Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת האזרחים בסומליה (באנגלית: The Somali Civil War; בסומלית: Dagaalkii Sokeeye ee Soomaaliya; בערבית: الحرب الأهلية الصومالية al-ḥarb al-’ahliyya aṣ-ṣūmāliyya), החלה עם התמוטטות השלטון המרכזי במדינה בראשית שנות התשעים של המאה ה-20.[4] הסיבה המרכזית לכך היא, התנגדות למשטר צבאי בראשותו של ג׳אלה מוחמד סיאד בארה (באנגלית: Jaalle Mohamed Siad Barre; בסומלית: Jaale Maxamed Siyaad Barre; בערבית: محمد سياد بري).[5] כיום, מלחמת אזרחים עדיין נמשכת ואף מחריפה.[6][7] תוצאותיה של המלחמה הובילה להפרדת שני אזורים מרכזיים, סומלילנד ופונטלנד, מהשלטון המרכזי הסומלי, וליצירת מדינות קטנות נוספות דה-פקטו בשטחה, יחד עם השתלטות ארגוני טרור מוסלמיים, כגון א-שבאב, על חלקים מהמדינה.[8]
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| ערך זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך | |
למרות שמקובל להגדיר את המלחמה ככזו שהחלה בנפילתו של סיאד בארה (נשיא סומליה בין-1969 ו-1991) ביוני 1991, המלחמה החלה למעשה במרד בשלטון בארה שהחל ב-1986. שתי קבוצות עקריות מרדו בשלטונו: הקונגרס הסומלי המאוחד (USC), שהוקם על ידי קצינים ששרדו מניסיון ההפיכה הכושל באפריל 1978, והתנועה הלאומית הסומלית (SNM) שהוקמה על ידי בני העיסא בצפון המדינה (סומלילנד) ב-1981.
במהלך אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 קמו ברחבי המדינה תנועות התנגדות נוספות שנתמכו על ידי הדרג האתיופי. בארה הגיב בצעדי ענישה נגד לוחמי הגרילה, במיוחד בצפון. ההסתערות כללה הפצצת ערים, כאשר המרכז המנהלי הצפון-מערבי של הרגייסה, מעוז התנועה הלאומית הסומלית, בין אזורי היעד ב-1988. בשנת 1988, בארה והרודן האתיופי מנגיסטו היילה מריאם הסכימו להימנע מאירוח מתנגדיהם בשטחם. דבר שהניע את התנועה הלאומית הסומלית לתקוף את צפון סומליה מבסיסיה בגבול אתיופיה. משטרו של בארה הגיב בדיכוי אלים שכלל רצח עם של בני העיסא המוערך בכ-200,000 הרוגים וכחצי מיליון פליטים שבקשו מקלט באתיופיה. גורמים מערביים קיצצו בתגובה את תמיכתם במשטר הסומלי, שבאותה עת היה תלוי במידה רבה בסיוע חוץ. הדבר הביא ל"נסיגה מהירה של המדינה", מלווה בירידה תלולה בערך השילינג הסומלי ועריקות המוניות בצבא סומליה.
במהלך 1990 גבר כוחם של המורדים, כשכוחות התנועה הלאומית מביסים את הצבא בצפון, ועד 4 בפברואר 1991 התנועה השתלטה על כל צפון סומליה, וכוחות הקונגרס הסומלי המאוחד כובשים את רוב הערים והכפרים הסובבים את מוגדישו. בדצמבר נכנסו כוחות הקונגרס למוגדישו, ובמשך ארבעה שבועות נלחמו הכוחות בחייליו הנותרים של בארה. בינואר 1991, הובסו הכומתות האדומות, הכוחות מיוחדים של בארה, ואיתן אבדה אחיזתו של בארה בממשלה. אך לאחר הניצחון, גילתה תנועת הקונגרס שקבוצות המורדים האחרות מסרבות לשתף איתה פעולה. בין תנועות הללו היו התנועה הפטריוטית הסומלית (SPM) והברית הדמוקרטית הסומלית (SDA), קבוצת Gadabuursi שהוקמה בצפון מערב כדי להתמודד עם התנועה הלאומית הסומלית של בני העיסא. התנועה הלאומית הסומלית מצידה, סירבה לקבל את הלגיטימיות של הממשלה הזמנית של הקונגרס. רבות מקבוצות האופוזיציה החלו להתחרות על השפעה בוואקום שנוצר לאחר נפילת ממשל בארה. בדרום, פלגים חמושים בראשות מפקדי הקונגרס הגנרל מוחמד פארח עידיד ועלי מהדי מוחמד התעמתו כאשר כל אחד מהם ביקש להפעיל סמכות על עיר בירה.
בצפון-מערב, בוועידת בוראו באפריל-מאי 1991, הכריזה התנועה הלאומית הסומלית על הקמת הרפובליקה של סומלילנד, שגבולותיה חופפים לגבולות סומלילנד הבריטית. ב-1992, לאחר ארבעה חודשים של לחימה קשה על השליטה במוגדישו, סוכם על הפסקת אש בין עלי מהדי מוחמד ומוחמד פארח איידיד. אף אחד מהם לא השתלט על עיר בירה, וכתוצאה מכך נוצר 'קו ירוק' בין מזרח למערב שחילק את אזורי השליטה שלהם.
האו"ם התערב בסכסוך לראשונה ב-1992, עם קבלת החלטות מספר 733 של מועצת הביטחון של האו"ם ומספר 746 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהובילו ליצירת UNOSOM I (United Nations Operation in Somalia – פעולת האו"ם בסומליה), כוח המשימה הראשון שנועד לספק סיוע הומניטרי ולעזור להשיב את הסדר בסומליה לאחר התפוררות הממשל המרכזי.
החלטה מספר 794 של מועצת הביטחון של האו"ם התקבלה פה אחד ב-3 בדצמבר 1992 ואישרה הקמת כוח לשמירת שלום בשם UNITAF (Unified Task Force – כוח משימה מאוחד). מטרת הכוח, קואליציה של כוחות ממדינות שונות, ובראשם ארצות הברית, הייתה להבטיח חלוקה של סיוע הומנטרי והשכנת שלום בסומליה. כוחות הסיוע של האו"ם נחתו ב-1993 והחלו מאמץ בן שנתיים (בעיקר בדרום) להקל על מצוקת הרעב.
בתקופה שבין יוני ואוקטובר התחוללו מספר קרבות במוגדישו בין חמושים מקומיים ובין הכוח של משכיני השלום שעלו בחייהם של 24 חיילי או"ם פקיסטנים ו-19 חיילים אמריקניים (מתוך סך כל 31 הרוגים אמריקנים בחיל המשלוח לסומליה), רוב ההרוגים האמריקאים נהרגו בקרב מוגדישו. כ-1,000 לוחמי מיליציה סומליים נהרגו בקרב זה. תקרית זו שימשה אחר כך בסיס לספר ולסרט בלאק הוק דאון. כוחות האו"ם נסוגו מסומליה ב-3 במרץ 1995, לאחר שספגו אבדות ניכרות נוספות. הסדר בסומליה לא הושב על כנו.
בתקופה שבין 1998 ל-2006 הוכרזו מספר מדינות אוטונומיות בתוך סומליה. שלא כמו סומלילנד, היו כולן תנועות אוטונומיה שלא הכריזו באופן גלוי על עצמאות.
פונטלנד הכריזה על עצמאות "זמנית" ב-1998, בכוונה שהיא תשתתף בכל פיוס כללי בסומליה שבו תוקם ממשלה מרכזית חדשה.
תנועת אוטונומיה שנייה הכריזה על מדינת ג'ובאלנד בדרום סומליה ב-1998.
ישות שלישית שהונהגה על ידי "צבא התנגדות ראהאנוויין" (Rahanweyn Resistance Army בראשי תיבות RRA) נוסדה ב-1999, על פי הקווים שהתוותה פונטלנד. פרישה "זמנית" זו הוכרזה שוב ב-2002, והובילה להקמת האוטונומיה של סומליה הדרום מערבית. במקור יסד ה-RRA מנהל אוטונומי על מחוזות באי ובאקול של דרום ומרכז סומליה ב-1999. בהקמה הוכרז כי הטריטוריה של ג'ובאלנד נכללת במדינת סומליה הדרום מערבית ומעמדה הפך בלתי ברור.
מדינה רביעית שהכריזה על עצמאותה ב-2006 הייתה גאלמודוג שבמרכז סומליה שעשתה זאת בתגובה להתחזקות ארגון איחוד בתי הדין המוסלמיים.
אף על פי שסומלילנד מוכרת חוקית ובינלאומית כאזור אוטונומי בתוך הרפובליקה הסומלית, ממשלת החבל שואפת לעצמאות מוחלטת מסומליה.
בנוסף, במהלך תקופה זו זכו ניסיונות שונים להתפייסות לאומית בהצלחה חלקית. תנועות כדוגמת "הממשלה הלאומית הזמנית" (Transitional National Government או בראשי תיבות TNG) הבין שבטית ו"מועצת הפיוס והשיקום של סומליה" (Somalia Reconciliation and Restoration Council, בראשי תיבות SRRC) הובילו בסופו של דבר בנובמבר 2004 להקמת הממשלה הפדרלית הזמנית (Transitional Federal Government, בראשי תיבות TFG). עם זאת, אלימות ביוזמת בראשי הצבאות הפרטיים או בין שבטים נמשכה במהלך כל התקופה, ולתנועות המכונות תנועות הממשלה הלאומית הייתה השפעה מועטה ביותר על המתרחש במדינה לכל אורך התקופה.
בנובמבר 2004 הוקמה בניירובי שבקניה "ממשלת המעבר הפדרלית" (Transitional Federal Government, בראשי תיבות TFG). התנאים במוגדישו לא אפשרו לחברי ה-TFG להתכנס שם. בתחילת 2006 הקימה ה-TFG את משרדיה הזמניים בבאידואה שבדרום מערב המדינה.
הארגון החזק ביותר שקם בתקופה זו היה ארגון איחוד בתי הדין המוסלמיים (Islamic Courts Union, בראשי תיבות ICU) ארגון מוסלמי הדוגל בהחלת חוקי השריעה על סומליה. שורשיו במערכת בתי המשפט המוסלמיים שהייתה המערכת היחידה שתיפקדה בזמן התוהו ובוהו ששרר בסומליה מאז נפילת זיאד בארה. בהיעדר סמכות אחרת החלו בתי המשפט לעסוק גם בעניינים מחוץ לכותלי בית המשפט כמו חינוך והשלטת חוק. בשנת 2000 הוקם איחוד של בתי המשפט החשובים במדינה שהקים מיליציה והלך וצבר כוח. בארגון זה תמכה בחשאי ממשלת אריתריאה במימון, במשלוח נשק וכנראה גם במשלוח יועצים. הממשל האמריקני חושד שגם ארגון אל-קאעידה תומך בארגון זה.
בתחילת 2006 הוקמה "הברית לשיקום השלום ולסיכול טרור" (Alliance for the Restoration of Peace and Counter-Terrorism, בראשי תיבות ARPCT) כברית בין ראשי הצבאות הפרטיים החילונים ברובם במוגדישו. מטרתם הייתה להתנגד לארגון איחוד בתי הדין המוסלמיים. קיימות טענות שה-CIA תמך כספית בארגון.
.png)
עד יוני 2006 הצליח איחוד בתי הדין המוסלמיים להשתלט על הבירה מוגדישו בקרב מוגדישו השני. הם גירשו את חברי "הברית לשיקום השלום ולסיכול טרור" ממוגדישו, והצליחו לשכנע או לאלץ את ראשי הצבאות הפרטיים להצטרף אליהם. בסיס הכוח שלהם גדל כשהתפשטו לגבולות של פונטלנד והשתלטו על מרכז ודרום ג'ובאלנד.
בסיס הכוח הגדל של התנועה האסלאמית והמיליטנטיות שלה הובילו למלחמה גלויה בין התנועה לקבוצות אחרות בסומליה, כולל "הממשלה הפדרלית הזמנית" (TFG), פונטלנד וגאלמודוג. האחרונה הוקמה כמדינה אוטונומית במיוחד על מנת להתנגד למוסלמים הקיצונים. הם גם גרמו להתערבות אתיופיה, שתמכה בכוחות החילוניים של סומליה. איחוד בתי הדין המוסלמיים שנתמך על ידי אריתריאה, יריבה מסורתית של אתיופיה ועל ידי מוג'אהדין נוכרים, הכריז ג'יהאד על אתיופיה בתגובה לכיבוש גדו והתפרסות כוחותיה סביב באידואה.
ב-20 בדצמבר 2006 החל קרב באידואה בין איחוד בתי המשפט המוסלמיים לממשלה הפדרלית הזמנית (TFG) המתוגברים בצבא האתיופי. קרבות פרצו גם סביב העיירות הסומליות באנדירדלי במחוז מודוג ובלדווין במחוז היראן. מטרת איחוד בתי הדין המוסלמיים הייתה לסלק את האתיופים מאדמת סומליה, אך הם הובסו בכל הקרבות העיקריים ונאלצו לסגת למוגדישו. לאחר הקרב האחרון בג'והאר ב-27 בדצמבר התפטרו מנהיגי איחוד בתי הדין המוסלמיים.
ב-31 בדצמבר 2006, לאחר קרב ג'יליב, נפלה קיסימאיו לידי הכוחות ה-TFG והכוחות האתיופיים ב-1 בינואר. ראש הממשלה עלי מוחמד גדי קרא להתחיל בתהליך פירוק נשק בסומליה.
בינואר 2007 התערבה ארצות הברית בעימות בפעם הראשונה מאז השתתפה בכוח האו"ם בתחילת שנות ה-90 כשבצעה תקיפות אוויר באמצעות תותחי מטוסי AC-130 כנגד עמדות המיליציות המוסלמיות בראס קמבוני על חוף הים בגבול בין סומליה לקניה, בניסיון להרוג פעילים של אל-קאעידה שלכאורה היו חלק מכוחות איחוד בתי הדין המוסלמיים. דיווחים בלתי מאושרים טוענים כי יועצים אמריקניים עזרו לכוחות הקרקע האתיופים והסומליים מתחילת הלחימה. כוחות ימיים נפרסו מול החוף במטרה למניעה בריחה דרך הים, והגבול עם קניה נסגר.
עם תבוסת צבא איחוד בתי הדין המוסלמיים בשדה הקרב, התפזרו לוחמיו והחלו במלחמת גרילה כנגד האתיופים וכוחות הממשלה הסומליים. במקביל, עם סיום המלחמה בין איחוד בתי הדין המוסלמיים לממשלה הפדרלית הזמנית החלו מחדש העימותים הישנים בין השבטים.
על מנת לסייע בביסוס הביטחון, הוקם כוח אפריקאי בן 8,000 איש בשם "משימת האיחוד האפריקאי לסומליה" (African Union Mission to Somalia, בראשי תיבות AMISOM). כוח זה הרחיב את מעורבותן של מדינות אפריקה השונות בעימות, משום שבניגוד לכוח שמירת השלום הקודם שהורכב ממדינות בקרן אפריקה בלבד (IGAD), כלל כוח זה מדינות מרחבי האיחוד האפריקאי. הקבוצה האסלאמיסטית המובילה את לוחמת הגרילה, הידועה כ"תנועת ההתנגדות העממית בארץ של שתי ההגירות" או בשמה המקוצר אל-שבאב, התחייבה להתנגד לנוכחות של כוחות זרים, וקיימה התחייבות זו באמצעות סדרה של פיגועי התאבדות, ב-2 בספטמבר 2014 הרג מל"ט אמריקאי את מנהיג הארגון אחמד גודאן.
חווה עבדי, שהייתה רופאת הנשים הראשונה בסומליה, הקימה בזמן מלחמת האזרחים עמותה אשר מספקת מקלט לפליטי המלחמה. בשנת 2012, היו במקלט יותר מ-90,000 פליטים, רובם נשים וילדים. על מפעלה זה, הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום בשנת 2012[9], וזכתה בפרסים רבים אחרים[10] [11].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
