידותם של השניים אף נתהדקה. בעת פרסום הספר בשנת 1976, ביקש בר-זוהר מאיש הלח"י לפרסם את שמו, אולם האיש טען כי עדיף שלא לפרסם את כל פרטי האירוע, "משיקולים ממלכתיים".[19] מאוחר יותר פורסם כי האיש היה יהושע כהן.[20]
אחרי רצח ברנדוט, פורק לח"י בירושלים, שעדיין לא הייתה אז בתחום מדינת ישראל (הלח"י בישראל התפרק עוד קודם). חלק מהעצורים נאסרו. אחרים "גורשו" מירושלים לתחומי מדינת ישראל.[21]
בעקבות ההתנקשות חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת מניעת טרור, המטילה עונשים כבדים על מי שמשתתף בפועל בפעולות טרור ועל כל חבר בארגון טרור. לח"י וחזית המולדת הוכרזו ארגוני טרור, ונעצרו כ-200 איש, ובהם אחד משלושת ראשי הלח"י, נתן ילין-מור.
כמו כן החליטה הממשלה על תביעת אולטימטום מן האצ"ל בירושלים להתפרק. זאת לאחר ששאר יחידות האצ"ל העצמאיות בצה"ל פורקו על רקע פרשת אלטלנה בסוף יוני. ב-21 בספטמבר התייצבו חיילי ומפקדי הארגון בפני גופי הקבלה של צה"ל והצטרפו אל שורותיו.[22]
שלושה ימים אחרי מותו של ברנדוט פורסם הדוח על מאמצי השלום שלו. להלן עיקר המלצותיו[23]:
ממשלת ישראל דחתה את ההצעה.
עם מותו של ברנדוט מונה למתווך האמריקאי ראלף באנץ', אשר ביום ההתנקשות עוכב במעבר מנדלבאום וכך ניצל. באנץ' פעל עד להשגת הסכמי שביתת הנשק ברודוס.
הרוזן ברנדוט נישא ב-1928, עת שהה בארצות הברית, לאסטל מנוויל (אנ'), ולזוג נולדו ארבעה בנים, שניים מהם מתו בצעירותם.
לברנדוט נולדה ילדה אחת, ב-1921, מקשר שקדם לנישואיו, עם השחקנית לילי אריקסון (Ericson), וכשאריקסון נישאה, הבת אומצה על ידי בן הזוג.
עד ראיה שלא דיבר, בביצוע כתבה של הטלוויזיה הקהילתית נווה מונסון, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 14:14)
תוכנית ברנדוט, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, ו-מפת התוכנית, שם
אורלי גולדקלנג, תיק סגור: כלי הנשק שנמצא וחשף סוד עתיק של מדינת ישראל, בעיתון מקור ראשון, 22 בפברואר 2018
רן לוי, ההתנקשות בחיי הרוזן פולקה ברנדוט, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)
פולקה ברנדוט (1895-1948), דף שער בספרייה הלאומית
פולקה ברנדוט, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
נטיעת יער על שם ברנדוט, יומני כרמל 1952 (התחלה 0:55) טקס אשכבה לברנדוט, גנזך המדינה
ברנדוט בניו יורק בראיון על ארץ ישראל, בארכיון הסרטונים של Associated Press, 19 ביולי 1948 ברנדוט נואם באום על ארץ ישראל, בארכיון הסרטונים של Associated Press, 26 ביולי 1948 ברנדוט מגיע לארץ ישראל, בארכיון הסרטונים של Associated Press, 9 באוגוסט 1948 ברנדוט טס מארץ ישראל לניו יורק, יולי 1948, ארכיון הסרטונים של British PathéSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
