מינרט

מִינָרֵט (מערבית: مَنَارَة, תעתיק: מַנָארַה, תרגום: מגדלור) הוא סוג של צריח, חלק אדריכלי בולט של המסגד המוסלמי. מינרט הוא מבנה גבוה, לרוב עם חרוט מחודד, שבקצהו מעין "כתר" בצורת בצל או בצורות מעוטרות אחרות. המינרט עומד לבדו, או שהוא גבוה מכל מבנה אחר בסביבתו, ולרוב בחלקו העליון בנויות מרפסות.

צריחי המסגד הכחול באיסטנבול, טורקיה

תפקידו העיקרי של המינרט הוא להוות עמדה נישאת לגובה, ממנה יכול המואזין (مؤذّن) לשיר את האד'אן, הקורא למאמינים לבוא לתפילה. לכן נקרא הצריח בערבית גם מִאְדַ'נַה (مِئْذَنَة). שם נוסף של המינרט הוא צומעה (صومعة), מונח המקביל לתא התבודדות, שכן ממקורות היסטוריים עולה שנזירים הגיעו לצומעה כדי להתפלל שם. מקורות נוספים למינרט הם "מגדלור פארוס" באלכסנדריה שבמצרים, עמודי ניצחון רומיים ומגדלי הפעמונים בכנסיות.

למינרט גם ערך תעמולתי, דתי ופוליטי, כלפי מאמיני הדתות הכבושים, והוא גם משפיע בקביעת אופיו המוסלמי של הנוף. דוגמה לכך הוא המינרט בג'אם באפגניסטן, הגדול עשרות מונים ממבנה המסגד הסמוך לו.

היסטוריה

בתחילת האסלאם הייתה התנגדות למבנים גבוהים כמקום קריאה לתפילה, מחשש שמא יוכל המואזין ממרום הגובה להביט לתוך חצרות הבתים שסביב המסגד; מאותה סיבה יועדה משרת המואזין רק לעיוורים או בעלי לקות ראייה. באותה תקופה, במיוחד בחצי האי ערב, הקריאה לתפילה נעשתה מגג המסגד. המואזין הראשון בתקופתו של מוחמד היה בילאל אבן רבאח, עבד אתיופי משוחרר, שקרא לתפילה מגג ביתו של הנביא בעיר מדינה. בניית המינרטים החלה רק בתקופת בית עבאס, משנת 750 לערך, ולא הייתה קיימת במסגדים הקדומים.

מינרט המסגד הגדול של קירואן, תוניסיה, שנחשב לעתיק ביותר שעומד כיום^[1]

בתחילה, המינרט היה בדגם לולייני כשגרם מדרגות חיצוני איפשר עלייה לראשו, וכאשר המינרט עצמו אטום מבפנים. מיקום המינרט במסגד יכול להשתנות, ואין לו מקום קבוע. בראשית הופעתו, מוקם המינרט בקצה חצר התפילה, מול אולם התפילה ובציר אחד עם המחראב. עם ריבוי מספרי המינרטים במסגד, הופיעו צמדי מינרטים - אחד מכל צד של שער הכניסה (כמו בתקופה הפאטימית), ופעמים אחרות בפינות מתחם המסגד, כבדוגמת המסגד הגדול בדמשק; במקרים אחרים המינרט בנוי באמצע קירות המתחם, כפי שקורה למשל במסגד אברהם שבחברון. בתקופה העות׳מאנית, נעשה שימוש במספר רב יותר של מינרטים, כדי להבליט את נוכחות המסגד, או אולם התפילה, במרקם העירוני. במסגדים שיעים גדולים, במיוחד באיראן ובעיראק, בולטות המינרט מופחתת, והוא הופך למוטיב אחד-מני-רבים בחזית החיצונית של המסגד.

ניתן למצוא צורות רבות של מינרטים האופייניים לאזורים שונים ברחבי עולם האסלאם: בסוריה ובמגרב המינרט בעל בסיס וגוף מרובעים, בהשפעת המינרטים הקדומים של המסגד הגדול בדמשק; אלה שאבו את צורתם ממגדלי הפעמונים של כנסיות דמשק, עם כיבושה בידי הערבים. במצרים מופיע מינרט רב-קומתי עם גוף שממדיו משתנים. בפרס המינרט גבוה וגלילי ולרוב עשוי לבנים, כשבסיסו מתומן. בטורקיה המינרטים גבוהים ודקיקים, דומים לכעין "עפרונות" מוקפי מרפסות. בעיראק המינרט דומה יותר למגדל, רחב יותר בבסיסו וצר בפסגתו, בדומה לזיקורת. בקטגוריה זו מפורסם מאוד מינרט אלמלויה (מילולית: מינרט קונכיית החלזון) שנבנה ב-860 בסמארא, ולו סמליות מונומנטליות, בשל צורתו הספירלית וגובהו המיתמר ל-53 מטרים. במזרח הרחוק, המינרטים מושפעים מאוד מצורת הפגודה, בעוד בסהרה הופך המינרט לעמוד (pylon) עם מדרגות חיצוניות.

מינרטים בארץ ישראל

אחד המינרטים המפורסמים בארץ קיים ברמלה, ושמו ״המגדל הלבן״, המתנשא לגובה 30 מטרים. המינרט הוקם ב-1318 בהוראת הסולטאן הממלוכי אל-מלכ אל-כאמל נאצר א-דין מֻחמד אבן קלאואן ומכיל חלקים ארכיטקטוניים צלבניים, כמו מגדל התצפית: מראשו ניתן לצפות על גזרה רחבה, מחוף הים במערב עד למרגלות הרי יהודה והשומרון, במזרח.

"המגדל הלבן"

למתחם הר הבית ("חראם א-שריף" בפי המוסלמים) יש ארבעה מינרטים הבנויים על החומה המקיפה אותו. בקירות הצפוני והמערבי: מינרט אלפח׳ריה, שנבנה בפינה הדרום-מערבית ב-1278, ומינרט ע׳ואנימה (בני שייח' ע'אנם אבן עלי) שנבנה בפינה הצפון-מערבית בין 1297-1298 ושופץ בחלקו העליון ב-1924; שניהם נבנו מספוליה צלבנית מתוך מטרה לחגוג את הניצחון על הצלבנים. המינרטים נבנו בסגנון סורי-ריבועי, טיפוסי, עם מרפסת ואף עיטור מוקרנאס. בהמשך נבנה מינרט שער השלשלת (באב א-סלסלה) ב-1329 בקיר המערבי של הר הבית, על פתח הכניסה הראשי להר, בסגנון סורי-ריבועי, במסגרת תנופת הבנייה הממלוכית לאורך רחוב השלשלת, שמוביל למתחם המקודש. מאוחר יותר, ב-1367, האמיר סיף א-דין קטלובע'אה בנה את מינרט השבטים (אל-אסבאט). למינרט בסיס ריבועי ממלוכי, שכיום יושב עליו גוף "עפרוני" דקיק וגבוה שנבנה בתקופה העות׳מאנית (1924). למבנה זה חמש קומות ומדרגות לולייניות המובילות למרפסת המואזין, בראש המינרט; המרפסת מקורה ומעליה כיפה. המינרט דומה למבנה המינרט במצודת העיר ירושלים ("מגדל דוד") שנבנה בין 1635 ל-1665. מינרט זה יוצא דופן בבנייה הממלוכית, שאופיינה בבסיסי מינרטים מרובעים ולא מעוגלים. המינרט קרוי בשם שבטי ישראל, כי לפי המסורת המוסלמית יצאו היהודים דרך השער שבקרבתו (אל-אסבאט) בתום התפילה בבית המקדש. לפי סברה אחרת, הצריח קרוי על שם בריכת ישראל הסמוכה. (ב-2006, הודיע מלך ירדן עבדאללה השני על כוונה שטרם מומשה, להקים מינרט חמישי בסמוך למסגד מרוואן על גבי הקיר המזרחי של הר הבית, שישקיף על הר הזיתים).^[2]

צריח מסגד פח'ריה

בתקופה הממלוכית נבנו ברובע הנוצרי בירושלים גם שני מינרטים החובקים את מתחם כנסיית הקבר: מינרט מסגד עומר, שנבנה ב-1418, ומינרט אל-ח'נקה א-צלאחיה שנבנה ב-1341 בהוראת הסולטאן מוחמד בן קלאוון. שני המינרטים בסגנון סורי-מרובע מובהק, וניכר שנבנו כזוג. גובהם עולה על גובה כנסיית הקבר, והקו המחבר ביניהם חוצה את קבר ישו.^[3]

עם כיבוש חברון בידי צלאח א-דין ב-1188, הוא שיפץ את מתחם מערת המכפלה, ובנה מינרט בכל צד של החומה ההיקפית של המתחם, בסגנון סורי. 2 מתוך 4 המינרטים הללו שרדו עד ימינו.

המינרט של מסגד אל-מג'דל (אשקלון) נבנה ב-1300, והוא בעל חתך מצולע העושה שימוש בקשתות תלתניות ומחודדות. גם המינרט ביבנא (יבנה) בעל חתך מצולע, אך יחד עם מסגד הכפר הוא פוצץ ב־9 ביולי 1950 בהוראתו של אלוף פיקוד הדרום דאז, משה דיין, ורק בסיסו שרד.^[4]

בצפת, בירת הממלכה הממלוכית במאה ה-13, נבנה "המסגד האדום" ב-1276 בהוראת הסולטאן ביברס.^[5] ב-1671-1672 שיפץ מושל צפת, צאליח ביי, את המסגד, והוסיף לו מינרט גבוה מעל הכניסה הדרומית למסגד, מינרט שנהרס בסוף המאה ה-17. המינרט הגלילי, הנמוך, של "מסגד השוק" (שבו פועלת היום גלריית אומנות) נבנה יחד עם המסגד בתחילת המאה ה-20. מינרט מסגד אלאמיס (אלסוואקין),^[6] אף הוא בסגנון עות׳מאני, שופץ בידי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ב-2010.^[7]

מינרט המסגד הגדול בעזה מפורסם בצורתו הריבועית בחלקו התחתון, שהופכת למתומנת בחלקו העליון - צורה האופיינית לאדריכלות הממלוכית בארץ ישראל. המינרט בנוי מאבן מהמסד ועד הטפחות, ולו ארבעה שלבים ומרפסת תלויה בראשו. קצה המינרט עשוי עבודת עץ ואריחים, ודורש שיפוץ מתמיד. המינרט ממוקם על מה ששימש כמפרץ המזרחי ביותר של הכנסייה הצלבנית בעזה. שלושת האפסיסים החצי עגולים שימשו כבסיס למינרט.^[8]

המינרט של המסגד הגדול של שכם (אנ') נבנה במאה ה-14, ושופץ ב-1641 מחדש. המינרט נפגע קשה ברעידת אדמה שהתחוללה ב-1927, ונבנה שוב מחדש ב-1935. למינרט בסיס מצולע, גוף מתומן ומרפסת בראשו.

החל מהמאה ה-16, נבנו בארץ מינרטים דקים ו"עפרוניים", עגולים או מצולעים, ולהם 2 או 3 מרפסות. המינרטים ייצגו את האימפריה העות׳מאנית והשלטון המוסלמי בנוף המקומי. מינרטים אלה היו לרוב צנועים בצורתם, כשלכל מסגד היה מינרט אחד, כך שהמבנה השתלב בנוף הכפר המקומי. דוגמאות לצריחים כאלה ניתן למצוא ב"מסגדי הים": ביפו, בעכו ובטבריה, וכן במסגד אלאסתקלאל והמסגד הקטן בחיפה.

משנות ה-90 של המאה ה-20, החלה תופעה של החצנת והבלטת המינרט, שכללה את הגבהתו ושינוי צורתו תוך חזרה חלקית לשימוש באלמנטים שאפיינו את האזור בימי הביניים, והמתכתבים עם המסגד הגדול בדמשק המייצג את תפארת העבר האומיי.^[9] דוגמה לכך ניתן לראות במינרט המסגד בטורעאן ובמינרט מסגד ערערה בנגב. עם זאת, המינרט העות׳מאני הוא הדגם הנפוץ ברוב מסגדי הארץ, כפי שרואים לדוגמה במקאם א-נבי סעין בנצרת, במסגד כפר קאסם, במסגד סחנין ובמסגד באקה אל-גרבייה. דוגמה להכפלת המינרטים ניתן לראות במסגד באבו גוש, המסגד הגדול ביותר בארץ אחרי מסגד אל־אקצא, ובו 4 מינרטים בעלי ראש מוזהב.

מינרטים שוברי שיאים

המסגד בעל המינרטים הרבים ביותר הוא גם המסגד הגדול בעולם: מסגד הנביא, שנמצא בעיר מדינה שבערב הסעודית, ומתהדר בעשרה מינרטים. ככל שמסגד מתהדר ביותר מינרטים, עולה חשיבותו הדתית-פוליטית ובולטותו במרחב העיר.

המינרט הגבוה בעולם מתנשא לגובה של 210 מטרים והוא נמצא במסגד השני בגודלו בעולם, מסגד חסן השני, שבעיר קזבלנקה שבמרוקו.

איסור על בניית מינרטים וקריאה מהם

בשנת 2006 התפתח בשווייץ דיון ציבורי ער לגבי בניית מינרטים בשטחה. מפלגת העם השווייצרית השמרנית השיקה קמפיין תקשורתי רחב היקף שקרא לאסור בניית מינרטים חדשים, בטענה כי אלה מסמלים את שלטון האסלאם וכן כי קיים קשר ישיר בין בנייתם לבין דיכוי נשים, נישואים כפויים, חוסר סובלנות לדתות אחרות, והתאסלמותה הכללית של יבשת אירופה.

ב-29 בנובמבר 2009 נערך משאל עם שיזמה מפלגת העם השווייצרית, ולאור תוצאותיו נוסף לחוקת שווייץ סעיף האוסר על בנייתם של צריחי מסגדים^[10]. ההחלטה עוררה ביקורת ציבורית והאשמות שטענו כי קונפדרצית שווייצריה מפרה זכויות אדם,^[11] ועל-כן ארגונים מוסלמים-שווייצרים הגישו ערעור על ההחלטה לבית המשפט האירופי לזכויות אדם, בשטרסבורג שבצרפת. כיום נמצאים בשווייץ ארבעה מינרטים בלבד.

ב-2016 עלה בישראל לדיון חוק האוסר על קריאה לתפילה (מואזין) ממינרטים, אך הוסר מסדר יומה של הכנסת בלחץ ראש הממשלה נתניהו.^[12]

ראו גם

• סהר
• מולד הירח
• סהר וכוכב
• אדריכלות אסלאמית
• אמנות האסלאם
• תרבות אסלאמית
• העולם המוסלמי

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מינרט

• מינרט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צריחי מסגדים, דף שער בספרייה הלאומית
• מינרט, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

1. Clifford Edmund Bosworth, Historic Cities of the Islamic World, BRILL, 2007-01-01, עמ' 264, ISBN 978-90-04-15388-2. (באנגלית)
2. https://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3360707,00.html.
3. Murphy-O'Connor, Jerome (2008). Two Mosques. The Holy Land: An Oxford Archaeological Guide from Earliest Times to 1700. Oxford Archaeological Guides. Oxford: Oxford University Press. pp. 62–63. ISBN 978-0-19-923666-4.
4. מירון רפפורט, המסע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 6 ביולי 2007
5. המסגד האדום והמאוזוליאום הממלוכי, עיריית צפת
6. אייל מירון, צפת וכל נתיבותיה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2006, עמ' 70
7. עדי חשמונאי, בלב צפת: השייח' ראאד סלאח משפץ מסגד, באתר nrg, 18 ביוני 2010
8. Pringle, Denys (1993), The Churches of the Crusader Kingdom of Jerusalem: A Corpus, Cambridge University Press, ISBN 0-521-39037-0, p. 210
9. https://www.kolhehamon.org/post/ד-ר-יעל-ארנון-מינרטים-בשמי-הגליל-סגנון-ומשמעות
10. סוכנויות הידיעות, אזרחי שוויץ החליטו: לאסור בניית צריחי מסגדים, באתר ynet, 29 בנובמבר 2009
11. חן משגב, מי שמכם לאסור בניית צריחי מסגדים?, באתר ynet, 30 בנובמבר 2009
12. שי ניר, ‏חוק המואזין / בלחץ של אנשי דת והתערבות של רה"מ נדחתה ההצבעה על חוק המואזין, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 7 בדצמבר 2016