ג'ורג' הרברט ווקר בוש
נשיא ארצות הברית ה-41 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נשיא ארצות הברית ה-41 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ורג' הרברט ווקר בוש (באנגלית: George Herbert Walker Bush; 12 ביוני 1924 – 30 בנובמבר 2018) היה מדינאי אמריקאי שכיהן כנשיא ה-41 של ארצות הברית מ-1989 עד 1993. קודם לכן כיהן כסגן ה-43 של נשיא ארצות הברית תחת רונלד רייגן, מ-1981 עד 1989.
בעקבות המתקפה על פרל הארבור ב-1941, דחה בוש את לימודיו באוניברסיטה, התגייס לצי ארצות הברית ביום הולדתו ה-18, והפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת אז בצי (לפני יום הולדתו ה-19). הוא שירת בצי עד תום מלחמת העולם השנייה. מעורבותו בעסקי נפט הפכה אותו למיליונר בגיל 40.
בוש נכנס לפוליטיקה זמן קצר לאחר הקמת חברת הנפט שלו, וב-1966, כחבר המפלגה הרפובליקנית נבחר לראשונה לבית הנבחרים של ארצות הברית. ב-1971 מינה אותו הנשיא ריצ'רד ניקסון לשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות, ובשנת 1973 התמנה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. בשנה שלאחר מכן מינה אותו הנשיא ג'רלד פורד לשגריר ארצות הברית בסין ובהמשך למנהל סוכנות הביון המרכזית. ב-1980 ניסה להתמודד בבחירות לנשיאות, אך הובס בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית בידי רונלד רייגן. רייגן בחר בבוש כעמיתו למרוץ, וכאשר זכו השניים בבחירות התמנה לסגן נשיא ארצות הברית.
בשנת 1988, עם סיום כהונתו של רייגן ניהל בוש מסע בחירות מוצלח והביס בבחירות לנשיאות את יריבו הדמוקרטי מייקל דוקאקיס. מדיניות החוץ בתקופת נשיאותו של בוש ידעה אירועים היסטוריים רבים: הפלישה האמריקאית לפנמה, מלחמת המפרץ, נפילת חומת ברלין, ונפילת מסך הברזל. בוש חתם על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, אשר יצר גוש סחר משותף לארצות הברית, קנדה ומקסיקו (ההסכם אושרר רק לאחר שסיים את תפקידו). במהלך מלחמת המפרץ זכה לפופולריות רבה, שנחלשה בגלל המיתון הכלכלי, הגרעון התקציבי, והפשיעה בערים. בשנת 1990 העלה את שיעורי המס, חרף העובדה שהבטיח לציבור שלא יעשה זאת. הפרת ההבטחה הרחיקה ממנו שמרנים רבים, ובבחירות שנערכו בשנת 1992 הפסיד את הנשיאות למושל ארקנסו ביל קלינטון.
בוש עזב את הפוליטיקה בשנת 1993. בשנת 1997 נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים הקרויים על שמו, לעיתים קרובות שיתף פעולה עם ביל קלינטון בפעילויות הומניטריות שונות. עם ניצחון בנו ג'ורג' ווקר בוש בבחירות לנשיאות ב-2000 היו השניים לאב והבן השניים שכיהנו כנשיאים (הראשונים היו ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס). בן נוסף של משפחת בוש, ג'ב בוש, כיהן כמושל פלורידה ה-43 (1999–2007) והתמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות ב-2016, אך הפסיד לדונלד טראמפ. בנובמבר 2018 הלך בוש לעולמו, והוא נטמן במתחם הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שמו לאחר הלוויה ממלכתית.
 |
ראו גם – משפחת בוש |
ג'ורג' הרברט ווקר בוש נולד בעיירה מילטון שבמדינת מסצ'וסטס[1] ב-12 ביוני 1924 לפרסקוט בוש ודורותי (ווקר) בוש. משפחת בוש עברה ממילטון לעיירה גריניץ' שבקונטיקט זמן קצר לאחר לידתו. כשגדל, כינויו היה "פופי" ("Poppy" – פרג)[2].
בוש החל את לימודיו בבית ספר עצמאי בגריניץ'. משנת 1936 למד במכינה קדם אקדמית לקראת לימודים אקדמיים בשם "אקדמיית פיליפס" באנדובר, מסצ'וסטס. שם בלט בפעילות חברתית, היה מזכיר מועצת התלמידים, חבר מערכת כתב העת והקפטן של נבחרות הכדורגל והבייסבול[3].
.jpg)
בעקבות המתקפה על פרל הארבור בדצמבר 1941, החליט בוש להצטרף לצי ארצות הברית[4], ולאחר שסיים את לימודיו באקדמיית פיליפס בשנת 1942, הפך לטייס קרב ימי בגיל 18[3] בתום קורס טיס בן 10 חודשים. הוא הוסמך לסגן משנה (Ensign) בכוחות המילואים של צי ארצות הברית בתחנת צי האוויר קורפוס כריסטי ב-9 ביוני 1943, שלושה ימים בלבד לפני יום הולדתו ה-19, ובכך הפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת בצי ארצות הברית[4].
בוש שובץ בטייסת מטוסים נושאי טורפדו (VT-51) כקצין מודיעין האחראי על צילום אוויר בספטמבר 1943[4]. בשנה שלאחר מכן הוצב עם יחידתו על נושאת המטוסים סן האסינטו (CVL-30), שם מבנה גופו הגבוה והרפוי העניק לו את הכינוי "Skin"[5]. במהלך תקופה זו, השתתף בוש באחד מקרבות האוויר הגדולים של מלחמת העולם השנייה – קרב ים הפיליפינים[4].
לאחר שקודם לדרגת סגן (Lieutenant Junior Grade) ב-1 באוגוסט 1944, החלה נושאת המטוסים סן האסינטו בפעולות נגד הצבא היפני הקיסרי באיי בונין. בוש הטיס אחד מארבעת מטוסי TBF אוונג'ר שתקפו את הכוחות היפניים באי שישיג'ימה[6]. במהלך התקפותיהם נתקלו בוש וצוותו באש נ"מ חזקה, ומטוסו של בוש נפגע מהירי ומנועו עלה באש. על אף שמטוסו עלה באש, התעקש בוש להשלים את משימת התקיפה. הוא הצליח להרחיק בטיסה לכיוון האוקיינוס, ונאלץ לנטוש את המטוס בלב ים (אחד מאנשי צוותו נהרג במטוס, והשני צנח ונהרג כשפגע במים)[7]. בוש המתין בסירה מתנפחת במשך ארבע שעות, עד שחולץ על ידי הצוללת פינבק (SS-230), שעסקה בחילוץ טייסים שהופלו. על לחימתו קיבל עיטור גבורה ("צלב התעופה המצוינת"). בהמשך החודש שירת על הצוללת, וסייע בחילוצם של טייסים אחרים.
ב-6 בינואר 1945, שבועות ספורים לאחר שובו מן האוקיינוס השקט, נשא בוש לאישה את ברברה פירס. הזוג התגורר לראשונה יחדיו בדירה שכורה קטנה בטרנטון שבמישיגן. השניים הביאו לעולם שישה ילדים: ג'ורג' ווקר בוש (נולד ב-1946), פאולין רובינסון "רובין" בוש (1949–1953, נפטרה מלוקמיה), ג'ב בוש (נולד ב-1953), ניל בוש (נולד ב-1955) מרווין פירס בוש (נולד ב-1956), ודורותי בוש קוץ' (נולדה ב-1959)[8]. בוש התאלמן מרעייתו ברברה ב-17 באפריל 2018[9].
בוש התקבל לאוניברסיטת ייל לפני גיוסו לצבא, אך התחיל את לימודיו הגבוהים בפועל לאחר שחרורו מהשירות ונישואיו[10]. כשלמד באוניברסיטת ייל, נרשם לתוכנית לימודים מואצת שאפשרה לו לסיים את הלימודים תוך שנתיים וחצי, במקום ארבע[10]. הוא היה חבר באחוות דלתא קאפה אפסילון, (אנ') ונבחר לנשיאה[11]. בוש שיחק בקבוצת הבייסבול של האוניברסיטה והיה לקפטן הקבוצה. בדומה לאביו, היה גם חבר בנבחרת המעודדים של אוניברסיטת ייל[12]. בשלהי שנתו האחרונה באוניברסיטה התקבל לאגודת הסתרים "אחוות הגולגולת והעצמות", וכן לאחוות פי בטא קפא. ב-1948 סיים תואר ראשון בכלכלה[13].
לאחר שסיים את לימודיו, עבר בוש עם משפחתו הצעירה למערב טקסס. קשריו העסקיים של אביו הוכיחו את עצמם כשהעז בוש להיכנס לעסקי הנפט, והתחיל את קריירת העסקים שלו במכירת ציוד קידוח בתעשיית הנפט[14] עבור חברת "דרסר תעשיות" ("Dresser Industries"), חברה-בת של "האחים בראון הארימן" ("Brown Brothers Harriman"), שם היה פרסקוט בוש חבר במועצת המנהלים של החברה במשך 22 שנה[15]. בוש התחיל את פיתוח החברה בשנת 1951, ובשנת 1953 ייסד את חברת זפטה נפט, חברת קידוח נפט באגן פרמיאן בטקסס[16]. בשנת 1954 מונה לנשיא חברת זפטה אוף-שורינג, חברה-בת שהתמחתה בקידוח יבשתי.
ב-1959, זמן קצר לאחר שחברת הבת הפכה לעצמאית, העביר בוש את החברה ואת משפחתו ליוסטון. הוא המשיך לכהן כנשיא החברה עד 1964, ולאחר מכן כיושב ראש עד 1966, אך שאיפותיו היו פוליטיות. עד אז הפך בוש למיליונר[17]. על פי המגזין "טיים", שוויו של בוש הוערך בכ-20 מיליון דולר אמריקני בשנת 2015[18].
בוש כיהן כיושב ראש המפלגה הרפובליקנית במחוז האריס שבטקסס ב-1964, אולם, הוא רצה להיות מעורב יותר בעשייה הפוליטית, ולכן הגדיל את מטרותיו: ייצוג מדינת טקסס בסנאט של ארצות הברית. לאחר שזכה במועמדות הרפובליקנית לסנאט של ארצות הברית מטעם טקסס, התמודד בוש מול יריבו מהמפלגה הדמוקרטית ראלף יארבורו, שהציג את בוש כימני קיצוני. בוש היה תומך נלהב בסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר, מועמד המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות 1964 לנשיאות ארצות הברית. בדומה לגולדווטר, בוש הביע התנגדות לחוק זכויות האזרח (חוק שהבטיח זכויות לאמריקאים-אפריקאים). יארבורו, ליברל מוביל בטקסס, תמך בחקיקת זכויות האזרח ונבחר מחדש ברוב של 44%–56%[19]. המועמד הרפובליקני למושלות טקסס, ג'ק קריכטון מדאלאס, שלעיתים קרובות ניהל קמפיין לצד בוש לפני הבחירות, הפסיד בהפרש ניכר למושל ג'ון קונלי[20]. בוש והמפלגה הרפובליקנית במחוז האריס מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות המפלגה הרפובליקנית החדשה של סוף המאה ה-20. בוש פעל לקליטת חברי אגודת ג'ון בירץ', שניסו לעמוד בשלטון המפלגה הרפובליקנית.
בשנת 1966 נבחר בוש לבית הנבחרים של ארצות הברית כנציג המחוז השביעי של טקסס, לאחר שקיבל 57% מהקולות בבחירות וניצח את פרנק בריסקו הדמוקרטי, התובע המחוזי של מחוז האריס שהיה ידוע כבן דודו של מי שיהיה לימים מושל טקסס ה-41, דולף בריסקו[21]. בוש היה הרפובליקני הראשון שייצג את יוסטון בבית הנבחרים של ארצות הברית. מחוז הבחירה של בוש כלל את טנגלווד, שכונה ביוסטון שהייתה מקום מגוריו;[22] משפחתו עברה לטנגלווד בשנות השישים[23]. דפוס הצבעותיו בבית הנבחרים היה בדרך כלל שמרני: בוש הצביע בעד חוק זכויות האזרח משנת 1968, אם כי לא היה פופולרי במחוזו. הוא תמך בהמשך מעורבות במלחמת וייטנאם בהתאם לקווים המנחים של ממשל ניקסון, אך התעמת עם הרפובליקנים בסוגיית פיקוח הילודה, שבו תמך. למרות היותו חבר קונגרס המכהן בבית הנבחרים בפעם הראשונה, מונה בוש לחבר בוועדת המיסוי והתקציב (וועדה המורכבת בדרך כלל מנציגים וותיקים בבית הנבחרים), שם הצביע בעד ביטול גיוס החובה. ב-1968 הוא נבחר לכהונה שנייה.
בשנת 1970 שכנע הנשיא ניקסון את בוש לוותר על מושבו בבית הנבחרים כדי להתמודד לסנאט נגד ראלף יארבורו, שהיה מבקר חריף של ניקסון. בבחירות המקדימות הרפובליקניות, ניצח בוש בקלות את השמרן רוברט ג'. מוריס, ביחס של 87.6% ל-12.4%[24]. ניקסון הגיע לטקסס למען הפגנת תמיכה בבוש ולמועמד למושלות טקסס פול אגרס, עורך דין מדאלאס שהיה חבר קרוב של הסנטור האמריקני ג'ון טאוור[25]. חבר הקונגרס לשעבר לויד בנטסן, דמוקרט מתון יותר, יליד דרום טקסס, ניצח את יארבורו בפריימריז הדמוקרטי. יארבורו תמך בבנטסן, שהביס את בוש, ביחס של 53.4% ל-46.6%[26]. כאשר הקריירה הפוליטית של בוש דעכה, הוא עזב את יוסטון ומכר את ביתו בשכונת טנגלווד, אך המשיך להתגורר בשכונה במשך זמן מה.
בעקבות הפסדו ב-1970, מינה אותו ניקסון לשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות בדצמבר של אותה השנה[13]. מינויו אושר פה אחד על ידי הסנאט, ובתפקיד זה כיהן במשך שנתיים, החל משנת 1971 עד 1973[27][15].
מבקריו התנגדו למועמדותו לתפקיד מאחר שבוש היה חסר ניסיון במדיניות חוץ, אך הסנאט אישר את מינויו למרות זאת. בוש לא היה חלק מהמעגל הפנימי של ממשל ניקסון, מה שהפחית את יעילותו באומות המאוחדות. עם זאת, הוא ניצל את כהונתו כדי להמשיך להתחבר לאנשים בעלי השפעה בממשל האמריקני ובכל רחבי מערכת החוץ[28]. השגריר בוש נהנה מקשריו האישיים עם שליחים זרים והחל לבנות את שמו שישרת אותו היטב בשנים הבאות[28].
ב-1973, בזמן פרשת ווטרגייט, ביקש ניקסון מבוש לשמש כיושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית[13]. בוש קיבל את בקשתו, והחזיק בתפקיד זה, בשעה שהפופולריות הן של ניקסון והן של המפלגה הרפובליקנית צנחה[29]. הוא הגן על ניקסון בעקשנות, אך ככל שהוכח שניקסון שותף בפרשה, התמקד בוש בהגנה על המפלגה הרפובליקנית, תוך שמירה על נאמנות לניקסון. כיושב ראש הוועדה, ביקש בוש רשמית מניקסון להתפטר לטובת המפלגה הרפובליקנית[15]. ניקסון עשה זאת ב-9 באוגוסט 1974; בוש ציין ביומנו כי ”הייתה הרגשה של עצבות, כאילו מישהו מת [...] הנאום (נאום ההתפטרות) של ניקסון - בעיטה או שתיים בעיתונות - מאמץ עצום מצדו, לא יכולתי שלא להסתכל על משפחתו, שחושבים על הישגיו ואז חושבים על הבושה”[30].
ג'רלד פורד, יורשו של ניקסון, מינה את בוש לתפקיד ראש משרד הקישור של ארצות הברית ברפובליקה העממית של סין. מאחר שלארצות הברית היו אז יחסים רשמיים עם טאיוואן ולא עם הרפובליקה העממית של סין, לא היה למשרד הקישור מעמד רשמי של שגרירות, ובוש לא הוגדר באופן רשמי כשגריר, אם כי הוא פעל באופן בלתי רשמי בתור שכזה. ארבעה-עשר החודשים שבילה בסין הועילו במידה רבה ליחסי ארצות הברית-סין[15].
לאחר השבעתו של פורד לנשיאות, עלה שמו כמועמד מוביל לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית[31]. בסופו של דבר צמצם פורד את רשימת המועמדים שלו לנלסון רוקפלר ובוש. ראש סגל הבית הלבן דונלד רמספלד, העדיף, ככל הנראה, את רוקפלר על פניו של בוש. בסופו של דבר מונה רוקפלר לתפקיד[32].
ב-1976 החזיר הנשיא פורד את בוש לוושינגטון די. סי. לשם מינויו לתפקיד מנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA), במקומו של ויליאם קולבי. הוא שירת בתפקיד זה במשך כשנה, מ-30 בינואר 1976 עד 20 בינואר 1977[33]. בעודו מכהן כשליח המיוחד לסין, היה בוש מתוסכל מכוחו של מזכיר המדינה, הנרי קיסינג'ר, בקביעת מדיניות החוץ והערכתה. כתוצאה מכך, כאשר הפך בוש למנהל החדש של ה-CIA, הוא התעקש על קבלת גישה ישירה לנשיא פורד[34]. עם זאת, בוש וקיסינג'ר המשיכו להתעמת לגבי דיווחים מודיעיניים על יכולות ואיומים סובייטיים. באופן ספציפי, הערכות ה-CIA הצביעו על כך שברית המועצות נעה באופן אגרסיבי למדיניות של הרתעה גרעינית; מה שאיים לערער את מדיניות הדטאנט של קיסינג'ר[34].
ה-CIA טולטל על ידי שורה של גילויים שהתבססו על חקירות "ועדת צ'רץ'" בנוגע לפעולות בלתי חוקיות ומורשות של ה-CIA, ולזכותו של בוש נזקף שיקום המוראל של סוכנות הביון המרכזית[35]. ב-18 בפברואר 1976 פרסם הנשיא ג'רלד פורד את הצו הנשיאותי 11905, שקבע הגבלות וקווים מנחים למדיניות גורמי מודיעין אינדיבידואליים, והבהיר את תחומי אחריותן וסמכויותיהן. לבוש היו שלושה חודשים ליישום הצו החדש, שקרא לרה-אורגניזציה גדולה של קהילת המודיעין האמריקנית, וקבע בתוקף כי לא ניתן לכוון פעילות מודיעינית נגד אזרחים אמריקאים[36].
בהכירו בכך שתמיכת הקונגרס של ארצות הברית חיונית עבור ה-CIA, עבד בוש בשיתוף פעולה הדוק עם הקונגרס, מאחר שהן הסנאט והן בית הנבחרים החליטו להקים ועדות פיקוח מודיעיניות קבועות[36]. כמנהל הסוכנות, העביר בוש תדרוך ביטחוני-לאומי לג'ימי קרטר, הן כנשיא מושבע והן כנשיא נבחר, ודיבר על האפשרות להישאר בתפקידו בממשל קרטר[37], אם כי לא עשה זאת. לאחר שבוש עזב את הסוכנות, סגנו, אנו הנרי נוקי (Enno Henry Knoche), שימש כמנהל ה-CIA בפועל עד אשר מונה סטנספילד טרנר למנהל הקבוע של הסוכנות[38].
עם ניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976 ועלייתה לשלטון ב-1977, נתמנה בוש ליושב ראש הוועד המנהל של הבנק הבינלאומי הראשון ביוסטון[39]. מאוחר יותר הוא העביר שנה כפרופסור למדעי הניהול בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת רייס, החל מ-1978. בוש אמר על זמנו שם: "אהבתי את זמני הקצר בעולם האקדמיה"[40]. בין 1977 ל-1979 הוא היה מנהל מועצת יחסי החוץ של המועצה למדיניות חוץ.
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980
בשלהי שנות ה-70 החליט בוש להתמודד בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980; בשנת 1979, הוא השתתף ב-850 אירועים פוליטיים ונסע יותר מ-400,000 ק"מ עבור מסע הבחירות למשרה הרמה ביותר בארצות הברית. בבחירות על מועמדות המפלגה הרפובליקנית, הדגיש בוש את ניסיונו הממשלתי המגוון, בעודו מתחרה מול הסנאטורים הווארד בייקר מטנסי, בוב דול מקנזס, חברי הקונגרס האמריקאי ג'ון אנדרסון מאילינוי (שהתמודד מאוחר יותר כמועמד עצמאי) ופיל קריין, גם הוא מאילינוי, מושל טקסס לשעבר ג'ון קונלי, מושל מינסוטה לשעבר, הרולד סטאסן, והמועמד העיקרי רונלד רייגן.
בוש ייצג את האגף המרכזי במפלגה הרפובליקנית, ואילו רייגן ייצג את השמרנים. בוש תיאר את המדיניות הכלכלית של רייגן שדגלה בכלכלת צד-היצע "כלכלת וודו". בבחירות המקדימות, התמקד בוש בניצחון באספות הבחירה באיווה, בעוד רייגן ניהל מסע מסורתי יותר. האסטרטגיה שלו הראתה הצלחה מסוימת, כשזכה באיווה עם 31.5% מהקולות לעומת רייגן שזכה ב-29.4%, ובשלבים המוקדמים של הפריימריס נחשב בוש להפתעת הרפובליקנים[41].
אולם בעקבות הפסדו הראשון, החליף רייגן את מנהל הקמפיין שלו, ארגן מחדש את צוותו, והתרכז בניצחון בפריימריז בניו המפשייר. רייגן הזמין את שאר המועמדים לעימות בניו המפשייר על חשבונו, אך בוש סירב לעימות רב משתתפים, ובסופו של דבר העימות התקיים בין רייגן ובוש בלבד. בוש הפסיד בפריימריז עם 23% מהקולות בעוד רייגן סחף אחריו 50% מהקולות. בוש הפסיד ברוב הפריימריז הנותרים, ופרש רשמית מהמירוץ לנשיאות במאי של אותה השנה.
כאשר עתידו הפוליטי נראה עגום, מכר בוש את ביתו ביוסטון וקנה את אחוזת סבו בקנבונקפורט שבמיין הידועה כיום כ"מתחם בוש"[42]. בוועדה הרפובליקנית, רייגן בחר בבוש כעמיתו למרוץ וכמועמדו לתפקיד סגן הנשיא.
כסגן נשיא ארצות הברית, שמר בוש בדרך כלל על פרופיל נמוך. הוא נמנע מקבלת החלטות או לבקר את רייגן בכל דרך שהיא. כמנהגו של סגן הנשיא, עברו הוא ואשתו (שמתוקף תפקידה הייתה הגברת השנייה של ארצות הברית) למעונו של סגן הנשיא במעגל מצפה הכוכבים מס' 1, במרחק של שלושה קילומטרים מהבית הלבן. בוש ורעייתו נכחו במספר רב של אירועים ציבוריים וטקסיים במסגרת תפקידם, כולל בהלוויות ממלכתיות רבות, שהפכו לבדיחה שכיחה לקומיקאים. ברברה בוש מצאה שההלוויות מועילות במידה רבה לבעלה, ואמרה: "ג'ורג' נפגש עם ראשי מדינה רבים, מכהנים או אלה שעתידים לכהן, בהלוויות שבהן השתתף, מה שמאפשר לו ליצור קשרים אישיים חשובים לנשיא רייגן". כנשיא הסנאט להלכה, נשאר בוש בקשר עם חברי קונגרס, והמשיך לדווח לנשיא על המתרחש בגבעת הקפיטול[32].
ב-30 במרץ 1981, בתחילת ימי הממשל, נורה הנשיא רונלד רייגן על ידי ג'ון הינקלי הבן בוושינגטון די. סי., ונפצע. בוש, הראשון בסדר הירושה של נשיא ארצות הברית, נכח באותה עת בפורט וורת' שבטקסס, וטס מיד חזרה לוושינגטון. הקבינט של רייגן התכנס בחדר המצב, שם דנו בנושאים שונים, כולל זמינותו של הפוטבול הגרעיני. כאשר נחת מטוסו של בוש, יעצו לו עוזריו להמשיך ישירות לבית הלבן במסוק, כדי ליצור תדמית שהממשלה מתפקדת היטב למרות ניסיון ההתנקשות. בוש דחה את הרעיון, והשיב: "רק הנשיא נוחת על המדשאה הדרומית"[32]. אמרה זו השאירה רושם חיובי על רייגן[32], שהחלים וחזר לעבודה תוך שבועיים. מאותו יום ואילך היו הנשיא וסגנו אוכלים ארוחת צהריים קבועה בימי חמישי בחדר הסגלגל.
בדצמבר 1983 טס בוש לאל סלוודור וקרא למנהיגי הצבא במדינה לסיים עם שיירות המוות שלהם ולערוך בחירות חופשיות לחלוטין, וָלֹא – יאבדו את הסיוע האמריקני. עוזריו של בוש חששו לביטחונו וחשבו לבטל את הפגישה עם נשיא אל סלוודור כאשר גילו כתמי דם לכאורה על רצפת ארמון הנשיאות של הנשיא אלווארו מאגאנה[43].
בוש מונה על ידי רייגן לאחראי על שני נושאים מיוחדים – דה-רגולציה (deregulation), ומאבק בהברחת סמים בינלאומית. כוח המשימה לדה-רגולציה בחן מאות כללים בחוק, במטרה לרסן את גודל הממשלה הפדרלית. כוח המשימה להברחת סמים תיאם את המאמצים הפדרליים לצמצום כמות הסמים הנכנסים לארצות הברית. שני נושאים אלו היו נושאים פופולריים בקרב השמרנים, ובוש, שהיה בעיקרו מתון, החל לחזר אחרי השמרנים בעבודתו[32].
רייגן ובוש התמודדו לבחירה מחדש ב-1984. יריבם הדמוקרטי, וולטר מונדייל, בחר לראשונה אישה, חברת בית הנבחרים מניו יורק ג'רלדין פררו, כמועמדת לסגן הנשיא. היא ובוש התעמתו יחד בעימות סגן נשיאותי טלוויזיוני יחיד[44]. הניגוד בין פררו לבוש, הוא בוגר אוניברסיטת ליגת הקיסוס, והיא כמייצגת מחוז שברובו מורכב מאוכלוסיית ה"צווארון הכחול", לצד האהדה אליה בקרב נשים עיתונאיות, הותיר את בוש בעמדת נחיתות בעימות. חרף זאת, מועמדות רייגן ובוש זכתה ברוב גדול נגד מונדייל ופררו.
בראשית כהונתו השנייה כסגן נשיא, תכננו בוש ועוזריו ריצה לנשיאות ב-1988. ועידה אורגנה עד סוף שנת 1985 לצד גיוס כספים בסך שני מיליון דולר אמריקני עבור שאיפותיו הנשיאותיות של בוש[32].
בשנת 1985 קיבל בוש תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[45]. הוא היה סגן הנשיא הראשון לכהן כנשיא ארצות הברית בפועל, כששימש כנשיא בפועל במשך כשמונה שעות ב-13 ביולי 1985 בעת שרייגן עבר ניתוח להסרת פוליפים במעי הגס[46].
ממשל רייגן הזדעזע משערוריית איראנגייט ב-1986, כאשר התברר כי פקידי ממשל מכרו בסתר נשק לאיראן, והשתמשו ברווחים למימון ארגוני הקונטראס האנטי-קומוניסטים בניקרגואה, על אף התחייבותו הרשמית של הממשל שלא לנהל קשרי מסחר עם מדינה זו. כאשר נחשפה הפרשה בתקשורת, בוש, בדומה לרייגן, הצהיר כי הוא היה "מחוץ לתמונה" וכי לא ידע על המימון האסור[47], אם כי נחקר בהמשך[48]. באחד מיומניו מאותו זמן ציין בוש "אני אחד האנשים המעטים שמכירים את הפרטים", וכתוצאה משש חנינות שניתנו בידיו, הדו"ח הסופי של הפרקליט העצמאי על פרשת איראן-קונטראס ציין במפורש: "החקירה הפלילית של בוש הייתה, באופן מצער, לקויה".
כסגן נשיא ארצות הברית, בוש פתח את המשחקים הפאן-אמריקאיים של 1987 באינדיאנפוליס שבאינדיאנה.
ב-1988 יירטה הסיירת האמריקנית וינסנס בשוגג את טיסה 655 של איראן אייר והובילה למותם של 290 נוסעים. על כך אמר בוש כי ”אני לעולם לא אתנצל בעבור אמריקה (על דברים שארה"ב עשתה), לעולם. לא משנה מה הן העובדות.”[49]
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1988
בגיליון מ-26 בינואר 1987 של מגזין טיים, במאמר שכותרתו "היכן הוא ג'ורג' בוש האמיתי?", דיווח העיתונאי רוברט אג'מיאן כי חבר של בוש ניסה להאיץ בו לשהות מספר ימים בקמפ דייוויד ולחשוב בכובד ראש על תוכניותיו לנשיאותו העתידית, ובוש הגיב על כך ברוגז: "הו, עניין החזון הזה"[50]. ציטוט נפוץ זה הפך לקיצור להאשמה שבוש לא היטיב לתכנן או לנסח עמדות מדיניות חשובות באופן משכנע ועקבי. המשפט הפך מאז לביטוי נרדף לכל כישלון של פוליטיקאי לכלול חזון פוליטי גדול יותר במערכת בחירות, ולעיתים קרובות נעשה בו שימוש בתקשורת לגבי פוליטיקאים אחרים או דמויות ציבוריות אחרות[51][52].
בוש תכנן להתמודד לנשיאות מאז 1985, ונרשם כמועמד בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הרפובליקנית באוקטובר 1987[32]. יריביו העיקריים בבחירות אלו היו הסנאטור בוב דול מקנזס, חבר בית הנבחרים ג'ק קמפ ממדינת ניו יורק, מושל דלאוור לשעבר פיט דופונט, והמטיף האוונגליסטי בטלוויזיה פט רוברטסון.
אף על פי שנחשב למועמד מוביל בבחירות המקדימות, הגיע בוש רק למקום השלישי באספות הבחירה באיווה, לאחר בוב דול ופט רוברטסון[53]. כפי שעשה רייגן ב-1980, בוש ארגן מחדש את צוותו והתרכז בניצחון בפריימריז בניו המפשייר. כשדול הוביל בניו המפשייר, החליט בוש לשדר תשדירים המראים את דול כתומך בהעלאת מיסים[54], והמומנטום של דול נבלם. לאחר הפריימריז, ניצבו בוש ודול יחד בהופעה תקשורתית משותפת, וכאשר המראיין שאל את דול האם יש לו משהו להגיד לבוש, אמר דול, בתגובה לתשדירים, "כן, תפסיק לשקר לגבי הרקורד שלי" בנימה זועמת. דבר זה פגע בקמפיין של דול לטובתו של בוש. בוש המשיך לנצח, וזכה גם בבחירות מקדימות רבות בדרום ארצות הברית[15]. לאחר שהתחילו השלבים המתקדמים של הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית, סופר טיוזדיי לדוגמה, זכה בוש באופן גורף.
לקראת כינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1988, היו הרבה השערות לגבי בחירתו של בוש לעמיתו למרוץ. בוש בחר בסנאטור הצעיר דן קווייל מאינדיאנה, המועדף על ידי השמרנים. בוש, שמדי פעם מתחו עליו ביקורת על חוסר ההשפעה שלו בהשוואה לרייגן, נשא נאום נרגש בכינוס הוועדה הרפובליקנית הלאומית ב-1988. הנאום כונה "אלף נקודות האור" ("Thousand points of light"), ובו הוא תיאר את חזון אמריקה שלו: הוא תמך בהקראת שבועת האמונים לארצות הברית, התרת תפילות בבתי ספר ציבוריים, עונש מוות, הזכות לשאת נשק, והתנגדות להפלות. הנאום בוועדה כלל את התחייבותו המפורסמת של בוש: "קראו את שפתיי: לא עוד מיסים!"[55][56].
מערכת הבחירות הכללית בין בוש ויריבו הדמוקרטי, מייקל דוקאקיס, תוארה ב-2008 כאחת הנאלחות בתקופה המודרנית. בוש האשים את דוקאקיס בזיהום נמל בוסטון כמושל מסצ'וסטס[15]. בוש ציין גם כי דוקאקיס מתנגד לחוק שיחייב את כל התלמידים להקריא את שבועת האמונים לארצות הברית, נושא שהיה חשוב לבוש ושהוזכר רבות בנאום קבלת מועמדותו לנשיאות. דוקאקיס הגיב ואמר שהוא ליברל גאה ושזאת לא בושה. בוש גם האשים את דוקאקיס בהשקפות חוץ ש"נולדו בהארוורד" – רמז לאליטיזם, לכאורה, של דוקאקיס.
התנגדותו המוחלטת של דוקאקיס לעונש מוות הובילה לשאלה חריפה שנשאלה במהלך העימותים הנשיאותיים. המנחה ברנרד שו שאל את דוקאקיס האם הוא יתמוך בעונש המוות אם אשתו, קיטי, תיאנס ותירצח[57]. תשובתו של דוקאקיס התרכזה בעיקר בחוסר ההשפעה של עונש המוות, והתשובה גרמה לו להיתפס כמתנשא.
בבחירות שנערכו ב-8 בנובמבר זכה בוש ברוב הקולות וב-40 מהמדינות בקרב הקול האלקטורלי[58]. הוא הצליח מאוד בפרוורי הערים הגדולות, אולם באזורים כפריים הוא זכה בפחות קולות מאשר רונלד רייגן. באופן מפתיע, בוש גם הפסיד באיווה. וירג'יניה המערבית נשארה גם היא דמוקרטית. בוש ניצח רק בקושי במיזורי. גם במדינות כגון קנזס, דקוטה הדרומית ומונטנה, הרפובליקניות, ההצבעה הייתה הרבה יותר צמודה – עקב המיתון החקלאי בתקופת רייגן. התמיכה הכי גדולה בבוש הייתה בדרום. הוא גם הצליח מאוד במדינות צפון מזרחיות והפסיד בניו יורק רק בקושי. הוא גם זכה בדלאוור. למרות בנטסן, בוש זכה בטקסס. הזכייה של בוש בקליפורניה היא הפעם האחרונה שרפובליקני זכה במדינה זו.
בוש היה המועמד הרפובליקני האחרון שזכה בכמה מדינות שמאז הוכרו בתור מעוזים דמוקרטים. מדינות אלו הן ורמונט, מיין, קונטיקט, ניו ג'רזי, דלאוור, מרילנד, פנסילבניה, מישיגן, אילינוי וקליפורניה. הוא זכה ב-53.4% מהקולות – אחוז שאחריו אף מועמד לא עקף אותו. הוא גם היה המועמד האחרון שזכה ברוב הקולות עד לבנו ב-2004 (מערכות בחירות אלו היה חלק ממגמת ההמשך של "הדמוקרטים של רייגן" אשר היו קהל מצביעים דמוקרטי שבמרבית המקרים היו עובדי צווארון כחול שהתאכזבו מהעמדות של המפלגה הדמוקרטית ועברו למועמד רפובליקני). אלו היו הבחירות האחרונות בהן הרפובליקנים זכו ברוב האלקטורים הצפוניים.
בוש היה לסגן הנשיא המכהן הראשון שנבחר לנשיאות (ולא ירש נשיא שמת בעת כהונתו או התפטר) מאז מרטין ואן-ביורן ב-1836. מסע הבחירות של בוש היה גם הפעם האחרונה - נכון ל-2018 - שקמפיין רפובליקני זכה ברוב קולות בקרב נשים.
נשיאותו של בוש החלה בצהריי יום 20 בינואר 1989, כאשר נשבע אמונים כנשיאה ה-41 של ארצות הברית, ותמה ארבע שנים לאחר מכן, ב-20 בינואר 1993. בוש, חבר המפלגה הרפובליקנית, נבחר לתפקידו לאחר ניצחון מוחץ על מועמד המפלגה הדמוקרטית, מושל מסצ'וסטס מייקל דוקאקיס, במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב-1988. בוש נחל תבוסה בבחירות שלאחר מכן והוחלף במושל ארקנסו, ביל קלינטון, שזכה ב-1992.
עניינים בינלאומיים עיצבו את נשיאותו של בוש. בוש ניווט את גמר המלחמה הקרה ובכך נכונו יחסי ארצות הברית–רוסיה. לאחר נפילת חומת ברלין, דחף בוש בהצלחה לאיחוד גרמניה מחדש. בתוך זמן מועט יחסית, הצליח בוש לגבש קואליציה בינלאומית המורכבת מעשרות מדינות שאילצו את עיראק לסגת מכווית והנהיג את ארצות הברית ואת הקואליציה בכלל במהלך מלחמת המפרץ. משלהי דצמבר 1989 עד לשלהי ינואר 1990, הוביל את הפלישה האמריקאית לפנמה. אף כי לא אושרר עד לאחר תום נשיאותו, חתם בוש על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, שיצר גוש סחר תלת-צדדי, המורכב מארצות הברית, קנדה ומקסיקו. בוש לא הצטיין בידידותו לישראל. במשך רוב נשיאותו הייתה מקבילה לו ממשלת ישראל העשרים וארבע בראשותו של יצחק שמיר, שלאחר התרגיל המסריח ושיבת המערך לאופוזיציה האיצה את הבנייה ביהודה ושומרון, מה שהכעיס את ממשלו של בוש. יחסי ארצות הברית–ישראל הגיעו לשפל במהלך נשיאותו של בוש, שאופיין במשבר הערבויות.
מראשית כהונתו, בוש עמד בפני בעיית החוב הלאומי של ארצות הברית. החוב נאמד בכ-2.8 מיליארד דולר אמריקני ב-1990, והגירעון גדל פי שלושה מאשר ב-1980. בוש הקדיש מאמציו ונמסר לבלימת הגירעון, מתוך אמונה שארצות הברית לא יכולה להמשיך להיות מעצמת-על בעולם מבלי לשקם את כלכלתה. הוא החל במאמצים לשכנע את הקונגרס של ארצות הברית, שנשלט בידי המפלגה הדמוקרטית, להעביר את התקציב הפדרלי. את עמיתיו הרפובליקנים ניסה לשכנע כי הדרך הטובה ביותר לבלימת הגירעון היא קיצוץ בהוצאות הממשלה, בעוד הדמוקרטים היו משוכנעים כי הדרך היחידה היא להעלות את המיסים. בניין הקונצנזוס היה קשה. בסופו של דבר, לבוש לא הייתה ברירה אלא להתפשר עם הקונגרס, ולהפר את הבטחת הבחירות שלו מ-1988 "קראו את שפתיי: לא עוד מיסים חדשים!"[59]. הוא גם נאלץ לטפל במשבר החיסכון והלוואות המתמשך, שהיה לא פחות חמור ממשבר החוב הלאומי והגירעון.
אף על פי שנשיאותו נתפסה בתחילה גרועה למדי, קיימת הסכמה בין כל הקשת הפוליטית, כי נשיאותו של בוש הושפעה מהשלכות ותוצאות שלא יכול היה לשלוט בהן, ושהוא היה איש מצפון והגיון, והראה יציבות בעידן של חוסר יציבות גאופוליטית[60]. בסקר שנערך ב-2014, בו השתתפו 162 עמיתים במחלקה לענייני נשיאים והרשות המבצעת של האגודה האמריקאית למדע המדינה, דורג בוש (בצוותא עם הארי טרומן ודווייט אייזנהאואר) כנשיא המוערך ביותר[61].
ב-20 בינואר 1989 הושבע בוש לנשיאות ארצות הברית, והחליף את רונלד רייגן. הוא נכנס לבית הלבן בתקופה של שינוי גדול בתולדות האנושות. חומת ברלין נפלה סמוך לתחילת כהונתו וברית המועצות התפרקה ב-1991[62]. הוא הורה על תקיפות צבאיות בפנמה ובמפרץ הפרסי, ובשלב מסוים נרשמה נשיאותו כבעלת דירוג שיא של 89 אחוזי תמיכה.
בנאום השבעתו אמר בוש: ”אני עומד לפניכם ומקבל על עצמי את הנשיאות בשעה רבת תקוות. אנו חיים בתקופה של שלום ושגשוג, אך באפשרותנו לעשות זאת טוב יותר. רוח חדשה מנשבת ונראה שנולד עולם המתרענן בטעמה של החירות. בליבותיהם של האנשים, אם לא למעשה, ימיהם של הרודנים תמו. עידן הטוטליטריות חולף לו, השקפותיו המיושנות התנפצו כמו עלים הנושרים מעץ עתיק חסר חיים. רוח חדשה מנשבת והאומה המתרעננת בטעמה של החירות עומדת מוכנה להתקדם הלאה[63][64].”
בוש השאיר אחדים מחברי הקבינט של ארצות הברית בממשלו של רונלד רייגן בתפקידיהם, בהם מזכיר האוצר ניקולס בריידי, התובע הכללי דיק תורנבורו, ומזכיר החינוך לאורו קבזוס. המינוי הבכיר הראשון שעשה בוש היה של מזכיר האוצר לשעבר ג'יימס בייקר למזכיר המדינה; בייקר היה ידידו הקרוב ביותר של בוש ושימש כראש סגל הבית הלבן תחת רייגן. בחירתו הראשונה של בוש לתפקיד מזכיר ההגנה, ג'ון טאוור, נדחתה בידי הסנאט. הדחייה הייתה הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית להינתן לנשיא נבחר. הנהגת מחלקת ההגנה של ארצות הברית ניתנה בסופו של דבר לדיק צ'ייני, ששימש בעבר כראש סגל הבית הלבן תחת הנשיא ג'רלד פורד, שלימים יכהן כסגנו של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש. חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס ה-31 של מדינת ניו יורק, ג'ק קמפ, מונה למזכיר השיכון והפיתוח העירוני בעוד אליזבת דול, רעייתו של בוב דול ומזכירת התחבורה לשעבר, מונתה למזכירת העבודה.
בדומה למרבית קודמיו מאז ריצ'רד ניקסון, בוש ריכז כוח ביצועי רב במשרד הרשות המבצעת של נשיא ארצות הברית. מושל ניו המפשייר ג'ון סונונו, תומך נלהב של בוש במהלך מסע בחירתו לנשיאות ב-1988, מונה לראש סגל הבית הלבן. סונונו פיקח על מדיניות הפנים של הממשל עד להתפטרותו ב-1991. ריצ'רד דארמן, לשעבר איש מחלקת האוצר, מונה למנהל משרד הניהול והתקציב. ברנט סקוקרופט מונה ליועץ לביטחון לאומי, תפקיד שהחזיק גם בממשלו של הנשיא פורד. בעקבות פרשת איראן-קונטראס, בוש וסקוקרופט ארגנו מחדש את המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית כגוף חשוב למדיניות הביטחון הלאומי האמריקאית. סגנו של סקוקרופט, רוברט גייטס, נודע כחבר בעל השפעה במועצה לביטחון לאומי. בעל השפעה רבה אחר על מדיניות החוץ של ממשל בוש היה גנרל קולין פאוול, היועץ לביטחון לאומי לשעבר שנבחר ליושב ראש המטות המשולבים ב-1989.
החל מאמצע מאי 1991, פרסומים שליליים אודות ראש סגל הבית הלבן, ג'ון סונונו, שסיפרו על טיולים שערך במטוסי חיל האוויר של ארצות הברית על חשבון משלם המיסים, התפרסמו באמצעי התקשורת. בוש לא רצה לפטר את סונונו מתפקידו אך בדצמבר 1991 האחרון התפטר מתפקידו. מזכיר התחבורה סמואל סקינר, שזכה לשבחים על טיפולו באסון הנפט של אקסון ואלדז, החליף את סונונו כראש הסגל. מזכיר החקלאות קלייטון יוקר הצטרף גם הוא לממשל כיועץ הנשיא לענייני מדיניות פנים, ואותו החליף בתפקיד חבר הקונגרס אד מדיגן.
סגן הנשיא דן קווייל נהנה מקשרים חמים עם בוש, ולעיתים שימש כקָשַׁר עם חברי קונגרס שמרנים. עם זאת, השפעתו לא עלתה על אלו של חברי סגל ופקידי ממשל אחרים כדוגמת בייקר וסונונו. התבטאויותיו בנושאים שונים וטעויותיו הרבות הפכו אותו לחוכא ואיטלולא בעיני התקשורת, וסקרי דעת קהל שנערכו באמצע 1992 הציגו אותו כסגן הנשיא הכי פחות פופולרי מאז ספירו אגניו. רפובליקנים אחדים קראו לבוש לבחור עמית אחר, אבל בוש החליט שבחירת עמית חדש למרוץ תהא טעות[65].
בוש מינה שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-1990 מינה בוש את שופט בית המשפט לערעורים עבור הסבב הראשון, דייוויד סוטר האלמוני-מה, במקומו של ויליאם ברנן הליברלי[66]. סוטר היה מועמד לבית המשפט העליון בזכות מאמציו של ראש סגל הבית הלבן סונונו, יליד ניו המפשייר, מדינה שכלולה תחת הסבב הראשון עליו אמון היה סוטר. מינויו של סוטר אושר בקלות והוא כיהן בבית המשפט העליון עד 2009, אך הצטרף לגוש הליברלי של בית המשפט, ואכזב קשות את בוש ותומכיו הרפובליקנים. ב-1991 מינה בוש את קלרנס תומאס השמרן להחליף ת'ורגוד מרשל, ליברלי ותיק ותקיף. תומאס, לשעבר ראש וועדה לשוויון זכויות בתעסוקה (EEOC), התמודד לתפקיד כשמולו ניצבת התנגדות כבדה בסנאט, וכן מצד שדולות תומכות-הפלה מלאכותית ו-האגודה לקידום אנשים צבעוניים. מינויו נתקל בקושי נוסף כשאניטה היל האשימה את תומאס בכך שהטריד אותה מינית במהלך כהונתו כיו"ר ה-EEOC. מינויו של תומאס עבר בסנאט בהצבעה צרה ברוב של 52-48; 43 רפובליקנים ו-9 דמוקרטים הצביעו בעד מינויו של תומאס, בעוד 46 דמוקרטים ו-2 רפובליקנים הצביעו נגד המינוי. תומאס נהפך לאחד השופטים השמרנים ביותר בתקופתו[67].
נוסף על שני המינויים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, מינה בוש 42 שופטים לבתי המשפט לערעורים בארצות הברית ו-148 שופטים אחרים לבתי המשפט המחוזיים של ארצות הברית. בין מינויים אלו נמנה סמואל אליטו, המכהן נכון ל-2018 כשופט בבית המשפט העליון, וכן ווהן ווקר, שנחשף מאוחר יותר כשופט הפדרלי ההומוסקסואל המוצהר הראשון[68]. תחת רזומה המינויים המשפטיים של בוש ישנם מינויים אחדים השנויים במחלוקת, שכן 11 ממועמדיו ל-10 משרות של שופטים פדרליים לא עברו בוועדת המשפטים של הסנאט, שנשלטה על ידי המפלגה הדמוקרטית. עם זאת, עם תום כהונתו של בוש, השופטים שמונו ביוזמת חברי המפלגה הרפובליקנית היוו את הרוב בכל אחד משלושה עשר בתי המשפט הפדרליים לערעורים.
בתחילת כהונתו, התמודד בוש עם הגירעונות התקציביים שנותרו מתקופת רייגן. ב-1990 גדל הגירעון ב-220 מיליארד דולר אמריקני – פי שלושה מאז 1980. בוש הקדיש את מאמציו לבלימת הגירעון. הוא ניסה לשכנע את הקונגרס (שנשלט בידי הדמוקרטים) לשמור על גבולות התקציב; בעוד הרפובליקנים מאמינים שהדרך הטובה ביותר לטפל במשבר הכלכלי היא קיצוץ בהוצאות הממשלה, הדמוקרטים היו משוכנעים שהדרך היחידה היא להעלות את המסים. בוש עמד בפני בעיות רבות כשניסה להשיג קונצנזוס בנושא זה[17].
בעקבות מאבק עם הקונגרס, והלחץ של הרוב הדמוקרטי, נאלץ בוש להעלות את מס ההכנסה; כתוצאה מכך, רפובליקנים רבים חשו נבגדים משום שבוש הבטיח לא להעלות מיסים במסע הבחירות שלו מ-1988. בגלל רגשות נקם נגד בוש, הדפו חברי קונגרס רפובליקנים את הצעתו של בוש, שעיגנה בחוק את קיצוץ ההוצאות ואת העלאות המס שיצמצמו את הגירעון ב-500 מיליארד דולר במשך חמש שנים[69]. תוכנית הקיצוץ אומצה בבית הנבחרים בתום ישיבה סוערת בת 21 שעות, ולאחר מכן אושרה גם בסנאט של ארצות הברית. התוכנית כללה העלאות במחירי הדלק, והטילה מיסים חדשים על משקאות חריפים, טבק השיח וטיסות[70]. הוא קיבל דרישות נוספות של הדמוקרטים – מיסים גבוהים יותר והוצאות נוספות, מה שהרחיק אותו מהרפובליקנים והוביל לירידת הפופולריות שלו. מאוחר יותר אמר בוש שהוא מעולם לא רצה לחתום על הצעת החוק[17].
לקראת סוף ימי הקונגרס ה-101, הגיעו הנשיא וחברי הקונגרס לפשרה בנוגע לתקציב שהגדילה את שיעור המס השולי והפסיקה את הפטור ממס הכנסה גבוה. על אף שהוא דרש תחילה צמצום מס רווחי ההון, הוא התרכך בנושא זה. הסכם זה עם ההנהגה הדמוקרטית בקונגרס היה נקודת מפנה בנשיאות בוש – הפופולריות שלו בקרב הרפובליקנים מעולם לא חזרה להיות גבוהה[15]. אמריקה נכנסה למיתון, שנמשך חצי שנה. תוכניות ממשלתיות רבות, בתחום הרווחה לדוגמה, גדלו[17]. עם עליית שיעור האבטלה בשנת 1991, חתם בוש על הצעת חוק המספקת הטבות נוספות למובטלים[15]. שנת 1991 עמדה בסימן של "רה-אורגניזציה" של חברות רבות, שהובילו לפיטוריהם של מספר ניכר של עובדים. רבים מהמובטלים היו רפובליקנים עצמאיים, שהאמינו כי עבודתם בטוחה.
בשנה השנייה לכהונתו, נאמר ליועציו הכלכליים של בוש להפסיק את הטיפול במשק, שכן הם האמינו שעשה את כל הדרוש כדי להבטיח את בחירתו מחדש. בשנת 1992, שיעורי הריבית והאינפלציה היו הנמוכים ביותר, אך עד אמצע השנה הגיע שיעור האבטלה ל-7.8%, הגבוה ביותר מאז 1984. בספטמבר 1992 דיווחה לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית כי 14.2% מכלל האמריקאים חיים בעוני[15]. במסיבת עיתונאים מ-1990, אמר בוש לכתבים כי הוא נהנה יותר להתעסק במדיניות חוץ[17].
ב-1990, חתם בוש על חוק האמריקאים עם מוגבלויות. החוק יצר הגנות משפטיות נגד אפליה כלפי אנשים עם לקויות[71]. החוק גם דרש ממעבידים ומדירות ציבוריות "חדרי אירוח ולינה נגישים" עבור נכים[72]. החקיקה עברה ברוב מוחלט של שני בתי הקונגרס האמריקני, אם כי חלק מחברי הקהילה העסקית התנגדו לו, מחשש לעלותן של הדרישות[72]. בוש, שבנו ניל סבל מדיסלקסיה, הזדהה עם תנועת זכויות הנכים וניסה לתמוך בחקיקה דומה במהלך מסע הבחירות ב-1988[72].
בוש הטיל וטו על חוק זכויות האזרח משנת 1990, שנועד לסייע לנשים ולמיעוטים להוכיח אפליה בשכרם[73]. בוש הצדיק את הטלת הווטו באומרו כי החוק יוביל למכסות גזעיות בשכר. הקונגרס לא הצליח לעקוף את הווטו, אלא חזר על הצעת החוק ב-1991[74]. בסופו של דבר חתם בוש על חוק זכויות האזרח של 1991[75]. בנושא הסביבתנות, בוש אישר מחדש את חוק אוויר נקי. החקיקה ביקשה לרסן את הגשם החומצי ואת הערפיח בדרישה להפחתת פליטות כימיקלים כדוגמת גופרית דו-חמצנית[76]. תיקון זה היה העדכון העיקרי הראשון של חוק האוויר נקי מאז 1977, והיה תוצאה של פשרה בין הקונגרס לבין בוש[77].
בוש גם חתם על חוק זיהום הנפט של 1990 בתגובה לאסון הנפט של אקסון ואלדז. בוש חתם על חוק ההגירה של 1990, שהביא לעלייה של 40% בהגירה לארצות הברית. בוש התנגד לגרסה מוקדמת יותר של הצעת החוק, שאפשרה הגירה בהיקף גבוה יותר, אך תמך בהצעת החוק שהציג לו הקונגרס בסופו של דבר[78].
בוש היה חבר באיגוד הרובאים הלאומי בתחילת 1988 והתמודד לנשיאות כתומך בזכות לשאת נשק בתמיכת האיגוד בבחירות 1988. במרץ 1989 הוא הטיל איסור זמני על יבוא של רובים חצי אוטומטיים מסוימים. פעולה זו עלתה לו בתמיכתו של האיגוד ב-1992. בוש התפטר בפומבי מחברותו בארגון לאחר שקיבל מכתב מהאיגוד בו תוארו סוכני הרשות לאכיפת נושאי האלכוהול, הטבק, הנשק וחומרי הנפץ כ"בריונים עם מגפיים". הוא כינה מכתב זה כ"השמצה אכזרית של אנשים טובים".
ערך מורחב – הפלישה האמריקאית לפנמהבשנות ה-80, מנהיג פנמה, מנואל נורייגה, היה בן ברית של הממשל האמריקני ושל ה-CIA. מאוחר יותר הוא הואשם בריגול לטובת פידל קסטרו ובהברחת קוקאין לארצות הברית, פעילות פשע מאורגן והלבנת כספים, והיה לאחד האנשים הידועים ביותר באמריקה ואוזכר באופן תדיר בעיתונות. המאבק להדחתו מהשלטון החל בימי ממשל רייגן, כאשר הוטלו סנקציות כלכליות על המדינה; חלק מהסנקציות כללו איסור על חברות אמריקאיות ועל הממשלה לשלם תשלומים לפנמה והקפאת 56 מיליון דולר מכספי פנמה בבנקים אמריקאיים. רייגן שלח יותר מ-2,000 חיילים אמריקאים לפנמה[79].
במאי 1989 התקיימו בפנמה בחירות דמוקרטיות, שבהן נבחר גיירמו אנדרה לנשיאות, אך התוצאות בוטלו אז על ידי ממשלת נורייגה. בתגובה, שלח בוש 2,000 חיילים נוספים למדינה. הם החלו לבצע תרגילים צבאיים קבועים בשטח פנמה (תוך הפרה של הסכמים קודמים). בוש סגר את השגרירות והשיב את השגריר מפנמה ושלח לשם כוחות נוספים כדי להכין את הדרך לפלישה הקרובה[79]. נורייגה תמך בניסיון הפיכה צבאית באוקטובר והתעלם מההפגנות נגדו. כשאיש שירות אמריקאי נורה בידי הכוחות הפנמיים בדצמבר 1989[80], הורה בוש ל-24,000 חיילים לפלוש למדינה במטרה להדיח את נורייגה מהשלטון[81]. הכוחות האמריקאיים השיגו את השליטה במדינה וגיירמו אנדרה הושבע לנשיאות[82]. נורייגה נכנע לארצות הברית, הורשע ונאסר בגין עבירות סחר בסמים וסחיטה באפריל 1992[83]. הנשיא בוש והגברת הראשונה ברברה ביקרו בפנמה ביוני 1992, כאות תמיכה לממשלת פנמה שהוקמה לאחר הפלישה.
| |
ראו גם – התפרקות ברית המועצות |
ב-1989, זמן קצר לאחר נפילת חומת ברלין, נועד בוש עם נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב בועידת פסגה שנערכה במלטה. הממשל היה בלחץ עז להיפגש עם הסובייטים, אך לא כולם מצאו כי פסגת מלטה היא צעד נכון; היועץ לביטחון לאומי ברנט סקוקרופט, בין היתר, חשש מן הפסגה ואמר כי ייתכן שהפסגה נערכת "בטרם עת". גם קונדוליזה רייס, אז מנהלת המחלקה לעניינים מזרח אירופאים במועצה לביטחון לאומי ועוזרת מיוחדת לנשיא לענייני ביטחון לאומי, הביעה את חששותיה מהפסגה. אבל מנהיגי אירופה, ביניהם פרנסואה מיטראן ומרגרט תאצ'ר, עודדו את בוש להיפגש עם גורבצ'וב[84]. ב-2 וב-3 בדצמבר 1989 נכנע ללחצי המנהיגים השונים והחליט לקיים את ועידת הפסגה[85][86]. אף כי לא נחתמו הסכמים, נראתה הפגישה במידה רבה חשובה. כשנשאל על מלחמה גרעינית, הגיב גורבצ'וב: ”הבטחתי לנשיא ארצות הברית כי ברית המועצות לעולם לא תתחיל מלחמה נגד ארצות הברית, ואנו רוצים שיחסינו יתפתחו בצורה כזו שתפתח אפשרויות רבות יותר לשיתוף פעולה ... זו רק ההתחלה, אנחנו רק בתחילת דרכינו, דרך ארוכה לתקופת שלום ארוכה[87].” הפגישה נודעה כצעד חשוב לסיום המלחמה הקרה[88].
פסגה נוספת התקיימה ביולי 1991, שבה נחתמה האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי על ידי בוש וגורבצ'וב במוסקבה. האמנה הייתה הסכם הנשק העיקרי הראשון מאז הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני שנחתם על ידי רייגן וגורבצ'וב ב-1987. בוש תיאר את האמנה כ"צעד משמעותי קדימה בהפגת חצי מאה של חוסר אמון"[89]. לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, הכריזו בוש וגורבצ'וב על שותפות אסטרטגית בין ארצות הברית לרוסיה, מה שסימן את סופה של המלחמה הקרה.
ערך מורחב – מלחמת המפרץב-2 באוגוסט 1990, פלשה עיראק, בהנהגתו של סדאם חוסיין, לדרום כווית העשירה בנפט. בוש גינה את הפלישה[90] והחל להרכיב קואליציה כנגד עיראק בארצות הברית ובקרב בנות בריתה באירופה, באסיה ובמזרח התיכון. מזכיר ההגנה דיק צ'ייני נסע לערב הסעודית כדי להיפגש עם המלך פהד; פהד ביקש סיוע צבאי אמריקאי, מחשש לפלישה אפשרית גם לארצו[90]. הבקשה התקבלה על ידי הממשל האמריקאי ששלח כוחות לערב הסעודית. עיראק ניסתה לנהל משא ומתן על עסקה שתאפשר לה להשתלט על חצי משטחה של כווית. בוש דחה הצעה זו והתעקש על נסיגה מוחלטת של הכוחות העיראקיים. התכנון של פעולה קרקעית על ידי כוחות הקואליציה בהנהגת ארצות הברית החל בספטמבר 1990, בפיקודו של הגנרל נורמן שוורצקופף[90]. בוש נאם לפני ישיבה משותפת של הקונגרס האמריקני וביקש אישור להתקפות אוויר וקרקע, תוך שהוא מציג ארבע מטרות מידיות: ”על עיראק לסגת לחלוטין מכווית, מידית וללא תנאי, יש להחזיר את הממשלה הלגיטימית של כווית. הביטחון והיציבות של המפרץ הפרסי חייבים להיות מובטחים, ואזרחים אמריקאים מחוץ לאמריקה חייבים להיות מוגנים[91].” עם התנגדותה של מועצת הביטחון של האו"ם לאלימות העיראקית, הסמיך הקונגרס את השימוש בכוח צבאי עם יעד מוגדר של החזרת השליטה בכווית לממשלתה, והגנה על האינטרסים של ארצות הברית מחוצה לה.
מוקדם בבוקר 17 בינואר 1991, פתחו כוחות הקואליציה בהתקפה הראשונה, שכללה למעלה מ-4,000 תקיפות הפצצה אוויריות. התקפות אלו נמשכו בארבעת השבועות שלאחר מכן, עד הפלישה הקרקעית ב-24 בפברואר 1991. כוחות הקואליציה חדרו את הגבולות העיראקיים וצעדו לעבר כווית סיטי, ואילו בצד המערבי של המדינה יירטו הכוחות את הצבא העיראקי הנסוג. בוש החליט להפסיק את המתקפה לאחר 100 שעות בלבד. מבקרי בוש קבעו כי החלטה זו הייתה מוקדמת מדי, שכן מאות חיילים עיראקים הצליחו להימלט; בוש השיב על כך ואמר שהוא רצה למזער אבדות בנפש. המתנגדים טענו כי בוש היה צריך להמשיך את ההתקפה, לדחוף את צבאו של חוסיין בחזרה לבגדאד, ואז לסלק אותו מהשלטון. בוש הסביר כי הוא לא נתן את ההוראה להפיל את ממשלת עיראק כיוון ש”...היינו נאלצים לכבוש את בגדאד ולמעשה לשלוט בעיראק[92].”
בתום המלחמה סברו בוש ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר כי הגיעה השעה לכינוסה של ועידה בינלאומית לשלום בסכסוך הישראלי-ערבי, שתנצל את "חלון ההזדמנויות" שנפתח. בוש ובייקר החלו בלחץ מסיבי. לאחר דיונים בין הממשל האמריקאי לבין ממשלת ישראל הסכים ראש הממשלה יצחק שמיר להשתתף בוועידה בינלאומית בספרד, שנודעה מאוחר יותר כוועידת מדריד[93].
ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסומליהלנוכח האסון ההומניטרי בסומליה, שהחריף בשל התמוטטות מלאה של הסדר האזרחי, באפריל 1992 יצר ארגון האומות המאוחדות את "UNOSOM I" (ראשי תיבות של United Nations Operation in Somalia – פעולת האו"ם בסומליה), כוח המשימה הראשון שנועד לספק סיוע הומניטרי ולעזור להשיב את הסדר בסומליה לאחר התפוררות הממשל המרכזי, אך האו"ם נכשל במשימתו[94]. החלטה מספר 794 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה פה אחד ב-3 בדצמבר 1992 ואישרה הקמת כוח לשמירת שלום בשם UNITAF (Unified Task Force – כוח משימה מאוחד). ארצות הברית בהנהגת בוש עמדה בראש הכוח, וממשלו חתר לחלוקת סיוע הומניטרי והשכנת שלום בסומליה[95]. כברווז צולע, השיק בוש את מבצע "שיקום התקווה" למחרת[96]. נוכחותה של ארצות הברית בסומליה המשיכה גם בימי ממשל ביל קלינטון[97].
ערך מורחב – הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקהיחד עם ראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני, הוביל בוש את המשא ומתן על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), שיבטל את מרבית מכסי-המגן על מוצרים הנסחרים בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, במטרה לעודד סחר בין המדינות. ההסכם הסיר מגבלות מסחר ומכסים בין המדינות, בעיקר בענף החקלאות אך גם בתעשיית הטקסטיל והרכב. כמו כן הוא מגביל פטנטים, זכויות יוצרים וסימנים מסחריים בין שלוש המדינות[98].
ההסכם היה נתון לביקורת כבדה בעיקר מצד המפלגה הדמוקרטית, שטענו כי ההסכם גרם לאובדן מקומות עבודה אמריקאיים. נאפט"א גם לא הכיל הוראות בדבר זכויות עובדים; על פי ממשל בוש, הסכם הסחר היה אמור להפיק משאבים כלכליים שיאפשרו לממשלת מקסיקו להתגבר על בעיות המימון ואכיפת חוקי העבודה שלה. בוש נזקק לחידוש סמכות המשא ומתן כדי להתקדם בשיחות הסחר של נאפט"א. סמכות זו הייתה אמורה לאפשר לנשיא לשאת ולתת על הסכם סחר שיוגש להצבעה בקונגרס, ובכך ימנע מצב שבו יידרש הנשיא לשאת ולתת עם שותפי הסחר באותם חלקים של ההסכם שהקונגרס מבקש לשנות[99]. בעוד החתימה הראשונית הייתה אפשרית בתקופת כהונתו, המשא ומתן התקדם באופן איטי, אך יציב. הנשיא ביל קלינטון אימץ את ההסכם בכפוף להוספת הסכמים משלימים הנוגעים לאיכות הסביבה ותעסוקה, ולבסוף יישמו[100].
ב-8 בינואר 1992 התעלף בוש לאחר שהקיא במשתה שנערך על ידי ראש ממשלת יפן, קיאיצ'י מיזאווה. בוש סבל מדלקת הקיבה והמעיים.
ממשל בוש התמודד עם הניצנים המחאתיים והמדעיים לגבי משבר האקלים.
.jpg)
כפי שעשו נשיאים אחרים, העניק בוש שורה של חנינות נשיאותיות בימיו האחרונים כנשיא ארצות הברית. ב-24 בדצמבר 1992 הוא העניק חנינה לשישה פקידי ממשל לשעבר שהיו מעורבים בפרשת איראן-קונטראס שנחשדו או הורשעו בהסתרת עובדות ובמתן עדות שקר לקונגרס. הבולט שביניהם היה מזכיר ההגנה לשעבר קספר ויינברגר[101]. בוש תיאר את ויינברגר, שהיה אמור לעמוד לדין ב-5 בינואר 1993, באשמות פליליות הקשורות לאיראן-קונטראס, כ"פטריוט אמריקאי אמיתי"[101]. בנוסף לוויינברגר, בוש חָנַן בין היתר את אליוט אברמס[102].
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992בתחילת 1992 הודיע בוש על התמודדותו לנשיאות מחדש. לאחר ההצלחה מצד כוחות הקואליציה במלחמת המפרץ, טיפסו שיעורי האהדה כלפי ג'ורג' בוש ל-89%. דומה היה שבוש ייבחר בקלות מחדש. מועמדים דמוקרטים בכירים סירבו להגיש את מועמדותם. אבל המיתון הכלכלי, והספקות שהוטלו על אופן סיום מלחמת המפרץ, הפחיתו את הפופולריות של בוש.
בעל הטור פט ביוקנן השמרן, קרא תיגר על בוש, והיה יריבו הבכיר. בוש ניצח בפריימריז בניו המפשייר בתוצאה של 53% מול 37%. למרות הניצחון, תוצאה מפתיעה זו גילתה את חוסר שביעות הרצון מנשיאותו. ברגע שהוא קיבל את מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, בוש התמודד מול מושל ארקנסו הדמוקרטי ויליאם ג'פרסון "ביל" קלינטון. קלינטון תקף את בוש כמי שאינו עושה מספיק כדי לסייע למעמד הביניים וכאחד ש"מחוץ לעניינים" עם האדם הפשוט, מה שחיזק את הדיווח הכוזב של העיתונאי אנדרו רוזנטל שבו נטען כי בוש לא ידע שיש סורק ברקודים בסופרמרקט[103][104][105].
בתחילת 1992, קיבל המרוץ תפנית בלתי צפויה כאשר המיליארדר רוס פרו התמודד עצמאית לנשיאות, בטענה שלא הרפובליקנים ולא הדמוקרטים יכולים לחסל את הגירעון ולהפוך את הממשל ליעיל יותר. הקמפיין שלו פנה אל הבוחרים מכל הקשת הפוליטית, ובעיקר אל המאוכזבים מחוסר האחריות הפיסקלית של שני הצדדים. מאוחר יותר פגע במסע הבחירות שלו כשפרש מהמירוץ ביולי רק כדי לחזור אליו[106].
ב-3 בנובמבר, זכה קלינטון בבחירות והיה לנשיא ה-42 של ארצות הברית, בהפרש גדול בחבר האלקטורים, ועם 43% מקולות המצביעים מול 37% לבוש, ו-19% לפרו. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז 1968 בה זכה מועמד לנשיאות בבחירות עם אחוזי תמיכה של פחות מ-50%. רק מחוז קולומביה וארקנסו של קלינטון נתנו רוב מוחלט מקולותיהן למועמד אחד. בכל שאר המדינות, זכו בוש או קלינטון ברוב יחסי של הקולות.
37.4% אחוזי התמיכה שבוש קיבל היו התוצאה הנמוכה ביותר עבור נשיא מכהן מאז ויליאם הווארד טאפט בבחירות 1912 (23.2%) שגם הוא נאלץ להתמודד עם שני יריבים (וודרו וילסון ותאודור רוזוולט). התוצאה של בוש הייתה הנמוכה ביותר עבור מועמד של המפלגות הגדולות מאז אלף לנדון שקיבל 36.5% אחוזים מהקולות ב-1936. לבוש היו אחוזי תמיכה נמוכים יותר אפילו מאשר להרברט הובר שהובס ב-1932 (וזכה ל-39.7% תמיכה).
_Kickoff_03.jpg)
עם עזיבתו את הבית הלבן, פרש בוש לגמלאות עם רעייתו ברברה לבית שרכשו בווסט אוקס (West Oaks), שכונה במערב יוסטון ליד טנגלווד. היה להם משרד נשיאותי בתוך בניין פארק לוריאט ביוסטון. בית הקיץ שלהם נמצא במתחם בוש שבדרום מיין. הזוג בוש היה הזוג הנשיאותי הנשוי למשך הזמן הארוך בהיסטוריה, לפני ג'ון ואביגייל אדמס. בינואר 2015 חגגו בני הזוג בוש 70 שנה לנישואיהם[107]. בוש ייסד טורניר דיג שנתי באיילמורדה (Islamorada), אי בפלורידה קיז, שנערך מדי שנה מזה עשור[108][109].
ב-1993 קיבל בוש תואר כבוד של אביר הצלב הגדול במסדר האמבט (GCB) מאליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת, השלישי מנשיאי ארצות הברית שקיבל תואר אבירות זה, לאחר דווייט אייזנהאואר ורונלד רייגן. באותה שנה ביקר בוש בכווית כדי לציין את ניצחון הקואליציה על עיראק במלחמת המפרץ, ושם נודע כי קיצונים מנסים להתנקש בחייו. הרשויות בכווית עצרו 17 אנשים שהיו מעורבים לכאורה בניסיון הפעלת מכונית תופת במטרה להרוג את בוש. באמצעות ראיונות עם החשודים ובחינת מעגלי החשמל של הפצצה, קבע ה-FBI כי הקנוניה נוהלה על ידי שירות המודיעין העיראקי[110]. בית משפט בכווית הרשיע מאוחר יותר את כל הנאשמים. חודשיים לאחר מכן, בתגובה, הורה קלינטון על ירי 23 טילי שיוט לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד. יום לפני ההתקפה, שגרירת ארצות הברית באו"ם, מדליין אולברייט, הגישה למועצת הביטחון ראיות לקנוניה העיראקית. לאחר שנורו הטילים אמר סגן הנשיא אל גור כי ההתקפה "נועדה להיות תגובה מידית במקום בו התבצעה ונוהלה הקנוניה להתנקש בחייו של בוש".
בין השנים 1993 ל-1999 כיהן בוש כיושב ראש חבר הנאמנים למלגות אייזנהאואר, ובשנים 2007–2009 היה יושב ראש מרכז החוקה הלאומי. בשנת 1997, שנת חנוכת הספרייה הנשיאותית על שמו, נקרא גם נמל התעופה הבין-לאומי של יוסטון על שמו, נמל התעופה הבין-יבשתי ג'ורג' בוש.
בנו הבכור, ג'ורג' ווקר בוש, הושבע לנשיאה ה-43 של ארצות הברית ב-20 בינואר 2001, ונבחר מחדש ב-2004. לפני כן, בוש נודע בשם "ג'ורג' בוש" או "הנשיא בוש", אך בעקבות בחירת בנו, הצורך להבחין ביניהם הביא כינויים שונים לבוש: "ג'ורג' ה.ו. בוש" "ג'ורג' בוש סניור", "בוש 41" ו"בוש הזקן" הפכו להרבה יותר נפוצים.
בוש המשיך להופיע בהופעות פומביות רבות. הוא וברברה בוש השתתפו בהלוויה הממלכתית של רונלד רייגן ביוני 2004, וכן בהלוויית ג'רלד פורד בינואר 2007. חודש לאחר מכן הוא זכה בפרס רונלד רייגן לחירות בבוורלי הילס שבקליפורניה, על ידי הגברת הראשונה לשעבר ננסי רייגן. למרות ההבדלים הפוליטיים בינו לבין ביל קלינטון, היה ידוע כי שני הנשיאים לשעבר הפכו לחברים[111]. הוא וקלינטון הופיעו יחד בתשדירי שירות בטלוויזיה בשנת 2005, כשעודדו סיוע לנפגעי הוריקן קתרינה ורעידת האדמה והצונמי באוקיינוס ההודי[112]. ב-4 בדצמבר 2006 נשא בוש נאום בנושא מנהיגות בפורום מנהיגות שנערך בבירת פלורידה, טאלאהאסי[113]. ב-18 בפברואר 2008, תמך בוש באופן רשמי במועמדותו של הסנאטור ג'ון מקיין לנשיאות ארצות הברית[114]. תמיכתו סייעה משמעותית למסע הבחירות של מקיין, שניצב בפני ביקורת מצד שמרנים רבים[115].
ב-10 בינואר 2009 נכחו ג'ורג הרברט ווקר בוש ובנו ג'ורג' ווקר בוש בטקס חנוכת נושאת העל ג'ורג' ה' ו' בוש (CVN-77), נושאת העל העשירית והאחרונה מסדרת נושאות המטוסים נימיץ של צי ארצות הברית[116][117]. בוש שב לבקר בנושאת העל ב-26 במאי 2009[118]. לראשונה מאז שהופסקו הגעות נושאות מטוסים אמריקאיות לישראל בעקבות האינתיפאדה השנייה, ביוני 2017 עשתה נושאת המטוסים את דרכה למפרץ חיפה[119]. ב-1 ביולי 2017 עגנה נושאת המטוסים בנמל חיפה[120].
ב-15 בפברואר 2011 עוטר בוש במדליית החירות הנשיאותית – אחת משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית – בידי הנשיא ברק אובמה[121]. בחודש יולי 2013, גילח בוש בן ה-89 את שיער ראשו יחד עם מאבטחיו מהשירות החשאי כאות תמיכה בבנו בן השנתיים של אחד ממאבטחיו, שחלה בלוקמיה ושיערו נשר[122].
ב-12 ביוני 2014, הגשים בוש הבטחה ארוכת שנים לבצע צניחה חופשית ביום הולדתו ה-90[123]. הוא צנח ממסוק ליד ביתו בקנבונקפורט שבמיין. צניחה זו הייתה הפעם השמינית שהנשיא לשעבר צנח, ובין היתר צנח ביום הולדתו ה-80[124] וה-85[125]. הוא צייץ ברשת החברתית "טוויטר" לפני הקפיצה, וכתב ”זהו יום נפלא במיין - למעשה, די נחמד לקפיצת מצנח[126][127].”
בנובמבר 2014, אישר הנשיא לשעבר ג'ורג' ווקר בוש כי אביו דוחק באחיו, ג'ב בוש, להתמודד בבחירות לנשיאות 2016[128]. לאחר נסיגתו של ג'ב מהפריימריז הרפובליקני, אישר דוברו של בוש כי הוא לא יתמוך בשום מועמד אחר: "בגיל 91 הנשיא בוש עזב את הפוליטיקה. הוא חזר מפרישתו בשביל לעשות כמה דברים בשביל ג'ב, אבל אלו היו יוצאים מן הכלל"[129]. בבחירות אלו נטען בסביבתו של בוש כי הוא תומך במועמדת המפלגה הדמוקרטית, הילרי קלינטון[130]. אך כאשר דונלד טראמפ הוכרז כנשיא הנבחר של ארצות הברית, בוש בירך אותו על היבחרו[131].
ב-5 בפברואר 2017, בוש ורעייתו ברברה ביצעו את הטלת המטבע המסורתית לפני משחק הפוטבול "סופרבול LI"[132]. ביולי 2017, לאחר שנודע כי הסנאטור ג'ון מקיין מאריזונה אובחן כחולה בסרטן המוח, פרסם בוש הצהרה: ”הילטון האנוי לא יכול היה לשבור את רוחו של ג'ון מקיין לפני שנים רבות, כך שברברה ואני יודעים בביטחון - הוא ובני משפחתו יגיעו לקרב האחרון בחייו יוצאי-הדופן באומץ לב ובנחישות.”[133] ב-16 באוגוסט 2017, פרסמו בוש ובנו ג'ורג ווקר הודעה משותפת המגנה את האלימות בעצרת איחוד הימין האמריקאי[134].
ב-15 באפריל 2018 הוכרז כי רעייתו, ברברה, תתחיל טיפולים פליאטיביים. יומיים לאחר מכן, ב-17 באפריל 2018 הלכה ברברה לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלת ריאות חסימתית כרונית[135][136].
בשנת 2011 לקה בוש במחלת פרקינסון שאילצה אותו לנוע באמצעות כיסא גלגלים או קלנועית[137]. בוש נפטר ב-30 בנובמבר 2018 בגיל 94 בביתו שביוסטון[138]. לאחר מותו יצא הנשיא דונלד טראמפ בהצהרה רשמית בה שיבח את מדיניותו והישגיו, כמו כן הוציאו הודעות תנחומים הנשיאים לשעבר ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ג'ורג' ווקר בוש וברק אובמה, ובנותיו של הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון[139].
ב-3 בדצמבר הוצב ארונו של בוש ברוטונדה של בניין הקפיטול בוושינגטון. ב-5 בדצמבר הובא הארון לכנסייה האפיסקופלית של מרטין הקדוש בעיר יוסטון ולמחרת נערך בה טקס אשכבה לבוש. לאחר מכן הוסע הארון ברכבת לספרייה הנשיאותית הנקראת על שמו, השוכנת בטקסס. בוש נקבר שם לצד אשתו ברברה ובתו פאולין.
בסוף אוקטובר 2017, עם התחזקות קמפיין ה-"Me Too", האשימה השחקנית הת'ר לינד כי בוש נגע בה באופן לא הולם וסיפר לה בדיחה גסה במהלך אירוע שהתקיים למען קידום הסדרה "המרגלים של וושינגטון". לינד כתבה ברשת החברתית אינסטגרם כי בוש "נגע בי באחורי גופי מכיסא הגלגלים שלו, כשאשתו ברברה לצדו". וידוי זה נמחק לאחר מכן מחשבון האינסטגרם שלה[140][141]. באותה העת, השחקנית ג'ורדנה גרולניק אמרה כי בוש גישש את אחוריה גם כן בזמן שצולמה איתו ועם אחרים[142][143][144].
בעקבות האשמות אלו, מסר דוברו של בוש: ”בגיל 93, הנשיא בוש מרותק לכיסא גלגלים בחמש השנים האחרונות, אז הזרוע שלו נופלת לעיתים על המותן התחתונה של אנשים שאתם הוא מצטלם. כדי לנסות להרגיע אנשים, הנשיא מספר תמיד את אותה הבדיחה, ומדי פעם הוא טפח על אחוריהן של נשים במה שהוא סבר שהיא רוח טובה. כמה ראו את זה כדבר תמים, אחרים חשבו שזה אינו מתאים. לכל מי שנפגע, הנשיא בוש מתנצל בכנות[145].”
מעט מאוחר יותר בנובמבר, גם כן כחלק מקמפיין ה-"Me Too", כתבה הסופרת כריסטינה בייקר קליין מאמר שפורסם על ידי סלייט, בו האשימה את בוש בכך שנגע בה בצורה לא נאותה וסיפר בדיחה גסה כשהצטלמה עמו במהלך אפריל 2014 באירוע של קרן ברברה בוש. הצטרפה אליה אמנדה סטפלס, מועמדת לסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת מיין, שטענה כי בוש נגע בישבנה והתלוצץ: "אה, אני לא הנשיא הזה", כאשר ביקרה במתחם בוש[146].
| |
ראו גם – מלחמת המפרץ (ישראל במלחמת המפרץ), נפילת מסך הברזל |
ארבעים וחמש שנים לאחר שוך הקרבות של מלחמת העולם השנייה ותומה, מצא עצמו בוש בקודקודה של מערכת גאופוליטית חדשה, שצל המלחמה הקרה לא העיב עליה יותר. עם נפילת מסך הברזל, שהובילה להתפרקות ברית המועצות התגבש לו עולם קוטבי חדש, שבראשו ניצבת ארצות הברית כמעצמת העל היחידה בעולם[147]. קווי המתאר של הסדר העולמי החדש התבטאו עם פלישתה של ארצות הברית לעיראק, לצד קואליציית מדינות נוספות, בראשית אוגוסט 1990. ממשל בוש, שהיה לראשונה זה עשרות שנים משוחרר מרצונותיה והשפעותיה של ברית המועצות, הצליח לגבש בתוך פרק זמן קצר קואליציה בינלאומית שכללה בתוכה בין היתר את ערב הסעודית, הממלכה המאוחדת וצרפת, ובכך פרצה מלחמת המפרץ[147].
עם הפלישה העיראקית לכווית, הבין בוש כי השלמה עם המצב החדש תערער את היציבות והסדר במזרח התיכון, ועלולה להוליד תגובת שרשרת במדינות שהיו חיוניות ליחסי החוץ של ארצות הברית, ובהן מצרים וערב הסעודית. ממשלו של בוש נערך לתגובה וכאמור, החל לגבש קואליציה בינלאומית. ארצות ערב היו לו חשובות ביותר, והוא גייס את המצרים, הסורים והסעודים ואת נסיכויות המפרץ - איחוד האמירויות הערביות, בחריין וקטר. ישראל הייתה שותפה להתייעצויות ולשיתוף מידע כללי, אך בוש לא חפץ בישראל כשותפה למהלכים צבאיים או מדיניים[148]. הוא מידר את ישראל מתוך נקודת מבט שמעורבות ישראלית בקואליציה תעיב על שותפיו הערבים[148].
על אף יכולתו של הממשל לגבש קואליציה בינלאומית באמצעות שורה של החלטות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ולנקוט נגד עיראק בהנהגת סדאם חוסיין מהלכים צבאיים ודיפלומטיים, לא הצליח הממשל למנף את הישגיו במפרץ הפרסי בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני[147]. עם זאת, על רקע תלותה הבלתי-פוסקת של מדינת ישראל בסיוע אמריקאי במהלך מלחמת המפרץ, הצליח בוש וממשלו להגיע להישג פרוצדורלי, אם כי לא מהותי, במרחב הפלסטיני[147]. ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, התנגד באופן נחרץ לועידת מדריד כמכשיר ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי, כאשר הוצעה ב-1987 על ידי שר החוץ וממלא מקומו שמעון פרס ושנה לאחר מכן על ידי מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ורג' שולץ. שמיר נאלץ לשנות את עמדתו לאחר פרוץ מלחמת המפרץ ולנוכח המלחמה הבינלאומית במזרח התיכון והסכים ליטול חלק בוועידת מדריד שהתכנסה בספרד ב-30 באוקטובר 1991[149].
תלותה של ישראל בסיועהּ של ארצות הברית, שנחשפה הן במהלך המלחמה והן לאחר תומה, היווה נדבך מרכזי בקשריו של ממשל בוש עם מדינת ישראל. לאורך ימי קיומה של ברית המועצות, היוותה ישראל עבור ארצות הברית נכס אסטרטגי, שכן תרמה למאבקה של האחרונה נגד חתרנות סובייטית במזרח התיכון[149]. משהתפרקה ברית המועצות ועמה גם איומים סובייטים על אינטרסים אמריקאים בפרט ומערביים בכלל במזרח התיכון, ממשל בוש לא ראה סיבה מיוחדת לקיים את יחסי ארצות הברית–ישראל בהיקפם ההדוק. במהלך המשבר ומלחמת המפרץ באה תמורה זו במעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי אזורי לידי ביטוי במדיניות של נקיטת פרופיל נמוך כתוצאה ישירה של הלחץ האמריקני[149]. כאשר הסוגיה שעמדה על הפרק לא הציבה נכסים או אינטרסים אמריקאיים או מערביים תחת איומה של ברית המועצות ולא נגזרה מן המלחמה הקרה, צומצם באופן ניכר התפקיד שנועד לישראל במסגרת מאבקה הבינלאומי של ממשל בוש נגד ממשלו של סדאם חוסיין[149].
ממשל בוש חתר להפרדת הסכסוך הישראלי-ערבי ממאמצי הקואלציה הבינלאומית בעיראק, שהובלו בהנהגתו. הממשל ראה בגלישת סכסוך זה איום על אחדות הקואליציה הבין-ערבית שהקים ובכך לשים לאל את חזונו לייסוד סדר עולמי חדש ויציב[150]. סדאם חוסיין ניסה לערער את הקואליציה ולערב את ישראל במלחמה כאשר כאשר שיגר טילים אל עבר ישראל. השקפה זו של ממשל בוש נבעה משום שתגובה צבאית מצד צה"ל הייתה מעיבה על החברות הערביות בקואליציה, שבין כה וכה פגעו ביחסיהן עם עיראק[151]. על רקע זה, הופעלו בוושינגטון די. סי. משאבים רבים בכל שלבי המלחמה במטרה להבטיח את מידורה של ישראל מהלחימה, ושהסכסוך הישראלי-ערבי לא ישפיע על זירת המפרץ. מדיניות זו של ממשל בוש צלחה, וישראל נשארה מחוץ למלחמה בכל המישורים תוך שהיא משקיפה מנגד על ההתרחשויות וארצות הברית דואגת שלא תנסה להשפיע במישרין על מהלכן, על אף הפגיעה בריכוזי אוכלוסיית ישראל[151].
לנוכח הפרובוקציות העיראקיות שנועדו להתגרות בישראל ולגרום לערעור אחדות הקואליציה, נקט הבית הלבן של בוש "מדיניות הבלגה" כלפי ישראל. המדיניות התבטאה באספקה מואצת של MIM-104 פטריוט ליירוט טילי קרקע-קרקע עיראקיים מדגם סקאד[152][153], ופריסתם בישראל בצוותא עם צוותי הכוחות המזוינים של ארצות הברית לראשונה בתולדות ישראל; ההבטחה לפצות את ישראל בהיקף של כ-650 מיליון דולר אמריקני; והנכונות לשתף את ישראל במידע לווייני התרעתי אודות שיגורי הטילים[154]. ממשל בוש הוסיף לאיים על עיראק, בתגובה לכך שתקפה את ישראל בנשק כימי, בתקיפה ישראלית לא-קונבנציונלית נגדה. איומים אלו נשמעו מפיו של מזכיר ההגנה של ארצות הברית, דיק צ'ייני, ב-2 בפברואר 1991[155].
ערך מורחב – ועידת מדריד (1991)מאמציו הראשוניים של ממשל בוש לחתירה להסדר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהראו ניצנים ראשונים בקיץ 1989, נקלעו למבוי סתום במרץ 1991 בשל התנגדותו של ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר להשתתפות נציגים ממזרח ירושלים בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. מאמציי ממשל בוש לקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הביאו לקרע גלוי ובוטה בין הבית הלבן לממשלת ישראל העשרים וארבע[151]. עם שוך הקרבות במלחמת המפרץ, במרץ 1991, הבית הלבן יזם מהלך מקיף בתכלית לנצל את עמדת המיקוח של ארצות הברית כמעצמת העל היחידה בעולם ובזכות מדיניות ההבלגה שהפגינה במהלך המלחמה, כקרש קפיצה לקידומו של הסדר מדיני כולל בחסות ועידת פסגה בינלאומית[156].
מלחמת המפרץ העצימה את היוקרה וההשפעה של ארצות הברית, ובאופן סימולטני החלישה את הארגון לשחרור פלסטין, שצידד במשטרו של סדאם חוסיין. סוריה נחלשה עוד קודם לכן, בעקבות התפרקות ברית המועצות, שהייתה לה מקור מרכזי לתמיכה ולאספקת מערכות נשק מתקדמות[156]. התפתחויות אלו העניקו לנשיא בוש פתח הזדמנויות להתקדמות לקראת היעד הנכסף של יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי על כל נדבכיו[157]. לשם כך, פרס הממשל האמריקאי את הרעיון לקיום ועידת פסגה בינלאומית, רעיון שהפך למציאות ב-30 באוקטובר 1991. הדך להצלחתה של הוועידה נראתה סלולה ובטוחה. הארגון לשחרור פלסטין לא לקח בוועידה חלק פעיל או ישיר וגם בתהליך המשא ומתן שאמור היה לבוא בעקבותיה (אם כי הממשל הבטיח שיתחשב בעמדותיו), נוסף על כך שהחסות הרוסית בוועידה - שבעביר אפשרה לשמיר לתרץ את התנגדותו לוועידה - לא נראתה עוד מאיימת לאחר נפילת מסך הברזל.
סוריה, שסירבה להשתתף בוועידת ז'נבה ב-1973, ומאוחר יותר אף דרשה כי מליאת הוועידה הבינלאומית תהא גוף בעל סמכויות אכיפה שיפעל ליישומו של מתווה ההסדר הכפוי ויוכל להטיל וטו על הסכמות דו-צדדיות במסגרת ועדות המשנה, ריככה את תביעותיה ועמדותיה בכך שהסכימה לשליטה אמריקאית בתהליך[156]. גם עובדה זו תרמה לתחושת האופוריה הגואה ערב התכנסות הוועידה.
ב-30 באוקטובר 1991 התכנסה לאחר דיונים חוזרים ונשנים וועידה בינלאומית לשלום במזרח התיכון במדריד בירת ספרד, כ-18 שנים לאחר כינוס ועידת ז'נבה בשווייץ אחרי מלחמת יום הכיפורים. מעבר לנאומי הפתיחה החגיגיים שנישאו בה, מיסדה הוועידה שתי מסגרות בה נשאו ונתנו. הראשונה הייתה מסגרת בילטרלית למשא ומתן ישראלי-ערבי במסלולים נפרדים. השנייה הייתה מסגרת מולטיטרלית למשא ומתן בחמישה נושאים אזוריים: מים, פליטים, בקרת נשק וביטחון אזורי, איכות הסביבה ושיתוף פעולה כלכלי[156]. חרף ההתחלה המבטיחה ויצירת ערוצי המשא ומתן השונים, עלתה במהרה יוזמת מדריד על שרטון ונקלעה למבוי סתום. כל אחד מן הצדדים התבצר בעמדתו, הן במשא ומתן הישראלי-סורי והן במסלול הישראלי-ירדני-פלסטיני, ובכך קפא התהליך.
| |
ראו גם – העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 |
מאז הציגו הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, ג'ון פוסטר דאלס, את "תבנית היחסים המיוחדים" עברו יחסי ארצות הברית–ישראל כברת דרך ארוכה. תבנית היחסים המיוחדים שהציג אייזנהאואר סתרה במהותה את האינטרסים הלאומיים של שתי המדינות[158]. במהלך העשורים שחלפו מאז הצגת תבנית היחסים המיוחדים של אייזנהאואר כביטוי לאינטרסים פוליטיים צרים וסקטוריאליים, המתעלמים מהצרכים הממלכתיים והיעדים האסטרטגיים הרחבים אותם ניסתה וושינגטון לקדם, נהפכה ישראל לנכס אסטרטגי מוערך ומוכח בעיני הבית הלבן[158]. אחדים מנשיאי ארצות הברית מאז הצגת תבנית היחסים המיוחדים, ובהם לינדון ג'ונסון ורונלד רייגן, נתנו לתבנית לגיטימציה רחבה והעמיקו את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. אך, עם זאת, נעשה ניסיון מצד ממשלו של בוש להשיב את היחסים בין שתי המדינות לתבנית המקובעת והצרה של שנות ה-50 של המאה ה-20. ניסיון זה היווה את אחד משיאיו של "משבר הערבויות", שהעיב על השנתיים האחרונות של בוש בבית הלבן ושדעך עם עלייתו של יצחק רבין לראשות ממשלת ישראל בבחירות לכנסת השלוש עשרה[159].
היעד המרכזי והבלתי-מוצהר של הדיפלומטיה האמריקאית במהלך המשבר הושג במלואו ב-23 ביוני 1992, כאשר מפלגת הליכוד בהנהגתו של שמיר נחלה תבוסה למפלגת העבודה בהנהגתו של רבין[160]. ראשיתו של משבר הערבויות הצטלבה עם המשבר המחריף בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהעכיר את יחסיו של ממשל בוש עם ממשלת שמיר והעלה את מפלס החשדנות והטינה שרכשו הנשיא בוש ומזכיר המדינה שלו, ג'יימס בייקר כלפי ישראל בהנהגת שמיר[160]. שורשיו של העימות בסוגיית הערבויות לבניית דירות עבור העולים החדשים חבר המדינות נעוצים בתלותה הבלתי-פוסקת של ישראל בסיוע ותמיכה מצד ארצות הברית מחד, ובמעמדו המחוזק של בוש כמנהיג מעצמת העל היחידה שנותרה במערכת הגאופוליטית עם תום המלחמה הקרה מאידך. ניצנים ראשוניים של המשבר נצפו עוד בטרם הפלישה העיראקית לכווית ובכך העניקה לארצות הברית להוכיח את מנהיגותה והשפעתה בעולם החד-קוטבי החדש, אך הצלחתו של בוש כמנהיג הקואליציה הבינלאומית והתוצאות החיוביות שהניבה מלחמת המפרץ ניתבו את הבית הלבן של בוש לעימות עם ישראל מתוך תחושת עֹצמה וביטחון עצמי מוגברים[160].
מקורו המיידי של משבר הערבויות היה בפנייתה של ממשלת שמיר לקבינט של ארצות הברית של בוש, במרץ 1990, בבקשה לקבל ערבויות אמריקאיות להלוואה בסך 400 מיליון דולר אמריקני, אותה ביקשה מדינת ישראל מבנקים מסחריים בארצות הברית על מנת לממן בניית שיכונים לעולים שעלו לישראל במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90[160]. כאשר ערבויות מסוג זה ניתנות, הן מאפשרות להלוואות להתקבל בתנאים נוחים יותר ובשיעור ריבית נמוך יחסית. אמנם הממשל נענה לבקשה באורח עקרוני, אך בפועל התנה את מתן הערבויות בהתחייבויות מצד ישראל שלא לבנות את השיכונים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, נוסף על העברת דיווח תקופתי על היקף פעילות הבנייה בשטחים[160]. לאחר שישראל נתנה את הסכמתה לתנאי הממשל, נחתם ב-2 באוקטובר 1990 הסכם בסוגיה זו בין מזכיר המדינה בייקר לשר החוץ דוד לוי (הסכם זה נחתם ללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר ובניגוד לעמדתו)[161].
משהגיע הממשל למסקנה כי המידע שסיפקה לו ממשלת שמיר בחודשים שלאחר חתימת ההסכם על היקף הבנייה בגדה המערבית היה לוקה בחסר וחלקי, עוכבה קבלת הערבויות[160]. ב-14 בפברואר 1991, בעיצומה של מלחמת המפרץ, נהפכה התגלעות המחלוקת השקטה בין וושינגטון די. סי. וירושלים לקרע פומבי וחריף. ביום זה העניק שגריר ישראל בארצות הברית, זלמן שובל, ריאיון עיתונאי לסוכנות הידיעות "רויטרס", ובו התאונן על הסחבת והבירוקרטיה בקבלת הערבויות, וכן על העיכוב באישור הסופי של חבילת הפיצוי האמריקאית לישראל בגין נזקי המלחמה שנגרמו לישראל[162]. תגובתו של מזכיר המדינה בייקר הייתה חריפה: הוא תקף בגלוי את שובל על כך שחרג בדבריו "מגבולותיה של ההתנהלות הראויה לשגריר של מדינה ידידותית", ובו בזמן הוקיע את "כפיות הטובה" של ישראל לנוכח הצבת טילי הפטריוט האמריקאים (שנועדו ליירט את טילי הסקאד העיראקיים ששוגרו לישראל) על אדמתה ושיגורי צוותים אמריקאים להפעלתם[163]. בייקר הוסיף ואמר כי בזכות מלחמת המפרץ חוסל האיום העיראקי על ביטחונה הלאומי של ישראל, ועל כן על ישראל להיות אסירת תודה לאמריקה[164][165].
ב-18 בפברואר 1991 התנצל ראש הממשלה שמיר בפניו של הנשיא בוש על דבריו של השגריר שובל ודומה היה כי המחלוקת הובאה לידי גמר. בחולף ימים אחדים העניק ממשלו של בוש את הערבויות המבוקשות בסך 400 מיליון דולר[163]. ברם, עד מהרה התברר שמשבר זה היה יריית הפתיחה במחלוקת וקרע מחריפים, על רקע הצורך הישראלי הבהול למתן ערבויות נוספות, הפעם בהיקף גדול הרבה יותר מקבלת הערבויות הראשוניות. ממדיה הרחבים של העלייה מברית המועצות שהתפרקה הובילו להאצת בנייתן של מאות אלפי יחידות דיור ולתלות ישראלית גוברת בארצות הברית[163]. במהלך קיץ 1990 גיבש ממשל בוש מדיניות חדשה כלפי ישראל, נוכח המשקעים שהצמיחו הן המשבר בתחום סכסוך הישראלי-פלסטיני והן משבר הערבויות. המדינות החדשה שאפה ליצור קרבה הדוקה ומרובה בין הענקת הערבויות, שהיקפן המבוקש הגיע הפעם לכעשרה מיליארד דולר בפריסה של חמש שנים, לבין התנהלותו של שמיר בסוגיית ההתנחלויות ובסוגיית התהליך המדיני, אותו ביקשו בוש ובייקר להאיץ בתום מלחמת המפרץ[163].
נוסף על כך שהבית הלבן לא ריכך את התנאים למתן הערבויות, הבית הלבן ביקש באוגוסט 1991 לדחות את הטיפול בהן לאחר כינוסה של ועידת מדריד. למעשה, בקשה זו הייתה אמצעי להפעלת לחץ שנועד לאותת לראש הממשלה שמיר על קיומו של קשר ישיר בין נכונותה של ישראל לקחת חלק בוועידה (שכן שמיר התנגד לה כאשר הרעיון לכינוסה הועלה ב-1988 ואשתקד) ואישור הערבויות בשלב מאוחר יותר[166]. ספקנותו של הנשיא בוש באשר לכוונותיה ויעדיה של ממשלת שמיר נבעה במידה רבה מכישלון יוזמתו הראשונה של ממשלו בסוגיה הפלסטינית ומהחלטתו של שמיר ממרץ 1990, לדחות את "תוכנית חמש הנקודות" שגיבש מזכיר המדינה בייקר, תוכנית שנועדה להוביל לכינונו של ממשל פלסטיני אוטונומי שינהל משא ומתן ישיר עם מדינת ישראל על הסדר ביניים והסדר קבע[167].
בראשית ספטמבר 1991, החלה מערכת הסברה ענפה בידיהם של נציגי איפא"ק בגבעת הקפיטול, כאשר חברי הקונגרס של ארצות הברית שבו מפגרת הקיץ ודורבנו לתמוך בבקשת הערבויות[166]. לעימות ניתן פומבי רחב. בעוד שהנשיא בוש הודיע על התנגדותו המפורשת לדון בערבויות בעיתוי זה, מצדדי ישראל פתחו בפעולות שדלנות אינטנסיביות על מנת לקדם את הנושא. ברצונו של בוש היה למנוע בכל מחיר את קבלת הערבויות[168]. הוא תבע מממשלת שמיר להאציל לו את סמכות הפיקוח והבקרה על יישום מדיניות ההתנחלות של ישראל, אך לא הסתפק בתביעה זו. ב-12 בספטמבר 1991 כינס בוש מסיבת עיתונאים, בה השמיע דברים נוקבים וחריפים בנושא. דומה היה כי דבריו העלו את סגנונו ודפוס התבטאותו של ג'ון פוסטר דאלס, מזכיר המדינה בממשלו של דוויט אייזנהאואר[166]. בוש תקף בחריפות את מצדדיה של ישראל בקונגרס בפרט בדעת הקהל האמריקאית בכלל על כך שעמדתם בסוגיית הערבויות נגזרת כל כולה משיקולים פנימיים וצרים ולפיכך מתעלמים מהאינטרס הלאומי של ארצות הברית[167].
בעוון התבטאויות חריפות אלו, שילם בוש מחיר אלקטורלי כבד[169]. התבטאויותיו הפחיתו את תמיכת קולותיהם של יהודי ארצות הברית בו במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992 לחמישה עשר אחוזים בלבד. אך גם אמירותיו לא ציינו את שיאו של משבר הערבויות. כשהתברר לממשל שלא ניתן לממש במהירות וביעילות את רעיון משטר הפיקוח ובקרה שהציע, שכספי הערבויות יוכלו לאפשר למדינת ישראל לשחרר סכומים אחרים מתקציבה השוטף לשם בנייה ביהודה ושומרון ומשהוקדמו הבחירות לכנסת השלוש עשרה, הקצין בוש את עמדתו ומשבר הערבויות האמיר[170]. ניהול המערכה הציבורית של איפא"ק, חרף ניסיונותיו של בוש להציג פעילות זו כבלתי-לגיטימית וסותרת את האינטרס הלאומי-אמריקאי, עוררו את חמת הממשל. ב-21 בפברואר 1992 הכריז הנשיא בוש כי הערבויות המבוקשות יועברו לישראל ויאושרו אם ממשלת שמיר תפסיק באופן מוחלט את הבנייה ביהודה ושומרון[169].
| |
ראו גם – הבחירות לכנסת השלוש עשרה |
הסיבות שבגללן הגיע המשבר לשיאו היו: תחושת העצמה מוגברת, הקשיים בהם נתקל עם תום ועידת מדריד בניסיונות לשכנע את ממשלת שמיר לרכך עמדותיה בסוגיה הפלסטינית (בייחוד בעניין שיתוף נציגים פלסטינים מהפזורה הפלסטינית, ולא משטחי הגדה המערבית, בוועדות המשא ומתן שנוסדו במדריד), התלות הגוברת של ישראל בערבויות האמריקאיות לבניית שיכונים לעולים והקדמת מועד הבחירות לכנסת השלוש עשרה[170]. לעת עתה, נדמה היה שיחסי ארצות הברית–ישראל נמצאים בנקודת שפל שאין ממנה דרך חזור. המדיניות האמריקאית המסורתית בנושא ההתנחלויות, פרי חקיקתם של דייוויד אוביי (אנ'), חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השביעי של ויסקונסין והסנאטור פטריק לייהי מורמונט, קובעת כי יקוזזו מכספי הסיוע האזרחי שמעניקה ארצות הברית לישראל הסכומים שהשקיעה בהתנחלויות מדי שנה, מעבר לשיעור מוסכם מראש[170]. בניגוד למדיניות מסורתית זו, הכריז הנשיא בוש בשלהי פברואר 1992 על מדיניות חדשה. את מקומה של "מדיניות הקיזוז" תפסה נוסחה טוטלית ומרחיקה לכת בהרבה, שהתנתה את הענקת כספי הערבויות בהפסקה מוחלטת של כל פעולות הבנייה בגדה המערבית[169].
בהחליטו לנקוט באסטרטגיה מרחיקת-לכת וחדשה ניסה בוש לנצל את הבחירות לכנסת השלוש עשרה שמועדן קרב ובא, ואת הצורך המידי של ראש הממשלה שמיר לגייס למחנה תומכי מפלגת הליכוד את עשרות אלפי העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר שסוגיית הדיור הייתה בראש מעייניהם, במטרה להניע את ממשלתו לשנות את עמדתה בסוגיית ההתנחלויות מן היסוד תוך קשירת קבלת הערבויות בהפסקה מוחלטת של הבנייה בגדה המערבית[170]. לכאורה, האסטרטגיה החדשה לעיל נועדה לאלץ את שמיר לסוג מעמדותיו המקובעות והנציות בסוגיות אלו. אך ההערכה בבית הלבן הייתה שאם שמיר יסרב להכיר בה, אזי האסטרטגיה תסייע ליריבו של שמיר ומנהיג מפלגת העבודה הישראלית, יצחק רבין (שיומיים קודם להצהרת בוש ניצח את שמעון פרס ונבחר למנהיג ומועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה בבחירות לכנסת) לנצח את שמיר בבחירות[169]. התבצרותו של שמיר בעמדתו וחוסר נכונותו לנהל משא ומתן לגלות גמישות מול ממשל בוש הובילו לכך שהפסיד באופן ניכר את הקול הרוסי בבחירות ביוני 1992[170].
הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנערכו ב-23 ביוני 1992, הסתיימו בניצחונה של מפלגת העבודה בראשותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין לאחר מערכת בחירות שסוגיית הבנייה בגדה המערבית עמדה במרכזה והייתה למוקד עימות חריף בין מפלגת העבודה של רבין למפלגת הליכוד של שמיר[171]. בערב הבחירות ניסה ראש הממשלה שמיר, באופן נואש, לגייס את חברי הקונגרס של ארצות הברית למאבק במדיניותו החדשה של ממשל בוש, ניסיון שנחל כישלון. רק שישה סנאטורים - פחות מעשירית מהמניין הנדרש לסכל וטו נשיאותי צפוי על החלטת הסנאט בעד הענקת הערבויות - גילו נכונות להתעמת עם הנשיא בוש בסוגיית התנאים להענקת הערבויות[172]. הסוגיה הוצגה על ידי הממשל כקשור בנושא הטעון והשנוי במחלוקת בדבר הבנייה הישראלית בשטחי הגדה המערבית, ולא בשיפור איכות חייהם של העולים מברית המועצות[173].
משנתפרסמו תוצאות הבחירות לכנסת השלוש עשרה, שנגמרו בניצחונו של רבין ומפלגת העבודה, הגיע המשבר לידי גמר ויושב במהרה[172]. התחייבותו של רבין לצמצם - אם לא להקפיא לחלוטין - את היקף הבנייה בגדה המערבית, לצד שאיפתו של הנשיא בוש (שבסופו של דבר נכזבה) להרחיב את תמיכתו האלקטורלית בקרב יהודי ארצות הברית ערב הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992 באמצעות נרמול יחסי ארצות הברית–ישראל, הכשירו את הקרקע ליישובו המהיר של משבר הערבויות[174]. בחודש יולי 1992 אשרר רבין התחייבותו זו, ובעקבות זאת נסוג בוש מתביעתו להקפאה מוחלטת של הבנייה בגדה המערבית כתנאי לאישור הערבויות. הסכם הערבויות נחתם ביום 11 באוגוסט 1992, שבמהלכו ערך ביקור רשמי בארצות הברית[175]. ממשל בוש חזר לנהוג לפי "מדיניות הקיזוז" ובו בזמן אישר את מלוא סכום הערבויות שדרשה ישראל - עשרה מיליארד דולר לכחמש שנים[176].
המשבר תם, ואיתו גם נשיאותו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש. בבחירות לנשיאות שנערכו בנובמבר 1992, הובס הנשיא בידי מועמדה של המפלגה הדמוקרטית, מושל ארקנסו הצעיר ביל קלינטון, שזכה בכ-85% מקולותיהם של יהודי ארצות הברית (בוש זכה ב-11% מקולות היהודים, בעוד המועמד העצמאי רוס פרו זכה ב-9% בלבד)[177]. בעוד שבמהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1988 זכה סגן הנשיא בוש ב-35% מקולות היהודים, הצטמק שיעור התמיכה בו באורח דרמטי בחלוף שנות נשיאותו ובכך שיקף, במידה רבה, את השפעתו והשלכותיו של משבר הערבויות. בניגוד להישגו היחסי של בוש בהשגת קולות יהודי ארצות הברית בבחירות 1988 ולהצלחותיהם היחסיות של מועמדים רפובליקנים אחרים במהלך שני העשורים קודם לכן (במיוחד של ריצ'רד ניקסון ב-1972 ורונלד רייגן ב-1980), הבחירות לנשיאות 1992 השיבו את בוש חזרה לבחירות לנשיאות ב-1964[178]. במערכת בחירות זו, זכה המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר, סנאטור מאריזונה שאביו היה יהודי, ב-10% מקולות היהודים בעוד הנשיא לינדון ג'ונסון זכה בכ-90%[178].
| |
ראו גם – הסכסוך הישראלי-פלסטיני |
טרם כניסתו לתפקיד, בכובעו כנשיא נבחר, אמר בוש כי אינו מתכנן יוזמת שלום חדשה למזרח התיכון[179]. במסיבת העיתונאים העשירית שלו, שנערכה ב-7 באפריל 1989, נשאל בוש בדבר השקפותיו על המזרח התיכון, והאם הוא רואה עצמו מעורב בסוגיות המזרח-תיכוניות במהלך כהונתו. הוא הצהיר שיתערב אם יחוש "שהשתקעות בענייני המזרח התיכון יסייעו לפתירת בעיית השלום במזרח התיכון", אך הוסיף כי "אין זו עת בה שליחויות מרובות מצד הנשיא וממשלו יכולות להיות מועילות בתהליך השלום". בוש הצהיר כי האלימות בגדה המערבית מעוררת דאגה בממשלו וכי הוא מקווה שביקוריהם של ראש ממשלת ישראל שמיר ושל נשיא מצרים חוסני מובארכ בוושינגטון "קידמו את התהליך במשורה"[180].
ב-21 ביוני 1990 הודיע בוש על הפסקת הדיונים האמריקאים עם הארגון לשחרור פלסטין בגין אי-נכונותו של הארגון לגנות פיגוע טרור פלסטיני כושל נגד ישראל (שבוצע במסגרת האינתיפאדה הראשונה, בנוסף לחוסר ענישה מצדו כלפי מבצעי הפיגוע. בוש הודה כי ההחלטה, שנתקבלה על פי המלצת מזכיר המדינה ג'יימס בייקר, צפויה לשכך את הקיצונים באש"ף האנטי-אמריקאים שהובילו את ההתקפה וציין כי הדיאלוג בין ממשלו לאש"ף יתחדש באופן מידי אם יגנה הארגון את התקיפה ויעניש את מבצעיה[181].
ב-29 בינואר 1991, במהלך נאומו בפני האיגוד הארצי של השדרים הדתיים, הבטיח בוש להגביר את מאמצי ממשלו לקידום השלום במזרח התיכון לאחר תום מלחמת המפרץ. אחדים מפקידי ממשלו אמרו כי דברי הנשיא "נועדו להשקיט את הדאגות הערביות בגלל ההרס ההולך וגובר בעיראק, ולציין כי עם סיום הלחימה ארצות הברית תנסה לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני"[182]. ב-19 באוקטובר אותה השנה פרסמו הקבינט של ארצות הברית והסובנארקום של ברית המועצות הזמנות משותפות לישראל, לשכנותיה הערביות ולפלסטינים עבור ועידת שלום במזרח התיכון שהתקיימה ב-30 באוקטובר במדריד[183]. במסיבת עיתונאים שכינס ב-13 במרץ, כשנשאל אם האמין כי מנהיגים ישראלים או פלסטינים מוכנים לוותר על התבצרויותיהם בעמדותיהם, אמר בוש כי הוא מאמין כי ארצות הברית נמצאת במצב טוב "מכפי שהייתה אי פעם כזרז שלום" וכי הוא תומך בקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני.
.jpg)
ב-1990 נבחר בוש לאיש השנה של מגזין טיים[184]. ב-1993 הצטרף בוש למסדר האמבט כאביר הצלב הגדול בהוראת אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת[185].
_Kickoff_01.jpg)
ג'ורג' הרברט ווקר בוש נחשב לנשיא "מעשי", שלא התמקד בנושא ספציפי[186][187]. אמירתו של בוש, "הו, עניין החזון הזה", הפכה למטונימיה לפוליטיקאים שלא מצליחים לכלול חזון פוליטי גדול במערכת בחירות.
בוש הואשם כנשיא שנטש את ענייני הפנים לטובת התעסקות מסיבית בענייני העולם[188]. למרות זאת, יכולתו להשיג תמיכה בינלאומית רחבה במהלך מלחמת המפרץ ואף תוצאת המלחמה נתפסו כניצחון דיפלומטי וצבאי כאחד, אך החלטתו לסגת מבלי לסלק את סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק הותירה רגשות מעורבים בלב האמריקאים, ותשומת הלב הופנתה שוב אל החזית הפנימית והכלכלה המדרדרת – ובכך נפגעה הפופולריות שלו.
בוש נכנס לנשיאות כשהוא מבטיח המשכיות של שנות רייגן וכשהוא מתקדם בזהירות. הוא לא דגל בשינוי קיצוני או הכריז על תוכניות מקומיות גורפות. הוא הוגבל בידי גירעון תקציבי גדול ובידי הקונגרס האמריקאי שהיה ברובו דמוקרטי[189]. מבקריו טענו שממשלו היה חסר חזון ולא העביר את גישתו באופן יעיל לציבור. אף על פי שבוש זכה להישגים פנימיים בולטים, כדוגמת חוק האמריקאים עם מוגבלויות ותיקוני חוק האוויר הנקי, עיקר פעילותו נחשבת בענייני החוץ.
לנשיאי ארצות הברית יש בדרך כלל שליטה רבה יותר על מדיניות החוץ מאשר מדיניות הפנים, וכך היה במידה רבה במהלך נשיאותו של בוש. בוש הרכיב צוות דומיננטי של יועצים, בהם ג'יימס בייקר, דיק צ'ייני, ברנט סקוקרופט וקולין פאוול, ויחד הם פיקחו על הישגיו המשמעותיים[189]. בוש היה בעל אופי שמרני ולא הרגיש בנוח עם שינויים דרסטיים וגדולים, והעדיף לשמור על יציבות ורוגע. מאפיינים אלה סייעו לו להוביל את ארצות הברית בתקופת מעבר גאופוליטית. אף שלממשל בוש לא הייתה שליטה רבה על התגלגלות האירועים בעולם, תגובותיו ומהלכיו עזרו למנוע תוהו ובוהו בעולם[189]. הנשיא בוש הראה כי הוא יכול לפעול באופן חד צדדי (בפנמה למשל), וגם כי היה מסוגל להקים קואליציה בינלאומית גדולה ומגוונת (כמו במלחמת המפרץ)[189]. הבוחרים האמריקנים לא האמינו כי הנשיא בוש מטפל בענייני פנים. כמה ממבקריו מתחו ביקורת על כך שלא "מכר" את הישגיו בבחירות ועל כך שניהל מסע בחירות לא יעיל ב-1992[189]. הוא ניער ממנו את האגף השמרני של המפלגה הרפובליקנית במגוון דרכים, כולל הפרת הבטחתו לא להעלות מיסים ולצמצם הוצאות צבאיות, והשמרנים הרגישו שהוא בגד במורשתו של רייגן.
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ורג' הרברט ווקר בוש היא הספרייה הנשיאותית של בוש. הספרייה הנשיאותית, העשירית שהוקמה מכלל הספריות הנשיאותיות, נבנתה בין השנים 1995 ל-1997, והיא מכילה מסמכים וניירת מתקופת כהונתו של בוש כנשיא וכן את של סגנו, דן קווייל[190]. הספרייה נחנכה ב-6 בנובמבר 1997, ונפתחה לציבור הרחב זמן קצר לאחר מכן; חברת האדריכלות "HOK" תכננה ועיצבה את המתחם.
הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים של בוש ממוקמים על שטח של 90 דונם בקמפוס המערבי של אוניברסיטת טקסס A&M בעיר קולג' סטיישן, טקסס, בכיכר הסמוכה למרכז הכנסים הנשיאותי ולמרכז האקדמי של אוניברסיטת טקסס A&M. הספרייה פועלת תחת הנהלתו של הארכיון הלאומי של ארצות הברית מכוח חוק הספריות הנשיאותיות 1955[191].
בית הספר בוש לממשל ושירות ציבורי (Bush School of Government and Public Service) הוא בית ספר לתארים מתקדמים במדיניות ציבורית באוניברסיטת טקסס A&M. בית ספר זה הוא חלק ממכלול הספרייה הנשיאותית, ומציע חמש תוכניות: שתי תוכניות לתואר שני (שירות ציבורי ומנהל, ויחסים בינלאומיים) ושלוש תוכניות תעודה (יחסים בינלאומיים מתקדמים, ניהול מוסדות ללא כוונות רווח וביטחון המולדת).
מתוך הערכה לפועלו, הונצח ג'ורג' הרברט ווקר בוש בצורות שונות בארצות הברית ומחוצה לה.
פסליו הוצבו במקומות הבאים: מרכז בוש, באוניברסיטה המטודיסטית בדאלאס, טקסס. באוניברסיטת טקסס A&M, בכיכר ג'ורג' בוש. באלבניה, בעיר פושא קרוז'א - Fushe Krujë, בכיכר קוארו אי דורסיט - Quaru i Durësit. בכיכר החירות בבודפשט, הונגריה.
כיכרות נקראו על-שמו בירושלים, ישראל, ובמרכז הנשיאותי, בדאלאס, טקסס.
נמל תעופה בין-לאומי בדאלס בטקסס נקרא על שמו.
שמם של בתי ספר הוסב, או נקרא ג'ורג' וו בוש במוסקבה, ברוסיה, בסנט פול בטקסס, ובסטוקטון בקליפורניה.
רחובות על-שם ג'.וו. בוש: בטביליסי - גאורגיה, בפרישטינה - קוסובו, בטירנה - אלבניה, ובדאלאס, טקסס - ארצות הברית.
דרך ביו עירונית הוקדשה לו באקרה - גאנה.
גשרים נקראו בשם ג'.וו.בוש בטופו - Topo, בליבריה ובארצות הברית, גשר על הנהר האדום, במעבר בין מדינת אוקלהומה למדינת טקסס.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל אישים | ||
ג'ורג' בוש (1924-2018), דף שער בספרייה הלאומית
אתר האינטרנט הרשמי של הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ג'ורג' הרברט ווקר בוש (באנגלית)
ג'ורג' הרברט ווקר בוש, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ורג' הרברט ווקר בוש, ברשת החברתית אקס (טוויטר)Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
